פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 1543/06 בבית המשפט העליון ע"פ 1543/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1112/04 מיום 23.1.2006 שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר תאריך הישיבה: כ"ד בניסן, תשס"ז (12.04.07) בשם המערער: עו"ד יניב שגב בשם המשיבה: עו"ד הדס פורר-גפני פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערער הורשע פה אחד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ו-י' שנלר) בעבירות של אינוס, איומים ותקיפה לפי סעיפים 345 (1), 192 ו-379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). בגין הרשעתו, נגזר עליו עונש של שש שנות מאסר מתוכן ארבע לריצוי בפועל. הערעור שלפנינו נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. נפנה, אפוא, לתיאור עיקרי העובדות הצריכות לעניין. רקע 1. בחודש יולי 2003 פרסם המערער בעיתון מקומי מודעה בה הזמין נשים – המעוניינות בקשר אינטימי תמורת תשלום – ליצור עמו קשר. המתלוננת – שהייתה, במועדים הרלוונטיים לערעור, כבת 17 שנים – נענתה למודעה. בעקבות כך, נרקמה בינה לבין המערער מערכת יחסים אשר כללה, בין היתר, קיום יחסי מין בהסכמה כנגד תמורה כספית ומתנות שהעניק המערער למתלוננת. בתחילה – ועל כך אין חולק – התנהלו יחסיהם של המתלוננת והמערער על בסיס של הסכמה. אלא, שכעבור כחודשיים מעת היכרותם השתנו פני הדברים, ועל האירועים שהתרחשו מנקודת זמן זו ואילך נסב כתב-האישום שהוגש נגד המערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב-האישום נטען, כי כחודשיים ממועד תחילת הקשר ביניהם ביקשה המתלוננת להיפרד מעל המערער ובתגובה, עקב המערער אחר המתלוננת, איים עליה, כלא אותה שלא כדין, וכן תקף ואנס אותה. בגין כל אלה, יוחסו למערער עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, אינוס וכליאת שווא לפי סעיפים 192, 380, 345(א)(1) ו-377 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. בית-משפט קמא זיכה את המערער מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה חמורה והרשיעו, כאמור, בעבירות האחרות שיוחסו לו בגין הרשעתו, וגזר עליו עונש מאסר, כמבואר ברישא. מכאן הערעור שלפנינו, בגדרו משיג המערער הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין. הערעור על הכרעת הדין מתמקד בהרשעתו של המערער בעבירת האונס, והרשעה זו היא שתעמוד במוקד הדיון. נעמוד בתחילת הדברים על התשתית הראייתית שהוצגה לפני הערכאה הדיונית ועל הכרעתה. גרסת המתלוננת 2. שתי ההודעות הראשונות שנגבו מן המתלוננת התמקדו בתיאור מערכת יחסיה עם המערער ומסכת ההטרדות מצידו, מעת שהודיעה לו על רצונה להיפרד ממנו. בפתח הודעתה מיום 30.5.04 ציינה המתלוננת, כי ברצונה להגיש תלונה בגין איומים, תקיפה והטרדות ובהמשך סיפרה, כי רצתה מזה זמן רב להיפרד מן המערער – עמו היא מנהלת מזה כחצי שנה קשר רומנטי אשר כלל קיום יחסי מין בהסכמה. היא נמנעה מלעשות כן, שכן המערער תקף אותה ואיים עליה כי יגלה את דבר הקשר ביניהם להוריה ואף יפיץ תמונות שלה בעירום. עוד סיפרה המתלוננת, כי המערער מטריד אותה בעשרות שיחות טלפון ביום וכי סיפרה על אירועי התקיפה לידיד בשם לירן מעוז (עמ' 1 לנ/1. להלן: "לירן"). תמונה דומה עלתה מהודעתה הבאה של המתלוננת אשר נגבתה ביום 2.6.04. מהערת החוקר המופיעה בשוליה של הודעה זו עולה, כי מאחר וחקירת המתלוננת העלתה נושאים נוספים מלבד אלו שנטענו מפיה בתחילה, הועברה גביית העדות לידי חוקר ממחלק אחר. ואכן, בהמשך הודעתה מיום 2.6.04 ציינה המתלוננת לראשונה, כי המערער קיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה (עמ' 2 ועמ' 6 לנ/3). המערער, כך טענה, כפה עליה להתפשט על מנת שיוכל לראות אם היא שוכבת עם אחרים ובהמשך, כפה עליה לקיים עמו יחסי מין בניגוד לרצונה (עמ' 2 לנ/3). במספר הזדמנויות, טענה, הכה אותה המערער עד שהגיעה למצב של תשישות ואז קיים עמה יחסי מין בניגוד לרצונה. בהמשך סיפרה המתלוננת, כי בניסיון לסכל את פרידתה מעליו, הגיע המערער לביתה על מנת לשוחח עם אמה. בשיחה נכחה גם המתלוננת עצמה. לגרסתה, בשיחה זו היא חשפה את האירועים המתוארים לעיל בפני אמה (עמ' 5 לנ/3). על עיקריה של גרסה זו שבה וחזרה המתלוננת גם בתשובות בכתב לפנייתה של פרקליטות מחוז תל-אביב (נ/6) ובדברים שאמרה בעימות שנערך בינה לבין המערער ביום 6.6.04 (ת/5). יצוין עם זאת, כי חילופי הדברים בין המתלוננת למערער במהלך העימות נסבו בעיקרם על ההטרדות מצידו של המערער ועל חשיפת מערכת היחסים ביניהם בפני אמה, ורק בתגובה לשאלת החוקר חזרה המתלוננת על גרסתה לעניין האונס. 