הרשות הפלסטינית נ. פלוני

19 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 15278-04-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. הרשות הפלסטינית 2. ארגון שחרור פלסטין נגד המשיבים: 1. עיזבון פלוני ז"ל 2. עיזבון פלוני ז"ל 3. פלונית 4. פלונית 5. פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' נחלון) בת"א 27553-04-24 מימים 6.2.2025 ו- 17.7.2025; תשובה לערעור בשם המערערים: עו"ד אריה כרמלי בשם המשיבים: עו"ד מאיר סחיווסחורדר; עו"ד אריאל מייטליס פסק-דין הנשיא יצחק עמית: ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' נחלון) מימים 6.2.2025 ו-17.7.2025 בת"א 27553-04-24, שבמסגרתם נקבע כי המשיבים זכאים לפיצויים תרופתיים וכן לפיצויים לדוגמה מכוח חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ד-2024, כיורשי המנוח וכניזוקים עקיפים (להלן: חוק פיצויים לדוגמה או החוק ו-המנוח, בהתאמה). הרקע הדרוש לענייננו 1. ביום 1.12.2001 אירע פיגוע התאבדות כפול ופיצוץ מכונית תופת באזור מדרחוב בן יהודה בירושלים. הפיגוע הרצחני הביא למותם של 11 בני אדם, וביניהם גם המנוח, בהיותו בן 15 בלבד, בנם של המשיבים 3-2 ואחיהם של המשיבים 5-4. מזה שנים ארוכות שהמשיבים מנהלים את תביעתם. יצוין כי במהלך שנים אלו, למרבה הצער, המשיב 2 הלך לעולמו. אעמוד עתה על מהלך הדברים הנוגע לענייננו. 2. בשנת 2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשאלת אחריותם של המערערים לפיגוע. על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית ‏(‏10.4.2022‏)‏ (להלן: עניין פלונים)). בעניין פלונים נקבע לראשונה כי מדיניות התשלום של המערערת 1, הרשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ), שנועדה לתמרץ ולתגמל מעשי טרור, נכנסת תחת החלופה של "מאשרר" לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). משכך, נקבע כי לרש"פ אחריות ישירה ואישית לפיגועים שנדונו שם וניתן לחייבה בפיצויים תרופתיים. לצד זאת, נקבע כי אין לחייב את הרש"פ בתשלום פיצוי עונשי, לקביעה זו אשוב ואדרש בהמשך. בקשה לדיון נוסף בעניין פלונים נדחתה (דנ"א 2744/22 הרשות הפלסטינית נ' פלונים (30.8.2022‏)). נוכח פסק הדין בעניין פלונים, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שייבחן את הפיצוי התרופתי המגיע למשיבים. 3. ביני לביני, ביום 1.6.2024 נכנס לתוקפו חוק פיצויים לדוגמה. נוכח חשיבות החוק לענייננו, אביא חלק מן ההוראות שנקבעו בו כלשונן: הגדרות 1. בחוק זה – [...] "מעשה טרור" – כהגדרתו בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016; "מתגמל טרור" – מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצע מעשה הטרור או למי מטעמו, ובכלל זה חבר בני אדם, בין שהם מאוגדים ובין שאינם מאוגדים, וכן הרשות הפלסטינית, ארגון השחרור הפלסטיני או מי מטעמם; [...] פיצויים לדוגמה 2. (א) גרם מעשה טרור למותו של אדם, יהיו זכאים יורשיו לפיצוי לדוגמה ממבצע מעשה הטרור, ממתגמל הטרור או ממי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין, בסכום של עשרה מיליון שקלים חדשים, נוסף על כל פיצוי אחר שנפסק, אם נפסק בתביעת נזיקין שהוגשה בשל אותו מעשה. (ב) נפגע אדם ממעשה טרור ונגרמה לו נכות צמיתה, בין שנקבעה לפי חוק התגמולים ובין שנקבעה בתביעת נזיקין, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי לדוגמה ממבצע מעשה הטרור, ממתגמל הטרור או ממי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין, בסכום של חמישה מיליון שקלים חדשים, נוסף על כל פיצוי אחר שנפסק, אם נפסק לטובתו בתביעת נזיקין שהוגשה בשל אותו מעשה. [...] (ה) לעניין חוק זה, חזקה שהנתבע הוא מתגמל טרור בשל מעשה טרור שגרם למוות או לנכות לפי סעיף קטן (א) או (ב), אם מדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בדרך של חקיקה ראשית, חקיקת משנה או מתן הנחיות לתשלום כספים לצורך זה, כל עוד מתגמל הטרור לא הוכיח אחרת. תחולה 4. הוראות חוק זה יחולו על תביעה נגד מבצע מעשה טרור, מתגמל טרור או נגד מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין בקשר למעשה טרור שטרם התיישנה או שהייתה תלויה ועומדת ערב תחילתו של חוק זה. עתירה שהוגשה נגד חוקתיותו של החוק נדחתה (בג"ץ 4395/24 הרשות הפלסטינית נ' הכנסת ‏(13.1.2025‏)‏‏ (להלן: עניין הרש"פ)) ואתייחס לחלק מקביעותיי בפסק הדין הרלוונטיות לענייננו בהמשך. 4. בראי החוק החדש, ונוכח בקשת המשיבים למתן פסק דין חלקי בנוגע לחלק מהסעדים שהתבקשו בתביעה, ביום 6.2.2025 ניתן פסק דין חלקי כאמור. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת שמותו של המנוח נגרם ממעשה טרור וכי המשיבים הם יורשיו. עוד נקבע כי לחזקה הקבועה בסעיף 2(ה) לחוק פיצויים לדוגמה אין רלוונטיות לענייננו שכן ישנה קביעה חלוטה לפיה המערערים חבים על מעשה הטרור מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ובהתאם לחוק די בכך כדי לחייבם; וכי מכל מקום, קיימים ממצאי עובדה במקרה הספציפי שלפיהם המערערים נכנסים בהגדרת "מתגמל טרור" הקבועה בסעיף 1 לחוק. אשר לטענת המערערים כי עניין פלונים יצר מעשה בית דין לפיו המשיבים אינם זכאים לפיצוי עונשי, נקבע כי הגם שיש קרבה רעיונית בין שני סוגי הפיצויים, המקור הנורמטיבי שונה; וכי אף מההיסטוריה החקיקתית עולה שמטרתו של החוק הייתה לשנות את שנקבע בעניין פלונים. נוכח האמור, בית המשפט קבע כי המערערים ישלמו למשיבים סך של 10 מיליון ש"ח מכוח סעיף 2(א) לחוק. 5. ביום 17.7.2025 ניתן פסק הדין בהליך. בראשית הדברים, בית המשפט המחוזי נדרש לשאלת גובה הפיצוי המגיע למשיבים כיורשי המנוח בראשי הנזק של נזק בלתי ממוני, הפסדי הכנסה לעבר ולעתיד והוצאות קבורה, לוויה ואבלות, ופסק בסך הכל 2,949,165 ש"ח עבור נזקי המנוח. לאחר מכן, בית המשפט עבר לדון במעמדם של המשיבים כניזוקים עקיפים. במסגרת כך נקבע כי המשיבים 5-3 הוכיחו כי מתקיימים בעניינם ארבעת תנאי ההלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן, פ"ד מד‏(‏3‏)‏ 397 ‏(‏1990‏)‏ (להלן: הלכת אלסוחה); ברם, בנוגע למשיב 2 נקבע כי לא הוגשה חוות דעת רפואית בעניינו ולכן לא נתמלאו התנאים להכרה בו כניזוק עקיף. בית המשפט פסק למשיבים 5-3 כניזוקים עקיפים פיצויים בראשי הנזק הבאים: נזק בלתי ממוני; הפסדי הכנסה לעבר ולעתיד; עזרת צד ג'; והוצאות טיפולים – כל אחד בהתאם לנסיבותיו ולגובה נכותו, ובניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) ככל ששולמו. ובסך הכל, נפסקו הפיצויים התרופתיים הבאים: לטובת המשיבה 3 סך של 440,107.5 ש"ח לטובת המשיבה 4 סך של 2,301,470 ש"ח; ולטובת המשיב 5 סך של 2,137,692 ש"ח. לבסוף, משהמשיבים 5-3 הוכרו כניזוקים עקיפים לפי תנאי הלכת אלסוחה, בית משפט קמא קבע כי כל אחד מהם זכאי גם לפיצוי לדוגמה בסך של 5 מיליון ש"ח בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק. סיכומו של דבר, נפסקו לטובת המשיבים פיצויים תרופתיים ופיצויים לדוגמה בסך כולל של 32,828,434.5 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין. על פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים הוגש הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 6. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין החלקי, ולאחר שניתן פסק הדין המלא הגישו טענות משלימות לערעור. טענות המערערים נוגעות הן לתחולתו של חוק פיצויים לדוגמה, הן לעניין ההכרה במשיבים 5-3 כניזוקים עקיפים ולעניין גובה הפיצוי שנפסק להם. חוק פיצויים לדוגמה: המערערים טוענים בראשית דבריהם כי החוק סותר את דיני הנזיקין תוך שהוא קובע פיצויים עונשיים "שאין להם אח ורע במשפט הישראלי", ומעורר קשיים יישומיים בהפעלתו. לגופו של עניין, המערערים עומדים על כך שבית משפט זה קבע בעניין פלונים כי לא ניתן לחייב את הרש"פ בתשלום פיצוי עונשי בגין מעשה הטרור מושא ההליך דנן ולכן קיים מעשה בית דין כך שלא ניתן לפסוק פיצויים לדוגמה מכוח החוק, ולגישתם, התביעה תלויה ועומדת רק ביחס לכימות הפיצוי התרופתי. עוד נטען כי לא ניתנה למערערים זכות טיעון בנוגע לתחולת החזקה הקבועה בסעיף 2(ה) לחוק; כי החוק מוחל באופן רטרואקטיבי בניגוד לדין ומבלי שניתנה בידם האפשרות לסתור את תחולתו; וכי יש בידי המערערים להוכיח כי נוכח שינויי חקיקה ברש"פ, מדיניות התגמול שבגינה נקבעה אחריות המערערים בוטלה ונקבע תחתיה מנגנון תשלומים אחר. עוד טוענים המערערים כי לשונו של סעיף 2(ב) לחוק לא מזכה ניזוק עקיף בפיצוי לדוגמה שכן הוא לא "נפגע ממעשה הטרור", ומדובר בהרחבה חסרת גבולות של תחולת החוק. למצער, מבקשים המערערים כי נתערב בגובה הפיצוי ונקבע כי החוק מגדיר סכום מקסימלי הניתן להפחתה בהתאם לרמת המעורבות או האשם של המערערים באירוע הספציפי ובהתאם לגובה הנכות של הניזוק. המערערים גורסים כי הפרשנות שניתנה לחוק מייתרת כל טעם בדיון משפטי ותוביל לקריסה כלכלית שלהם. הפיצויים התרופתיים והניזוקים העקיפים: אשר לנזקי העיזבון, נטען כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, קיימת מחלוקת באשר לאחריות המערערים וככל שהיה מתאפשר להם להגיש ראיות לעניין זה, היה בידם להוכיח שהם כבר לא מתגמלים על מעשי הטרור; כי היה מקום לפסוק את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על הצד הנמוך נוכח כך שלא הובאו ראיות באשר לנסיבות מותו של המנוח, ובשים לב לפיצויים לדוגמה שנפסקו; כי לא היה מקום לפסוק פיצויים בראש הנזק של הוצאות קבורה מכיוון שהן משולמות על ידי המדינה; וכי המשיבים זכאים רק ל-75% מגובה הפיצוי נוכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון מס' 43), התשפ"ד-2024 (להלן: תיקון מס' 43 לחוק התגמולים). אשר להכרה במשיבים 5-3 כניזוקים עקיפים, המערערים טוענים, בין היתר, כי לא הוכחו תנאי הלכת אלסוחה בעניינם; וכי אין להסתמך על חווֹת הדעת הרפואיות שהוגשו בנושא, ומשכך לא הוכח כי נגרמו להם נכויות צמיתות. לצד זאת, המערערים מעלים טענות ביחס לסכומי הפיצויים שנפסקו לכל אחד מהניזוקים העקיפים, אליהן אדרש בהמשך ככל שיהיה בכך צורך. 7. המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בית משפט קמא. לעניין תחולת חוק פיצויים לדוגמה, המשיבים טוענים כי בעניין פלונים