שלמה ולד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1522/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1522/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' סולברג המערער: שלמה ולד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 9.01.2012 ב-ת"פ 410-02-11 שניתן על ידי כבוד השופט חאלד כבוב תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשע"ג (10.6.2013) בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין; עו"ד ארז אבואב בשם המשיבה: עו"ד יעל ענתות פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. מי שהיה המערער, שלמה ולד ז"ל, הורשע בהליך פלילי ונגזר עליו, בנוסף לעונש מאסר, קנס כספי. לאחר פטירתו סובב ההליך על נושא הקנס. 2. ביום 9.1.2012 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ח' כבוב) ב-ת"פ 410-02-11 בעבירות לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך) ולפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). גזר הדין כלל עונש בן 17 חודשי מאסר, קנס כספי בסך 500,000 ₪ או 18 חודשי מאסר תחתיו, ו-18 חודשי מאסר על תנאי. הערעור, שהוגש ביום 20.2.2012 נסב כנגד גזר הדין, אולם לאחר פטירת המערער תוקן ביום 9.6.2013 כך שהוא מופנה כנגד רכיב הקנס הכספי בגזר הדין בלבד. בנעליו של המערער המנוח בא יורשו, בנו של המערער, בהתאם להוראת תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. רקע וההליכים בבית המשפט המחוזי 3. נגד המערער המנוח, שהיה עורך-דין ואיש עסקים, הוגשו שלושה אישומים בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. על פי האישום הראשון, במסגרת עסקה לרכישת קרקע באיזבוראן שברומניה בין חברת פסיפיקה אחזקות בע"מ (להלן: פסיפיקה או: החברה), שהמערער היה בעל שליטה בה, לבין אדם בשם אריה דוד (להלן: המוכר), הוצגו מצגים שקריים שגרמו לכך שפסיפיקה העבירה למערער מאות אלפי אירו שהיו מיועדים למוכר. בין היתר, הציג המערער לפסיפיקה דרישת תשלום מזויפת בשם המוכר, והחזיק בסכומים המיועדים למוכר במשך חודשים בטרם העבירם לידי המוכר. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירת זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין; בשלוש עבירות קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין; בשלוש עבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק העונשין; באי קיום הוראות סעיף 36 לחוק ניירות ערך, שעניינו חובת דיווח של תאגידים, ובאי-קיום הוראות תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970 (להלן: תקנות דוחות תקופתיים ומיידיים), עבירה על פי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. על פי האישום השני, ניהל המערער מגעים בשם פסיפיקה מול חברה בשם אומגה לרכישת חלקות קרקע בגלאץ שברומניה. המערער הסתיר מהדירקטוריון כי לפסיפיקה יש אפשרות לרכוש את החלקות תמורת סכום נמוך יותר מזה שהציג לחברה, וחתם על הסכם רכישת החלקות אף שאומגה עוד לא היתה הבעלים שלהן ומבלי שהיו בהסכם מנגנונים להבטחת התמורה, כגון הערת אזהרה. כמו כן, העביר המערער פרטים מטעים אודות העסקה לעורכי-דינה של פסיפיקה, אשר פרסמו דוח מיידי בענין רכישת החלקות. בנוסף, המערער ביצע מעשים שונים כלפי חברת פסיפיקה והדירקטוריון, תוך ניסיון להסתיר מהם מידע מהותי ורלבנטי לביצוע העסקאות ותוך