3. בעדותה בבית המשפט ציינה המתלוננת, כי בחמש או שש הזדמנויות הוביל אותה המערער בכוח לביתו וכאשר הגיעו לבית, כפה עליה לקיים עמו יחסי מין בניגוד לרצונה (עמ' 20-19 עמ' 93 ועמ' 100 לפרוטוקול). פעמיים, טענה המתלוננת, אירעו מקרי האונס לאחר שהמערער הכריח אותה להסיר את בגדיה על מנת שיוכל לבדוק אם קיימה יחסי מין עם אחר ונמלא זעם משום שהתרשם כי כך עשתה (עמ' 20 ועמ' 102-101 לפרוטוקול). ביתר המקרים, התרחשו אירועי האונס לאחר שהמערער הכה אותה וכוחותיה לא עמדו לה להתנגד לו (עמ' 42, 79-77 ו-103-102 לפרוטוקול). גרסת המערער 4. הודעתו הראשונה של המערער, שנגבתה ממנו ביום 6.6.04, כמו גם דברים שאמר במהלך העימות שנערך בינו לבין המתלוננת, התאפיינו בהכחשת גרסתה של האחרונה פרט לעניין עצם היכרותו עמה. המערער טען, כי מעולם לא קיים עם המתלוננת יחסי מין, ממילא גם לא שילם לה תמורתם (עמ' 1 לת/3; עמ' 2 לת/5) וכי הכיר את המתלוננת "ככה, ברחוב" (עמ' 2 לת/3). בהמשך, לשאלת החוקר, הוא הודה כי מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת החלה בעקבות מודעה שפרסם בעיתון (עמ' 2 לת/3). עוד הודה המערער, כי המתלוננת ביקשה לנתק את הקשר עמו, אך הכחיש את גרסתה באשר להתנהלותו האלימה לאחר שהודיעה לו על כך (עמ' 5-4 לת/3). 5. בהודעה נוספת שנגבתה ממנו ביום 6.6.04 חל שינוי של ממש בגרסתו של המערער, שכן זו הפעם, הוא הודה כי קיים יחסי מין עם המתלוננת (עמ' 1 ועמ' 4 לת/14) תוך שהוא מדגיש, כי מעולם לא שכב עם המתלוננת ללא הסכמתה (עמ' 4 לת/14) וטוען כי עד לפגישתו עם אמה של המתלוננת סבר כי המתלוננת בת 20 (עמ' 2 לת/14). 6. דברים דומים מסר המערער בעומדו על דוכן העדים. כך, הוא שב והודה בקיום יחסי מין עם המתלוננת (עמ' 170 ועמ' 192-192 לפרוטוקול) אך טען כי אלו התנהלו תמיד בהסכמה (עמ' 178 לפרוטוקול; עמ' 209 לפרוטוקול) ואף נפסקו בחלוף תקופה של כשלושה חודשים משום שהחל לראות במתלוננת "בת בית" (עמ' 177 לפרוטוקול). כאשר נדרש המערער לשינוי שחל בגרסתו בעניין זה השיב: "מרוב הבושה והחרפה הזה שאני פרסמתי מודעה... ונאלצתי לשלם, אז התביישתי להגיד שאני קיימתי יחסים איתה" (עמ' 174 לפרוטוקול). המערער טען עוד, כי התקשר אל המתלוננת פעמיים או שלוש פעמים לכל היותר, אולם לאחר שעומת עם פלט השיחות היוצאות של מכשיר הפלאפון שלו – ממנו עלה כי בחודש מרץ לבדו התקשר המערער אל המתלוננת 19 פעמים (ת/10) – הודה כי התקשר אליה בתכיפות גבוהה יותר (עמ' 220 לפרוטוקול). יצוין עוד, כי כחלק מפרשת ההגנה הגיש בא-כוחו של המערער דאז בהסכמה, רישום של שיחה שקיימה התובעת בתיק עם הפסיכולוג אשר טיפל במתלוננת בתקופה הרלוונטית. הפסיכולוג מסר, כי נפגש עם המתלוננת פעמים אחדות, במהלך תקופה של מספר חודשים. הוא ציין בנוסף, כי לא ניהל תיעוד של פגישותיו עם המתלוננת. מזיכרונו סיפר הפסיכולוג, כי המתלוננת סיפרה לו על מערכת יחסים שניהלה בהסכמה עם המערער, בלא שהזכירה אונס או תקיפות שאירעו במסגרת מערכת יחסים זו, אך ציינה בפניו כי המערער מקנא לה, עוקב אחריה ומטריד אותה טלפונית (נ/10). בנוסף, הוגש לבית-המשפט גם פלט שיחות ממנו עלה, כי המתלוננת קיבלה מן המערער שיחה אחת ליום, ולא כפי שטענה (ת/11). הכרעת-דינו של בית-משפט קמא 7. הכרעת-דינו של בית-משפט קמא התבססה, בעיקרה, על האמון שראה ליתן בגרסתה של המתלוננת ועל התרשמותו כי "סיפורה של המתלוננת הוא... עקבי בעיקרו, ותיאור המציאות בו, בהיר ומתקבל על הדעת" (עמ' 25 להכרעת-הדין). ההסבר שמסרה המתלוננת – לפיו השתהתה בהגשת תלונתה למשטרה משום שחששה מפניו של המערער – התקבל על דעתו של בית-המשפט, והוא אף דחה את טענת המערער לפיה יש לראות את גרסת המתלוננת כ"גרסה כבושה". מהכרעת-דינו של בית-משפט קמא עולה, כי הוא היה מודע היטב ל"כשלים בעדות המתלוננת עליהם הצביע הסניגור", לרבות עמימות בכל הנוגע ללוחות הזמנים וסדר ההתרחשויות של האירועים המתוארים בגרסתה; עמימות בשאלה האם קיבלה כספים מן המערער תמורת קיום יחסי מין עימו; ועמימות בשאלת תדירות התקשרויותיו של המערער אליה, אולם סבר, כי אלה אינם מפחיתים ממהימנותה וקיבל את הסבריה בקבעו כי בעדותה קיימת מסגרת כוללת של ההתרחשויות המאפשרת להבין כיצד התפתחה מערכת היחסים בינה ובין הנאשם, וכיצד הידרדרה זו, למצבים של אובדן עשתונות ומעשי אונס ואלימות מצד המערער. 