אמיר יוסף נ. בית הדין הארצי לעבודה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1525/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותרים: 1. אמיר יוסף 2. חברת אמיר (א.ס.י) חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. זרוע העבודה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים 3. מנהל מינהל הבטיחות ומפקח עבודה ראשי העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים 4. מפקח עבודה אזורי במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד הדס ברוה בשם המשיבים: עו"ד מור שלמה מכטה פסק-דין השופט י' אלרון: לפנינו עתירה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (סגן הנשיאה א' איטח, השופטות ל' גליקסמן ו-ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור ש' ויסמן ו-ע' ליפשיץ) ב-ע"ע 44352-06-21 מיום 1.2.2022, בגדרו נדחה ערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה באר שבע (סגן הנשיא צ' פרנקל ונציגי הציבור ר' מצרי-לבני ו-מ' בסר) ב-צ"א 28259-04-21 מיום 20.6.2021. במוקד העתירה שאלת כשירותו של העותר 1 (להלן: העותר) להתמנות לתפקיד "מנהל עבודה" ולשמש בתפקיד זה באתרי בנייה. העותרת 2 היא חברה בבעלות העותר, הרשומה כ"קבלן". בשנת 1998 העותר סיים את חוק לימודיו לתואר הנדסאי במגמת בנייה, והוענקה לו תעודת גמר (דיפלומה). בסמוך לאחר מכן, ביום 8.7.1998, העותר עבר קורס הכשרה והונפקה לו תעודה רשמית מטעם אגף הפיקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה, בה נרשם כי "נושא אישור זה רשאי להתמנות כמנהל עבודה באתרי בניה או בניה הנדסית בהתאם לתקנה 3 של תקנות הבטיחות בעבודה (עב' בניה), התשמ"ח-1988" (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה, ו-תעודת הכשירות). בין השנים 2021-2019 הוצאו צווי הפסקת עבודה באתרי בנייה בהם שימש העותר כקבלן ראשי, וזאת, בין היתר, מן הטעם שלא מונה בהם מנהל עבודה. בנסיבות אלה, התוודע העותר, לטענתו, לכך שישנה בעיה עם רישומו כמנהל עבודה, והוא עמד על זכאותו להתמנות ולשמש כמנהל עבודה מבלי שיידרש "להיבחן בשנית", נוכח תעודת הכשירות וניסיונו בביצוע עבודות בנייה. משכך, העותר פנה לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה לביטול צווי הפסקת העבודה, ולהסדרת רישומו כמנהל עבודה מבלי שיידרש לעבור כל בחינה. בפסק דינו, ולאחר שבוטלו מאליהם צווי הפסקת העבודה, בית הדין האזורי לעבודה קבע כי העותר אינו כשיר להתמנות בתור "מנהל עבודה" ללא מבחן מתאים. נקבע, כי העותר לא עמד בתנאים הקבועים בתקנה 3 לתקנות הבטיחות בעבודה, המסדירה את תנאי הכשירות למנהלי עבודה, בין היתר, העותר לא בא בגדר תקנה 3 בנוסחה הקודם, וזאת משלא התמנה בפועל למנהל עבודה עד יום תחילת תיקון התקנות; לא עבר את הקורס הרלוונטי בהתאם לתקנה 3(א)(1); לא התייצב למבחן "אד-הוק" שיאפשר לו לשמש כמנהל עבודה, ולא נרשם כנדרש ברשימת מנהלי העבודה בהתאם לנוהל הכשרת מנהלי עבודה לעבודות בניה, בניה הנדסית, עבודות תשתית ופיתוח (להלן: נוהל ההכשרה) שהוצא מכוח תקנה 3(ב). עוד נקבע כי ההגבלות על חופש העיסוק של העותר עומדות בתנאי פסקת ההגבלה של חוק יסוד: חופש העיסוק. זאת מאחר שבטיחות בעבודה הולמת את ערכי מדינת ישראל, וההגבלה היא מידתית בשל הקשר בין הכשרת מנהלי עבודה למטרה של שמירה על בטיחות העובדים והציבור; העובדה כי פגיעתו של האמצעי פחותה כיוון שלא מדובר בתקופת אכשרה ארוכה; וכי "הנזק" לעותר כתוצאה מדרישת המבחן, עומד ביחס ראוי לתועלת של הציבור מכך. ערעורו של העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחה בפסק דין מקיף ומפורט. בית הדין עמד על חשיבות הבטיחות בענף הבנייה והסדרת העיסוק בתחום, ושב וחיזק את קביעותיו של בית הדין האזורי, בין היתר, נקבע כי מינוי בפועל, ערב תיקון התקנות, דורש מינוי כחוק כמנהל עבודה באתר בנייה ספציפי לפי תקנה 2(ב) ולא די בתעודת כשירות וניסיון עבר. כן נקבע, כי הקורס שהעותר צלח אינו רלוונטי מאחר שמינוי למנהל עבודה בהתאם לתקנה 3(א)(1) דורש קורס בהתאם לתנאי הכשירות שנקבעו מעת לעת; הדרישה מהעותר לעמוד במבחן בטיחות לפי תקנה 3(ב) – סבירה; וכי העותר לא הסדיר את רישומו כמנהל עבודה עד שנת 2013 לפי נוהל ההכשרה, וכך לא ניצל את ההקלה מטעם "המפקח הראשי" בהתאם לתקנה 3(ב). לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ביום 27.2.2022, נרשם העותר לבחינה בפני ועדה (להלן: הבחינה). בסמוך לאחר מכן, ביום 1.3.2022, הוגשה העתירה שלפנינו. בהמשך, ביום 12.4.2022, העותר עבר בהצלחה את הבחינה, והוא רשום כמנהל עבודה החל מיום זה. בעתירה שלפנינו, העותר טוען כי בית הדין האזורי והארצי לעבודה טעו טעויות משפטיות מהותיות ביחס לפרשנות הדין אשר