בג"ץ 1526/02
טרם נותח
סלים סילאוי נ. מדינת ישראל
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 1526/02
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1526/02
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ד' חשין
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בנצרת בת"פ 571/98 שניתן ביום 10.1.02 על ידי כבוד השופטים א' אמינוף,
ז' הווארי ונ' מוניץ
תאריך הישיבה:
כ"ו בסיון תשס"ו
(22.6.2006)
בשם המערער:
עו"ד איתי הרמלין
בשם המשיבה:
עו"ד דפנה ברלינר
בשם שרות המבחן:
גב' אסתי שדה
פסק-דין
השופט ד' חשין:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אמינוף והשופטים ז'
הווארי ונ' מוניץ) בת"פ
571/98, שבו הורשע המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק
העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), ונגזר עליו
עונש של מאסר עולם.
ב"כ
המערער טוען, כי פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי דינו להתבטל, הן משום
שהמערער לא היה כשיר לעמוד לדין והן משום שקמה לו הגנה של אי שפיות הדעת בעת ביצוע
המעשה. לחלופין, טוען ב"כ המערער, כי המערער זכאי לענישה מופחתת מכוח סעיף
300א לחוק העונשין.
עיקרי
העובדות הצריכות לעניין וההליכים עד כה
2. ביום 30.12.98 הוגש כתב אישום נגד המערער,
בו הואשם ברצח בכוונה תחילה. לפי כתב האישום, בין המערער לבין אחותו נ' שרר סכסוך
מתמשך, בין היתר על רקע ירושת אביהם וחיובו של המערער בתשלום מזונותיה של אחותו,
בעקבות תביעה שהגישה נגדו לבית הדין השרעי. על פי כתב האישום, ביום 14.12.98 הייתה
אשתו של המערער יחד עם ילדיהם מחוץ לעיר; בשעות הערב, בעת שאחותו נ' הייתה בביתו
של המערער, נטל המערער סכין ונעצה בגרונה מספר פעמים; נ' ניסתה להתגונן אך לבסוף
מתה כתוצאה מהחתכים. כתב האישום מוסיף, כי המערער הניח את גופת אחותו על מריצה,
כיסה אותה בשמיכה, הובילה למחסן ביתו ולאחר מכן שטף את רצפת הבית מכתמי הדם
שהצטברו וניקה את הסכין.
3. מחומר הראיות עולה, כי המערער הודה בביצוע
הרצח בפני השוטרים שהגיעו לביתו יום למחרת הרצח, והוא אף הובילם אל הגופה (ת/9; מזכר
מיום 15.12.98 מאת רס"מ ישעיהו פרץ). כן עולה, כי המערער הודה ברצח גם בחקירה
מתועדת, שנערכה כשבוע לאחר מכן. אמנם באותה חקירה ענה לעתים כי אינו יודע או אינו
זוכר מה אירע, אך לצד זאת, במענה לחלק מהשאלות הודה הן בסכסוך עם אחותו והן במעשים
המיוחסים לו (ת/6; חקירה מיום 21.12.98).
4. בהוראת בית המשפט נשלח המערער להסתכלות
פסיכיאטרית. זו נערכה במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" בין התאריכים
8.1.99 לבין 26.1.99. בסיכום המחלה (מיום 26.1.99) נאמר מפי הפסיכיאטרים המטפלים
(ד"ר כספי וד"ר שמיר), כי המערער "מסוגל להבין הליכי משפט ולעצב לעצמו
קו הגנה ולפיכך יכול לעמוד לדין. ומכיוון שאין עדות להפרעה הפוגעת בשיפוט, לא בזמן
הסתכלות ולא באנמנזה, הנ"ל להערכתנו יודע להבדיל בין מותר לאסור ולפיכך אחראי
למעשיו" (ת/37; להלן – חוות הדעת הראשונה).
עקב תלונות
המערער על שמיעת קולות ומחשבות אובדניות, ובשל ניסיונותיו לפגוע בעצמו, אושפז
המערער שוב (מיום 25.2.99 עד 4.4.1999), הפעם במרכז לבריאות הנפש "באר
יעקב" שעל יד בית סוהר איילון. בסיכום המחלה (מיום 18.5.99) סיכמו מנהל
המחלקה (ד"ר גרינשפן), הרופאה המטפלת (ד"ר חסין) ופסיכולוגית קלינית
(גב' לאונרד), כי התרשמותם היא "שמדובר בהתנהגות מגמתית לשם השגת הקלה
בעונש" (ת/39; סיכום מחלה זה, אף שאינו ערוך כחוות
דעת, יכונה להלן – חוות הדעת השנייה).
5. במסגרת עסקת טיעון, הודה המערער במעשים
המיוחסים לו והורשע על פי הודייתו (ביום 21.6.99). במועד הטיעונים לעונש (6.9.99),
התפרץ המערער בגידופים כלפי בא כוחו דאז (עו"ד אבו אחמד), הודיעו כי אין לו
אמון בו וכפר במעשים המיוחסים לו. במועד הדיון שנקבע להשמעת גזר הדין (19.9.99),
ביקש בא כוח המערער להתפטר מייצוג, בעקבות התנהלות זו של המערער, שנמשכה גם במועד
זה. בית המשפט ביטל את הכרעת הדין ואיפשר למערער לחזור בו מהודייתו.
הדיון בתיק המשיך בפני מותב אחר, ולמערער
מונה סניגור חדש, מטעם הסניגוריה הציבורית (עו"ד גינת). בשלב זה כבר התנגד
המערער לכל ייצוג שהוא. בית המשפט לא שיחרר את הסניגור מייצוג (ביום 18.11.99), אך
נעתר לבקשתו והורה (ביום 9.12.99) על עריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת למערער בטרם
יימשכו ההליכים נגדו.
6. המערער אושפז שוב במחלקה הסגורה של
"באר יעקב" בין התאריכים 3.1.00 לבין 20.2.00. בסיכום חוות דעתם ציינו
הפעם מנהל המחלקה (ד"ר גרינשפן), הרופאה המטפלת (ד"ר חסין)
והקרימינולוגית הקלינית (גב' אסולין), כי להערכתם המערער נמצא "במצב פסיכוטי
פרנואידי. אינו יכול לשתף פעולה עם סניגורו ואינו כשיר לעמוד לדין". באשר
לשאלת אחריותו של המערער בעת ביצוע המעשה, נכתב כי "אנו סומכין ידינו על
[חוות הדעת הראשונה] שמצאה אותו אחראי לביצוע המעשה בו הינו מואשם". עוד כתבו
כי המערער זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי (ראו ת/38; להלן
– חוות הדעת השלישית).
לבקשת ב"כ המערער ובהסכמת המשיבה,
החליט בית המשפט המחוזי (ביום 26.3.00) על הפסקת ההליכים נגד המערער ועל אשפוזו.
