נ. מנחמי (1987) בע"מ נ. עירית תל אביב יפו

פסק-דין בתיק ע"א 1537/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1537/06 ע"א 1599/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערת ב-ע"א 1537/06 והמשיבה ב-ע"א 1599/06: נ. מנחמי (1987) בע"מ נ ג ד המשיבה ב-ע"א 1537/06 והמערערת ב-ע"א 1599/06: עיריית תל אביב יפו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-ת"א 244/98 מיום 26.12.2005 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: א' בחשון התש"ע (19.10.2009) בשם המערערת ב-ע"א 1537/06 והמשיבה ב-ע"א 1599/06: עו"ד מלכה אנגלסמן; עו"ד אילן רובינשטיין בשם המשיבה ב-ע"א 1537/06 והמערערת ב-ע"א 1599/06: עו"ד גיא זהר פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור של עיריית תל אביב-יפו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' ישעיה) בו התקבלה ברובה תביעת המשיבה (להלן: מנחמי). הערעור הוגש באיחור על פי רשות שניתנה (בש"א 1031/06). 2. יצויין כי המשיבה הגישה מצידה גם היא ערעור על פסק הדין (ע"א 1537/06) אלא שערעור זה, כך מסתבר, הוגש באיחור ללא רשות ואיננו מוצאים כל טעם מיוחד להאריך את המועד להגשתו. הבקשה להארכת מועד שהוגשה כשלוש שנים לאחר הגשתו (בש"א 2578/09) של הערעור נדחית, והערעור נדחה על הסף. 3. הפרשה שלפנינו עוסקת באגרות והיטלים עירוניים לפי חוקי עזר שונים שהוטלו על מנחמי בעת שביקשה לבנות מבנים על קרקע באזור כפר שלם. מנחמי קנתה את הקרקע מחברת חלמיש בשנת 1995. התשלום שנדרש על ידי העירייה היה תנאי לקבלת היתר בנייה. מנחמי שילמה את שנדרשה לשלם "תחת מחאה" והגישה תביעת השבה נגד העירייה. טענתה העיקרית בתביעה הייתה כי העירייה אינה רשאית לגבות סכומים לפי חוקי העזר מאחר שהיא – העירייה – לא ביצעה או מימנה את העבודות נשוא חוקי העזר. מדובר בעבודות ביוב, תיעול, סלילת כבישים והנחת צינורות וחיבור מים. 4. עניין עבודות הביוב הועבר לוועדת הערר הרלבנטית והוא אינו עומד לפנינו. באשר ליתר העבודות (תיעול, סלילת כבישים והנחת צינורות וחיבור מים) דחה בית המשפט את טענת מנחמי כי העירייה לא מימנה עבודות אלו וקבע מפורשות כי טענות העירייה לא נסתרו ו"אין אם כך ולמעשה, חולק כי עד 1993 שילמה [העירייה] לחלמיש כספים בסכומים ניכרים עבור עבודות הפיתוח שהיא ביצעה בכפר שלם". יחד עם זאת בית המשפט הוסיף וקבע כי על פי חוקי העזר שעניינם תיעול וסלילת כבישים (בשונה מהנחת צינורות וחיבור מים) מועד החיוב בהיטלים ובאגרות חל בעת תחילת העבודה או בסמוך לאחר החלטת העירייה לבצעה ולכן אגרות והיטלים בגין אותן תשתיות שהיו קיימות לפני 1995 – יש להטיל על חלמיש ולא על מנחמי ולא ניתן "הסבר של ממש להמנעות זו מחיוב חלמיש". מקביעות בית המשפט עולה אפוא כי חלמיש קיבלה כספים מהעירייה לביצוע העבודות – מה ש"מקים" את "זכותה" של העירייה כמממנת לגבות אגרות והיטלים – וחלמיש הייתה גם זו שהייתה צריכה לשאת באגרות ובהיטלים כבעלת הקרקע עד 1995. על כן קבע בית המשפט: "משנמנעה [העירייה] מחיוב חלמיש, כאמור לעיל, אין היא רשאית להעביר חיוב זה לכתפי [מנחמי], ודאי לא את החיוב בהיטלים שהושתו עליה בגין עבודות הפיתוח שבוצעו עד 1994 ע"י חלמיש. את החיוב בהיטלים בגין עבודות הפיתוח שנעשו בשנים קודמות (לפני ש[מנחמי] רכשה את הזכויות בנכסים הרלוונטיים) יש להטיל על בעלי הנכסים דאז, על פי הוראות חוקי העזר הנ"ל" אשר על כן, קבע בית המשפט כי בכל הנוגע לאגרת התיעול והיטל סלילת הכבישים יש להיעתר לתביעה ולחייב את העירייה להשיב למנחמי את כל הסכומים שניגבו. באשר לאגרת הנחת צינורות וחיבור מים קבע בית המשפט כי על פי חוק העזר הרלבנטי מועד החיוב חל עם הגשת בקשה להתחברות (ולא, כמו לגבי היתר, במועד ביצוע העבודות) ומאחר שבקשת ההתחברות הוגשה על ידי מנחמי אכן היא זו שצריכה לשאת באגרה זו ולא חלמיש, ולכן בעניין זה התביעה נדחתה. על עניין אגרת הנחת צינורות וחיבור מים, בין היתר, הגישה מנחמי את ערעורה שנדחה כאמור על הסף מחמת האיחור בהגשתו. העירייה מצדה מערערת על הקביעה כי עליה להשיב למנחמי את אגרת התיעול והיטל סלילת הכבישים, וזה העניין העומד בפנינו. 5. העירייה מעלה בערעורה שלוש טענות. הראשונה כי היה על בית המשפט להגיע למסקנה כי החיוב שהושת על מנחמי היה כולו כדין; השנייה כי גם אם היה מקום להשיב כספים למנחמי הרי שהיה מקום להורות על השבה רק בגין מרכיב הקרקע שבאגרות ובהיטלים ולא בגין מרכיב הבניה שהוסיפה מנחמי; והשלישית כי בית המשפט לא דן בטענת קיזוז שהעלתה העירייה בגין חיוב שהטילה על מנחמי בשנת 1997 ושטרם שולם. אומר כבר כאן כי בטענתה השנייה של העירייה יש ממש כפי שיובהר וטענתה השלישית למעשה כלל לא נדונה ויש לדון בה, אך אין מקום לקבל את הטענה הראשונה. בהקשר לטענה הראשונה טענה העירייה כי חלק מהותי מהעבודות בוצע לאחר שנת 1995. מדובר בעניינים עובדתיים שלא הוכחו. אכן איננו רואים סיבה להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. כמו כן נסמכת העירייה על החוזה שנחתם בין מנחמי לחלמיש אך צודקת מנחמי הטוענת כי התחייבויותיה היו לשאת בתשלומים המוטלים כדין בלבד. על כן, דין הטענה הראשונה לפיה החיוב שהושת על מנחמי היה כולו כדין להדחות. 6. לעומת זאת יש לקבל את הערעור בעניין הטענה השנייה של העירייה, שעניינה כי היה מקום לפסוק השבה רק בגין מרכיב הקרקע. העירייה טוענת בהקשר זה כי על פי חוקי העזר הנוגעים לתיעול ולסלילה יש לפצל בין חיוב המוטל בגין שטח הקרקע לחיוב המוטל לפי שטח הבניין. לטענת העירייה מאחר שבענייננו בכל המתחם לא הייתה בנייה עד שמנחמי רכשה אותו הרי שיש להשיב למנחמי רק את אותם סכומים שעניינם רכיב הקרקע, ואין להשיב את הסכומים שעניינם רכיב הבניה. בהקשר זה מפרטת העירייה כי על פי חוקי העזר ישנם שני אירועי חיוב עיקריים: האחד בעת תחילת ביצוע העבודות – כפי שקבע בית המשפט – אך ישנו גם אירוע חיוב נוסף והוא כאשר מתבצעת תוספת בנייה. על כן, כך טוענת העירייה, החיוב שמקורו בבנייה החדשה (להבדיל מהחיוב שמקורו ברכיב הקרקע) הוטל כדין ולכן אין להורות על השבתו. העירייה הוסיפה כי זאת הייתה למעשה גם טענתה (החלופית) של מנחמי עצמה בבית משפט קמא כך שבית המשפט העניק למעשה יותר מהסעד שנתבקש. 7. אכן בסעיף 33 לכתב התביעה המתוקן טענה מנחמי לחלופין כי "לכל היותר ככל שמדובר באגרות והיטלים כאמור, אשר שיעוריהם נגזרים מהיקף הבניה, הרי שהיא [מנחמי] איננה חייבת בתשלום אגרות והיטלים, אלא בגין תוספת הבניה נשוא ההיתר". בסיכומים שלפנינו מנחמי לא טענה נגד פרשנותה של העירייה לחוקי העזר דהיינו, בדבר קיומו של אירוע חיוב נוסף בעת תוספת בניה. היא גם הסכימה בדיון לפנינו לטענת העירייה כי במתחם לא הייתה כל בנייה כשהיא רכשה אותו. כל טענתה לפנינו הייתה כי התוצאה של השבת כל הכספים (להבדיל מהשבת החיוב בגין רכיב הקרקע בלבד) היא בסופו של דבר "מוצדקת" וזאת מאחר "שהוכח לביה"מ על ידי [מנחמי], ש[העירייה] לא ביצעה ולא מימנה את עבודות הפיתוח המשרתות את הנכס והן כולן מומנו על ידי [חלמיש]". ואולם, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט הן הפוכות. בית המשפט קבע דווקא כי הוכח שהעירייה היא שמימנה את עבודות הפיתוח. מאחר שנקבע כי העירייה מימנה את העבודות "זכאית" היא לגבות את האגרות וההיטלים. מנחמי מבקשת למעשה כי נתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ולא מצאנו לכך כל הצדקה. למעשה מלבד זאת אין בפי מנחמי כל תשובה של ממש לטענה לפיה ההשבה אינה צריכה להתייחס לרכיב הבניה. על כן המסקנה המתבקשת היא כי חיובים שמקורם בבניה שביצעה מנחמי הוטלו כדין ואין להורות על השבתם. 