יהודית לחמן נ. עו"ד אליקים הררי

פסק-דין בתיק ע"א 1533/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1533/08 וערעור שכנגד לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערערת והמשיבה שכנגד: יהודית לחמן, בשמה וכמנהלת עזבונו של המנוח אברהם לחמן ז"ל נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. עו"ד אליקים הררי 2. SUNRY ASSOCIATED S,A ערעור וערעור-שכנגד על פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 23/12/2007 ב-ת"א 3286/98, שניתן על ידי כבוד השופטת שרה גדות בשם המערערת: עו"ד אמיר רוזנברג המשיב 1: בעצמו בשם המשיבה 2 עו"ד אהרן לירז פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' גדות), בגדרו נדחתה תביעת המערערת והמשיבה בערעור-שכנגד (להלן: המערערת), מחמת התיישנות. בפתח הדברים אביא את עיקרי העובדות הצריכות לעניין בפרשה מורכבת זו. העובדות הרלבנטיות 2. המערערת הינה אלמנתו של מר אברהם לחמן ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר בשנת 1987. כיום המערערת הינה מנהלת עזבונו של המנוח. המשיב והמערער-שכנגד 1, עו"ד אליקים הררי (להלן: המשיב), טיפל בשנת 1979 ברישומם של שני מגרשים בבת-ים (להלן: המגרשים) על שמו של המנוח, ובשנים 1985-1984 טיפל במכירת המגרשים לצדדים שלישיים, על פי הרשאה מיוחדת שניתנה לו מהמנוח. המשיבה והמערערת-שכנגד 2 הינה חברה זרה, שבין השאר בחשבונותיה הפקיד המשיב את הכספים שניתנו תמורת המגרשים, או את חלקם. הצדדים חלוקים בשאלה מה עלה בגורל הכספים שהועברו תמורת המגרשים ובפירותיהם: המערערת טוענת כי הכספים האמורים, ובנוסף להם כספים נוספים שהעבירו המערערת המנוח למשיב, אשר הוחזקו כולם בנאמנות עבורם על ידי המשיב – לא הושבו לה, או למנוח, אלא חלקית בלבד. המשיב, לעומת זאת, טוען כי העביר למנוח ולעזבונו את כל הכספים שהוחזקו אצלו בנאמנות, כאמור לעיל, לאחר ניכויים כנדרש וכמוסכם, ובזאת הוא סיים את תפקידו. 3. לאחר שהמערערת שלחה למשיב בקשות חוזרת ונשנות לקבלת הכספים, ומשאלה לא נענו, היא הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתאריך 25.7.1996, המרצת פתיחה (שהועברה בהמשך לפסים של תביעה אזרחית רגילה) כנגד המשיבים. בגדרה של התובענה, עתרה המערערת כי המשיב ימסור לידיה מידע בנוגע לחשבונות הרלבנטיים, בהם הוחזקו הכספים בנאמנות, וכן כי יינתן פסק דין הצהרתי, לפיו כל הכספים האמורים הינם כספים השייכים לה. בצד התובענה, הגישה המערערת בקשה לסעד זמני, שיאסור על המשיב לבצע כל פעולה בכספי הנאמנות הנטענים. הבקשה לסעד זמני התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 22.2.1998 (כב' השופטת ש' סירוטה ז"ל). בתוך כך, חייב בית המשפט את המשיב לאפשר בדיקת חשבונות בנק מסוימים בהם היה מדובר – על ידי רו"ח, וליתן תצהיר שיבהיר מספר נקודות בהתנהלותו. 4. בעקבות הליכים משפטיים נוספים שהתנהלו מאז בין הצדדים (שחלקם הגיעו בשלב מסוים אף לבית משפט זה – ראו: רע"א 3293/98), ניתן בתובענה, בתאריך 30.5.2001, "פסק-דין חלקי" על-ידי כב' השופט א' סטרשנוב (בהמשך הדברים אדרש למונח "פסק דין חלקי", המופיע בכותרת ההחלטה), וזאת בעקבות הסדר דיוני, שבגדרו הוחלט כי תחילה ידון בית המשפט בסעד לגילוי החשבונות. במסגרת פסק הדין החלקי האמור, נעתר בית המשפט הנכבד קמא לבקשה לגילוי חשבונות על ידי המשיבים, והוסיף: "וזאת במידה והחשבונות הללו טרם גולו" (ראו: בעמוד 3, שורה 24 