באותה החלטה הורה בית המשפט לפסיכיאטר המחוזי להודיע למשיבה על כל שינוי לטובה
שיחול במצבו של המערער ועל כל התכנסות של ועדה בעניינו, כדי שהמשיבה תוכל לגבש
עמדה לעניין המשך אשפוזו. המערער אושפז ב"שער מנשה".
7. ביום 18.6.00 המליצה מנהלת המחלקה
ב"שער מנשה" (ד"ר נעון) לשחרר את המערער מהאשפוז ולהחזירו למעצר (ת/40; מסמך
זה, אף שאינו ערוך כחוות דעת, יכונה להלן – חוות הדעת הרביעית).
בסיכום חוות דעת זו נכתב כי המערער "פיתח מצב פסיכוטי פרנואידי בעת היותו
במאסר [צ"ל: במעצר] ולאחר שהוחלט שהינו אחראי בעת ביצוע העברה בה הואשם – רצח
אחותו". כן נכתב, כי "כעת מבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור ויכול לקחת חלק
בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו".
חברי הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית
(המשפטנית גינסברג, ד"ר גנדלביץ וד"ר רומוב; להלן – הוועדה
הראשונה), שבדקו את המערער ביום 28.6.00, ציינו לפרוטוקול, תחת
הכותרת "ממצאי בדיקת החולה", כי הוא "לא שיתף פעולה לאורך כל
הבדיקה עם חברי הועדה ולא היה ניתן לבדוק קיום או אי קיום של פעילות פסיכוטית.
בסה"כ ההתרשמות היא שמבין את משמעות המעשים [ש]הוא מואשם בהם" (ת/42).
הוועדה ביקשה לערוך בדיקה פסיכודיאגנוסטית נוספת.
תוצאות הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית שנערכה
למערער סוכמו ביום 18.7.00 על ידי הפסיכולוג הקליני ע' עמרמי (תוצאות הבדיקה, שלא
נערכו כחוות דעת, יכונו להלן – חוות הדעת החמישית). בחוות הדעת,
תחת הכותרת "תוצאות המבחנים", נכתב כי "לא נמצאו ביטויים של
פסיכוזה אקוטית. ניתן לראות כי במצבים מוכרים ומובנים קיימת יכולת פורמלית
להתמצאות ולהבנה של נורמות חברתיות מקובלות. ... במצבים בלתי-מובנים או במצבי לחץ
אמוציונלי חשיבתו נעשית כאוטית עד כדי פגיעה חמורה בבוחן המציאות ובשיפוט,
האופיינית בד"כ למצבי מחלת נפש". לסיכום, נכתב בחוות הדעת:
"לא מדובר במצב אקוטי של פסיכוזה. עפ"י חומר המבחנים ניתן להתרשם כי מדובר באדם הסובל מתהליך סכיזופרני כרוני אשר אינו בא לידי ביטוי במצבים מוגדרים ומוכרים. סימני
המחלה באים לידי ביטוי ממשי בעיקר במצבים בלתי-מוגדרים או תחת לחצים רגשיים
העוברים את סף הסבילות הנמוך שלו".
ביום 19.7.00, לאחר קבלת תוצאות בדיקה
זו, שוב התכנסה הוועדה (באותו הרכב) לדיון בעניין שחרורו של המערער, לפי בקשת
מנהלת המחלקה, ד"ר נעון (להלן – הוועדה השנייה). הוועדה
החליטה על המשך אשפוזו של המערער, בציינה, תחת הכותרת "נימוקים",
ש"אין חילוקי דעות, כי מדובר בחולה סכיזופרני. השלב הנוכחי של המחלה, הוא
אינו שלב פעיל, אומנם, הנ"ל ... זקוק בהמשך הטיפול התרופתי. כמו-כן, הועדה
התרשמה [לא ברור] סימני ליקוי ברורים ופגיעה בשיפוט שהם חלק בלתי נפרד של תהליך
סכיזופרני ... ואין חילוקי דעות האם הבנאדם חולה, או לא" (ת/41).
8. ביום 12.9.00 פנו שוב מטעם "שער
מנשה" לוועדה הפסיכיאטרית בבקשה לשחרר את המערער מאשפוז (ת/43;
פנייה זו, שלא נערכה כחוות דעת, תכונה להלן – חוות הדעת הששית).
הבקשה הייתה הפעם מפי ד"ר י' נחמקין (רופא בכיר). בסיכום שלה צוין, כמו בבקשה
הקודמת (חוות הדעת הרביעית), כי המערער "פיתח מצב פסיכוטי פרנואידי בעת היותו
במאסר ולאחר שהוחלט שהינו אחראי בעת ביצוע העברה בה הואשם", וכי "כעת
מבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור ויכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על
ענייניו".
יום לאחר מכן (13.9.00) שוב התכנסה
הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (בהרכב המשפטנית גינסברג, ד"ר וייל וד"ר
רומוב; להלן – הוועדה השלישית). הוועדה התרשמה כי המערער סובל מתהליך
סכיזופרני ונמצא בשלב לא פעיל של המחלה. צוין כי "במצב כזה אין אפשרות להמשיך
את אשפוזו באופן כפוי", ולפיכך החליטה לשחררו מבית החולים, תוך המלצה כי
יימצא בכלא במקום שבו יוכל לקבל טיפול תרופתי (ראו ת/44).
המערער שוחרר מאשפוזו ביום 28.9.00.
בסיכום המחלה שנכתב על ידי מנהלת המחלקה, ד"ר נעון, צוין כי המערער
"יכול לפתח שוב מצב פסיכוטי חריף באם לא יתמיד בנטילת התרופות", ולפיכך
הומלץ כי ימשיך בטיפול תרופתי וכי יימשך מעקב פסיכיאטרי אחריו (סיכום מחלה זה, אף
שלא נערך כחוות דעת, יכונה להלן – חוות הדעת השביעית). בחוות דעת
משלימה מיום 15.11.00 (ת/45; להלן – חוות הדעת השמינית),
לאחר בדיקה נוספת שנערכה על ידי ד"ר נעון בהוראת בית המשפט, נכתב, תחת הכותרת
"מסקנה", כי "כעת לא נצפו סימנים למחלת נפש וכן לא ניצפו ליקויים
פוסט פסיכוטיים ... הנ"ל מבדיל בין טוב לרע מותר לאסור, יכול לקחת חלק
בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו". בהמשך, תחת הכותרת "לגבי השאלה בדבר
מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה", נכתב כי אין אפשרות לשלול את המסקנות אליהן
הגיעו הרופאים בחוות הדעת הראשונה והשלישית, לפיהן המערער היה אחראי למעשיו. הומלץ
על המשך נטילת תרופות "כל עוד נמשך מצב הסטרס על רקע ההליך המשפטי, על מנת
למנוע משבר נפשי חוזר".