לזכאותו להתמנות למנהל עבודה לפי התקנות וביחס לפרשנות תעודת הכשירות, המצריכות את התערבות בית משפט זה כבית דין גבוה לצדק. בנוסף נטען, כי יש להידרש לעתירה משיקולי צדק משפסיקת בתי הדין הסבה פגיעה חמורה לעותר ולעיסוקו כמנהל עבודה. בעתירה נטען, בין היתר, כי יש לפרש את תקנה 3(א) לתקנות בהתאם ללשונה המפורשת ובאופן המצמצם את הפגיעה בחופש העיסוק, כך שמשמעותה תהא שתעודת הכשירות מלמדת על הסמכתו של העותר כמנהל עבודה, ושהעותר נתמנה בפועל כמנהל עבודה עובר לתיקון התקנות, מששימש בפועל כמנהל עבודה באתרי בנייה. העותר מלין אף על דחיית בקשתו לצירוף ראיה בפני בית הדין הארצי, אשר מלמדת, לשיטתו, על מינויו בפועל כמנהל עבודה באתר בנייה עובר לתיקון התקנות. עוד נטען כי הודעת המשיבים המאפשרת להסדיר את הרישום כמנהל עבודה עד תום שנת 2013 לפי נוהל ההכשרה, לא פורסמה כנדרש; וכי לא ניתן להחיל רטרואקטיבית על העותר את השינוי בדרישות הקורס לפי תקנה 3(א)(1). אשר על כן, העותר מבקש כי נורה למשיבים ליתן טעם "מדוע לא יבוטל פסק הדין, מדוע לא יקבע כי העותר זכאי לשמש כמנהל עבודה, ומדוע לא יסדירו המשיבים 2-4 את רישומו של העותר במרשם מנהלי העבודה לאלתר ללא חובה ו/או בחינה נוספת". בתגובתם, המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות. תחילה נטען, כי יש לדחותה על הסף בשל היותה תיאורטית משהעותר עבר את הבחינה בהצלחה ונרשם במרשם מנהלי העבודה. בנוסף, נטען כי יש לדחותה מחמת העדר עילה להתערבות בית משפט זה בפסיקת בתי הדין לעבודה, משלא נפלה טעות משפטית מהותית בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, לא מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית ולא מתקיימים שיקולי צדק. לגופן של טענות, המשיבים סומכים ידיהם על קביעות ונימוקי בתי הדין לעבודה, ומדגישים כי דרישת מינוי בפועל היא דרישה מהותית אשר יש לפרשה כמינוי על פי חוק בלבד; העותר לא סיים את הקורס הדרוש בהתאם לתקנה 3(א)(1), ואילו תעודת הכשירות מלמדת על קורס אחר שעבר; הראיה שנתבקש צירופה, אינה מלמדת על מינוי העותר כנדרש; וכי נוהל ההכשרה הוצא מכוח תקנה 3(ב) ונועד לאפשר הקלות לפי שיקול דעתו של מפקח העבודה הראשי. לאחר שעיינו בעתירה, בטענות הצדדים ובפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי לעבודה, אנו סבורים כי דין העתירה להידחות, בהיעדר עילה להתערבותנו בקביעות בתי הדין לעבודה, ובהתאם לאמות המידה הנהוגות. הלכה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם נפלה טעות משפטית מהותית או כאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבותו של בית משפט זה (בג"ץ 4899/21 יפית מנגל חברת עו"ד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 31 (12.9.2021); בג"ץ 9190/20 מועדון הכדורגל הפועל חיפה מילניום בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (31.12.2020)). עוד נפסק זה מכבר, כי בחינת פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה תצא מנקודת הנחה לפיה ביחסי הגומלין שבין בית משפט זה לבין בית הדין הארצי לעבודה, זה האחרון הוא בעל המומחיות בתחום משפט העבודה, ועליו הטיל המחוקק את התפקיד של גיבוש גופי ההלכה בתחום זה (בג"ץ 6407/21 אביטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (14.10.2021)), בכלל זאת בית משפט זה לא יתערב, בדרך כלל, בקביעת בית הדין הארצי לעבודה, כאשר לסוגיה המשפטית שהוכרעה על ידו פרשנות אפשרית לכאן או לכאן (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(1) 693 (1986)). בענייננו, טענות העותר בעלות אופי ערעורי מובהק והן נסובות בחלקן סביב הנמקות פסקי הדין ופרשנות הדין והחוק, ובחלקן סביב החלטות דיוניות של בתי הדין. בהינתן אמות המידה האמורות להתערבות בית משפט זה בפסיקת בתי הדין לעבודה – אין העתירה שלפנינו באה בגדרי המקרים המצדיקים התערבות כאמור. פסקי הדין של בתי הדין לעבודה מפורטים, מנומקים וברורים, את שקבע בית הדין האזורי – שב וחיזק בית הדין הארצי, הן לעניין קביעות עובדתיות, והן לעניין קביעות משפטיות וקביעות פרשניות בהן לבתי הדין לעבודה מומחיות ייחודית כאמור. יתרה מכך, אף לגופן של טענות איני מוצא כי נפל פגם בקביעות בתי הדין לעבודה, ואלה מתיישבות עם הוראות הדין ופרשנותו. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי. זאת ועוד, סעד משמעותי שהתבקש בעתירה – רישום העותר כמנהל עבודה, התייתר משהעותר עבר בהצלחה את הבחינה, והוא רשום כעת כמנהל עבודה. סוף דבר: דין העתירה להידחות. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ג בסיון התשפ"ב (‏22.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22015250_J05.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1