8. עמדה הפוכה בתכלית הובעה באשר לגרסתו של המערער, אותה מצא בית-המשפט בלתי אמינה. ראשית, בגרסה זו מצא בית המשפט סתירות ותמיהות רבות, אותן פירט בהכרעת הדין. שנית, בית-משפט קמא התרשם כי גרסתו של המערער מחזקת את גרסתה של המתלוננת שכן הוא אישר בעדותו כל שסיפרה המתלוננת אודות התפתחות הקשר ביניהם ומדבריו שלו עצמו עלה, כי הוא נקלע למצבי קנאה ואובססיה ביחסיו עם המתלוננת. עוד צוין, כי המערער – אשר הותיר, בתחילה, רושם של אדם שקט ומופנם – נתגלה מעל דוכן העדים "כמי שמסוגל לתוקפנות ולאלימות מילולית של ממש כאשר התפרץ בזעם רב כנגד השאלות שהוצגו לו" (עמ' 21 להכרעת-הדין). להעדר העקביות בגרסתו של המערער התווספו ראיות חיצוניות אחרות שאיששו חלקים מתוך גרסתה של המתלוננת, וביניהן, עדות אמה, אשר ציינה כי בעת פגישתה עם המערער צעקה עליו המתלוננת כי אנס אותה, וכך אף אמרה לה ישירות לאחר שתמה הפגישה (עמ' 14-13 להכרעת-הדין); והודעתו של לירן אשר אישר כי במספר הזדמנויות סיפרה לו המתלוננת על גבר שמטריד אותה ואף הגיעה לביתו כשהיא יחפה ובוכייה (עמ' 16 ועמ' 28 להכרעת-הדין). 9. בגין כל אלה סבר בית-משפט קמא, כי יש להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, פרט לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. באשר לעבירה האחרונה נקבע, כי חרף כך שאין ספק כי המערער תקף את המתלוננת הרי ש"לא הובאו ראיות של ממש באשר לאופיין המוחשי של החבלות עליהן הלינה המתלוננת" (עמ' 31 להכרעת-הדין). על רקע זה, ראה לזכות את המערער מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה חמורה ולהרשיעו בעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק. הטענות בערעור 10. חלקן הארי של טענות המערער מתמקדות בעבירות האונס בהן הורשע. לטענת המערער, שגה בית-משפט קמא כאשר נתן אמון בגרסתה של המתלוננת, וזאת, ממספר טעמים. ראשית, טענת המתלוננת באשר לאירועי האונס מהווה גרסה כבושה, משום שזו לא נזכרת בהודעותיה הראשונות; משום שתלונתה למשטרה הוגשה באיחור; ומשום שהמתלוננת לא הטיחה בפני המערער דבר בעניין זה בעימות שנערך ביניהם. שנית טוען המערער, כי גרסתה של המתלוננת רצופה סתירות. כך למשל, בעוד שלגרסתה, היה המערער מתקשר אליה כחמישים פעמים ביום, הרי שמפלט שיחות שהוצג לבית-משפט קמא עולה כי המערער התקשר למתלוננת פעם אחת ביום בממוצע; ובעוד שהמתלוננת טענה כי אינה זוכרת האם המערער שלשל לידיה כספים, קיימות ראיות לכך שבזמן הקשר ביניהם התבצעו משיכות תכופות של סכומי כסף מחשבונו של המערער. שלישית, מביע המערער את תמיהתו על כך שכל הסובבים את המתלוננת לא ידעו דבר וחצי דבר אודות אירועי האונס, לרבות לירן, שהמתלוננת חשפה לפניו – כך לגרסתה – את סיפור המעשה כולו. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי העובדה שהמתלוננת לא סיפרה על אירועי האונס לפסיכולוג שטיפל בה באותה תקופה – תמוהה; כי בית-משפט קמא היה מחויב להעיד את הפסיכולוג; וכי סירובה של המתלוננת לאפשר את עדותו מערער את גרסתה. רביעית טוען המערער, כי נוכח מערכת היחסים החריגה שהתנהלה בינו לבין המתלוננת היה מקום לתמוך את גרסתה בראיות חיזוק – ואלו, להשקפתו, אינן בנמצא. סיכומם של דברים, להשקפתו של המערער, הפגמים בגרסתה של המתלוננת מביאים למסקנה כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר ויש לזכותו מן העבירות בהן הורשע. לחלופין טוען המערער, כי בגזירת עונשו לא התחשב בית-משפט קמא בתקופה הארוכה שבילה במעצר בית, ולא ניתן משקל ראוי לעברו הנקי, לעובדה שגם במהלך תקופת מעצרו עסק בפעילות לטובת הציבור, ולנסיבות חייו הקשות. המדינה סומכת ידיה על הכרעת דינו של בית-משפט קמא ומטעמיו. דיון התערבות בממצאי עובדה מהימנות ככלל, ובעבירות מין בפרט 11. השגותיו של המערער מכוונות, רובן ככולן, לממצאי מהימנות שנקבעו בידי בית-משפט קמא. כידוע, ועל כך אין צורך להרחיב את הדיבור, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים מעין אלה אלא במקרים חריגים (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 555; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לח, 407). הדברים אמורים ביתר שאת, מקום בו מדובר בממצאי מהימנות העוסקים בגרסאותיהם של קורבנות בעבירות מין. (ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם. להלן: ע"פ 9458/05; ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425. להלן: ע"פ 6375/02; ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם. להלן: ע"פ 7833/05). כדי להצדיק התערבות ערכאת ערעור בקביעות מהימנות וממצאי עובדה שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, צריך "שהן תסטינה מן ההיגיון והשכל הישר במידה כה מהותית ובולטת, עד כדי ביטול העדיפות המוקנית לערכאה שהתרשמה התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים" (ראו, למשל, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, לא פורסם). המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות מעין זו, שכן לא מצאתי כי בקביעות המהימנות של בית-משפט קמא – המתבססות על התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים שהופיעו בפניו על רקע התנהגותם והודעותיהם במהלך החקירה המשטרתית, ועל רקע סימני אמת אחרים שנתגלו בחומר הראיות – נפלה שגגה המצדיקה את התערבותנו. נפנה, אפוא, לבחינת טענותיו של המערער כסדרן. כבישת הגרסה 12. המערער טוען, כי השיהוי בהגשת התלונה למשטרה פוגע במהימנות גרסת המתלוננת. לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, עמד השיהוי בהגשת התלונה על שלושה חודשים לערך. שיהוי זה – שאינו חריג במידה בה מנסה המערער להציגו – אינו יכול לפגוע, כשהוא לעצמו, במהימנות גרסתה של המתלוננת, שכן "במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהנהגות פסיבית של קורבן עבירת מין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות" (ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1)1, 12. להלן: ע"פ 7595/03. והשוו: ע"פ 7833/05 הנ"ל; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 692; ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 322).לכך יש להוסיף, כי מקום בו ניתן מפי המתלונן הסבר סביר לשתיקתו ולהחלטתו לחשוף את העדות דווקא בעיתוי מסוים אין בכבישת העדות כדי לפגוע במהימנותה (ע"פ 7595/03 הנ"ל; ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 391; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260. להלן: ע"פ 5874/00). והנה, המתלוננת מסבירה כי דחתה את פנייתה למשטרה מתוך חששה מפני המערער. לאחר ביקורו בביתה, כל חפצה היה להרחיק עצמה מסיפור מערכת יחסיה עמו (עמ' 36 לפרוטוקול). המתלוננת אף נדרשת בעדותה בהרחבה להעדר אזכור של אירועי האונס בהודעה הראשונה שנגבתה ממנה, ומסבירה זאת בכך שמטרתה המיידית הייתה להפסיק את ההטרדות האינטנסיביות מצידו של המערער: "נכנסתי לשם, חיכינו שעה. משהו כזה, היה שם מלא אנשים בחוץ וכל אחד רצה להיכנס והחוקר הזה בכלל רצה ללכת הביתה והוא בקושי הקשיב לי, אבל אני הלכתי במטרה יותר של, שהדברים, ההטרדות האלה יפסיקו... " (עמ' 38 ועמ' 64 לפרוטוקול). סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את הסבריה של המתלוננת לעניין השיהוי בהגשת התלונה ולעניין העדר אזכור של עבירת האונס בתלונה הראשונה, ואיני מוצא יסוד להתערב בהכרעתו זו המבוססת, בין היתר, על האמון שרחש למתלוננת ולגרסתה. 13. הטענה לפיה אירועי האונס נזכרו, לראשונה, רק בהודעות מאוחרות של המתלוננת, אינה מדויקת. ראשית, עיון בעדויות השונות מעלה, כי טענת האינוס הועלתה כבר במועד פגישתם של המערער ואמה של המתלוננת, דהיינו, עוד בטרם הוגשו התלונות למשטרה. כך, המערער עצמו מציין בעדותו כי בפגישתו עם אמה של המתלוננת האחרונה הטיחה בו כי הוא אנס אותה (עמ' 202-201 לפרוטוקול). כך עולה גם מעדות אמה של המתלוננת בפני בית-המשפט:"ואז [המתלוננת] כבר ממש, ממש התפרצה... והיא אמרה לו, יא מגעיל, אתה אנסת אותי... היא צעקה לו שהוא אנס אותה... שכחת מה עשית לי, הרבצת לי, אנסת אותי והיא חזרה על זה" (עמ' 137 לפרוטוקול). שנית, בניגוד לטענת המערער, תיאור של אירועי האונס מופיע כבר בהודעה שנגבתה מן המתלוננת ביום 2.6.04, דהיינו, בהודעה השנייה שנגבתה ממנה. כפי שצוין לעיל, במהלך גביית חלקה הראשון של הודעה זו החליט החוקר להעביר את המשך גביית העדות לחוקר אחר:"בשלב זה מאחר והסיפור הופך להיות בעל נספחים נוספים העברתי העדות" (עמ' 2 לנ/2). ואכן, בהמשכה של אותה הודעה מתארת המתלוננת באופן מפורש מעשים שלא ניתן להגדירם אלא כאונס: "אמרתי לו שהוא נדחף לי יותר מדי לחיים ולא מתאים לי הקשר הזה, ולא רוצה איתו שום קשר אמרתי לו את זה, הוא נתן לי בעיטות ברגל, משך לי בשערות, התנגדתי, דחפתי אותו, לא צעקתי, אמרתי לו שאני רוצה שיחזיר אותי הביתה, הוא סרב, אמר שבטח אני שוכבת עם אחרים, אמרתי לו שזה לא עניינו הוא אמר לי להוריד את הבגדים כדי לראות אם יש עלי סימנים אם מישהו שכב איתי או לא, הורדתי, נשארתי ערומה, הוא גם הוריד את הבגדים... התחיל לנשק אותי אמרתי שאני לא רוצה שיגע בי וינשק אותי, הוא המשיך, חבק אותי נשק אותי, נגע בי בגוף, ישבנו