9. בעקבות האמור, החליט בית המשפט המחוזי
(ביום 7.12.00) על המשך ההליכים. בחודש מרץ 2001 נערכו שתי ישיבות ובהן נשמעו עדי
התביעה. ביום 6.5.01 היו אמורים להישמע עדי ההגנה. בישיבה זו הודיע המערער כי אין
ברצונו להעיד, כי אינו מתכוון להביא עדי הגנה וכי אינו מעוניין בייצוג כלל. בית
המשפט הורה על הגשת סיכומים ולאחריהם הכריע את הדין.
בהכרעת הדין (מיום 28.6.01) קיבל בית
המשפט את הודיית המערער בחקירתו, שתועדה בקלטת וידאו ותומללה, בקובעו כי זו ניתנה
באופן חופשי, לאחר שהבין את מלוא האזהרה ואת זכויותיו. כן קבע בית המשפט, כי הגם
שדבריו בחקירה היו מעט מבולבלים בקטעים מסוימים, הרי שבסך הכול המערער שיתף פעולה
עם חוקריו, הבין היטב את תוכן החקירה ואת מהותה, ענה תשובות ענייניות וברורות,
הסביר את מניעיו לרצח אחותו וזיהה את הסכין (אותה מסר בזמנו לאחד השוטרים שהגיע
לביתו ביום שלמחרת האירוע). בית המשפט מצא חיזוקים שונים להודיית המערער, וביניהם:
עדויותיהם של החוקרים, אשר תאמו את פרטי ההודיה; עדות קרוב משפחה של המערער, אשר
ראה את המערער מנקה את רצפת ביתו שעליה היו כתמי דם והעיד כי המערער אמר לו שרצח
"אדם קרוב אליו"; ועדות אשתו של המערער, שסיפרה על הסכסוך בינו לבין
אחותו ועל כך שהודה בפניה, עת חזרה הביתה וראתה את כתמי הדם, כי רצח את אחותו. בית
המשפט דחה את טענת הסניגוריה כי קמה למערער הגנת אי שפיות הדעת. בדחותו טענה זו,
הסתמך בית המשפט על חוות הדעת השונות ועל הימנעותו של המערער מלזמן לחקירה נגדית
את עורכי חוות הדעת, כמו גם על הימנעותו מהבאת חוות דעת נגדית מטעמו. כן דחה בית
המשפט את בקשת הסניגור להעמיד את המערער לבדיקה פסיכיאטרית נוספת, באומרו כי שמע
בעצמו את המערער, התרשם מהתנהגותו וכי הוא מסתפק בחוות הדעת שכבר הוגשו.
לפיכך, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה
של רצח בכוונה תחילה.
10. בגזר הדין (מיום 10.1.02) דחה בית המשפט את
בקשת הסניגור לענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין, בקובעו כי לא הוכח
שבעת ביצוע העבירה סבל המערער מהפרעה נפשית כלשהי. לאור קביעתו זו, הטיל בית המשפט
על המערער עונש של מאסר עולם.
11. המערער הגיש ערעור על פסק הדין, הפעם
באמצעות עו"ד הרמלין, אף הוא מטעם הסניגוריה הציבורית. במהלך הדיון בערעור,
החליט בית משפט זה (השופטים מ' חשין, ד' ביניש וא' א' לוי), כי
ייתכן שחילוקי הדעות בין המערער לבין באי כוחו (הקודמים) פגעו בהגנתו, וכי ראוי
שהדיון יחזור לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון מה היה מצבו הנפשי של המערער
"בעת מעשה ובעת משפט", כאשר הערעור יישאר תלוי ועומד (החלטה מיום
15.4.03).
12. התיק הוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי. ביום
הדיון (1.4.04), שאליו הוזמנו לעדות מומחים מטעם ההגנה, הודיע ב"כ המערער
לבית המשפט, כי המערער הטיח בו דברים שונים, ביניהם כי הוא (בא כוחו) משתף פעולה
עם התביעה וכי המערער אינו מעוניין בקו ההגנה שבו הוא נוקט. חרף זאת, איפשר בית
המשפט את העדתם של ד"ר נעון, אשר כתבה את חוות הדעת הרביעית, השביעית
והשמינית, בהמליצה כזכור לשחרר את המערער מאשפוז, וד"ר נחמקין, אשר כתב את
חוות הדעת הששית, שגם בגדרה נתבקש שחרורו של המערער מאשפוז. בהמשך (ביום 10.5.04)
העיד גם ד"ר גרינשפן, שהיה מכותבי חוות הדעת השנייה והשלישית.
בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ המערער
והורה לד"ר גרינשפן להגיש חוות דעת נוספת, אשר תתייחס למצבו הנפשי של המערער
בעת ניהול ההליכים בתיק במהלך שנת 2001. חוות הדעת הוגשה ביום 27.9.04 (להלן – חוות הדעת
התשיעית). ד"ר גרינשפן ציין בחוות הדעת כי לא בדק את המערער
מאז חוות הדעת השלישית (בתחילת שנת 2000), ולפיכך אינו יכול להתייחס לכשירותו של
המערער לעמוד לדין במהלך שנת 2001. לבקשת הסניגור, הורה בית המשפט לד"ר
גרינשפן על עריכת חוות דעת משלימה, שתתייחס לפרוטוקול הדיון מיום 6.5.01. חוות
הדעת המשלימה הוגשה ביום 26.5.05 (להלן – חוות הדעת העשירית).
בחוות דעת זו ציין ד"ר גרינשפן, כי לצורך כתיבתה התאשפז המערער למשך שבועיים
במחלקה הסגורה ב"באר יעקב", ונמצא כי "הוא שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי".
כן ציין ד"ר גרינשפן, כי לא ניתן להסיק מבדיקה זו לעניין כשירותו המשפטית של
המערער לפני 4 שנים, וכי אינו יכול לסתור את האמור בחוות הדעת השמינית (של
ד"ר נעון), אשר מצאה את המערער כשיר לעמוד לדין. עם זאת, הוסיף ד"ר
גרינשפן, כי דבריו של המערער בפרוטוקול הדיון (שאינו מוכן להעיד ולהיות מיוצג
ושסניגוריו משתפים פעולה עם התובעת), כמו גם המלצת ד"ר נעון (בחוות הדעת
השביעית והשמינית) – כי על המערער ליטול תרופות וכי הוא עלול לפתח שוב מצב פסיכוטי
חריף – "מעלים חשש ש[המערער] בתאריך ה-06/05/01 היה נתון במצב פסיכוטי
פרנואידי, זאת כאמור מבלי להתייחס לעניין כשירותו המשפטית".
13. ביום 27.10.05 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בעניין מצבו הנפשי של המערער בעת המעשה ובעת המשפט (להלן – ההחלטה
הנוספת). לאחר סקירה מפורטת של חוות הדעת השונות ושל עדויות המומחים,
ובהתבססו עליהן, הגיע בית המשפט למסקנה שהוכח "מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם
היה כשיר לעמוד לדין במהלך שמיעת הראיות" (שם, בעמ' 213), וכי "לא נותר
כל ספק סביר באשר לקיומו של הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק", כלומר, המערער
"היה שפוי בדעתו בעת ביצוע המעשה" (שם, בעמ' 220).