לפסק הדין החלקי). אחר כך, נפסק, תוכל המערערת, אם תמצא לנכון, לפנות לבית המשפט: "בכל בקשה המתייחסת לסעד השני המבוקש בתובענה". בהסתמך על דברי בית המשפט, המשיבים סברו כי פסק הדין החלקי איננו מחייב אותם למעשה בדבר, שכן הם המשיכו לטעון כי כל החשבונות גולו כבר קודם לכן. בעקבות זאת, הגישה המערערת בתאריך 14.5.2002 מסמך שכותרתו: "כתב תביעה מתוקן" (שעל מעמדו המשפטי – כתב תביעה "חדש", או "מתוקן" – חלוקים הצדדים), ובגדרו עתרה להשבת סכום שהועמד לצרכי אגרה על סך של 2,600,000 ש"ח, נכון לאותו מועד, אשר נותר, לטענתה, בחשבונות הנאמנות של המשיבים. בשלבים מאוחרים יותר הסכימו הצדדים כי אין לדון עוד בסעד ההצהרתי שהתבקש בתביעה המקורית, ונותרה בעינה רק התובענה הכספית האמורה. 5. בתאריך 6.12.2005 הגיש המשיב בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה נדחתה יומיים לאחר מכן על ידי בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופטת ש' גדות), אשר קבע כי: "אין מקום, בשלב זה, לשמוע בקשות לסילוק על הסף מחמת התיישנות". בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על ההחלטה האמורה (רע"א 11808/05) – נדחתה, בתאריך 9.1.2006, על יד חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס. 6. בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת ש' גדות), שחזר לדון בתובענה, דחה לבסוף את תביעתה של המערערת, מחמת התיישנות. בתוך כך, בית המשפט ציין כי למרות שהמשיבים העלו את טענת ההתיישנות כבר בשנת 1996, ולא ויתרו עליה במהלך המשפט ובסיכומיהם –המערערת לא התייחסה לטענה בסיכומיה. התנהלותה זו של המערערת עמדה לחובתה, במיוחד נוכח העובדה כי בתאריך 19.4.2007 הגישה המערערת בקשה להגשת סיכומי תשובה על מנת להגיב על "טענות הסף" שהועלו על ידי המשיבים. בית המשפט הנכבד נעתר באותו היום לבקשה, וקצב למערערת 15 יום על מנת להגיש את הסיכומים האמורים, אך למרות הזדמנות נוספת זו שניתנה לה –המערערת לא הגישה את סיכומי התשובה, והותירה למעשה את טענות ההתיישנות של המשיבים ללא מענה. על כן, התקבלה טענת המשיבים, ולו מטעם זה בלבד. להשלמת התמונה יש לציין כי הצדדים טענו לעניין ההתיישנות גם בפני כב' השופט א' סטרשנוב, אך בפסק הדין החלקי שהוצא לא ניתן למצוא התייחסות לסוגיה זו. לגופה של טענת ההתיישנות, חזר בית המשפט הנכבד קמא על האמור ב-ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997) (להלן: עניין גמזו), שם נקבע כי דיני ההתיישנות הכלליים חלים אף על תביעות מכוח יחסי נאמנות. לגבי המקרה שלפנינו, בית המשפט הנכבד קבע כי מרוץ ההתיישנות החל בשנת 1985, כאשר המערערת גילתה לראשונה, לדבריה, כי המשיב איננו מגיב לבקשותיה, וכי המירוץ הופסק רק בשנת 1996, עם הגשת התביעה המקורית (אגב כך התקבלה טענת המערערת כי יש לראות בתובענה המתוקנת משנת 2002 כהמשך של התובענה משנת 1996, ולא כהליך נפרד וחדש). על כן נקבע כי עילת התביעה התיישנה כבר בשנת 1992, מספר שנים לפני הגשת התובענה המקורית, שהוגשה כאמור רק בשנת 1996. בית המשפט הוסיף כי המערערת לא הוכיחה ולא טענה מתי נודע לה לראשונה שהמשיב שלח, לדבריה, יד בכספים ועל כן אין היא יכולה להיעזר בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), המתייחס לחריג התרמית וההונאה בהתיישנות. לבסוף, נקבע כי אי-הזכרת טענת ההתיישנות בפסק הדין החלקי – אין בה כדי להצדיק דחייה של טענה זו. 7. נוכח כל האמור