על המיטה, הוא שכב עלי, פחדתי ממנו, פחדתי שלא יחזיר אותי הביתה שירביץ לי, ואז קיימנו יחסי מין ואחרי זה הוא החזיר אותי הביתה"(עמ' 2 לנ/3). ובהמשך: "לא זוכרת מתי, באותה תקופה שאמר שיספר להורים שלי, ושיש לו תמות [הכוונה לתמונות, ע' פ'] הייתי הולכת אליו הביתה כשהייתי אומרת לו שאני רוצה לחזור הביתה הוא היה מרביץ לי, הייתי בועטת בו מנסה לבעוט בו, לפעמים אחרי המכות לא היה לי כוח להתנגד, הוא היה מחזיק אותי בידיים, היה מוריד לי את המכנס או מרים את החצאית, בדרך כלל אני עם חצאית, הוא היה ערום שוכב עלי, ומחדיר את איבר המין שלו לאיבר המין שלי... ככה זה קרה 5-4 פעמים... הייתי צועקת תוך כדי, לא ממש צועקת הייתי בוכה"(עמ' 6 לנ/3). דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. 14. המערער מוסיף וטוען, כי במהלך העימות המוקלט שנערך בינה לבין המערער התמקדה המתלוננת בהטרדות שהטרידה המערער ו"לא הטיחה בפני האחרון, ולו פעם אחת, כי אנס אותה" (עמ' 2 להודעת הערעור). אכן, עיקר טענותיה של המתלוננת במהלך העימות נסבו על הטרדות המערער. עובדה זו מתיישבת עם גרסתה של המתלוננת בהודעותיה, לפיה המניע העיקרי להגשת התלונה לא היה אירועי האונס אלא רצונה לגרום למערער לחדול מן ההטרדות שהטרידה. ניתן אמנם לטעון, כי מי שחוותה אירוע אונס, סביר שתבחר לפנות למשטרה בגין אירוע זה ולא בגין הטרדות הנראות, לכאורה, חמורות פחות. דא עקא, שאפייה של מערכת היחסים בין המתלוננת למערער היה, מלכתחילה, יוצא דופן וקשה להבנה. לא ניתן, אפוא, להתחקות אחר מהלכה בכלים של הגיון צרוף. על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני הערכאה הדיונית נמצא, כי ההטרדות המתמשכות שחוותה המתלוננת מצידו של המערער – בליווי החשש המתמיד מפני חשיפת מערכת היחסים ביניהם – היוו איום של ממש על המתלוננת, והם שהניעו אותה להגיש את התלונה למשטרה, וממילא הם היו נושא מרכזי בגדר הגרסה שהציגה. במצב דברים זה, העובדה שעיקר הדיון בעימות נסב על נושא ההטרדות אינה מערערת, להשקפתי, את מהימנות גרסתה של המתלוננת. 15. בצד האמור יש להדגיש, כי הטענה לפיה אירועי האונס כלל לא נזכרו במהלך העימות – אינה מדויקת, שכן לשאלת החוקר, מזכירה המתלוננת במפורש אירוע אונס דומה לזה שהוזכר בהודעתה דלעיל: "ש. מה זה שכב איתך בכוח? ת. היינו רבים...הוא היה מושך לי בשערות, היה נותן לי בעיטות, והייתי מתחילה... והיה מעקם אותי ככה מאחורה את הידיים... הייתי... כאילו שוכבת על המיטה כאילו הייתי מתחילה לבכות, ואמרתי לו שייקח אותי הביתה, שאני רוצה ללכת הביתה... הוא היה מרביץ לי... אז הוא היה מפשיט אותי כאילו וגם פעם אחת כאילו פעם אחת שאני זוכרת.... הוא ביקש ממני להוריד את הבגדים... וכדי לראות... כל מיני סימנים ששכבתי עם מישהו אחר... ואז בפעם הזאתי כאילו אז הוא שכב איתי. כאילו אמרתי לו שיעזבו אותי, ושזה ושהוא סתם משפיל אותי ושזאת השפלה בשבילי... ואז כאילו הוא עיקם לי עוד פעם את ה... את הידיים כאילו מאחורה?... ואז כאילו הוא שכב איתי" (עמ' 27-25 לנ/7). סיכומו של נושא זה, טענותיו של המערער כי כבישת הגרסה פוגעת במהימנות המתלוננת נדחות. האם נפלו בגרסת המתלוננת פגמים המכרסמים במהימנותה? 16. הבאנו לעיל את תיאור אירועי האונס שנרשם מפי המתלוננת בהודעתה השנייה ואת התיאור שהוקלט מפיה במהלך העימות שנערך בינה לבין המערער. תיאורים קשים אלה, המתייחסים בין היתר, לרצונו של המערער לבדוק קיומם של סימנים על גופה של המתלוננת ולמכות שהכה אותה, חזרו על עצמם – באופן עקבי ובשינויים מינוריים – בהודעותיה האחרות של המתלוננת וכן בעדותה בפני בית-משפט קמא (ראו עמ' 42 לפרוטוקול; עמ' 79-77 לפרוטוקול; עמ' 103-102 לפרוטוקול). משכך, אין יסוד להתערב במסקנת בית-משפט קמא, כי ממכלול הודעותיה של המתלוננת מסתמנת גרסה עקבית וברורה המייחסת למערער ביצועם של מעשי אונס, וכי מגרסה זו עולים סימני אמת ברורים. אין פירוש הדבר, כי גרסתה של המתלוננת נעדרת אי-דיוקים או אי-התאמות, אלא שכעולה מהכרעת-דינו, בית-משפט קמא היה מודע היטב לאלה, וחרף כך – על יסוד טעמים מנומקים – מצא ליתן אמון בגרסת המתלוננת ולדחות את גרסת המערער. לאחר שבחנתי את טענות המערער בדבר הפגמים שנפלו בגרסתה של המתלוננת, לא מצאתי כי יצאה בעניין זה שגגה מלפני הערכאה הדיונית. 