בית משפט זה אמנם דן בשאלה האם "מאשרר" לפי פקודת הנזיקין יכול לחוב גם בפיצויים עונשיים, אולם חוק פיצויים לדוגמה הרחיב את היריעה ויצר מקור נורמטיבי חדש. המשיבים מטעימים כי עמדת המערערים לפיה חל בעניינם מעשה בית דין מקפחת ומפלה רק אותם, וזאת אך בשל העובדה שהיו "החלוץ לפני המחנה" וניהלו מאבק משפטי עיקש; וכי עמדה זו עומדת בסתירה לטענות המערערים בעניין הרש"פ, שם טענו כי החוק חל על כלל התביעות התלויות ועומדות. אשר לטענה כי לא ניתנה למערערים זכות טיעון, המשיבים עומדים על כך שבעניין פלונים נקבע כי המערערים מעבירים כספי תמיכה בטרור, וממילא כל שינוי במדיניותם צופה פני עתיד ולא יכול לגרוע מאחריותם ביחס לפיגועים שלגביהם כבר קיימת קביעה חלוטה. כמו כן, לשיטת המשיבים אין כל יסוד להבחנה שעושים המערערים בין ניזוק בעל נזק פיזי ובין ניזוק בעל נזק נפשי לעניין תחולת סעיף 2(ב) לחוק; ולשון החוק ברורה ואין מקום לפסוק פיצוי הנמוך מהסכום הנקוב בו. לעניין גובה הפיצוי התרופתי והניזוקים העקיפים. המשיבים סבורים, בין היתר, כי הטענה ביחס לגובה הנזק הבלתי ממוני שנפסק לעיזבון המנוח היא טענה מקוממת שלא ראוי כלל להשמיעה; וכי מכל מקום, אין להתחשב בפיצוי לדוגמה שנפסק ולהפחית את גובה הפיצוי בראש נזק זה בשל כך. עוד נטען כי ישנה הסכמה דיונית לפיה ניכוי תגמולי המל"ל יעשה רק ביחס למשיבה 3. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בערעור, בטענות המשלימות לערעור ובתשובות, מצאנו לדון בערעור בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ולהכריע בו על יסוד החומר שלפנינו. אקדים ראשית לאחרית ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. חוק פיצויים לדוגמה 9. תחילה, אזכיר כי עתירה נגד החוק נדחתה בעניין הרש"פ, ולכן יש לדחות טענות המבקשות לערער את היסודות עליהם ניצב החוק. בנסיבות אלה, עלינו להידרש במסגרת הדיונית הנוכחית רק לטענות הנוגעות לפרשנות סעיפי החוק ביחס לתחולתו ולאופן יישומו. 10. אעמוד בתמציתיות על העקרונות שהותוו בפסיקה לעניין פרשנות חוקים, המורים כי זו תעשה בשלבים. תחילה, יש לבחון את לשון החקיקה אשר תוחמת את גדר הפרשנויות שהחוק יכול לשאת. ככל שהלשון מאפשרת יותר מפירוש אחד, יש לבחור מבין החלופות הקיימות את האפשרות שמגשימה באופן מיטבי את תכלית החוק. תכלית החוק מורכבת הן מהתכלית הסובייקטיבית – המטרות, הערכים והמדיניות שהמחוקק ביקש להגשים באמצעות החקיקה, אשר משתקפים בהיסטוריה החקיקתית; הן מהתכלית האובייקטיבית – המטרות, המדיניות, הערכים והעקרונות שאותם נועד להגשים כל דבר חקיקה בחברה דמוקרטית מודרנית (רע"א 67114-01-25 פלוני נ' אסעד, פסקאות 15-14 ‏(‏22.12.2025‏)‏‏; בג"ץ 5158/21 גורטלר נ' שר הרווחה, פסקאות 19-18 (28.12.2023); אהרון ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 81-80, 204-201 (1993) (להלן: ברק, פרשנות החקיקה)). משעמדתי על דברים אלו, אפנה לטענות המערערים ולפרשנות החוק. 11. תחולת החוק בזמן: הוראת סעיף 4 קובעת כי החוק יחול על תביעה שטרם התיישנה או שהייתה תלויה ועומדת ערב תחילתו של החוק. לשון החוק לעניין זה ברורה, והדברים אף עולים בקנה אחד מהתכלית הסובייקטיבית כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקולי ועדת החוץ והביטחון. בכל הנוגע לתביעות שהוגשו זה מכבר, ניתן לפסוק פיצויים לדוגמה מכוח החוק כל עוד לא ניתן בעניינן פסק דין חלוט – בין אם נדחו בין אם התקבלו, וגם אם התיק עודנו תלוי ועומד בפני ערכאת הערעור (ראו גם: פרוטוקול 138 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 16 (22.1.2024) (להלן: פרוטוקול 138 של ועדת החוץ והביטחון)). בכל הנוגע לתביעות שטרם הוגשו, האפשרות לפסוק פיצויים לדוגמה מכוח החוק תלויה בדיני ההתיישנות, כאשר עילת התביעה היא מעשה הטרור (פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 39 (11.7.2023) (להלן: פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון)). 12. המערערים סבורים כי העובדה שהחוק מאפשר לפסוק פיצויים לדוגמה גם ביחס למעשי טרור שאירעו שנים רבות קודם לחקיקתו, פירושה שהחוק פועל באופן רטרואקטיבי. עוד נטען כי תחולת החוק יוצרת הלכה למעשה עילת תביעה ועוולות חדשות "שלא כדין ושלא בצדק". תחילה יש להעמיד דברים על דיוקם. החוק לא מייצר עילת תביעה חדשה כנטען. כפי שעמדתי על כך לעיל, עילת התביעה הייתה ועודנה מעשה הטרור, וככל שעילת התביעה התיישנה הרי שלא ניתן להגיש תביעה חדשה יש מאין. אשר לטענת המערערים ביחס לתחולת החוק, שאלה זו התעוררה בעניין הרש"פ אולם השארתי את ההכרעה בה לעת מצוא (שם, בפסקה 17). דומה כי הגיעה העת להידרש לה ולהכריע בה. 13. לפני שאדרש לדיון על תחולת החוק שלפנינו, אעמיד לנגד עינינו ההבחנות בין התחולות האפשריות השונות לחקיקה: "חוק רטרואקטיבי משנה כלפי עבר את מעמדה המשפטי של פעולה שנעשתה לפני כניסת החיקוק לתוקף. חוק רטרוספקטיבי משנה כלפי עתיד את ההשלכות המשפטיות של פעולה שנעשתה לפני כניסת החיקוק לתוקף. חוק פרוספקטיבי משנה כלפי עתיד את מעמדה המשפטי של פעולה שתיעשה אחרי כניסת החיקוק לתוקף" [הדגשות