לעיל – דחה בית המשפט הנכבד קמא כאמור את התביעה, וקבע שלא מצא בנסיבות העניין ולאור ההתנהלות הדיונית של הצדדים כי מי מהם זכאי להוצאות. מכאן הערעור והערעור-שכנגד שלפנינו. טענות הצדדים 8. בכל הקשור לערעורה של המערערת – שני הצדדים טענו בפנינו באריכות, הן לעניין טענת ההתיישנות והן לגופה של המחלוקת, מושא התובענה הכספית, אך סבורני כי ניתן למקד את הסוגיות המשפטיות שהתעוררו כאן – בשלוש שאלות אלו (שאף הן לא כולן הכרחיות להכרעה, כפי שיבואר בהמשך): (א) בהנחה שדיני ההתיישנות הכלליים חלים גם על יחסי נאמן-נהנה (הנחה שעליה חולקת המערערת): מתי התחיל, בנסיבות המקרה שלפנינו, מירוץ ההתיישנות? המערערת טוענת כי עילת תביעתה נוצרה, למצער, בסמוך לשנת 1996, שכן רק אז היא הבינה כי המשיב איננו עומד בחובותיו המהותיות כנאמן, או כופר בנאמנותו. לחילופין – עילת התביעה נוצרה באותה שנה עצמה, עם חקירתו הנגדית של המשיב במסגרת התביעה – רק אז התגלו לה לראשונה, כנטען, הסכומים המדויקים שקיבל המשיב עבור מכירת המגרשים. המשיב, לעומת זאת, סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, בו נקבע כי עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1985. (ב) מתי הסתיים מירוץ ההתיישנות? המשיב טוען כי יש לראות בתביעה הכספית משנת 2002 כתביעה חדשה, ועל כן התביעה משנת 1996 לא הפסיקה את מירוץ ההתיישנות. המערערת טוענת כי התביעה משנת 2002 הינה המשכה של התובענה משנת 1996, ועל כן מירוץ ההתיישנות הסתיים עוד בשנת 1996 (בסמוך למועד בו הוא התחיל, לשיטתה). (ג) כיצד ניתן ליישב בין הנאמר לעניין ההתיישנות בפסק הדין לבין החלטות אחרות שניתנו בתיק זה: פסק הדין החלקי מתאריך 30.5.2001, במסגרתו, כזכור, התקבלה בקשתה של המערערת לקבלת החשבונות, וההחלטה מתאריך 8.12.2005 – לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שאושרה כאמור בבית משפט זה במסגרת רע"א 11808/05 הנ"ל. 9. בערעור-שכנגד מבקשים המשיבים כי יבוטל פסק-דינו החלקי של כב' השופט א' סטרשנוב, שחייב אותם במתן חשבונות, וכי נורה על חילוט הערבון שהופקד בשעתו – להבטחת נזקי המשיבים כתוצאה מצו המניעה הזמני שהוצא כנגדם בתאריך 15.7.1996 (אשר פקע בשנת 2003). בנוסף, טוענים המשיבים כי שגה בית המשפט קמא כשהחליט שלא לחייב כלל את המערערת בהוצאות בשל ההליכים הרבים שהתקיימו בתיק זה. בתשובתה לערעור-שכנגד טוענת המערערת, בין היתר, כי המועד להגשת ערעור כנגד פסק דינו החלקי של כב' השופט א' סטרשנוב חלף, וכי אין להגיש ערעור זה כעת, בתורת ערעור-שכנגד, שכן עניין זה איננו נושא הערעור המקורי שהוגש כנגד המשיבים. המערערת אף דוחה את יתר טענותיהם של המשיבים, ובכללן את דרישת ההוצאות. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בחומר הרב שהוגש על-ידי הצדדים, ושמיעת טענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין ערעור המערערת להתקבל, ודין הערעור-שכנגד – להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה, כל זאת מהנימוקים שיפורטו בקצרה להלן. ערעורה של המערערת 11. נקודת המוצא לענייננו הינה כי דיני ההתיישנות אכן חלים על יחסי נאמנות. כך נקבע בהקשר זה זה בעניין גמזו: "יחסי נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה:נראשית, אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו...ושנית, תקופת ההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות. החזקת נאמן בנכס אינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול להישמע בטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות. [...] ואולם, כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה, או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק מתחילה תקופת ההתיישנות באותו מועד." (שם, בעמוד 526; ועיינו גם: פסק דיני ב-ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב ז"ל (לא פורסם, 14.2.2011), שם בפיסקה 49; שלמה כרם נאמנות 202-201 (מהדורה רביעית, 2004) (להלן: כרם)). 12. כיצד יש להחיל אמת מידה זו לענייננו? לשיטתי, עניין גמזו מורה אותנו כי מועד התגבשות העילה הינו המועד שבו מסתיימים יחסי הנאמנות, או כאשר נודע לנהנה כי הנאמן הפר כלפיו את חובותיו כנאמן. המערערת טענה בתובענה כי המשיב הפר את חובתו למסור לה ולמנוח דיווחים באשר לכספים שהוחזקו אצלו בנאמנות, עוד בשנת 1985. בעניין זה המערערת עצמה הצהירה בתצהירה, התומך בתובענתה משנת 1996, כדלקמן: "מאז מכירת נכסי המקרקעין ובמשך כל השנים, לא היינו מסוגלים, בעלי ז"ל ואני, לקבל מעו"ד הררי דיווח כלשהו על הכספים שלנו מעו"ד הררי וזאת, למרות בקשות חוזרות ונשנות" (ראו: נספח 6 למוצגי המשיבה, בפיסקה 5; התרגום מאנגלית והוספת ההדגשה – שלי, ח"מ. כן ראו בסעיפים 10, 12 לכתב התביעה משנת 2002). בכך, הפר המשיב, כנטען, אחת מחובותיו כנאמן, בדבר מסירת חשבונות ודיווח – למערערת ולבעלה – עוד בשנת 1985 (ראו: סעיף 7 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979), זאת לאחר שקיבל לידיו את כספי התמורה בעבור מכירת המגרשים, וכן כספים נוספים. יחד עם זאת, באותו שלב, ואף לאחר מכן, ולמעשה עד בסמוך לפני מועד מתן פסק הדין החלקי – לא כפר המשיב בפועל בנאמנותו. הוא רק טען כי לא מסר למערערת את הדיווחים שנדרשו ממנו, שכן המערערת לא הציגה בפניו, לדבריו, מסמכים מאומתים בדבר היותה מנהלת עזבונו של המנוח. בהמשך ההשתלשלות הוא אף גרס שהעביר כספים שונים שהוחזקו בידיו עבור המנוח לבנקים אחרים, על פי הוראות המנוח, או מי מטעמו (כאן עלו נושאים סבוכים ביחסים שבין המשיב, המנוח ואחרים, נוכח הפקדות בבנקים ובמוסדות פיננסיים שונים בשוויץ, באנגליה, בארצות-הברית ובישראל, ואין צורך להיכנס אליהם פה). בנסיבות אלו, משלא הוכחה כפירה בנאמנות מצד המשיב, ולא נמסרה הודעה מסודרת על סיומה של הנאמנות (בצירוף חשבון סופי ומסכם), למצער עד בסמוך לפני מועד מתן פסק הדין החלקי (שניתן, כאמור, בתאריך 30.5.2001) – לא ניתן לומר כי התובענה התיישנה קודם מועד הגשתה (בשנת 1996). קביעה זו נשענת על ההלכה שנפסקה ב-ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280, 287 (2002), שם נאמר כך: "הלכה מושרשת היא כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות ... נמצא, כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן, או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן" (עיינו גם: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003) (להלן: עניין צימבלר); כרם, עמוד 210). לדעתי, יש לקרוא את שני התנאים החילופיים הנ"ל כך שהתביעה לא מתיישנת כל עוד שהנאמן איננו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן, או שאיננו מפר את חובת הנאמנות ככזו. דהיינו: אי-מסירת חשבונות ודיווחים ראויים, מבלי לכפור בעצם הנאמנות או בהחזקת נכסים במסגרתה – אין די בה כדי לראות בה הפרה, החוסמת תביעת השבה של הנהנה. השוו: ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליבמן ז"ל נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749 (1991); עניין צימבלר; ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס ז"ל נ' Israeli British Bank (London) (In Liquidation), פ"ד מד(2) 265 (1990); כרם, עמוד 816). למסקנה דומה ניתן להגיע אף על בסיס נימוקים נוספים. אלה יפורטו מיד בסמוך. 