פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 1539/05
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 1539/05
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא מ' חשין
כבוד השופטת ד' ביניש
העותרים:
1. משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע
לנפגעיו
2. יפעת אלון
3. ד"ר רחל פיקאר
4. חנה חפץ
5. לימור הר מלך
6. שרה יברבוים
7. רבקה מרכוס
8. שירה אברהם
9. שי אברהם
10. איילת בורגר
11. חיה הבי
12. מיכאל טימשיט
13. חיים כהן
14. רחל בתיה כהן
15. שושנה יברבוים
16. דוד יברבוים
17. בריג'יט קסלר
18. ציון לביא
19. אשר גבאי
20. נתן אפלבוים
21. יגאל שמש
נ ג ד
המשיבים:
1. מר אריאל שרון - ראש הממשלה
2. גב' ציפי לבני - שרת המשפטים
3. ממשלת ישראל
4. רא"ל משה בוגי יעלון ,רמטכ"ל
5. אלוף פיקוד מרכז יאיר נווה
6. אלוף פיקוד דרום דן הראל
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
ז' באדר א התשס"ה
(16.02.05)
בשם העותרים:
עו"ד רובין יעקב; עו"ד ברוך רובין, עו"ד זאב דסברג, עו"ד יהודית שחור
בשם המשיבים:
עו"ד דני חורין
פסק-דין
1. ועדת השרים לטיפול בשחרור אסירים פלסטינים החליטה (ביום 13.2.05) להמליץ בפני נשיא המדינה ומפקדי האזורים הצבאיים, יהודה ושומרון ועזה, על שחרורם של 500 אסירים ועצירים פלסטינים. החלטת הוועדה אושרה (ביום 13.2.05) בהחלטת ממשלה מס' 3241. העותרת 1, עמותה המייצגת נפגעי טרור ועוסקת בחקר הטרור, והעותרים 21-2, קרובי משפחתם של קורבנות הטרור, מבקשים כי נורה למשיבים להימנע מלפעול לשחרור אסירים פלסטינים. לטענתם, הסמכות לקצר תקופת מאסר מסורה לנשיא המדינה ולמפקדי האזורים יהודה ושומרון ועזה (להלן – הגורמים המוסמכים). משכך, אין לממשלה סמכות להתחייב בהסכמים בינלאומיים שעניינם שחרור אסירים באשר הדבר מגביל את שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים להחליט על שחרור אסירים. כן נטען, כי הממשלה אינה מוסמכת לקבוע קריטריונים לשחרור אסירים. בעניין זה העותרים טוענים כי אין בנמצא הסדר ראשוני המעגן בחוק את סמכות הממשלה לפעול לשחרור אסירים. ראייה לכך, כך נטען, מצויה בחוק החנינה, התשכ"ז- 1967 ובחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואיזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה- 1994, אשר קבעו הסדר ראשוני לשחרור קולקטיבי של אסירים במסגרת הסכם קהיר, שנחתם (בשנת 1994) עם הרשות הפלסטינית. העותרים מוסיפים וטוענים כי גיבוש רשימת המיועדים לשחרור אינו מתיישב עם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.4000, אשר קובעת נוהל מפורט לטיפול בבקשות חנינה. טענות נוספות מופנות כנגד סבירות החלטת הממשלה. כך, העותרים טוענים כי ההמלצה לשחרר אסירים פלסטינים היא בלתי סבירה, בשל הסכנה הנשקפת לאזרחי ישראל מאותם מחבלים לכשישוחררו. כן נטען, כי החלטת הממשלה אינה סבירה באשר היא אינה מביאה בחשבון את הנסיון המר שנרכש משחרור קודם של מחבלים. לבסוף, העותרים טוענים כי פרסום שמות האסירים המיועדים לשחרור 48 שעות טרם שחרורם מונע מהם את האפשרות להתנגד לשחרור אסיר כזה או אחר.