17. בית-משפט זה עמד בעבר על הדרך בה יש לבקר הכרעה של ערכאה דיונית בסוגיית מהימנות גרסתה של מתלוננת בעבירת מין, כאשר עולות טענות לפירכות וסתירות בגרסה זו או לטעות בניתוח הנתונים. וכך אמר: "מהותה של הטעות או מהותן של הסתירות צריכות להיות כאלה שיש בהן כדי לסתור את המסקנות שעליהן מושתתת ההרשעה, כולן או חלק משמעותי מהן, או שיש בהן כדי לפגוע במערכת ההנמקה שבנתה הערכאה הראשונה. המשקל של הפגם צריך להיות מן הסוג הפוגע ביציבותו של המבנה ולא רק גילוי של ליקוי אסתטי" (ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573. והשוו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 221. להלן: ע"פ 993/00). רק פגמים מהותיים – המעלים חשש של ממש לאמירת שקר ומובילים למסקנה כי על יסוד הנתונים שהיו בפניה, הערכאה קמא לא יכולה הייתה להתרשם מחומר הראיות כפי שהתרשמה – כוחם יפה לכרסם במשקלה של עדות ולהעמיד בספק את מהימנותו של המוסר אותה (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 636; ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). האם הפגמים והפירכות להם טוען המערער עומדים בקריטריונים אלה? להשקפתי, התשובה לכך היא בשלילה. 18. ראשית, מעדותה ומהודעותיה השונות של המתלוננת – פרט להודעתה הראשונה – מסתמנת גרסה עקבית המייחסת למערער ביצועם של מעשי אונס ובגרסה זו בחר בית-משפט קמא ליתן אמון. התדירות המדויקת של התקשרויות המערער למתלוננת, כמו גם סוגיות הכספים ששלשל או לא שלשל לידיה, אינן בעלות זיקה של ממש להרשעה בעבירות האונס ובוודאי שאין בהן כדי לפגוע במערכת ההנמקה שהובילה אליו. פגמים אלה אף אינם מעלים, לדעתי, חשש של ממש לאמירת שקר ואין בהם כדי לשלול אל המסקנות אליהן הגיעה ערכאה קמא על יסוד חומר הראיות שהונח לפניה. בהקשר זה יש לשוב ולהדגיש, כי אף אם בין המערער למתלוננת התנהלה, בשלבים הראשונים, מערכת יחסים של מין תמורת תשלום הרי שמערכת יחסים זו לא הפכה את גופה של המתלוננת להפקר, שכן עדיין עמדה לה הזכות שלא ייעשו בה מעשים מיניים בניגוד להסכמתה (השוו: ע"פ 8523/99 דורוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 837, 843). הדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שעובר לקיום יחסי המין נושא ההרשעה, הכה המערער את המתלוננת והביאה לידי תשישות וחוסר אונים – שכידוע, אינה שקולה להסכמה – ונוכח כך שהתנגדותה של המתלוננת לקיום יחסי המין הובעה באופן מילולי מפורש, בבכי ובצעקות. 19. זוהי אף עמדתי באשר ליתר השגותיו של המערער. כזכור, המערער מבקש להיבנות מכך שהמתלוננת לא חשפה את סיפור מערכת היחסים ביניהם – ובכלל זה, אירועי האונס – בפני מכריה הקרובים ביותר. לא אוכל לקבל טענה זו. כפי שצוין לעיל, לא אחת רגשות של פחד, בושה ומבוכה בולמים נפגעי עבירות מין מלחשוף את החוויות הקשות שחוו בתכוף לאחר המעשה ובכלל. דברים אלה ישימים במיוחד בענייננו, באשר חשיפת אירועי האונס מצד המתלוננת הייתה מובילה, מניה וביה, לחשיפת מערכת היחסים שקדמה להם, חשיפה ממנה ניסתה המתלוננת להימנע אף במחיר הטרדות חוזרות ונשנות. 20. המערער טוען, כי אף אם נמנעה המתלוננת מחשיפת סיפור האונס בפני מכריה הרי שהעובדה שלירן לא ידע דבר אודות אירועים אלה מעוררת תמיהה, שכן מהודעותיה של המתלוננת עולה, כי היא סיפרה לאחרון את סיפור המעשה כולו. עיון בהודעותיה של המתלוננת ובעדותה בפני בית-משפט קמא מעלה, כי טענה זו אינה מדויקת. מהודעות אלה עולה, אמנם, כי המתלוננת ראתה בלירן איש סוד, אולם בד בבד עולה מהן בבירור כי המתלוננת נמנעה מלחשוף בפני לירן נדבכים משמעותיים בסיפור היכרותה עם המערער:"היא לא סיפרה לי מה עשה לה ואיך הכירה אותו היא רק סיפרה לי שהגבר הזה אובססיבי בטירוף עליה ולא מפסיק להטריד אותה. אני שאלתי אותה איך הכירה אותו והיא לא ענתה" (עמ' 2 לת/15). דברים ברוח דומה מסרה המתלוננת בעדותה בפני בית-המשפט:"סיפרתי לו מלא, מאוד מאוד, הייתי מאוד מאוד גלויה איתו לגבי הרגשות שלי, מה שעובר עלי, אבל לא אמרתי בדיוק ממי ולמה זה. הוא היה שואל יותר ממה שהייתי עונה לו" (עמ' 57 לפרוטוקול). על רקע דברים אלה, לא יוכל המערער להיבנות מכך שנושא האונס אינו נזכר בהודעתו של לירן. 21. באשר להשגות המערער ביחס לאי-העדתו של הפסיכולוג שטיפל במתלוננת. מפרוטוקול הדיון בפני בית-משפט קמא עולה, כי המתלוננת סירבה לוותר על החיסיון המוקנה לה מכוחו של סעיף 50(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 ולאפשר את העדתו של הפסיכולוג בפני בית-המשפט. בתחילה ציינה המתלוננת "בקשר למה שסיפרתי לו לא איכפת לי שהוא יגיד, אבל בקשר לדברים אחרים שסיפרתי לו אני לא מעוניינת כי זה דברים אישיים שלי וזה לא קשור" (עמ' 58 לפרוטוקול). אולם בהמשך עדותה היא אומרת:"לא יודעת, מאוד מאוד קשה לי שהוא יבוא לפה וזה, כי אני לא יודעת, לא הייתי רוצה לערב עוד אנשים בעניין הזה" (עמ' 60 לפרוטוקול). כפי שצוין לעיל, בסופו של דבר, הוגש לבית-משפט קמא, בהסכמה, מזכר שנרשם על ידי הפרקליטה שטיפלה בתיק ובו הובאו דברים שנרשמו מפיו של הפסיכולוג שטיפל במתלוננת. הפסיכולוג ציין, כי הוא כי נפגש עם המערערת "בצורה לא אינטנסיבית במהלך מספר חודשים". המתלוננת סיפרה לו אודות הקשר בינה לבין המערער. היא לא תיארה אירועי תקיפה או אונס. בצד האמור זכר הפסיכולוג כי המתלוננת סיפרה על הקנאה מצדו של המערער, על מעקביו אחריה ועל ההטרדות שהטרידה. 