בקו תחתון במקור – י"ע] (בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 37 ‏(‏2.4.2013‏)‏). כמו כן, חוק יכול להיות בעל תחולה אקטיבית "אם הוא נועד לשנות, והלכה למעשה משנה, את האפקט המשפטי של מצב קיים" (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו‏(‏2‏)‏ 765, 782 ‏(‏1992‏) (להלן: עניין ארביב)). ככלל, תחולתו של חוק, על פי טבעו, צופה פני עתיד זולת אם נקבע אחרת (ראו סעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1940). זאת מכיוון שהחוק נועד להסדיר יחסים בין בני אדם ולהכווין התנהגות, ותחולה למפרע פוגעת בעקרונות הצדק ובאינטרס ההסתמכות של הנוגעים לדבר (עוד על כך, ראו בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת, פסקה 45 והאסמכתאות שם ‏(‏26.10.2023‏)‏). נוכח האמור, וככל שניתן לפרש תחולתו של חוק בדרכים שונות, קיימת חזקה לפיה החוק צופה פני עתיד (עניין ארביב, בעמ' 776). 14. ומהתם להכא. בעניין הרש"פ המדינה טענה כי החוק בעל תחולה אקטיבית מכיוון שהוא חל על מצבים עובדתיים הקיימים בהווה – תביעות תלויות ועומדות או תביעות שטרם הוגשו וטרם התיישנו הנוגעות למצב עובדתי קיים. אני סבור כי יש להסתכל על תחולת החוק בהתאם לנקודת ייחוס שונה. לא ביחס לתביעה המשפטית כי אם ביחס לעוולה. ואסביר. על מנת להיכנס בגדרי החוק ולהיות זכאים לפיצויים לדוגמה, נדרש להוכיח קיומם של: (1) מעשה טרור; (2) מותו של אדם או נכות צמיתה; (3) תגמול או אשרור מטעם המערערים. נוכח לשון סעיף 4 לחוק הקובעת כי החוק חל על תביעות תלויות ועומדות או על תביעות שטרם התיישנו, יתכנו מקרים, כמו המקרה שלפנינו, שבהם שלושת הרכיבים שלעיל התרחשו עוד קודם לכניסת החוק לתוקף. במובן זה, החוק "משנה לגבי העתיד את [...] התוצאות המשפטיות של [...] אירועים (מעשים או מחדלים) שנעשו או שהתרחשו לפני מועד כניסתו של החוק לתוקף" (עניין ארביב, בעמ' 777), ועל כן הוא רטרוספקטיבי. ככלל, אין פגם כשלעצמו בקביעה כי החוק חל באופן רטרוספקטיבי, ודאי מקום שבו המחוקק גילה דעתו המפורשת לכך – "חופשי המחוקק הרגיל לקבוע במפורש כי חלותו בזמן של החוק היא רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית" (עניין ארביב, בעמ' 775). זו הייתה גם עמדת גורמי המקצוע בדיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת (ראו פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון, בעמ' 39. למעשה, עיון בדיוני הוועדה מעלה כי נבחנה אפשרות להרחיב אף יותר את תחולת החוק (ראו פרוטוקול ישיבה 158 של הכנסת ה-25, 126 (11.3.2024) (להלן: פרוטוקול ישיבה 158 של הכנסת ה-25)). מלשונה הברורה של הוראת התחולה של החוק אני למד כי דעת המחוקק הייתה שאינטרס ההסתמכות של המערערים איננו ראוי להגנה במקרה זה. נזכיר כי תגמול טרור היה עבירה פלילית, ואשרור טרור היה עוולה נזיקית, עוד קודם לכניסת החוק לתוקף (פסקאות 38 ו-49 לעניין פלונים בהתאמה). לכן איני מוצא קושי אינהרנטי בקביעה כי לחוק תחולה רטרוספקטיבית. אשר לטענת המערערים כי התחולה הרטרוספקטיבית של החוק משפיעה גם על שינוי התגמול אצלם, לכך אדרש בהמשך. 15. מעשה בית דין: המערערים עומדים על כך שבעניין פלונים נקבע כי אין לחייבם בפיצויים עונשיים מקום שבו הוטלה עליהם אחריות ישירה בגין מעשה טרור מכוח היותם גורם "מאשרר". משכך, המערערים גורסים כי בנסיבות תיק זה קיים מעשה בית דין לפיו יש לפסוק לחובתם פיצויים תרופתיים בלבד. איני סבור שיש ממש בטענה זו. אבאר. המסגרת המשפטית שתחמה את קביעותינו בעניין פלונים הייתה פקודת הנזיקין, ותו לא. בתוך כך, נקבע כי ניתן להטיל על המערערים אחריות נזיקית אישית וישירה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, מכוח היותם "מאשררים". בהמשך לכך, נקבע כי הגם שמכוח אחריותם הם חבים בפיצוי הניזוקים פיצויים תרופתיים בגין הנזק שנגרם להם, לא ניתן לחייבם בפיצויים עונשיים, זאת נוכח ההנחה כי "הפיצוי העונשי הוא נטע זר בדיני הנזיקין. אין להרכיב נטע זר על נטע זר ולכן אין להרחיק לכת ולחייב את הרש"פ, כ'מאשררת' לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, לשאת בתשלום פיצויים עונשיים" (פסקה 55 לפסק דיני). אשר על כן, הקביעה בעניין פלונים שלפיה אין לחייב את המערערים בפיצויים עונשיים תחומה למצב הנורמטיבי שעמד בפני בית משפט זה, בהינתן שמקור האחריות של המערערים בסעיף 12 לפקודת הנזיקין, ולא לנסיבות התיק הספציפי כפי שהמערערים מנסים לטעון. ברם, מאז ניתן פסק הדין בעניין פלונים נחקק חוק פיצויים לדוגמה, אשר לא עמד לפני בית המשפט, והמסגרת המשפטית השתנתה. כעת ישנו מקור נורמטיבי חדש לפסיקת פיצויים שאינם תרופתיים. אדרבה. החוק נחקק כמענה לקביעה לפיה אין לחייב בפיצויים שאינם תרופתיים מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין – "בפסק הדין לא הוכרה הזכות לפיצויים לדוגמה לגבי מי שאחריותו נובעת אך ורק מאשרור מעשי טרור [...] הצעת החוק נועדה להסדיר את סוגיית קביעתם של פיצויים לדוגמה (המכונים 'פיצויים עונשיים') לקורבנות הטרור גם בתביעות נזיקין נגד מי שאחריותם נובעת מאשרור מעשי טרור" (דברי ההסבר להצעת חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ג-2023, ה"ח 975, 142; ראו גם עניין הרש"פ, בפסקה 4 לפסק דיני). משכך, הקביעה שלפיה לא ניתן לחייב "מאשרר" לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין בפיצויים עונשיים תחומה למקורות הנורמטיביים שהיו באותה עת. מאז נוצר מקור נורמטיבי חדש, חיצוני לפקודת הנזיקין, הוא חוק פיצויים לדוגמה, המאפשר לחייב בפיצויים עונשיים בנסיבות מסוימות. 