יצירת מצגים כוזבים. בגין מעשים אלו הואשם המערער בשלוש עבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק העונשין; באי-קיום הוראות סעיף 36 לחוק ניירות ערך ותקנות דוחות תקופתיים ומיידיים, ארבע עבירות לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, ולחלופין לפי סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך, ובעבירות מנהלים ועובדים בתאגיד לפי סעיף 424(2) לחוק העונשין. באישום השלישי מפורטים מעשים שבוצעו על ידי המערער, שלא הגיש לחברת פסיפיקה הודעה כדין על שינויים בדבר החזקות בעלי ענין, והביא לכך שבדוחות החזקות בעלים של החברה וכן בדוחותיה הכספיים היו פרטים מטעים. בגין מעשים אלו הואשם המערער באי-קיום הוראות סעיף 37 לחוק ניירות ערך, תקנות דוחות תקופתיים ומיידיים ותקנות ניירות ערך (מועדי הגשת הודעה של בעל ענין או נושא משרה בכירה), התשס"ג-2003, עשרות עבירות על סעיף 53(א)(2) לחוק ניירות ערך, באי-קיום הוראות סעיף 16(ב) לחוק ניירות ערך, ובעבירה על סעיף 53(א)(2) לחוק ניירות ערך. המערער הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן והורשע בעבירות מושא שלושת האישומים. יצוין, כי לאחר מתן הכרעת הדין בוטלה הרשעתו של המערער בעבירה על פי סעיף 16(ב) לחוק ניירות ערך, לאחר שעבירה זו בוטלה על ידי המחוקק בתיקון מס' 45 לחוק ניירות ערך, התשע"א-2011. 4. בגזר דינו, התייחס בית המשפט המחוזי לעובדה שמדובר בסדרת אירועים חמורה ביותר, בהתנהלות מחושבת ומתוחכמת, ובעבירות שבוצעו תוך ניצול אמון שניתן במערער כנושא משרה וכבעל שליטה בחברה ציבורית. המערער ביצע באופן עקבי עבירות על חוק ניירות ערך, לרבות מצגי שווא, זיוף תרמיתי ודיווח תוך מטרה להטעות, תוך התעשרות עצמית מהמעשים, וקבלת תשלום אשר הוסתר מהחברה ומציבור המשקיעים. המערער היה עורך-דין במקצועו, וככזה היה מודע היטב לחובות המוטלות עליו כאיש עסקים וכדירקטור חברה. אף על פי כן, מעל באמון שניתן בו, ממניעים של בצע כסף. בית המשפט התייחס להפסדים הכספיים העצומים אשר נגרמו לחברת פסיפיקה בפרט, הפסדים אשר הובילו לקריסתה, וכן לנזקים הנגרמים לחברה בכלל מעבירות כלכליות, ולחובת בית המשפט להעדיף במקרים כאלו את האינטרס הציבורי של הרתעה. מנגד, התייחס בית המשפט קמא לטיעוני ההגנה אודות היות המערער אדם נורמטיבי אשר סטה מדרך הישר כתוצאה מאירועים שאינם תלויים בו כמו מחלתו הקשה של שותפו, ולכך שהודה והביע חרטה על מעשיו. בית המשפט ציין עדויות ומכתבים של עדי אופי אשר דיברו בשבחו של המערער, והתייחס לגילו המבוגר, לנסיבות חייו הקשות ולרצונו לשקם את חייו. בית המשפט ציין כי הסדר הטיעון אינו מחמיר כלל ועיקר, אף ברף העליון שלו, והוא מגלם בתוכו את השיקולים המקלים בענין המערער. בית המשפט קמא קבע כי יש לאמץ את הרף העליון של עונש המאסר עליו הומלץ בהסדר הטיעון, אולם מצא לנכון להתחשב במצוקת המערער בקבעו את רכיב הקנס הכספי. בה בעת, בית המשפט ציין כי אין להשלים עם טיעון שהמערער חסר יכולת כלכלית. נוכח דברים אלו, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 17 חודשי מאסר בפועל; קנס כספי בסך 500,000 ₪ או 18 חודשי מאסר תחתיו, ו-18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה בה הורשע. בגזר הדין נקבע, כי הקנס הכספי ישולם ב-20 תשלומים שווים החל מיום 1.1.2013. המערער המנוח החל בתשלום הקנס ונפטר ממחלה ביום 31.3.2013. עם פטירת המערער, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לעיכוב תשלומי הקנס בשלושה חודשים עד להסדרת התשלום על ידי היורשים או העיזבון (החלטת כב' השופט ח' כבוב מיום 2.5.2013). בקשה נוספת לעיכוב התשלומים נדחתה ביום 1.10.2013. הטענות בערעור 5. בערעורו המתוקן, שהוגש כאמור ביום 9.6.2013, טען ב"כ המערער כנגד רכיב הקנס הכספי בגזר הדין. הגם שגובה הקנס אשר הוטל על המערער מצוי בטווח הסכומים עליו הוסכם בהסדר הטיעון, סבור ב"כ המערער כי יש הצדקה להתערב בו, לאור העובדה שהמשך תשלומי הקנס יוטלו על עזבונו של המערער. נטען, כי המערער המנוח ירד מנכסיו לאחר הפרשה מושא האישומים ולא הותיר רכוש רב לעיזבונו, אשר יתקשה לעמוד בתשלום הקנס. בנוסף, נטען כי הקנס גבוה מזה שהוטל על הנאשמים האחרים באותה פרשה ועל נאשמים בעבירות דומות. נטען, כי לא קיימת הלימה בין גובה הקנס ובין טיב העבירות בהן הורשע המערער, לאור העובדה שמדובר בעבירות דיווח, שהן עבירות התנהגות ללא רכיב תוצאה או נזק, ולאור העובדה שלא הוצג כל נזק כלכלי לחברה או לציבור המשקיעים כפועל יוצא מהעבירות אותן ביצע המערער. הגם שיתכן כי העבירות נעשו על מנת להשיג רווח או יתרון עסקי למערער, לא הוכח שהלה פעל בזדון או מתוך כוונת מרמה פלילית. בענין זה מצוין, כי הנזק שנגרם לחברה – ככל שהיה כזה – נגרם עקב התמוטטות שוק הנדל"ן ברומניה ולא כתוצאת מעשיו של המערער, וכי המעשים לא גרמו נזק לציבור המשקיעים בחברה. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא נתן די משקל לחלוף 5 שנים בין ביצוע העבירות לבין הגשת כתב האישום, ולכך שמן הדין היה לבטל את הרשעת המערער בעבירות מנהלים ועובדים בתאגיד לפי סעיף 424(2) לחוק העונשין מחמת התיישנות. בענין זה נטען, כי מדובר בעבירת חטא, שלגביה מורה סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) כי תקופת ההתיישנות היא שנה מיום ביצוע העבירה, ואילו כתב האישום הוגש לאחר כחמש שנים מיום ביצוע העבירה. לגישת המערער, הדבר מצדיק בחינה מחודשת של רכיב העונש הכספי שבגזר הדין. לבסוף, נטען כי לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, ובהן גילו המבוגר, היותו עורך-דין בהשכלתו, ומשברים שעבר בחייו. להשלמת התמונה יצוין, כי בא-כוח המערער טען גם כי הקנס חרג מהסכום שיכול היה בית המשפט קמא להטיל לפי הקבוע בחוק העונשין, אולם חזר בו מטענה זו בדיון בעל-פה שהתקיים בפנינו ביום 10.6.2013. עוד נטען כי גזר הדין כלל חלופה של מאסר במקום קנס, וכיוון שלא ניתן לאסור את העזבון, אין עוד אפשרות לגבות את הקנס. 6. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 10.6.2013 הציג ב"כ המערער פירוט חשבון בנק אחד של המערער ונסח טאבו של הדירה בה התגורר, המלמד על הערת אזהרה וצו עיקול על חלקו של המערער בדירה. לגישתו, ראיות אלו מוכיחות כי לעיזבון אין יכולת כלכלית לעמוד בתשלום הקנס. הטענה המרכזית בדיון היתה, כי מאחר וגזר הדין קבע בצד הקנס הכספי חלופת מאסר של 18 חודשים, יכול היה המערער לבחור לרצות את תקופת המאסר ולא לשלם את הקנס. לשיטת ב"כ המערער, מאחר ואפשרות זו אינה עומדת בפני עזבונו של המערער, דין הקנס להתבטל. לחיזוק טענתו זו הפנה המערער לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-ע"פ (מחוזי-ת"א) 80034/08 קריינר נ' מדינת ישראל (14.7.2008) (להלן: פרשת קריינר). באותו ענין נפסק, בענין נאשם שנפטר, כי מקום בו נקבע שקנס ישולם לשיעורין, החוב מתגבש בכל פעם מחדש בתאריך בו היה אמור להיפרע התשלום. בהמשך לכך נקבע באותו ענין, כי התשלומים, שמועד פרעונם היה מאוחר למועד פטירת הנאשם, בטלים. 7. ב"כ המשיבה עמדה בדיון ובהשלמת טיעון מטעמה על כך שיש לדחות את הערעור. צוין, כי בית המשפט קמא הדגיש שההסדר אינו מחמיר עם המערער, וכי המדינה לקחה בחשבון את השיקולים לקולא. עוד עמדה המשיבה על הצורך להחמיר בענישה בכלל ובקנסות כספיים בפרט כאשר מדובר בעבירות כלכליות, על מנת להרתיע מפני ביצוע עבירות דומות. במקרה דנן, הצורך להחמיר בעונש נובע גם מהנזק שנגרם לחברה, למשקיעים ולאמון הציבור. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הטענה כי הקנס אינו חל על עזבון המערער, לאור הלכה מושרשת בפסיקה לפיה קנס שהוטל על נאשם הופך עם מותו להיות חוב אזרחי, אשר נגבה מעיזבונו. בין היתר, הפנתה המדינה לפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"פ 2636/12 עזבון המנוח שלוש נ' מדינת ישראל (5.3.2013) (להלן: פרשת שלוש), המאוחר לפסק הדין בפרשת קליינר, בו נקבע כי קנס, מן הרגע שהוטל, נושא אופי של חוב אזרחי שחב הנידון למדינה. באותו ענין נקבע, כי פטירתו של נאשם שערער אינה פוטרת את העיזבון מתשלום הקנס, שכן בשל אופיו של הקנס כחוב אזרחי הוא הופך לחיוב המוטל על העיזבון. לענין טענת המערער כי שמורה לו בחירה בין תשלום הקנס לבין ריצוי תקופת המאסר שנקבעה תחתיו, מדגישה המשיבה כי קביעת תקופת מאסר במקום קנס נועדה להוות אמצעי לגביית הקנס, ולא אמצעי ענישתי חלופי על-פי העדפת מבצע העבירה. לטענת המדינה, הדבר נלמד מלשונו המפורשת של סעיף 71 לחוק העונשין, הקובע כי בית המשפט רשאי להטיל חלופת מאסר "למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו". לגישתה, ההכרעה האם לעשות שימוש באמצעי גבייה זה נמצאת בידי המדינה ולא בידיו של הנאשם. מאסר תחת קנס אינו מופעל באופן אוטומטי ואף לא לבקשת חייב, ועל מנת להפעיל אמצעי זה נדרשת המדינה לפנות לבית המשפט בבקשה להוציא צו מעצר. המדינה מפנה לאמור בסעיף 70 לחוק העונשין, הקובע כי על קנס שלא שולם במועדו יחולו הוראות פקודת המיסים (גביה). העובדה שהמדינה רשאית לפנות באמצעי גבייה אזרחיים ולמצותם טרם פנייתה לבית המשפט להפעלת המאסר חלף הקנס, מלמדת אף היא כי לא מדובר בפררוגטיבה של הנאשם כי אם של המדינה. המדינה הביעה חשש, כי קבלת טענתו של המערער תיצור מצב בעייתי, כאשר מקום בו קבע בית המשפט מאסר תחת קנס יתרת הקנס תתבטל עקב פטירת נאשם, ואילו במצבים בהם לא נקבע מאסר תחת קנס תעמוד יתרת הקנס בעינה גם אם נפטר הנאשם. דיון והכרעה 8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. תחילה אציין כי לא מצאתי הצדקה להתערב בגובה הקנס שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי. מבצעיהם של עבירות כלכליות הם, על פי רוב, אנשים שומרי-חוק בדרך כלל, אשר אינם פועלים מתוך מצוקה כלכלית אלא מבצע כסף, במטרה להפיק רווחים על חשבון הציבור (ראו: ע"פ 2919/02 אלוני נ' מדינת ישראל (1.10.2002)). בעבירות כלכליות ישנו משנה תוקף לקנס משמעותי, וכלל הוא שעליו לעלות על היקף העבירות שבגינן ניתן (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 342 לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל (13.12.2008)). יפים לענייננו דברי חברתי השופטת ארבל באחת הפרשות: "המדובר בענייננו בעבירות כלכליות, המזכות את מבצעיהן, במקרים רבים, ברווח כספי שמן, תוך פגיעה ברווחה הכוללת של המשק ושל הציבור כולו. עבירות מסוג זה, כמו רבות מעבירות 'הצווארון הלבן', מתבצעות במרבית המקרים על-ידי בני אדם המנהלים בשאר תחומי חייהם אורח חיים נורמטיבי, ולחלקם אף מעמד ציבורי או חברתי. המניע המרכזי המביאם לביצוע העבירות הוא המניע הכלכלי. הדרך להרתיע מפני ביצוע העבירות האמורות נעוצה במאפייניהן המיוחדים של העבירות ומבצעיהן. בהיותם נטועים היטב בציבוריות, יש בעצם ההרשעה בעבירות פליליות כדי לפגוע בשמם הטוב של מבצעי העבירות ולשמש גורם מרתיע מפני ביצוען. בהיותם, לרוב, אנשים מבוססים, אשר אינם פועלים מתוך מצוקה כלכלית או סוציאלית, ראוי הוא כי, ככלל, רף הענישה בגין עבירות מעין אלה יהיה של עונש מאסר [...] עונש זה משקף אמירה קולקטיבית ברורה נגד מי שפוגע בציבור מתוך רדיפת ממון ומתוך רצון לזכות ב'רווחים קלים' על חשבון קבוצה גדולה של קרבנות שבמקרים רבים אינה מאורגנת ושאין בידה לעשות דבר. לצד עונש המאסר יש להטיל על מבצעיהן של עבירות אלה אף קנס כספי משמעותי. כאנשים רציונאליים המבצעים את העבירה כדי לזכות ברווחים, יש בקנס שכזה כדי לעקר את המוטיבציה המולידה הסדרים שכאלה (ע"פ 7068/06 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל (31.5.2007)). העבירות בהן הורשע המערער המנוח הנן עבירות חמורות, אשר גרמו נזקים לבעלי המניות המעורבים בפרשה בפרט ולאמון הציבור בכלל. בצדק רב קבע בית המשפט קמא כי בעבירות מסוג דא "יש להעדיף את האינטרס הציבורי של הרתעת היחיד והרבים, והעברת מסר חד וברור בדבר הצורך לשמור על נקיון כפיים ולנהוג על פי הכללים שקבע המחוקק והרגולטור להבטחת קיומו של שוק מסחר הוגן וראוי, ללא שהמשקיעים יחששו ממעשי הונאה ומרמה של מי שאמונים על ניהול כספם ועל קבלת ההחלטות לטובת החברה ולשם קידום ענייניהם" (פסקה 24 לגזר הדין). בית המשפט שקל בנוסף את נסיבותיו האישיות של המערער, ולאלו ניתן משקל גם במסגרת הסדר הטיעון. הקנס שהושת על המערער מצוי באמצע הטווח המוסכם של הסדר הטיעון ובגדר מתחם הענישה הראוי בנסיבות הענין, ולא מצאתי כל סיבה להתערב בו. 9. גם דין הטענה לפיה על נאשמים נוספים בפרשה הושתו קנסות כספיים נמוכים יותר להידחות. ככל שנסיבות השותפים לעבירות אינן שוות, יש מקום לשמירת הפרופורציה בין עונשיהם השונים (ע"פ 711/85 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 45, 48 (1986)). בענייננו, עיון בפסק הדין בעניינם של יתר הנאשמים מעלה, כי הייתה היררכיה בין הגורמים השונים בחברה. לנאשמים אליהם מתייחס כתב הערעור, יוסף אנטורג ויואב ברק, יוחסה אחריות פיקוחית לעבירות הדיווח שבוצעו על ידי החברה, ולמעשיו של המערער כאורגן בחברה. בגזר-דינם המשותף של השניים מיום 3.5.2012 מכונה המערער "הרוח החיה" בפרשה (פסקה 2) ו"אדריכל העסקה" (פסקה 3), בעוד שלנאשמים הנוספים יוחסה אחריות כמנהלים שכשלו בפיקוח על התאגיד בו כיהנו. שוני זה מצדיק את הפער בענישה בין המערער לבין הנאשמים האחרים בפרשה. 10. טענתו של המערער בענין הצורך להתחשב בהתיישנות שחלה על העבירה לפי סעיף 424(2) לחוק העונשין מעוררת תמיהה. עבירה זו אינה מסווגת כעבירת חטא, כפי שנטען בערעור, אלא כעבירת עוון, באשר העונש הקבוע לה הנו שנת מאסר (ראו סעיף 24(3) לחוק העונשין). ככזו, תקופת ההתיישנות אשר חלה עליה לפי סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי הנה 5 שנים, ולא שנה אחת. מאחר וכתב האישום הוגש בתוך 5 שנים מיום ביצוע העבירה, אין יסוד לטענה כי העבירה התיישנה. 11. באשר לטענה בדבר אי-יכולתו של העיזבון לפרוע את הקנס. הראיות שהציג ב"כ המערער לענין יכולתו הכלכלית של העיזבון אינו מסייעות לטענתו. ראיות אלו מציגות חשבון אחד – שאין לדעת אם הוא חשבונו היחיד של המערער המנוח – אשר יתרתו מעוקלת, וכן מידע אודות חלקו של המערער ברבע מהדירה, המעוקל גם הוא. שלושת-הרבעים האחרים שייכים לגרושתו של המערער ולשני ילדיו. לא הוצג בפנינו דוח מנהל העזבון המפרט את נכסי העזבון וחובותיו. דין הטענה כי הקנס אינו חל על עזבון המערער להידחות. קנס כספי המוטל על נאשם שהורשע אינו מתבטל עם מותו. סעיף 1 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 מגדיר "קנס שהטיל בית משפט" כחוב לאוצר המדינה. סעיף 3(א) לאותו חוק מגדיר כי הליכי גבייה יינקטו לגבי "חוב שלא שולם במועדו", ומכאן שהחוב הוא חוב מרגע הטלתו, גם בטרם הגיע מועד תשלומו. משהוטל הקנס הוא הופך חוב אזרחי למדינה, שפירעונו מוטל על עיזבון הנאשם (ראו: ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד יט(3) 402, 408 (1965); ע"פ 1619/00 אלרוזי נ' מדינת ישראל (28.11.2000)). בפרשת שלוש האמורה נטענה טענה דומה לטענת המערער בענייננו. על שלוש, אשר הורשע במספר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף ועוד, נגזרו 3 שנות מאסר בפועל וקנס של 400,000 ₪ או 8 חודשי מאסר תמורתו. שלוש נפטר ממחלה כשבועיים לאחר ריצוי מאסרו, והערעור נסב על גובה הקנס שהוטל עליו. נטען, כי שלוש הותיר אחריו חובות והעיזבון ריק מתוכן, וכי נוכח מצבה הכלכלי של אלמנתו יש מקום לביטול הקנס. הטענה נדחתה: למרות המטרה העונשית מאחורי הטלת הקנס ולמרות שבית המשפט גזר עונש מאסר חלף הקנס שהוטל, אין הקנס מאבד את אופיו כחוב אזרחי החל על הנאשם עם הטלתו. סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי אם "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו". ברם, בפסיקה נקבע כי עם פטירתו של נאשם שהורשע, הקנס שהוטל עליו, בהיותו חוב אזרחי, הופך לחיוב המוטל על עזבונו (...) מכאן, שאין בפטירתו של שלוש כדי לשחרר את עזבונו מהחוב הנובע מהקנס. עם כל ההבנה למצבה של האלמנה, איננו רואים את התוחלת בערעור, שהרי הקנס הוא חוב המוטל על העיזבון ולא על האלמנה, ואם אין בעיזבון המנוח אלא חובות, כטענתה, ממילא לא ניתן יהיה לגבות את הקנס, ובוודאי שהקנס לא יחול עליה (שם, בפסקה 19 לפסק דינו של השופט י' עמית). והדברים יפים גם לענייננו. כפי שהערתי בדיון מיום 10.6.2013, יורשיו של המערער יכולים להסתלק מהעיזבון, ולא יצטרכו לשאת בחובותיו (ראו סעיף 6 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). עמידתם על הערעור בענין הקנס מעלה תהיות האם העיזבון אכן ריק הוא כפי שנטען. 12. אשר על כן, דין הערעור להידחות. המשנָה לנשיא השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינה של חברתי המשנָה לנשיא מ' נאור. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום, כ"ו בשבט התשע"ד (27.1.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12015220_C12.doc עע+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il