22. דין טענותיו של המערער בעניין זה להידחות. ככל שראה בכך צורך, יכול היה המערער לעתור להסרת החיסיון המוקנה למתלוננת במסגרת הקבועה בסעיף 50 לפקודת הראיות, וזאת, לא עשה. העובדה שבמספר פגישות מוגבל, המתלוננת לא חשפה את כל פרטי הפרשה לפני הפסיכולוג אינה יכולה לשלול את גרסתה בדבר מעשי האונס שביצע בה המערער; שכן כבר עמדנו על כך שההטרדות המתמשכות שחוותה המתלוננת מצידו של המערער – בליווי החשש המתמיד מפני חשיפת מערכת היחסים ביניהם – הם שהיוו את האיום המרכזי מבחינתה של המתלוננת ווזהו הציר שהניע את פעולתה, לרבות פנייתה למשטרה. האם נדרשה לגרסת המתלוננת תוספת ראייתית? 23. טוען המערער, כי אף שככלל ניתן להרשיע בעבירת אינוס על בסיס עדות נפגע העבירה בלבד, הרי שבנסיבותיו החריגות של המקרה שלפנינו, היה מקום לדרוש כי גרסתה של המתלוננת תיתמך בראיות חיזוק חיצוניות. סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע לאמור: "הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". עבירות מסוג אינוס מנויות בסימן הנזכר לעיל, ומשכך, מקום בו הרשיע בית-המשפט נאשם בעבירה מסוג זה על יסוד עדותו של הנפגע עליו לנמק – הנמקה מיוחדת – מה הניע אותו להסתפק בעדות זו (ע"פ 6375/02 הנ"ל, בעמ' 424; ע"פ 993/00 הנ"ל, בעמ' 216; י' קדמי על הראיות חלק ראשון, בעמ' 158. להלן: על הראיות). בהלכה הפסוקה לא נקבעו אמות מידה נוקשות לשם עמידה בחובת ההנמקה, ואופיה של ההנמקה נגזר בכל מקרה לפי נסיבותיו (ראו, למשל: ע"פ 4043/93 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 993/00 הנ"ל, בעמ' 216). 24. בענייננו, ביסס בית-משפט קמא את קביעותיו, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת. משעמד בית-משפט קמא בהרחבה על הסיבות שהניעו אותו ליתן אמון בגרסתה של האחרונה – וכפי שציינתי לעיל, נוכח עקביות גרסתה וסימני האמת שעלו ממנה אני סבור כי בדין בחר לעשות כן – די היה בכך כדי למלא אחר חובת ההנמקה המוטלת עליו מכוח הדין, שכן "אפשר שמתן אמון מלא ומפורש בגרסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת 'מתן הטעם' (ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 49; ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 293, 298; ע"פ 5874/00 הנ"ל). 25. יתרה מכך. כפי שצוין לעיל, הכרעת הדין נסמכה לא רק על מהימנות גרסת המתלוננת אלא גם על ראיות חיצוניות, לרבות גרסתו והתנהלותו של המערער והודעתו של לירן. ראשית, לגרסת המערער. כעולה מן הסקירה שהובאה לעיל, גרסתו של המערער – שתחילתה בהודעותיו במשטרה וסופה בעדותו בפני בית-המשפט – עברה שינויים מהותיים. בעוד שבתחילה הכחיש המערער מכל וכל כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, הרי שבהמשך, הוא הודה כי קיים עמה יחסי מין. בעוד שבתחילה הכחיש כי ארב למתלוננת ליד ביתה וצילם אותה, בהמשך – ולאחר שנמצאו בביתו תמונות של המתלוננת וכן נגטיבים – הוא הודה שכך אכן עשה. בעוד שבתחילה הוא טען, כי סבר שהמתלוננת בת 20 הרי שמעדותו בפני בית-המשפט עלה, כי הוא ידע היטב כי עניין לו עם נערה צעירה הלומדת בתיכון (עמ' 172 לפרוטוקול). ידיעתו זו עולה גם מדברים שאמר המערער לאמא של המתלוננת בעימות ביניהם (עמ' 136 לפרוטוקול). כידוע, שקרי נאשם יכולים לשמש כראיית סיוע מקום בו נדרשת ראיה כזו (על הראיות הנ"ל, בעמ' 215) וקל וחומר, שדי בהם כדי למלא אחר דרישת ההנמקה. שנית, מהודעתו של לירן עולה, כי המתלוננת אכן סבלה מהטרדות חוזרות ונשנות מצד המערער, וכי המערער היה "אובססיבי בטירוף" (עמ' 2 לת/15). הודעה זו מאששת נדבכים משמעותיים בגרסתה של המתלוננת. 