16. נקבע זה מכבר כי שינוי באקלים המשפטי יש בו כדי לדחות בנסיבות מסוימות טענה למעשה בית דין (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 935 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 2025) (להלן: רוזן-צבי); ראו והשוו: ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא‏(‏1‏)‏ 68, 99-98 ‏(‏1997‏)). ביתר פירוט, יפים לעניינו דברים שנאמרו בע"א 475/84 הממונה על רכוש האויב נ' פרג'יון, פ"ד מג‏(‏2‏)‏ 326, 332-331 ‏(‏1989‏): "לעניין זה אין לדעתי מעשה-בית-דין הנובע מפסק הדין שניתן בע"א 395/80. לפני בית המשפט שדן באותו עניין לא היה מונח סעיף 22א הנ"ל, שהוסף לחוק רק לאחר מתן פסק-דינו, ויש לראות את סעיף משנה 22א(א) כבעל תחולה רטרואקטיבית". מכיוון שעניין לנו בתביעה תלויה ועומדת אשר החוק חל בעניינה, ונוכח השינוי במצב המשפטי, אין בידי לקבל טענה לקיומו של מעשה בית דין. 17. למעלה מן הצורך, אציין כי אף מצאתי טעם בטענת המשיבים לפיה קביעה כי חל בענייננו מעשה בית דין תוביל לקיפוח של ניזוקי ארבעת הפיגועים שנידונו בעניין פלונים, ושלהם בלבד. כפי שעמדתי על כך לעיל, הוראת סעיף 4 לחוק קובעת כי הוא חל על כל תביעה תלויה ועומדת. איני סבור כי העובדה שהמשיבים במקרה דנן הגישו ערעור בשאלת אחריותם של המערערים והערעור נדון ביחס למצב המשפטי עובר לחקיקת חוק פיצויים לדוגמה, מהווה שוני רלוונטי בינם ובין ניזוקים אחרים אשר נפגעו ממעשי טרור ותביעתם תלויה ועומדת. נאמר זה מכבר כי תכליתו של כל חוק לקדם ולשמר את עקרון השוויון (ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 566); וכי "בין שתי אפשרויות פרשניות יש להעדיף את הפירוש המתיישב עם עקרון השיוויון על פני פרשנות שתפגע בו" (עע"ם 8223/07 היים נ' מועצה אזורית דרום השרון, פסקה 17 (26.6.2011)). משכך, לא קמה הצדקה להעדיף פרשנות המחילה באופן שונה את החוק, וקבלת טענת המערערים לקיומו של מעשה בית דין תוביל לתוצאה שאינה רצויה (רוזן-צבי, בעמ' 935). 18. החזקה הקבועה בסעיף 2(ה) ושינוי מדיניות: המערערים טוענים כי לא ניתנה להם האפשרות להביא ראיות ולהוכיח כי החזקה לא חלה לגביהם. כנטען בערעור, ביום 10.2.2025 המצב החקיקתי אצל המערערים שוּנה כך שכיום חלף מדיניות התגמולים שהייתה נהוגה קיים "מנגנון תמיכה וסיוע סוציאלי הנשען על אמות מידה שעניינן מצב סוציואקונומי של הזכאים". בכך, לגישתם, יש כדי להוכיח שהחוק לא חל בעניינם. לעמדתם, משבית משפט קמא לא איפשר להם להביא ראיות כאמור, נפגעה זכות הטיעון שלהם. דעתי כדעת בית משפט קמא ואני סבור כי אין לקבל טענה זו ממספר טעמים. 19. ראשית, החזקה הקבועה בסעיף 2(ה) כלל לא חלה בענייננו. סעיפים 2(א) ו-2(ב) מונים מספר חלופות לגורם אשר ניתן לחייבו בתשלום הפיצויים לדוגמה – (א) מבצע מעשה הטרור; (ב) מתגמל הטרור; (ג) מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין. החזקה שנקבעה בסעיף 2(ה) קובעת כך: "לעניין חוק זה, חזקה שהנתבע הוא מתגמל טרור [...] אם מדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בדרך של חקיקה ראשית, חקיקת משנה או מתן הנחיות לתשלום כספים לצורך זה". מלשון הוראת הסעיף עולה כי החזקה נוגעת אך לעניין חלופה ב שלעיל – מתגמל טרור. בענייננו, אחריות המערערים נקבעה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין ולכן אנו נכנסים בגדרי חלופה ג, כך שלחזקה אין כל תחולה. לעניין זה, המערערים טוענים כי "הדעת אינה סובלת כי החוק החדש יפעל לטובת צד אחד בלבד והתביעה תידון בהתבסס על קביעה בשאלת האחריות שניתנה לפי 'הדין הישן', ללא מתן אפשרות למערערים להוכיח כי החוק החדש אינו חל עליהם ולסתור את עצם הזכאות לפיצוי עונשי/לדוגמה" [הדגשה בקו תחתון במקור – י"ע]. אולם, יש להבחין בין השאלה מתי ניתן להטיל אחריות ובין השאלה אילו פיצויים ניתן לפסוק בהינתן אותה אחריות. בעניין פלונים נקבע כי ניתן להטיל על המערערים אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין אולם אין לפסוק מכוחו פיצויים עונשיים. רוצה לומר: אחריות – כן; פיצויים שאינם תרופתיים – לא. במצב הדברים הנוכחי, חוק פיצויים לדוגמה קובע כי מרגע שנקבעה אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין (אשר למותר לציין שעודנו בתוקף ואיננו "הדין הישן"), ניתן מעתה לפסוק גם פיצויים לדוגמה. רוצה לומר: אחריות – כן; פיצויים שאינם תרופתיים – כן. דהיינו, חוק פיצויים לדוגמה שינה את המצב הנורמטיבי אך ביחס לשאלת סוג הפיצויים שניתן לפסוק למערערים בגין אחריותם כ"מאשרר" לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. 