13. המשיבים פה בחרו בשלב ראשון שלא להשיב בפירוט לפניות המערערת אליהם – לקבלת חשבונות ודיווחים. הדבר הוסבר על ידם, כאמור, בכך שהמערערת לא מסרה להם – עד להגשת המרצת הפתיחה – מסמכים המוכיחים שהיא הינה יורשתו של המנוח, או מנהלת עזבונו (ראו: סעיף 8 לתצהיר המשיב מתאריך 24.11.1996). עם זאת המשיב טען באותו תצהיר כי מילא את חובות הדיווח הקודמות שלו, אך אישר כי היה נאמן לגבי כספים שונים של המערערת והמנוח (תוך שהוא גורס כי תמורת המגרשים (לאחר ניכוי מסים והוצאות) הועברה בשעתו לידי המנוח). בהצהרה זו – ככל שהיא מדברת בהחזקת כספים שונים של המערערת והמנוח – יש משום הודאה בקיום זכות, במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המורה כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". ראו: ע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' שפיגלר, פ"ד נה(1) 369 (1999); ע"א 2016/07 לוי נ' לוי (לא פורסם, 9.11.2009). כן עיינו: זלמן יהודאי דיני ההתיישנות בישראל כרך א' 221-220 (1991), שם המחבר קובע כי הודאה במשמעות סעיף 9 הנ"ל גורמת לחידוש תקופת ההתיישנות, אף אם נעשתה לאחר תום תקופת ההתיישנות. בהערת אגב אוסיף כי אינני נכנס פה לאפשרות כי על העניין יחול גם סעיף 7 לחוק ההתיישנות (ראו: ע"א 675/87 מידל איסט אינוסטרס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 872-869 (1989) (להלן: עניין מידל איסט)), שכן המערערת, בכתבי הטענות השונים שהוגשו בשמה, לא טענה בצורה מסודרת טענות של תרמית, או אונאה, אלא במשתמע בלבד, וכן לא פירטה מתי נודעו לה בדיוק העובדות שיכולות לבסס עילות כאלו, דבר שהוא הכרחי לצורך החלת סעיף 7 האמור (ראו: עניין מידל איסט). עם חתימת פיסקה זו אדגיש כי רק בסמוך לפני מתן פסק הדין החלקי (שהוצא, כזכור, בתאריך 30.5.2001) – המשיבים החלו לטעון שהנאמנות הסתיימה למעשה, וכי הם העבירו לנהנים את כל הדיווחים הנדרשים, וכן את יתרות הכספים שנותרו. כפועל יוצא מכך הם אף טענו שאין זה מחובתם ליתן חשבונות נוספים כלשהם, שהרי: "החשבונות כבר גולו", במשמעות פסק הדין החלקי של כב' השופט א' סטרשנוב. המערערת גורסת שפסק הדין החלקי לא קיום מאז שניתן ועד היום, ולהשלכות עניין זה על טענת ההתיישנות שבפנינו אתייחס מיד בפיסקה הבאה, ואולם טרם שאגיע לשם אעיר כי נוכח מסקנותיי הנ"ל, שבעת הגשת המרצת הפתיחה – לא תמה עדיין תקופת ההתיישנות, אין צורך להכריע בשאלת סיום מירוץ ההתיישנות (היא הסוגיה השנייה, שפורטה בפיסקה 8(ב) שלעיל). הנה כי כן, מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, אראה עתה כי למערערת עשויים לקום רווח והצלה לדחיית טענת ההתיישנות שהועלתה נגדה, גם מהתשובה לקושיה השלישית שפורטה בפיסקה 8(ג) שלעיל, אשר עוסקת ביחס שבין פסק הדין, מושא הערעור, לבין החלטות שיפוטיות אחרות שניתנו במכלול. בכך אדון להלן. 14. נדבך אחרון בערעורה של המערערת נוגע כאמור ליחס שבין פסק הדין, מושא הערעור לבין החלטות נוספות שהתקבלו