2. המשיבים, מצידם, טוענים כי דין העתירה להידחות. לשיטתם, עניינה של העתירה בנושא מדיני מובהק, אשר אינו מצדיק את התערבות בית המשפט. בהתייחסם לגוף העתירה טוענים המשיבים כי הסמכות להחליט בדבר שחרור האסירים מצויה בידי הגורמים המוסמכים וכי אין בהחלטת הממשלה, הממליצה על שחרור אסירים, משום נטילה מסמכותם. כן נטען, כי סמכות הממשלה לקבוע קריטריונים לשחרור אסירים, כחלק מניהול משא ומתן מדיני, מצויה בסעיף 32 לחוק יסוד: הממשלה.
3. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים, באנו למסקנה כי דין העתירה להידחות. לעותרים טענות כנגד החלטת הממשלה, המתייחסות הן למישור הסמכות והן למישור הפעלת שיקול הדעת. ביחס למישור הסמכות, השאלה היא, אם גיבוש רשימת מיועדים לשחרור והגשתה לבחינתם של הגורמים המוסמכים מצויה בסמכות הממשלה. העותרים טוענים כי גיבוש רשימת האסירים והגשתה לגורמים המוסמכים תגביל את שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים. אין בידנו לקבל טענה זו. הסמכות להחליט באשר לשחרור האסירים קודם גמר ריצוי עונשם אינה מסורה לידי הממשלה. אכן, בסמכותה של הממשלה להביא את רשימת האסירים המיועדים לשחרור בפני הגורמים המוסמכים. הם ולא היא ישקלו האם ראוי לשחרר את האסיר הניצב בפניהם. מתגובת המשיבים לעתירה עולה כי כך היה בעבר (ראו סעיף 17 לתגובה) וכך יהיה גם במקרה שלפנינו, בו אסיר אחד יובא בפני נשיא המדינה ויתר האסירים המיועדים לשחרור יובאו בפני מפקדי האזור (לאחר שנשפטו בבתי דין צבאיים). אכן, חזקה על הגורמים המוסמכים (נשיא המדינה ומפקדי האזורים יהודה ושומרון ועזה) כי יפעילו את סמכותם כדין (ראו בג"ץ 6230/95 טיבי נ' ממשלת ישראל (לא פורסם)).
4. בפי העותרים טענה נוספת הנוגעת למישור הסמכות. לגישתם, סמכותה של הממשלה, לפעול לשחרור אסירים במסגרת משא ומתן מדיני, טעונה הסדרה בחוק. אכן, כבר נקבע כי הסדרים כלליים ואמות מידה עקרוניות העומדים ביסוד פעולת השלטון, מן הראוי הוא כי ייקבעו על ידי הרשות המחוקקת (ראו בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, 502 (להלן – רובינשטיין)). אך מכך אין להסיק כי כל סמכות ביצוע, באשר היא, חייבת בהסדרה ראשית של המחוקק (ראו בג"ץ 8600/04 שמעוני נ' ראש הממשלה (טרם פורסם)). ואכן, החלטת הממשלה במקרה שלפנינו אינה נופלת לגדר אותם המקרים הנתפסים כהסדר ראשוני. אין בה קבלת "הכרעות עקרוניות בשאלות יסוד" (פרשת רובינשטיין, 523). עניין לנו בגיבוש קריטריונים ובהרכבת רשימה המונה 500 אסירים. אין בכך כדי לגבש הסדר מקיף בנושא שחרור אסירים. פעולות אלה אף אינן מגיעות כדי שחרור האסירים. עניין זה נתון לסמכות אחרים (נשיא המדינה ומפקדי האזורים יהודה ושומרון ועזה). בנסיבות אלה גיבוש רשימת האסירים, במסגרת ניהול משא ומתן מדיני, אכן מעוגנת בסמכותה השיורית של הממשלה. מטעם זה אין בכך ששחרור אסירים קולקטיבי הוסדר בעבר בהסדר ראשי כדי למנוע מהממשלה להפעיל את סמכותה השיורית, בהעדר הסדר ראשי קיים.
5. במישור הפעלת שיקול הדעת העותרים טוענים כי החלטת הממשלה לוקה בחוסר סבירות. זאת בעיקר בשל מתן משקל מועט לסיכון הנשקף מן האסירים. לא שוכנענו כי החלטת הממשלה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבותנו. המשיבים מוסרים בתגובתם לעתירה, כי:
"בטרם אישרה ועדת השרים את רשימת האסירים המיועדים לשחרור גובשה רשימה זו על ידי ועדה מתאמת בראשות מנכ"ל משרד המשפטים בה נטלו חלק כל הרשויות הצריכות לעניין. במסגרת שיקוליה של ועדה זו, בה היו חברים נציגי השב"כ, צה"ל, משטרת ישראל, משרד המשפטים ושירות בתי הסוהר, נבחנו, בין היתר, היבטי מסוכנות הצפויה של האסירים המיועדים לשחרור. כך, נפסל על ידי נציגי הביטחון החברים בוועדה שחרורם של אסירים שגורמי הביטחון סברו כי אין מקום לשחררם נוכח מסוכנותם הגבוהה" (סעיף23 לתגובת המשיבים).
נמצא כי גיבוש רשימת האסירים לא נעשה כלאחר-יד. ביסודו עומדת בחינה של מכלול שיקולים ובכללם הסיכון הנשקף משחרורם. משכך הם פני הדברים דין טענת העותרים, כי החלטת המשיבים לא סבירה, להידחות.
6. טענה נוספת המועלית בהקשר זה היא, כי המשיבים פועלים בניגוד לנוהל הטיפול בבקשות חנינה שקבע היועץ המשפטי לממשלה בהנחיותיו. עיון בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מגלה, כי מדובר בנוהל שעניינו בבקשות חנינה על בסיס אינדיבידואלי. אכן, הנוהל עוסק בבקשות הנידון או משפחתו ובבקשות שיוזם נשיא המדינה (ראו סעיף 7(א) להנחייה מס' 4.4000). אין הוא עוסק בבקשת חנינה המוגשת על ידי ממשלת ישראל. ממילא אין הוא עוסק בגיבוש רשימת אסירים כחלק ממשא ומתן מדיני שמנהלת ממשלת ישראל. לפיכך, אין יסוד לטענה כי על המשיבים לפעול לשחרור האסירים בהתאם לנוהל שגובש בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה.
7. עוד נטען, כי פרסום שמות האסירים 48 שעות טרם שחרורם יסכל את האפשרות של העותרים להתנגד לשחרור מחבלים שפגעו בהם ובקרוביהם. אף בעניין זה אין הצדקה להתערבותנו. סוגייה זו עמדה לבחינתו של בית משפט זה. נקבע, כי פרק זמן של 48 שעות הוא סביר, באשר הוא מבטא איזון ראוי בין האילוצים בהם פועלים המשיבים לבין האינטרס של העותרים לקבל מבעוד מועד את שמות האסירים והעצורים המיועדים לשחרור (ראו בג"צ 8791/99 בוים נ' ממשלת ישראל (לא פורסם); בג"צ 9290/99 מטה מותקפי הטרור ואח' נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8; בג"ץ 6337/03 מטה מותקפי הטרור נ' מר אריאל שרון (לא פורסם)). אכן, אין בפרק זמן זה כדי למנוע מהעותרים את האפשרות לקבל את שמות האסירים ולפעול כנגד שחרור אסיר זה או אחר.
8. מודעים אנו לכאבם של העותרים, אשר שכלו את יקירי-נפשם. שחרור האסירים והעצורים ודאי אינו מקל עימם. עם זאת, העתירה שלפנינו אינה מקימה עילה המצדיקה התערבותו של בית משפט זה.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתן היום, ח' אדר א, תשס"ה (17.2.2005).
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05015390_A02.docעע
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il