לאחר החלטה זו, השלימו הצדדים את
טיעוניהם בערעור שלפנינו, הן בעל פה והן בכתב. בדיון לפנינו דיבר גם המערער עצמו
ואמר, בין היתר, כי הוא חף מפשע וכי אינו סובל ממחלה נפשית. יצוין כי דבריו לא היו
תמיד קוהרנטיים וברובם לא היו רלוונטיים לנושאים שבמחלוקת (ראו עמ' 5 לפרוטוקול).
עיקרי
טענות המערער
14. ב"כ המערער מעלה טענות בשני מישורים:
האחד, כי המערער לא היה כשיר לעמוד לדין בעת שמיעת הראיות, ולפיכך דין ההליך
להתבטל. השני, כי המערער לא היה אחראי למעשיו בשעת מעשה, ועל כן צריך היה בית
המשפט להחליט על זיכויו, ולחלופין, להטיל עליו ענישה מופחתת.
15. ב"כ המערער טוען, כי בית המשפט לא
צריך היה להכפיף דעתו לדעתם של הפסיכיאטרים, אלא היה עליו לקרוא את חוות דעתם
באופן ביקורתי יותר, תוך ביסוס קביעתו בנוגע לכשירות המערער לעמוד לדין על שראו
עיניו. לטענתו, במהלך המשפט ניתן היה לראות כי המערער הפגין תרומה שלילית להגנתו,
וזאת, הן בניסיונותיו להיפטר מכל סניגוריו, הן במניעת העדתם של עדי הגנה, הן
בהחלטתו שלא להעיד בעצמו והן בהתבטאויותיו בבית המשפט. במצב זה, כך ב"כ
המערער, ראוי היה לו לבית משפט קמא להיענות לבקשת הסניגור (הקודם) ולהורות על
בדיקה פסיכיאטרית נוספת, בטרם מתן הכרעת הדין. ב"כ המערער מטעים, כי שפיטת
חולה נפש היא בעייתית עד מאוד, וצריכה על כן להיעשות תוך בחינה מעמיקה של מצבו
הפסיכיאטרי על ידי בית המשפט בכל רגע נתון.
ב"כ המערער מפנה לחוות הדעת של
ד"ר גרינשפן, ובעיקר לחוות הדעת העשירית, שבה הביע את חששו שמא המערער היה
נתון במצב פסיכוטי פרנואידי בזמן המשפט. ב"כ המערער מוסיף, כי החשש שהביע
ד"ר גרינשפן מעוגן בבדיקתו את המערער, כמו גם בחוות הדעת הקודמות שניתנו
בעניינו. לטענתו, חוות הדעת העשירית מאששת את טענת ההגנה כי עצם קיום המשפט – הליך
בלתי מוכר, מאיים ומלחיץ – צפוי היה לגרום להתעוררות מחלת הנפש של המערער. כן הוא
מוסיף, כי בחוות דעת זו (משנת 2005) צוין שהמערער מסרב ליטול תרופות, נמצא במצב
פסיכוטי (נכון לזמן הבדיקה) והתנהגותו דומה להתנהגותו כפי שמשתקפת מפרוטוקול
הדיונים במשפט (בשנת 2001). ב"כ המערער מציע ליתן משנה תוקף לחוות דעת זו של
ד"ר גרינשפן, בהיותו הראשון שאיבחן בזמנו את מחלת הנפש של המערער (חוות הדעת
השלישית), מה עוד שמדובר בפסיכיאטר ממשלתי בלתי תלוי. חיזוק לכך שייתכן כי דיוני
המשפט עצמם הם שהובילו להתפרצות מחלתו של המערער, מוצא בא כוחו בחוות הדעת החמישית
(תוצאה הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית שערך הפסיכולוג עמרמי).
ב"כ המערער סבור, כי לא ניתן היה
להמשיך את ההליכים נגד המערער גם לאחר חוות הדעת השביעית והשמינית (שנערכו שתיהן
על ידי ד"ר נעון), וזאת לאור הכתוב בחוות הדעת עצמן וחרף קביעתה של ד"ר
נעון כי המערער כשיר לעמוד לדין. לטענתו, מחוות דעת אלו של ד"ר נעון עולה, כי
המערער עלול היה לפתח שוב מצב פסיכוטי חריף אם לא יתמיד בנטילת תרופות, וכי ספק אם
המערער נטל את התרופות. מעבר לכך, טוען ב"כ המערער, כי בית המשפט הסתמך יתר
על המידה על חוות הדעת של ד"ר נעון. ב"כ המערער מציין, כי ד"ר נעון
אמנם הייתה האחרונה לבדוק את המערער בטרם שמיעת הראיות במשפט, אך מטעים כי הבדיקה
נערכה כחצי שנה לפני שהחלה שמיעת הראיות. ב"כ המערער מוסיף, כי חוות הדעת של
ד"ר נעון אינן מקצועיות, באשר הן סותרות את חוות דעתו של הפסיכולוג עמרמי,
כמו גם את מסקנות הוועדה השנייה והשלישית.
16. אשר להגנת אי שפיות הדעת, טוען ב"כ
המערער, כי עצם מחלתו של המערער אינה במחלוקת, ולכן די בספק לגבי מועד התפרצותה של
המחלה כדי שהגנה זו תחול. ב"כ המערער מפנה לפרטים בחומר הראיות – דברים
שהמערער אמר בחקירתו במשטרה וכן דברים שמסרו השוטרים שנכחו במעצרו – מהם עולה,
לטענתו, כי המערער לא היה שפוי כבר בעת המעשה. הוא מוסיף, כי העובדה שהמערער תיפקד
באופן תקין בתחומים מסוימים אינה מערערת את האפשרות כי את המעשה ביצע עקב מחלת נפש
ומחשבות שווא שהיו לו. בעניין זה מדגיש ב"כ המערער את הסתמכות בית משפט קמא על המניע שהמערער ציין למעשה הרצח: כבוד המשפחה. בית המשפט הביא מניע זה כראיה לכך
שהמערער לא פעל מתוך מחלת נפש. ב"כ המערער, לעומת זאת, טוען כי מניע זה מצביע
דווקא על מחשבות השווא של המערער בזמן המעשה, שכן, בניגוד להשגות המערער על התנהגותה
של אחותו נ' (המנוחה), זו לא נהגה במתירנות מינית. ב"כ המערער ביקש להעיד
בעניין זה אחות אחרת של המערער, אך בקשתו נדחתה. ב"כ המערער מוצא חיזוק
לטענתו זו בעדותה של ד"ר נעון, לפיה יש חשיבות לעובדות הקשורות בהתנהגותה של
נ', שבכוחן היה להאיר את מצבו של המערער נכון לזמן המעשה באור אחר לגמרי.
בהתחשב בכל טענותיו אלו, מוסיף ב"כ
המערער וטוען, לחלופין, כי אף אם נאמר שמחלת הנפש של המערער לא גרמה לו להיות
"חסר יכולת של ממש" להבין את אשר הוא עושה, הרי שיכולתו להבין את מעשיו
"הוגבלה במידה ניכרת", ומכאן שהוא זכאי לעונש מופחת, לפי סעיף 300א לחוק
העונשין.
עיקרי
טענות המשיבה
17. המשיבה סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטת
בית המשפט קמא בנוגע למצבו הנפשי של המערער (ההחלטה הנוספת), בהיותה מנומקת כדבעי
ומבוססת על כלל חוות הדעת שהונחו בפניו.
18. המשיבה מדגישה את חשיבותן של חוות הדעת
שנערכו על ידי ד"ר נעון. היא מציינת כי בית המשפט העדיף אותן, כמו גם את
מסקנות הוועדה השלישית, על פני החששות המובעים בחוות הדעת של ד"ר גרינשפן,
שמא המערער לא היה כשיר לעמוד לדין בעת ניהול ההליך. לטענתה, חששות אלה אינם
נתמכים בראיות, ואין בהם כדי להקים ספק בדבר כשירותו של המערער לעמוד לדין. המשיבה
מוסיפה כי אף לפי חוות הדעת של ד"ר גרינשפן, כמו גם לפי עדותה של ד"ר
נעון, לא ניתן להסיק מפרוטוקול הדיון של יום 6.5.01 על כשרותו הנפשית של המערער.
כן טוענת המשיבה, כי אין אינדיקציה לשינוי במצבו הנפשי של המערער מאז חוות דעתה
האחרונה של ד"ר נעון (חוות הדעת השמינית), אשר הייתה האחרונה לבדוק אותו בטרם
שמיעת הראיות במשפט. זאת, לעומת ד"ר גרינשפן, אשר בדק את המערער למעלה משנה
לפני ניהול המשפט, ובעצמו אמר שאינו יכול לקבוע האם המערער היה כשיר בעת המשפט.
המשיבה טוענת, כי צדק בית המשפט עת דחה את בקשת הסניגור לחוות דעת נוספת, בעת שכבר
היו מונחות לפניו מספר חוות דעת מעודכנות, ששורתן התחתונה זהה, מה גם שבית המשפט
התרשם בעצמו מהמערער. לדידה של המשיבה, טענת ההגנה כי ייתכן שהמערער לא היה כשיר
משום שלא נטל את תרופותיו היא טענה בעייתית שאין לקבלה באופן עקרוני. כל כך, משום
שקבלתה תכפיף את ההליכים הפליליים לרצונם של נאשמים ותאפשר להם, למעשה, חסינות
מפני העמדה לדין.
19. באשר לשפיות דעתו של המערער בעת המעשה,
טוענת המשיבה, כי זו הוכחה באופן פוזיטיבי, הן מחוות הדעת השונות והן מהממצאים
העובדתיים השונים, ובכללם המניע "ההגיוני" למעשה הרצח, קור הרוח שבו פעל
המערער, ניסיונו לטשטש את מעשיו והבנתו את הפסול שבמעשיו. ומנגד, כך המשיבה, אין
כלל אינדיקציות לכך שהמערער היה במצב פסיכוטי בעת המעשים. המשיבה מוסיפה בעניין
זה, כי אף אם המערער היה במצב פסיכוטי, הרי שעל מנת לחסות בצל ההגנה של אי שפיות
הדעת היה עליו להראות קשר בין הפסיכוזה לבין מעשה העבירה, אך כזה לא נמצא, משום
שהרצח בוצע ממניעים רציונאליים של סכסוך כספי וכבוד המשפחה. אשר לדחיית בקשתו של
הסניגור להעיד את אחות המערער, טוענת המשיבה, כי ממילא המניע של כבוד המשפחה אינו
היחיד, מה עוד שאין בעדות האחות, אשר אינה מומחית, כדי להעיד על מצבו הנפשי של
המערער.
בנוגע לשאלת הענישה המופחתת, טוענת
המשיבה, כי הממצאים החד משמעיים בדבר כשירותו הנפשית של המערער בעת ביצוע המעשה
שומטים את הקרקע גם מתחת טענה זו.
דיון
20. שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי דין
הערעור להידחות.
שאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין
21. המקור הנורמטיבי להפסקת הליכים נגד נאשם
הינו סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ),
המורה לאמור:
נאשם שאינו מסוגל
לעמוד בדין
"(א)
קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי
סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין,
יפסיק את ההליכים נגדו ...".
סעיף 6(א), שאליו מפנה החסד"פ, הינו
כיום סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן – חוק טיפול
בחולי נפש), אשר החליף את החוק משנת תשט"ו. סעיף 15(א) לחוק
טיפול בחולי נפש מורה בזו הלשון:
אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על
פי צו בית משפט
"(א)
הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד
מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד
לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל
טיפול מרפאתי ...".
22. ההליכים נגד המערער הופסקו (לפי סעיף 170
לחסד"פ וסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש) לאחר הגשת חוות הדעת השלישית.
ההליכים התחדשו רק בעקבות חוות הדעת השונות שהמליצו על שחרורו מאשפוז. לאחר
שהמערער שוחרר מאשפוז, לא הסתפק בכך בית המשפט, ובטרם חידוש ההליכים נגד המערער,
הורה על עריכת חוות דעת נוספת (היא חוות הדעת השמינית), שתתייחס במפורש, בין היתר,
לשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין. רק לאחר קבלת חוות דעת זו, שבה נכתב כי
המערער "יכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו", הורה בית
המשפט המחוזי על חידוש המשפט. ב"כ המערער מדגיש פרט אחר האמור בחוות הדעת
השמינית (כמו גם בחוות דעת שקדמו לה), והוא, ההמלצה על המשך טיפול תרופתי "כל
עוד נמשך מצב הסטרס על רקע ההליך המשפטי". ב"כ המערער מוצא בכך בסיס
לחשש שמא המערער לא נטל את תרופותיו ועקב כך לא היה כשיר לעמוד לדין כעבור מספר
חודשים, בעת שהתקיימו דיונים בבית המשפט. לדבריו, החשש שהמערער היה נתון אז במצב
פסיכוטי פרנואידי מתחזק לנוכח סירובו של המערער לנהל פרשת הגנה ולאור דברי המערער
בעת הדיון מיום 6.5.01, כי סניגוריו משתפים פעולה עם התובעת. ב"כ המערער מוצא
תמיכה לחששו זה גם בחוות הדעת העשירית (משנת 2005), בה הביע ד"ר גרינשפן חשש
דומה.