בתיק זה: פסק הדין החלקי מתאריך 30.5.2001, והחלטת בית המשפט הנכבד קמא מתאריך 8.12.2005, שאושרה בקביעת בית משפט זה במסגרת רע"א 11808/05 הנ"ל. משקבעתי כי יש לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה חלה על תביעתה של המערערת התיישנות, הרי שחוזר לתוקפו גם פסק הדין חלקי (ככל שהוא מסווג ככזה), אשר אמור לעמוד בעינו למשך עשרים וחמש שנים (ראו: סעיף 21 לחוק ההתיישנות; עיינו: ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד(2) 598 (2000); ע"א 7401/00 יחזקלי נ' עו"ד עו"ד גלוסקה, פ"ד נז(1) 289 (2002)). לפיכך, ככל שהמערערת תוכל להראות שפסק הדין החלקי – לא מומש, היא תוכל לפעול למימושו. זאת ועוד – והיה ויתגלו במסגרת זו – מהחשבונות והמסמכים שיימסרו לה, או לרו"ח מטעמה (או לכונס נכסים שימונה לצורך זה) עובדות המצדיקות תיקון התביעה – היא תוכל לעשות כן. קביעה זו שלי מייתרת את הצורך לדון בזיקה שבין שתי ההחלטות האחרות שניתנו במכלול (זו שב-בש"א 25864/05 בבית המשפט המחוזי הנכבד בגדרי התיק מושא הערעורים, וזו שבבית משפט זה, ב-רע"א 11808/05) – ביחס לטענת המערערת שממילא החלטות אלו הקימו מחסום לקבל את טענת ההתיישנות של המשיבים, אם כי אעיר שעל פני הדברים – טענה זו לא נראית כנכונה. 15. העולה מן המקובץ מלמד שערעורה של המערערת בדין יסודו, ולא חלה התיישנות על תובענתה. אעבור עתה לבחון את טענותיהם של המשיבים, שהועלו במסגרת הערעור-שכנגד. אלה דינן להידחות, ואסביר את הדברים בקצרה. ערעורם-שכנגד של המשיבים 16. באשר לבקשת המשיבים לביטול פסק הדין החלקי – עמדתי היא כי סעד זה איננו מוצדק, אפילו נראה בפסק הדין החלקי בבחינת "החלטה אחרת" (כפי שהחליט בשעתו הרשם של בית משפט זה בגדרי בש"א 105215/01), ואפילו נאמר שזו "נבלעה" בפסק הדין הסופי, מושא הערעור. הטעם לכך הוא שאין זה נכון לשנות את קביעותיו והוראותיו של כב' השופט א' שטרסנוב לגופן, הן מאחר כך שהתביעה על פי גישתו לא התיישנה (וממילא דחייתה מתבטלת ובמסגרת זו קם פסק הדין החלקי שוב לתחיה), והן מחמת כך שעל פני הדברים, נראה שהוראותיו לא מולאו מעולם על ידי המשיבים. 17. לבסוף, אין בידי להלום גם את טענות המשיבים הנוגעות להוצאות המשפט של פסק הדין החלקי. כלל ידוע הוא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות. בבסיסה של הלכה זו עומד שיקול הדעת הרחב הנתון בהקשר זה לערכאה הדיונית (ראו: ע"א 3781/07 אליהו אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (לא פורסם, 31.5.09); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)). המקרה שבפנינו איננו חורג מן הרגיל, והדבר אמור בקל וחומר לאור התנהלות המשיבים לאורך השנים ביחסיהם עם המערערת ובעלה המנוח, כפי שעלו מן ההחלטות השונות שניתנו בהליך זה (ראו, לדוגמה, החלטה מתאריך 22.2.1998 (כב' השופטת ש' סירוטה ז"ל); פסק דינו של בית משפט זה ב-רע"א 3293/98, מתאריך 27.8.1998; פסק הדין החלקי). 18. נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחבריי לקבל את ערעורה של המערערת, לדחות את ערעורם-שכנגד של המשיבים, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי הנכבד להמשך בירור התובענה. 19. יחד עם זאת, נוכח כתבי הטענות הדלים שהוגשו במכלול, והשינויים התכופים בגרסאות הצדדים עד הנה, והשתלשלות ההליכים – מוצע כי טרם שיישמעו הוכחות בתיק, הצדדים ינצלו את הזמן שיוותר על מנת: (א) להיפגש ולנסות להשוות נתונים ביניהם, וכן לבחון אפשרויות פשרה במכלול – שהיא החלופה הטובה ביותר בנסיבות, ולא אוסיף עוד. (ב) היה והאמור ב-ס"ק (א) – לא יעלה יפה, יפנה מי מהצדדים לבית המשפט המחוזי הנכבד, על מנת שזה ימנה רואה-חשבון לבדיקת כל החשבונות הרלבנטיים, ככל שמסמכים לגביהם יימסרו (או יימסרו מחדש) על ידי המשיבים. בעקבות ממצאיו – תישמר למערערת הזכות לתקן את כתב התביעה, ולמשיבים – להגיש כתבי הגנה חדשים, וראוי שאלה יהיו זו הפעם מסודרים (וקריאה זו מופנית לצדדים כולם). היה שכל האמור לעיל לא יצלח עד לתאריך 30.4.2013, ראוי שבית המשפט המחוזי הנכבד יקבע קדם-משפט במכלול, ובמסגרת זו יישקלו אף סעדים מרחיקי לכת יותר, ככל שיידרשו. 20. נוכח התנהלותם הבעייתית של כל הצדדים בהליכים שבמכלול זה לכל אורך הדרך – אציע כי בנוסף לתוצאה שפורטה בפיסקה 18 שלעיל, המשיבים ישלמו למערערת רק את שכר הטירחה שנפסק לפי התוצאות ב-רע"א 3293/98 הנ"ל, בסך של 20,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ההחלטה האמורה (27.8.1998) ועד למועד התשלום. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: 1. בתצהיר שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי ביום 7.8.1996, הצהיר הוא, במסגרת סעיף 3 לתצהיר, כדלקמן: "3. אכן נמסרו לי, הן ע"י [המערערת] והן ע"י בעלה המנוח אברהם יצחק לחמן ז"ל (להלן – "המנוח"), כספיפ אותם ביקשו – מסיבות השמורות עמהם – שאשאיר מופקדים בשליטתי כשהם מושקעים בהשקעה נושאת רווחים. לאורך השנים העברתי אל [המערערת] ואל המנוח מידע מפורט בדבר סכומי הפקדונות והמקום בו הופקדו מפעם בפעם לצורך שמירת ערכם וקבלת ריבית גבוהה ככל האפשר. שניהם הביעו תמיד שביעות רצום מניהול כספם, ורק לאחרונה פרץ סכסוך על רקע נסיונה של המבקשת לקבל את כספי המנוח מבלי להוכיח את זכאותה לכך במסמכים ברורים ותקפים [ההדגשה הוספה – א.ר.]". בהמשך התצהיר, בסעיפים 11-9, נתברר כי הביטוי "לאחרונה" שלעיל מתייחס לחודש אפריל 1996: "9. ...רק בסוף שנת 1991 ביקרה [המערערת] במשרדי יחד עם בנה, ומפיהם נודע לי לראשונה על פטירת המנוח עוד בשנת 1987. 10. באותו ביקור במשרדי התעניינה המבקשת במצב פקדונה. באשר לכספי המנוח אמרה, שהם יהיו מופקדים אצלי עוד זמן רב, והבנתי מדבריה שקיים בעניין זה סכסוך משפחתי. בהעדר הנחיות מצד גורם מוסמך כלשהו, ועד אשר יסתיים הסכסוך המשפחתי, הוספתי לנהל את הכספים כמוקדם כשהם נושאים רווחים. 11. בחודש אפריל 1996 קיבלתי מן המבקשת מכתב... בו ביקשה לשלוח אליה 5,000 דולר מכספה ועוד 5,000 דולר מכספי המנוח. כן ביקשה דו"ח על הכספים. במכתב תשובתי... הבהרתי למבקשת שבכל הנוגע למנוח אוכל למסור מידע רק ליורשיו החוקיים". בדברים אלה יש כדי להוות "הודאה בקיום זכות", אשר מאפסת את מירוץ ההתיישנות (סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). אי-לכך, שותף אני למסקנתו של חברי, השופט ח' מלצר, כי יש לקבל את הערעור, ולהורות על בירור התובענה לגופה. נוסף על כך, מסכים אני עם חברי כי יש לדחות את הערעור שכנגד, אשר אין בו ממש. המשנה-לנשיא (בדימ') השופט א' רובינשטיין: מסכים אני למסקנתו של חברי השופט מלצר ולהערתו של חברי המשנה לנשיא (בדימוס). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ט' באלול התשע"ב (‏27.8.2012). המשנה-לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08015330_K07.doc עב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il