20. שנית, גם אם אניח כי המערערים חבים בתשלום פיצויים לדוגמה מכוח חלופה ב, קרי בהיותם "מתגמל טרור". גם במצב דברים זה אין לנו צורך להידרש לחזקה. בהתאם להגדרה המנויה בסעיף 1 לחוק, מתגמל טרור הוא "מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצע מעשה הטרור או למי מטעמו". כלומר, ככל שקיימות ראיות קונקרטיות להעברת כספים בשל מעשה טרור ספציפי, די בכך כדי להקים חובת תשלום. עניינה של החזקה נוגע רק למצבים שבהם אין הוכחה קונקרטית להעברת כספים בשל מעשה טרור ספציפי. במקרים כאלו, החזקה קובעת כי די במדיניות תגמול הקבוע בחקיקה כדי להעביר את הנטל למתגמל הטרור להוכיח אחרת. אולם, משעה שבית משפט קמא קבע כי קיימים בענייננו ממצאי עובדה חלוטים לעניין העברת כספים במקרה הספציפי, די בכך כדי להיכנס בגדרי החוק ולחייב את המערערים בפיצויים לדוגמה. 21. שלישית, והרבה למעלה מן הצורך, אף אם לא היו ראיות קונקרטיות להעברת כספים במקרה הספציפי; ואף אם אניח לטובת המערערים כי ביום 10.2.2025 אכן השתנתה מדיניותם באשר לתגמול מעשי טרור [ואיני נדרש כלל וכלל לתוכן החקיקה החדשה אולם אציין במאמר מוסגר כי גם ביחס לחקיקה הקודמת שבגינה הוטלה על המערערים אחריות בשל היותם "מאשררים" נטען כי מדובר במדיניות תשלום סוציאלית (ראו עניין פלונים, בפסקה 35)] – עדיין איני סבור כי יש בכך כדי לסייע בידי המערערים במקרה שלפנינו. אכן, לשון החוק קובעת כי מתגמל טרור הוא "מי שמעביר כספים", לשון הווה. משכך ניתן לטעון כי ככל שמדיניות העברת הכספים הופסקה ולא מועברים עוד כספים בפועל, בזמן הווה, הרי שהחזקה נסתרה והמערערים כבר לא נחשבים ל"מתגמל טרור" כמשמעותו בחוק [במאמר מוסגר יצוין כי נוסחם של סעיפים 2(א) ו-2(ב) להצעת החוק שהועברה לקריאה ראשונה השתמשו בלשון עבר ("מתגמל טרור, שהעביר תמורה בשל מעשה טרור"), והפיכת החוק למדבר בלשון הווה עשויה לחזק טענה זו אף יותר]. ברם, חלופת מתגמל הטרור אינה עומדת לבדה. לצידה קיימת החלופה של "מאשרר" מעשה הטרור לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. עסקינן במעשה טרור שאירע עוד בשנת 2001, ואין חולק כי בתקופה שלאחריו מדיניות התגמולים של הרש"פ עבור מבצעי מעשי טרור ובני משפחתם הייתה בתוקף (מדיניות זו היא שעמדה בשנת 2019 בבסיס הקביעה בעניין פלונים כי המערערים חבים בפיצויים תרופתיים מכוח היותם "מאשררים"). ברי כי אין בכוחו של שינוי מדיניות אשר נחקק לאחר מעשה הטרור ולאחר שנים שבהן שולמו התגמולים כדי לשלול את תחולתה של חלופת ה"אשרור" מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שגם היא מקורה במדיניות התגמולים של המערערים, שכן "אחריותו של המאשרר בציר הזמן היא ביחס לעוולה שכבר נעשתה" [הדגשה הוספה – י"ע] (עניין פלונים, בפסקה 17). לכן, הטלת אחריות על המערערים בגין היותם "מאשררים" צופה פני עבר – מעשה טרור שכבר נעשה, תשלומים שכבר שולמו. בניגוד לכך, שינוי המדיניות איננו יכול לשנות מעשים שכבר נעשו ויש בו כדי להשליך על תחולתו של החוק רק במבט צופה פני עתיד, קרי ביחס לתביעות עתידיות, ונזכיר כי עילת התביעה היא מעשה הטרור – "ככל שהרשות הפלסטינית תחדל ממדיניותה זו, הדבר ישליך על קביעת אחריותה למעשי טרור בעתיד" (עניין הרש"פ, בפסקה 12). לעניין זה ראו לדוגמה גם את קביעותיהם של בתי המשפט המחוזיים: ת"א (מחוזי י-ם) 20975-06-24 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 29ג והאסמכתאות שם (19.1.2026); ת"א (מחוזי י-ם) 59138-06-23 פלונית נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 15 והאסמכתאות שם (31.7.2025) (שניהם על ידי השופט א' דראל); ת"א (מחוזי י-ם) 57423-09-24 פלונית נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 26-25 (25.7.2025)); ת"א (מחוזי י-ם) 60931-09-24 פלונית נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 25-24 (29.7.2025); ת"א ‏(‏מחוזי י-ם‏)‏ 40726-08-22 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 29-27 ‏(‏6.8.2025‏) (שלושתם על ידי השופטת ח' מ' לומפ); ת"א 56301-10-21 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 11 ו-20 (11.8.2025) (השופטת מ' אילני‏); ‏ת"א ‏(‏מחוזי ת"א‏)‏ 104-01-21 פלונית נ' הרשות הפלסטינאית, פסקאות 21-20 ‏(13.3.2025‏) (השופטת א' קלמן ברום). 22. תחולת החוק על ניזוקים עקיפים: המערערים טוענים כי החוק לא מזכה ניזוק עקיף שכן הוא לא "נפגע ממעשה הטרור", וכי מדובר בהרחבה יתרה של תחולת החוק. אין בידי לקבל טענה זו. לטעמי הן לשון החוק הן תכליותיו מצביעים על כך שהוא חל על ניזוקים עקיפים כשם שהוא חל על ניזוקים ישירים. 23. אשר ללשון החוק. סעיף 2(ב) קובע את הזכאות לקבלת פיצוי לדוגמה כך – "נפגע אדם ממעשה טרור ונגרמה לו נכות צמיתה". כבר ניתן להבחין כי הסעיף לא קובע מהי אותה נכות צמיתה המזכה בפיצוי לדוגמה והיא יכולה להיות פיזית או נפשית. זאת ועוד, הלשון "נפגע אדם" איננה מחייבת כי הנפגע ממעשה הטרור יהיה ניזוק ישיר. לפי הלכת אלסוחה, גם ניזוק עקיף נפגע כתוצאה ממעשה הטרור שהרי התנאים להכרה בו כניזוק עקיף הם, בין היתר, התרשמות ישירה מן האירוע המזיק וקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק (עוד על כך, ראו ע"א 3619/23 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 10 ‏(‏20.8.2024‏) (להלן: עניין פלוני 3619/23)). דומני כי לשון הסעיף סובלת גם פירוש לפיו מי שנפגע ממעשה הטרור הוא הניזוק העקיף שכן קיים קשר סיבתי בין מעשה הטרור ובין נכותו הצמיתה. 