26. בנוסף לאלה, קיימות ראיות המעידות כי מצבה הנפשי של המתלוננת היה קשה ביותר, וכידוע, ראיות כאלה משמשות לא פעם כחיזוק ואף כסיוע לעדות (ראו, למשל: ע"פ 9458/05 הנ"ל; על הראיות הנ"ל, בעמ' 231), ובוודאי שכוחן עומד להן לשמש כהנמקה לביסוס הרשעה על עדות יחידה של נפגע בעבירות מין. אינדיקציה ראשונה למצבה הנפשי של המתלוננת ניתן למצוא בהודעתו של לירן, אשר ציין כי מצבה הנפשי של המתלוננת כאשר פגשה אותו היה קשה, כי היא בכתה וציינה בפניו כי היא נתונה בצרה (עמ' 2 לת/15). אינדיקציה שנייה למצבה הנפשי של המתלוננת ניתן למצוא בקלטת העימות שנערך בינה לבין המערער. הואיל והעימות בין המערער למתלוננת צולם, התאפשר לנו לצפות בו. הצפייה בקלטת העימות מעשירה את המערך הראייתי המונח בפנינו כערכאת ערעור (השוו: ע"פ 577/06 עלאק נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, 786; ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 517). במהלך העימות, נראית המתלוננת נסערת ביותר. היא בוכה בכי מר. היא צועקת על המערער ומטיחה בו האשמות קשות. היא חוששת להיוותר עימו בחדר לבדה ונמלטת מחדר החקירות כאשר החוקר יוצא ממנו. כל אלה, מעידים על המצב הנפשי הקשה אליו נקלעה המתלוננת בעטיה של השהות המשותפת בחדר אחד עם המערער. אינדיקציה שלישית למצבה הנפשי של המתלוננת בזמן העימות מצויה בעדותו של רס"ר יוחאי קמיל שערך את העימות וציין:"אני יצאתי מהמשרד, המתלוננת הייתה היסטרית בצורה [ כך במקור – ע.פ.], לפי דעתי זו פעם ראשונה שאני ראיתי מתלוננת ככה היסטרית, היא יצאה אחרי, בחוץ בפרוזדור תפסה אותי, היא בכתה... היא אמרה שהיא מפחדת להישאר אתו לבד, היא לא רוצה לדבר אתו, היא הייתה היסטרית... הגיעו כל החוקרים שנמצאים בפרוזדור ופשוט לקח לנו כמה דקות להרגיע אותה (עמ' 113-112 לפרוטוקול). 27. השימוש בראיות חיצוניות אלה – המחזקות את גרסת המתלוננת בנקודות משמעותיות – מוביל לשתי מסקנות. הראשונה, כי אין ולא יכול להיות ספק בכך שבית-משפט קמא מילא אחר דרישת ההנמקה הואיל ו"ראיות חיצוניות התומכות בגרסתו של הנפגע וברושם המהימן הותירה עדותו, די בהם כדי לספק את דרישת ההנמקה" (ע"פ 6375/02 הנ"ל, בעמ' 425. והשוו: ע"פ 993/00 הנ"ל, בעמ' 216). השנייה, כי אף אם עמדתו של המערער לעניין הצורך בראיות חיזוק הייתה מתקבלת, הרי שאלו קיימות במקרה שלפנינו בדמותן של ראיות חיזוק המאששות רכיבים משמעותיים בגרסתה של המתלוננת. הערעור על העונש 28. אף בהשגותיו של המערער לעניין חומרתו הנטענת של העונש שהוטל עליו, לא מצאתי ממש. עיון בגזר-דינו של בית-משפט קמא מלמד כי בית-המשפט נתן משקל רב לנסיבותיו האישיות של המערער ולאופיו יוצא הדופן של הקשר שהתנהל בינו לבין המתלוננת ואיזן היטב בין אלו לבין חומרת מעשיו של המערער אשר כפה את עצמו על המתלוננת באלימות ובניגוד גמור לרצונה. בנסיבות אלה, אני סבור כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג לחומרה ממידת הענישה הראויה, ואיני רואה מקום להתערב בו. על יסוד כל האמור, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. נ ש י א ה השופט א' רובינשטיין איני רואה מנוס מהצטרפות לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן. תמונה עגומה בפנינו, של מי שככל הנראה התאהב אהבה מוזרה, חריגה ואובססיבית במתלוננת הצעירה ממנו בקרוב לארבעה עשורים, כבת 17, אשר הגיעה אליו בעקבות מודעה שפירסם בעיתון. במהלך הדברים קיים עמה יחסי מין לא רק בהסכמה כבתחילה אלא גם בכפיה, והירבה להטריד אותה, באופן שאין מנוס מלשוב ולהשתמש לגביו במונח "אובססיבי", עד שהתלוננה. צפיה שעה ארוכה בעימות בין המערער למתלוננת מחזקת את הראיות באשר למצבה הנפשי של המתלוננת, כפי שציין חברי. אכן, בא כוחו המלומד של המערער טען כל שניתן לטעון, אך איני רואה מקום להתערבותנו בהכרעותיו של בית המשפט קמא באשר להרשעה. באשר לעונש אזכיר את דברי חברתי השופטת (כתארה אז) ביניש בע"פ 10756/04 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כי עבירות "כשהן מבוצעות בידי אדם המסרב לקבל את החלטתה של האשה להתנתק ממנו, אדם אשר אינו מכיר באוטונומיה שיש לאשה על גופה, ומתייחס אליה כאל רכוש הנתון לשליטתו יש בהן חומרה מיוחדת. יחס אובססיבי לאשה, והרצון לשלוט בה ולא להתיר לה להתנתק, טומן בחובו סיכון רב". באולמיו של בית המשפט נחשפים לא מעט מקרים קשים להסבר רציונלי, שיש בהם מן המעוות. אותה אהבה מוזרה של המערער למתלוננת הפכה לקנאה קשה, נתערבה באינוס וסופה תלונה ומשפט. התביעה ובית המשפט קמא נדרשו לייחודו של המקרה, ומידת הדין הותאמה לכך, ולא לכף חומרה. אין מקום בנסיבות להתערב אף בעונש. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"ה בסיון התשס"ז (11.6.07). נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06015430_M05.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il