23. ראשית דבר אעיר, כי אינני מקבל את טענתה
העקרונית של המשיבה, הגורסת כי קיימת בעייתיות בטענת ב"כ המערער לפיה אי
נטילת תרופות עשויה להביא להעדר כשירות לעמוד לדין. המשיבה סבורה, כי קבלת טענה
מעין זו תכפיף למעשה את ההליך הפלילי לרצונו הטוב של הנאשם, שבאי נטילת תרופות יוכל
ליצור לעצמו חסינות מפני העמדה לדין. אך ההשלכה האפשרית שמתארת המשיבה, גם אם
עשויה היא לעורר תחושה לא נוחה, אין בה כדי לאפשר העמדה לדין של חולי נפש אשר אינם
כשירים לעמוד לדין, אף אם העדר כשירותם נובע מהימנעותם לקחת תרופות. הפתרון לאי
נטילת התרופות לא יימצא בהעמדתם לדין.
על כל פנים, במקרה שלפנינו כלל לא נקבע
כי המערער לא נטל את התרופות שהומלצו לו, או כי אי נטילתן גרמה לו לאי כשירות,
ואינני סבור, על אף כל הטענות שמעלה ב"כ המערער, כי יש להתערב בהחלטתו של בית
המשפט להמשיך את ההליכים נגד המערער (בשנים 2001-2000), החלטה שהתבססה על חומר
הראיות ועל התרשמותו הישירה מן המערער.
24. העובדה שנאשם אינו מסכים לשתף פעולה עם
סניגוריו ומוותר כליל, למעשה, על קו הגנה כלשהו, היא אמנם רלוונטית, ואף חשובה,
לבחינת כשירותו הנפשית לעמוד לדין (ראו ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל,
פ"ד לג(3) 228 (להלן – עניין לוי), בעמ' 232; רע"פ 2111/93 אבנרי נ'
מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133 (להלן – עניין אבנרי),
בעמ' 143). ואולם, אך מובן הוא כי אין היא חזות הכול, אף לא ביחס לנאשם שהומלץ לו
ליטול תרופות פסיכיאטריות.
ראשית, העובדה שנאשם אינו משתף פעולה עם
סניגוריו ואינו מנהל קו הגנה, אין בה כדי להעיד בהכרח על חוסר יכולתו לעשות כן.
שנית, התנאים המצטברים הצריכים להתקיים כדי שייקבע כי נאשם אינו כשיר לעמוד לדין
הם שניים: כי הנאשם סובל ממחלת נפש וכי עקב כך אינו מסוגל לעמוד לדין (סעיף 15(א)
לחוק טיפול בחולי נפש; ראו גם עניין אבנרי, בעמ' 140).
בחינת יכולתו של נאשם לנהל את הגנתו כראוי ולהתייעץ עם סניגור הינה אך חלק ממה
שבית המשפט אמור לבדוק בבוחנו את התקיימות התנאי השני, היינו, אם הנאשם שמולו כשיר
לעמוד לדין אם לאו. במסגרת זו על בית המשפט לבחון גם, בין היתר, האם הנאשם מסוגל
להבין את הליכי המשפט (עניין לוי, בעמ' 232; עניין אבנרי, בעמ'
143).
25. בית המשפט המחוזי לא מצא כי המערער סבל
ממחלת נפש ששללה ממנו את מסוגלותו לעמוד לדין, ולפיכך חידש את ההליכים נגדו.
ההחלטה על המשך ההליכים הייתה מבוססת, כאמור, על חוות דעת שונות, מפי מומחים
שונים, שנערכו כולן במחצית השנייה של שנת 2000: חוות הדעת הרביעית, השביעית
והשמינית, שלושתן מאת ד"ר נעון; חוות הדעת הששית, מאת ד"ר נחמקין;
והחלטת הוועדה השלישית (ד"ר וייל, ד"ר רומוב והמשפטנית גינסברג) על
שחרורו של המערער מאשפוז. מחוות דעת אלו עלה, כי המערער אינו נמצא בשלב פעיל של
המחלה וכי הוא יכול לקחת חלק בהליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטה הנוספת –
שאותה נתן בית המשפט בשנת 2005, לאחר שהוגשו לו שתי חוות דעת נוספות (התשיעית
והעשירית), ולאחר שהמומחים העיקריים שנתנו את חוות הדעת נחקרו לפניו – הבהיר בית
המשפט שהוכח "מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם היה כשיר לעמוד לדין במהלך שמיעת
הראיות". הוא נימק זאת לא רק בחוות הדעת שהמליצו על המשך ההליכים, אלא גם
בעדויותיהם של המומחים ובהתרשמותו הישירה מהמערער בזמן המשפט. בהחלטה הנוספת הבהיר
בית המשפט, כי לא התעלם מטענותיו של ב"כ המערער ומחוות הדעת שאליהן הפנה,
ועדיין הגיע לאותה מסקנה: כי אין ספק שהמערער היה כשיר לעמוד לדין.
במצב דברים זה, אין אני מוצא מקום,
כערכאת ערעור, להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה המערער היה כשיר לעמוד לדין
בעת שהמשפט התנהל נגדו.
26. בטרם נעילת פרק זה של הדיון, ראיתי להעיר
שתי הערות:
(א) אמנם, החלטת בית המשפט המחוזי להמשיך
את ההליכים נגד המערער הייתה מעוגנת במספר חוות דעת ובהתרשמותו הישירה מהמערער.
ברם, בהינתן שלמעשה לא התקיימה כלל פרשת הגנה, אפשר כי מן הראוי היה, בטרם מתן הכרעת הדין, להיעתר לבקשת הסניגור דאז, ולהורות על הגשת חוות דעת נוספת שתתייחס לכשירותו של
המערער לעמוד לדין. איני סבור כי יש להיעתר לכל בקשה של סניגור להגשת חוות דעת
נוספת, ודאי לא לאחר שנערכו כבר חוות דעת לא מעטות. אך בהתחשב בכך שחוות הדעת
שניתנו במהלך שנת 2000 לא היו אחידות (בתחילת אותה שנה הופסקו, כזכור, ההליכים, עם
חוות הדעת השלישית; וגם הוועדה השנייה המליצה על המשך אשפוזו של המערער), ולאור
העובדה שחלפו מספר חודשים מאז שהמערער שוחרר מאשפוז ועד ששמיעת הראיות החלה, ייתכן
שהיה מקום להיעתר לבקשת הסניגור ולהורות, בכל זאת, על הגשת חוות דעת נוספת. מכל
מקום, אין בהיעדרה של חוות דעת נוספת כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט
המחוזי על בסיס חוות הדעת שכבר הוגשו לו ועל בסיס התרשמותו הישירה מהמערער.
(ב) ב"כ המערער טען לפנינו, כאמור,
כי קיים חשש שמא המערער לא היה כשיר לעמוד לדין. אינני בטוח כי
די בחשש כזה על מנת להפסיק הליכים נגד נאשם (לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש
וסעיף 170 לחסד"פ). ככל שידיעתי משגת, השאלה של מידת ההוכחה
המוטלת על הטוען להעדר כשירות לעמוד לדין, טרם נדונה בבית משפט זה. בערכאות הדיוניות ניתן למצוא גישות שונות בעניין. יש אומרים שמידת ההוכחה היא במאזן
הסתברויות (ראו ת"פ (ת"א) 2451/99 מדינת ישראל נ'
כדורי, ניתנה ביום 18.2.02, מפי השופטת אמסטרדם, פסקה ח). ויש
אומרים כי די לו למבקש הפסקת הליכים נגדו כי יוכיח קיומו של ספק סביר בדבר העדר
כשירותו לעמוד לדין (ראו ת"פ (שלום – י-ם) 3103/98 מדינת ישראל נ'
אוגדן מפעלים כלכליים בע"מ, ניתנה ביום 19.6.00, מפי השופט מינץ,
בהסתמכו על תפ"ח 59/96 (ת"א) מדינת ישראל נ' פלוני,
ניתנה ביום 31.3.97, מפי השופט המר; הגם שאינני
בטוח אם השופט המר אכן כיוון לגישה זו, וראו החלטתו, פסקה
29). השיקולים בעניין זה הם שונים. בין היתר, יש להביא בחשבון את העובדה שמאז
תיקון 39 לחוק העונשין, מידת ההוכחה של הגנת אי שפיות הדעת (בזמן מעשה) היא אך
העלאת ספק סביר, שלא הוסר, בדבר התקיימות הסייג (ראו להלן סעיף 34כב(ב) לחוק
העונשין). מנגד, אין להתעלם מכך שהטענה בדבר אי מסוגלות לעמוד לדין – להבדיל מטענה
לתחולת סייג אי שפיות הדעת – היא טענה דיונית באופיה, מה שעשוי להוביל דווקא
למסקנה כי מידת ההוכחה הדרושה היא במאזן הסתברויות. תימוכין נוספים לגישה האחרונה
ניתן למצוא בלשון סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש: "ובית המשפט סבור ...
כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין", וכן בלשון סעיף 170(א) לחסד"פ: "קבע בית
המשפט ... שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין". לשון
זו – "סבור" ו"קבע" – מרמזת כי לא די בהעלאת חשש שמא הנאשם
אינו מסוגל לעמוד לדין, אלא נדרש כי בית המשפט יהיה בדעה ויקבע, באופן פוזיטיבי,
שכך הוא הדבר.
מכל מקום, בהעדר טיעון בעניין, ומאחר
שממילא לא ראיתי להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי להמשיך את ההליכים נגד המערער,
אין מקום בענייננו להרחיב ולהכריע בנושא זה, שנדרשתי אליו אגב אורחא.
הגנת אי שפיות הדעת
27. הוראות החוק הרלוונטיות להגנה זו מצויות
בסעיפים 34ה, 34ח ו-34כב(ב) לחוק העונשין, המורים בזו הלשון:
נטל ההוכחה
"34ה. מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה
על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית".
אי שפיות הדעת
"34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה
שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר
יכולת של ממש –
(1)
להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;או
(2) להימנע מעשיית המעשה".
נפקותו של ספק
"34כב. (א) ...
(ב) התעורר
ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".
28. די אפוא בספק סביר שמא התקיים הסייג הקבוע
בסעיף 34ח לחוק העונשין, כדי לזכות נאשם מהעבירה שהואשם בה (וראו ע"פ 5938/00
אזולאי
נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, בעמ' 894). בענייננו, כזכור, בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כי הגנת אי שפיות הדעת לא חלה. בהחלטה הנוספת הבהיר, כזכור, כי
"לא נותר כל ספק סביר באשר לקיומו של הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק, אלא הוכחה
שפיותו [של המערער] באופן פוזיטיבי" (שם, בעמ' 220).
אכן, כל חוות
הדעת הפסיכיאטריות שעסקו בעניין חזרו וקבעו כי המערער היה אחראי למעשיו בעת ביצוע
הרצח. ב"כ המערער מדגיש כי כל חוות הדעת נסמכו על הכתוב בשתי חוות הדעת
הראשונות, אז התרשמותם של המומחים הייתה כי המערער עושה עצמו חולה. ב"כ
המערער מעלה את האפשרות כי חוות הדעת הללו היו שגויות, שהרי עובדה היא שנקבע בהמשך
כי המערער סובל ממחלה נפשית, ואף הופסקו ההליכים נגדו בשל כך. על טענות אלה יש
להעיר, כי חוות הדעת שניתנו לאחר שתי חוות הדעת הראשונות לא סמכו ידיהן באופן
עיוור על מה שאלו השתיים קבעו. והראיה, כי בשלב כלשהו הומלץ להפסיק את ההליכים נגד
המערער ולאשפזו, אף ששתי חוות הדעת הראשונות המליצו אחרת. המומחים הסבירו
בעדויותיהם, כי בדין ניתן משקל לחוות הדעת הראשונה, שהתבססה על הבדיקות שנערכו
למערער בסמוך לאחר המעשה, וכי העולה ממנה ומבדיקותיהם בעצמם את המערער הוא שהמערער
פיתח את מחלתו במהלך הימצאותו במעצר, כלומר, לאחר ביצוע המעשה (ראו דברי ד"ר
נעון, בעמ' 158 ש' 17-13 ובעמ' 161 ש' 25-23; דברי ד"ר נחמקין, בעמ' 162;
ודברי ד"ר גרינשפן, בעמ' 166-165). כך קבע גם בית המשפט המחוזי (ראו ההחלטה
הנוספת, בעמ' 218 ש' 17). לא מצאתי כל פגם בקביעתו זו.
29. ב"כ המערער מפנה למקומות שונים בחומר
הראיות המעוררים, לדידו, לפחות ספק אם מחלתו של המערער לא התפרצה כבר עובר למועד
האירוע. ב"כ המערער מפנה לכך שהמערער אמר בהודעתו כי הוא לוקח כדורי הרגעה,
לכך שדבריו בהודעתו היו מבולבלים ולעדויות השוטרים שמצאו אותו בביתו, מהן עולה כי
היה שרוי אז במצב קשה, מבולבל ובעל התנהגות לא רגילה. ברם, אופן התנהגות כזה, שאכן
מעיד על לחץ ובלבול, אינו מעלה מניה וביה ספק סביר באשר לאחריותו של המערער
למעשיו. התנהגות זו אינה מפתיעה בהתחשב במעשה של רצח אחות, שביצע המערער זה לא
מכבר. גם המומחים וגם בית המשפט היו ערים להתנהגות זו של המערער, ולא נמצא כי יש
בכך כדי להעלות ספק סביר באשר להתקיימותו של סייג אי שפיות הדעת. אין לי אלא
להסכים עם בית המשפט בעניין זה.
30. אך מעבר לכל אלה: אפילו היה המערער חולה
כבר בעת המעשה, הרי שלא די בכך על מנת לחסות בצלה של הגנת אי שפיות הדעת. כדי
לחסות תחת כנפיה של הגנה זו, היה על המערער לעורר ספק סביר גם באשר לשאלה אם עקב
מחלתו היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע
מעשיית המעשה. שהרי תכלית הגנה זו היא "למנוע מצב שבו מענישים אדם שעשה את
מעשיו בלי שהבין את משמעותם או בלי שהייתה לו יכולת בחירה לגביהם" (ע"פ
3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, בעמ' 103);
ובניסוח אחר: "העילה לפטור מאחריות פלילית איננה אפוא היותו של מבצע המעשה
חולה במחלת נפש, אלא אי-יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלתו מחשבה
פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 אבו חמאד
נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, בעמ' 250; ראו גם ע"פ 8220/02
ברוכים
נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, בעמ' 732).
בענייננו, הבהיר בית המשפט בהחלטה
הנוספת, כי התנהגותו של המערער לאחר מעשה מלמדת כי היה מסוגל להבין את הפסול
שבמעשהו. כן הבהיר, כי המניעים לרצח אחותו – הסכסוך הכספי, כולל תביעתה למזונות
ממנו, וכן השגותיו באשר להתנהגותה המינית – מניעים שאותם הציג המערער בפני חוקריו
ורופאיו, שוללים את האפשרות כי היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול
שבהם, או להימנע מביצועם (שם, בעמ' 220-219). ב"כ המערער טוען, כי היה על בית
המשפט לקבל את עדות אחותו של המערער, לעניין המתירנות המינית שייחס המערער לאחותם
המנוחה, משום שהיה בעדות זו (אילו ניתנה), כדי להראות שהמערער פעל מתוך מחשבות
שווא. ב"כ המערער מפנה לעדותה של ד"ר נעון – "אם הייתה לי הוכחה
שאחותו לא היתה זונה אז זה היה שופך אור אחר על כל הסיפור" (עמ' 161 ש'
16-15) – וטוען כי יש בכך כדי להצביע על חשיבותו של מניע זה. מקובל עליי כי ראוי
היה לאפשר השמעתה של עדות האחות בעניין זה. עם זאת, אין בכך כדי לשנות את התוצאה.
כל כך, משום שמקובלת עליי טענת המשיבה, כי אין להפריד בין המניע של "כבוד
המשפחה" (שאותו מדגיש כעת ב"כ המערער) לבין הסכסוך הכספי שבין המערער
לאחותו המנוחה. גם בית המשפט קמא התייחס לשני המניעים בצוותא חדא, בדחותו את הטענה
לאי שפיות בזמן המעשה, וגם ד"ר נעון הסבירה בעדותה כי המערער סיפר לה בזמנו
על הסכסוך הכספי, וכי סכסוך זה עמד ביסוד התרשמותה מכך שהמערער לא פעל מתוך אי
שפיות הדעת. הדברים אף עולים מחקירתו של המערער במשטרה.
בנסיבות אלו, לא ראיתי פגם בכך שאחותו של
המערער לא העידה, ובכל אופן לא פגם כזה שיש בו כדי לעורר ספק סביר בדבר אי
התקיימותה של הגנת אי שפיות הדעת בעניינו של המערער.
31. סיכומו של דבר: בהינתן כי בפני בית המשפט
לא באו ראיות משמעותיות לכך שהמערער היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את
הפסול שבהם, או להימנע ממעשהו, והגם שאחותו לא העידה לעניין התנהגותה המינית של
אחותם המנוחה, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט, לפיה הוכח מעבר לספק
סביר שלא חל במקרה דנן הסייג של אי שפיות הדעת.
עונש מופחת
32. בשולי טענותיו, טען ב"כ המערער, כי אם
ייקבע שלא חלה הגנת אי שפיות הדעת, הרי שלמצער זכאי המערער לעונש מופחת, לפי סעיף
300א לחוק העונשין, כלומר, לעונש קל ממאסר עולם.
33. סעיף 300א(א) לחוק העונשין קובע לאמור:
עונש מופחת
"300א. על
אף האמור בסעיף 300 [הסעיף הקובע עונש מאסר עולם חובה למורשע בעבירת הרצח], ניתן
להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:
(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל
ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת
של ממש כאמור בסעיף 34ח –
(1) להבין
את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".
34. ההבדל אפוא בין התנאים להטלת עונש מופחת
לבין התנאים לתחולת סייג אי שפיות הדעת נעוץ בשאלה, אם הנאשם היה "חסר יכולת
של ממש" להבין את שהוא עושה או את הפסול במעשיו, או להימנע מעשיית המעשה, שמא
רק "הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת" להבין דברים אלה או להימנע
מביצוע מעשה העבירה.
מקבל אני את טענת המשיבה, כי דחייתן החד
משמעית של הטענות בדבר מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשה ובדבר הקשר בין מצבו
הנפשי לבין ביצוע העבירה, כפי שנדחו, משליכה גם על שאלת העונש המופחת. בית המשפט
קמא קבע כי המערער "היה שפוי בעת המעשה, לא סבל מכל מחלת נפש וידע להבחין בין
טוב לרע" (ההחלטה הנוספת, בעמ' 220). כאמור, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו
זו. לפיכך גם אין מקום לקבל את טענת ב"כ המערער לעונש מופחת. מעבר לדרוש
אוסיף, כי נטל השכנוע הרובץ על כתפי המערער לעניין עונש מופחת כבד מזה המוטל עליו
בנוגע לסייג אי שפיות הדעת. לא די היה בהעלאת ספק סביר בנוגע להתקיימות התנאים
לעונש מופחת, אלא נדרש היה לשכנע את בית המשפט – במאזן הסתברויות – כי תנאים אלו
התקיימו (ראו, למשל, ע"פ 7926/00 דיפני נ' מדינת ישראל,
פ"ד נט(1) 817, בעמ' 824; דנ"פ 2475/05 דייפני נ' מדינת
ישראל, ניתנה ביום 20.11.2005; ע"פ 6398/05 סמסון נ' מדינת
ישראל, ניתן ביום 10.10.2006, פסקה 8). ב"כ המערער לא הצליח לעורר ספק
סביר בדבר התקיימותם של התנאים הבסיסיים המשותפים לענישה מופחתת ולסייג שפיות
הדעת: שהיה חולה כבר בעת ביצוע המעשה, וכי קיים קשר סיבתי בין מחלתו לבין ביצוע
המעשה. קל וחומר כי לא עמד בנטל השכנוע של מאזן הסתברויות בעניין זה.
סוף דבר
35. לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את
הערעור על כל חלקיו.
ש
ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין.
ניתן היום, א' בכסלו תשס"ז
(22.11.2006).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02015260_F09.doc עכב
מרכז מידע,
טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il