24. כאמור, לפי כללי הפרשנות, מקום שבו הלשון סובלת שתי פרשנויות, יש לבחור בפרשנות שמגשימה באופן מיטבי את תכלית החוק. פרשנות לפיה החוק חל גם על ניזוקים עקיפים מתיישבת עם התכלית הסובייקטיבית של החוק כפי שהיא משתקפת מדיוני הוועדה: "המטרה בחוק הזה היא להתלבש על הדין הקיים, ככל שהוא חל על הסיטואציה, ולהוסיף עליו. אם היום לצורך הלכת אלסוחה נדרש רף מינימלי של 15% ומעלה, אז לגבי מי שצריך להוכיח עמידה בתנאים האלה, זה מה שיחול עליו" (פרוטוקול 157 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 34 (5.3.2024) (להלן: פרוטוקול 157 של ועדת החוץ והביטחון). לא למותר לציין כי זכותם של ניזוקים עקיפים לקבל פיצויים עונשיים הוכרה זה מכבר בפסיקה (ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי בן שלום, פסקה 114 ‏(‏10.3.2021‏) (עניין בן שלום)). במובן זה, פרשנות לפיה החוק מאפשר לפסוק פיצויים לדוגמה גם לניזוקים עקיפים איננה חורגת ממה שנקבע בעבר. משכך, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא גם בעניין זה. 25. [במאמר מוסגר יצוין כי עשויה להתעורר השאלה אם ניזוקים עקיפים נדרשים לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה על מנת להיות זכאים לפיצויים לדוגמה לפי החוק, ובפרט, האם הם נדרשים לעמוד בתנאי הרביעי שענייננו שיעור הנכות, או שמא די בנכות צמיתה כלשהי. נוכח הדברים שהובאו לעיל מתוך פרוטוקול הוועדה; ונוכח קביעתו של בית משפט זה כי ניזוק מחויב להוכיח כי הוא עומד בכל ארבעת התנאים על מנת להיחשב זכאי לפיצויים עונשיים (עניין בן שלום, בפסקות 121-118), אני סבור כי גם בענייננו, עמידה בתנאי הלכת אלסוחה הכרחית על מנת שניזוק עקיף יוכל להיכנס בגדרי סעיף 2(ב) לחוק. מכל מקום, כפי שעמד על כך בית משפט קמא שאלה זו לא מתעוררת בענייננו שכן משיבים 5-3 עומדים בתנאי הלכת אלסוחה, ובכל הנוגע למשיב 2, מכיוון שלא הוגשה בעניינו חוות דעת רפואית, לא הוכח כי קיימת לו נכות צמיתה, שהיא ממילא תנאי לתחולת החוק]. 26. גובה הפיצויים לדוגמה: לבסוף טוענים המערערים כי יש לפרש את החוק כך שייקבע כי הסכום הנקוב בו הוא סכום מקסימום אשר יש להפחיתו בהתאם למידת המעורבות או האשם של המערערים באירוע הספציפי; או ביחס לגובה הנכות, כך שהסכום המקסימלי ייפסק רק למי שנכותו הצמיתה בשיעור 100%. לא מצאתי ממש בטענות אלה. אכן, מתן פיצוי זהה לנפגע שנקבעה לו דרגת נכות של 100% ולנפגע שנקבעה לו נכות בשיעור של 10%, סותרת מושכלות יסוד בדיני הנזיקין. ברם, לשון החוק ברורה ולא משתמעת לשתי פנים – הניזוקים יהיה זכאים לפיצויים "בסכום של". דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת שלשון החוק משמיעה סכום אחיד וקבוע, שאינו נתון לשיקול דעת בית המשפט, ולא ניתן לפרשה כקובעת סכום מקסימלי (השוו לחוקים אחרים שבהם קבע המחוקק כי סכום הפיצוי "לא יעלה על", לשון המשמיעה כוונה לסכום פיצוי מקסימלי: למשל, סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; סעיף 31א(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 15א(א) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981). נוכח לשונו הברורה של החוק אין אנו נדרשים לתכליות החקיקה, אולם אציין כי חוק פיצויים לדוגמה נועד ליתן לניזוק "פיצוי שאינו תלוי בנזק" (דברי ההסבר להצעת חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ג-2023, ה"ח 975, 142). משכך, מקורו של הפיצוי איננו תרופתי ואין לפרשו ככזה התלוי בגובה הנכות הצמיתה. זאת ועוד, בחינה של ההיסטוריה החקיקתית מעלה כי "הצעות לקבוע את סכום הפיצויים כסכום 'תקרה' או 'רצפה' או כאחוז משיעור הנכות לא באו לידי ביטוי בנוסח הסופי של החוק" (עניין הרש"פ, פסקה 21; ראו למשל, פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון, בעמ' 31-24; פרוטוקול 138 של ועדת החוץ והביטחון, בעמ', 8-7, 13-12). משכך, אני סבור כי הפרשנות המתבקשת היחידה של סעיף 2(ב) לחוק היא כי מרגע שהוכח כי לפנינו ניזוק שנפגע ממעשה טרור ונגרמה לו נכות צמיתה (ועמדתי לעיל על כך שזה כולל גם ניזוק עקיף העומד בתנאי הלכת אלסוחה), הניזוק יהא זכאי לפיצוי בסך של 5 מיליון ש"ח, לא יותר ולא פחות. [במאמר מוסגר ראיתי להבהיר במסגרת הדיון בגובה הפיצוי כי סעיף 2(א) קובע פיצוי לדוגמה בסך של 10 מיליון ש"ח לכלל יורשי העיזבון יחד, וראו לעניין זה פרוטוקול 157 של ועדת החוץ והביטחון, בעמ' 21.] 