8. ודוק: מנחמי טוענת כי על פי פסיקה קודמת של בית משפט זה "רק במקרים בהם נשאה הרשות המקומית או עתידה לשאת בהוצאות התקנתן של התשתיות הציבוריות, נשוא ההיטלים/אגרות עומדת לה הזכות לגבות תשלומי פיתוח (היטלים ואגרות)" ואכן, נוכח הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן שילמה העירייה לחלמיש עבור עבודות הפיתוח – קביעות בהן איננו מתערבים – אין מנוס מהמסקנה כי בענייננו קמה לעירייה הזכות לגבות אגרות והיטלים. "הזכות" לגבות אגרות והיטלים מתפצלת כפי שפירטה העירייה לשניים: רכיב קרקע ורכיב בנייה. את רכיב הקרקע יש ככלל לגבות עם תחילת העבודות – ולכן גביית רכיב זה הייתה צריכה להיעשות מול חלמיש כפי שקבע בית המשפט. לעומת זאת, רכיב הבנייה הנוספת נגבה, לטענת העירייה ומבלי שמנחמי טענה אחרת, כאשר נעשית תוספת הבניה. בענייננו הבניה כולה בוצעה על ידי מנחמי ולכן היה מקום לפסוק לה השבה רק בגין רכיב הקרקע בו נשאה ואילו רכיב הבנייה הוטל עליה כדין. רכיב זה הוטל כדין מאחר שנקבע כאמור כי העירייה מימנה את העבודות ולכן היא זכאית לגבות אגרות והיטלים. הצדדים הסכימו בדיון לפנינו כי מבין הסכומים שנגבו הסכום שנגבה בגין רכיב הקרקע הוא כאמור בסעיף 33 לכתב התביעה המתוקן. מאחר שבינתיים בעקבות פסק דינה של הערכאה הראשונה העירייה החזירה למנחמי את כל הסכום (ולא רק את רכיב הקרקע) על מנחמי להחזיר כעת לעירייה את הסכום המפורט בסעיף 33 לכתב התביעה המתוקן. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 9. גם באשר לטענת הקיזוז יש לקבל את הערעור. אכן, כפי שטענה העירייה, בפסק הדין אין כל התייחסות לטענה וב"כ העירייה עמד בערעור על הטענה. על כן, מבלי להביע כל עמדה לגוף טענת הקיזוז עניין זה מוחזר להכרעתו של בית משפט קמא. 10. יצויין כי מנחמי הגישה בשנת 2009 בקשה להוספת ראיה לערעור. באמצעות ראיה זו מבקשת מנחמי להוכיח כי העירייה לא מימנה את עבודות הפיתוח. אין מקום לקבל בקשה זו. ראשית כפי שטוענת העירייה מדובר במסמך שהיה קיים כבר בשנת 2004 אף עוד לפני שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ואין כל הסבר מניח את הדעת מדוע מתבקשת הוספתו רק עתה. זאת ועוד: בצדק טוענת העירייה כי מנחמי הייתה יכולה לדעת על המסמך עוד בעת הדיון בבית המשפט המחוזי (ראו עמ' 153 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, שורה 19). על כן אין מקום להתיר את הגשתה של הראיה הנוספת, וזאת מבלי להתייחס לטענות שמנחמי טוענת לגביה. 11. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שמנחמי זכאית רק להשבת הסכומים ששולמו בגין רכיב הקרקע. מאחר שהעירייה החזירה בינתיים למנחמי גם את רכיב הבנייה על מנחמי להשיבו לעירייה כאמור בפסקה 8. באשר לטענת הקיזוז בגין חיוב שלא שולם משנת 1997 – הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם. יצויין, כי העירייה העלתה לפנינו טענות גם בעניין הוצאות המשפט שנפסקו. איננו מתערבים בהוצאות שנפסקו בהליכי ביניים אך באשר להוצאות שנפסקו בפסק הדין אנו מחליטים לבטלם. בית המשפט המחוזי יחליט מחדש בשאלת ההוצאות בשני שלבי הדיון בפניו, לאחר הדיון בשאלת הקיזוז, ולאחר שהצדדים יבהירו בפניו איזה אחוז מהסכום שמנחמי שילמה לעירייה יש להחזיר לה בסופו של דבר. בערכאתנו לא יהיה צו להוצאות. ניתן היום, ‏‏‏‏ב' חשון, תש"ע (20.10.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06015370_C28.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il