27. סיכום ביניים: אין מקום לניסיונותיהם הנשנים וחוזרים של המערערים לצמצם את תחולת החוק. הגם שמדובר בחוק חריג עד מאוד בנוף החקיקה הנזיקית, לשון החוק ברורה ומשרתת את תכליות החוק – פיצוי לנפגעים ממעשי טרור לצד הרתעת המעורבים בביצוע מעשי הטרור ואת המתגמלים על כך (עניין הרש"פ, בפסקה 23; ראו גם פרוטוקול ישיבה 158 של הכנסת ה-15, בעמ' 126). אשר לטענת המערערים כי פסק הדין "מייתר, הלכה למעשה, את ההליך המשפטי", אין לי אלא להפנות לדברים שכתבתי בעניין הרש"פ: "לנוכח החזקה שנקבעה, משהוכחה אחריות הרשות הפלסטינית ונקבעה לנפגע נכות צמיתה, נסללת לכאורה הדרך לפסיקת פיצויים עונשיים בסכומים שנקבעו בחוק, ללא שיקול דעת שיפוטי (ואציין כי הצעות לקבוע את סכום הפיצויים כסכום 'תקרה' או 'רצפה' או כאחוז משיעור הנכות לא באו לידי ביטוי בנוסח הסופי של החוק). מכיוון שלפי החוק גם נכות בשיעור נמוך מאוד יכולה לזכות את הנפגע, ניתן לסבור כי הזכאות לפיצויים לפי החוק היא כמעט אוטומטית, בדומה להסדר של פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק" [הדגשה הוספה – י"ע] (שם, בפסקה 21). במצב הדברים דהיום, חוק פיצויים לדוגמה הוא חלק מספר החוקים של מדינת ישראל, וקביעות בית משפט קמא – בדין הן. הניזוקים העקיפים והפיצוי התרופתי 28. לאחר שדנו בטענותיהם העקרוניות של המערערים, אדרש עתה לטענותיהם הפרטניות ביחס להכרה במשיבים כניזוקים עקיפים, וביחס לפיצוי התרופתי שנפסק לעיזבון המנוח ולמשיבים. 29. אשר להכרה במשיבים 5-3 כניזוקים עקיפים. לא מצאתי ממש בטענת המערערים ביחס לתצהיריהם של המשיבים 5-3, אשר ממילא העידו ונחקרו בחקירה נגדית בבית משפט קמא. גם דין טענות המערערים ביחס לחווֹת דעת המומחים שהוגשו מטעם המשיבים 5-3 להידחות. בית משפט קמא נדרש לטענות המערערים ביחס לחווֹת הדעת – לכך שהן התבססו על שיחה עם המשיבים 5-3 ולא על תיעוד רפואי או טיפולי; ולדמיון הרב בין חווֹת הדעת – אולם לא מצא כי יש בהן כדי לדחות את מסקנות המומחים, בין היתר, בהיעדר חוות דעת רפואית נגדית. לא מצאתי להתערב בקביעות אלו, בפרט בהינתן הכלל לפיו ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לאמץ חוות דעת מומחה (ראו, מיני רבים, ע"א 55027-01-25 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 8 והאסמכתאות שם ‏(3.8.2025‏)). לבסוף, לעניין הטענה בדבר ההכרח בנטילת תרופות על מנת להיכנס בגדרי תקנה 34(ב)(4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, במקום אחר עמדתי על כך שלשון התקנה עניינה ב"צורך" בטיפול תרופתי, "ואין להסיק מכך שהמשיב אינו נוטל טיפול תרופתי כי הוא אינו זקוק לטיפול שכזה או כי לא ניתן לקבוע לו נכות לפי תקנה זו" (עניין פלוני 3619/23, בפסקה 16). לפיכך, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי המשיבים 5-3 עומדים בתנאי הלכת אלסוחה ויש להכיר בהם כניזוקים עקיפים. 30. ועתה לפיצויים התרופתיים. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בפסיקת הפיצויים בראשי הנזק השונים כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם נפלה טעות חריגה וקיצונית בהערכת הנזק (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין, פסקה 36 והאסמכתאות שם ‏(‏31.8.2011‏)‏; ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסקה 8 ‏(‏12.10.2010‏)‏) בנסיבות העניין, לא מצאתי כי נפלה טעות חריגה בהערכת הנזק המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. קביעות בית משפט קמא מעוגנות בראיות שהוגשו לפניו, ובמקומות שבהם הדבר נדרש – ניתנו על דרך האומדנה, באופן סביר וכמקובל. לצד זאת, מצאתי להתייחס ביתר פירוט לשתי טענות של המערערים: (-) איני סבור כי יש לקבל את טענת המערערים לפיה יש ליתן משקל לסכום הפיצוי לדוגמה שנפסק מכוח החוק בעת שפוסקים פיצוי תרופתי בגין נזק לא ממוני. לשון החוק בעניין זה ברורה – הניזוק זכאי לפיצוי לדוגמה "נוסף על כל פיצוי אחר שנפסק, אם נפסק לטובתו בתביעת נזיקין שהוגשה בשל אותו מעשה" (סעיף 2(ב) לחוק). זאת ועוד, עמדתי לעיל על כך שמטרת החוק הייתה "להתלבש על הדין הקיים, ככל שהוא חל על הסיטואציה, ולהוסיף עליו" (פרוטוקול 157 של ועדת החוץ והביטחון, בעמ' 34). לכן, פיצוי תרופתי בגין נזק לא ממוני לחוד ופיצוי לדוגמה מכוח החוק לחוד. (-) המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה כאשר לא קבע כי המשיבים זכאים רק לשיעור של 75% מגובה הפיצויים התרופתיים שנפסקו לטובתם, נוכח תיקון מס' 43 לחוק התגמולים. המשיבים טוענים מנגד כי קיימת הסכמה דיונית בין הצדדים לפיה ניכוי תגמולי המל"ל יעשה רק ביחס למשיבה 3. לעניין זה מצאתי לבכר את עמדת המשיבים. בפרוטוקול הדיון מיום 2.7.2025 נכתב כך: "ב"כ הצדדים: מוסכם עלינו שאת התשלומים שהתקבלו ממל"ל על ידי [משיבה] 3 יש לנכות מן הפיצוי התרופתי בעניינה ככל שייפסק" (עמ' 13, שורות 5-4; ראו גם פסקה 50 לפסק הדין). נוכח הסכמת הצדדים, המערערים מושתקים מלטעון כעת אחרת (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט‏(‏6‏)‏ 625, 633 ‏(‏2005‏)). משכך, איני רואה מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא. סוף דבר 31. סוף דבר שהערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח. יצחק עמית נשיא השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא יצחק עמית. ניתן היום, ‏י"ט באדר התשפ"ו (‏8.3.2026). יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת