ולנטין שורצה מס' אסיר 1416623 נ. מדינת ישראל

2 בבית המשפט העליון ער"פ 15215-09-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערער: ולנטין שורצה נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלונית 3. פלונית 4. פלונית 5. פלוני ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב בהמנ"פ 56920-03-25 מיום 5.7.2025 בשם המערער: עו"ד נתנאל יעקב-חי; עו"ד מיכל רובנשטיין פסק-דין ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב בהמנ"פ 56920-03-25 מיום 5.7.2025, בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ג' נויטל, מ' יפרח ו-ג' רביד) בתפ"ח 38685-11-11 מיום 20.1.2013. הרקע לערעור ביום 24.10.2012 המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); רצח תוך כדי ביצוע עבירה (שוד) לפי סעיף 300(א)(3) ביחד עם סעיף 402 לחוק; הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק; השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק; ושהייה בלתי חוקית בישראל לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. ביום 20.1.2013 ניתן גזר דין בעניינו. הושתו עליו עונש מאסר עולם; 5 שנות מאסר בפועל שירוצו בחופף לעונש מאסר העולם; מאסרים על תנאי; ופיצוי לפי סעיף 77 לחוק בסך של 258,000 ש"ח לכל אחד מארבעת נפגעי העבירה, אם המנוחה וילדיה, ובסך הכל 1,032,000 ש"ח. בחלוף כ-12 שנים, ביום 23.3.2025 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על רכיב הפיצוי שהושת עליו במסגרת גזר הדין. בבקשה נטען, בין היתר, כי פסק הדין שניתן בע"פ 1076/15 טווק נ' מדינת ישראל (7.6.2016) (להלן: עניין טווק או הלכת טווק) ואושר בדנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק (13.9.2017) (להלן: דנ"פ טווק) – שלפיו תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין חלה על כל נפגעי העבירה העקיפים יחדיו – מצדיק מתן ארכה להגשת ערעור על גובה הפיצוי שהושת עליו. כן נטען כי פסקי דין שניתנו בערעורים דומים לאחר מתן פסק הדין בדנ"פ טווק, ובפרט הסכמת המדינה לקבלת הערעור באותם מקרים, מעידים כי סיכויי הערעור טובים באופן המטה את הכף לעבר מתן ארכה להגשת הערעור, על אף השיהוי בהגשתו. עוד הפנה המערער בהקשר זה לסעיף 5(ב) לחוק העונשין שלפיו שינוי מקל במידתו או בסוגו של העונש שנקבע לעבירה אשר נכנס לתוקף לאחר שפסק דין הפך חלוט, ייושם גם לגבי מי שעונשו בשל אותה עבירה נגזר עליו קודם לתיקון המקל, אף שפסק הדין נעשה חלוט. נטען כי אמנם לא מדובר בענייננו בהוראת חיקוק חדשה אלא בפרשנות להוראה ישנה, אולם הדבר הביא עמו תקרה ענישתית אשר מבהירה את סמכות בית המשפט באופן המצדיק לבחון את עניינו בשנית בשים לב לתכליתו של סעיף 5(ב) לחוק. אשר למשך הזמן שחלף מאז מתן גזר הדין, נטען כי כמחצית התקופה נעוצה במועד מתן פסק הדין בדנ"פ טווק; ובכל הנוגע למחצית התקופה הנוספת יש להביא בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המערער, ביניהן היותו נתון במאסר ללא תמיכה, חוסר ידיעתו את השפה העברית ומצבו הנפשי הקשה. כמו כן נטען כי המערער לא היה מיוצג עד שהחלו הליכים בעניינו בוועדת השחרורים המיוחדת, אז מונתה לו סנגורית ובעזרתה הוא הבין את התמורות שחלו בפרשנות סעיף 77 לחוק העונשין מאז גזר הדין בעניינו. ביום 5.7.2025 דחתה הרשמת את הבקשה. תחילה צוין כי הליך הערעור מושא הבקשה מסווג כהליך ערעור אזרחי לפי סעיף 78 לחוק העונשין. משכך חלה בעניין תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות), שלפיה על המבקש לסטות מן המועדים שנקבעו בתקנות להצביע על "טעמים מיוחדים" לכך. בהתאם נקבע כי שינוי במצב המשפטי הנוהג ובפסיקתו של בית המשפט העליון עשוי להקים טעם מיוחד למתן ארכה להגשת הליך ערעורי, בהתקיים שני תנאים מצטברים. הראשון, שההחלטה עליה מבקשים להשיג ניתנה בסמוך למועד שבו נקבעה ההלכה החדשה; והשני, שהפנייה בבקשה להארכת מועד תיעשה בסמוך לאחר קביעת ההלכה החדשה. תנאי נוסף שגובש בפסיקה הוא כי עשויה להיות להלכה החדשה שנפסקה רלוונטיות להליך הערעורי אשר מתבקשת ארכה להגשתו. ביישום לענייננו נקבע כי אף אם ההלכה שנפסקה בעניין טווק רלוונטית לעניינו של המערער, הרי שלא מתקיימים שני התנאים הנוספים. ראשית, משום שחלפו למעלה משלוש שנים בין מתן גזר הדין בעניינו של המערער לבין קביעת ההלכה בעניין טווק. שנית, משום שהבקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי הוגשה כתשע שנים לאחר שניתן פסק הדין בעניין טווק, וכשמונה שנים לאחר שניתן פסק הדין בדנ"פ טווק. המערער תלה שיהוי ממושך זה בנסיבותיו האישיות ובעובדה שלא היה מיוצג עד לאחרונה, אולם הבקשה לא מציגה טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור הניכר בהגשתה. המערער טען כי לא היה מודע לשינוי ההלכה, אולם אי-הבנת הדברים אינה מהווה ככלל טעם להארכת מועד; ומלבד טענות כלליות בדבר חוסר הבנת השפה ומצבו הנפשי, המערער לא הצביע על נסיבות חריגות שמנעו ממנו לברר את זכויותיו המשפטיות ולפעול למימושן בשלב מוקדם יותר. עוד התייחסה הרשמת לשלל הטענות שהעלה המערער בבקשתו. בכל הנוגע לטענה כי מדובר בהלכה חדשה ששינתה את המצב המשפטי, נקבע כי המערער היה מיוצג בהליך לפני בית המשפט המחוזי ועונשו נגזר במסגרת הסדר טיעון שבו המחלוקת הצטמצמה רק לגובה הפיצוי. במסגרת אותו הליך אף נשמעו טענות המערער לעניין שיעור הפיצוי שיש לגזור עליו, והעובדה שלבסוף נקבעה הלכה בנדון אינה משקפת הסתמכות סבירה של המערער. ביחס לטענת המערער שהלכת טווק למעשה הביאה לתקרה ענישתית לפיצוי שניתן לגזור על נאשם ולכן עולה כדי שינוי העונש המרבי כמשמעו בסעיף 5(ב) לחוק העונשין, נקבע כי פסיקת פיצוי לטובת נפגע עבירה מכוח סעיף 77 לחוק העונשין אינה בבחינת עונש נוסף המוטל על נאשם, ובכל מקרה הלכה שיפוטית אינה נכנסת לגדרי סעיף 5 לחוק העונשין. אמנם ככלל, הלכה שיפוטית היא בעלת תחולה רטרוספקטיבית, אולם אין בכוחה לשנות החלטות שהפכו חלוטות. בענייננו, גזר הדין בעניינו של המערער הפך חלוט כבר בשנת 2013, למעלה משלוש שנים לפני שניתן פסק הדין בעניין טווק, וגם מטעם זה אין לקבל את הטענה כי יש להחיל עליו את הלכת טווק. לבסוף התייחסה הרשמת לטענות שעניינן בשיקולי צדק שעיקרן בקושי של המערער לשלם את חובו וקבעה כי השנים הרבות שעברו ובהן לא החל לשלם את חובו תומכות גם הן בדחיית הבקשה. מכאן הערעור שלפנַי. לטענת המערער, החלטת הרשמת אינה מתייחסת לסיכויי הערעור המשליכים על תחושת הצדק. אף שפסק הדין חלוט, הרי שהסכמתה של המדינה לקבל ערעורים במקרים דומים מלמדת על סיכויי הערעור הטובים. כמו כן, טעמי צדק מחייבים כי בית המשפט יאפשר למערער להגיש ערעור על גובה הפיצוי שנפסק בעניינו, מפני שגובה הפיצוי והחריגה שלו מתקרת הפיצוי שבסמכותו של בית המשפט לפסוק לאחר עניין טווק, פוגעים פגיעה קשה בעקרונות של צדק והגינות ההליך. אשר לתחולתו של סעיף 5(ב) לחוק העונשין בעניינו, נטען כי דנ"פ טווק יצק משמעות חדשה להוראת סעיף 77 לחוק העונשין, באופן המבהיר את גדרי סמכות בית המשפט והמצדיק לבחון את עניינו של המערער. זאת, בהתחשב בהעדפת המחוקק בסעיף 5(ב) לחוק העונשין את הנורמה הפלילית העדכנית על פני עיקרון סופיות הדיון, והעדפה זו אומצה גם בפסיקה. אף שהפיצוי הניתן מכוח סעיף 77 לחוק העונשין הוא בעל אופי אזרחי ואינו בבחינת עונש, לא ניתן להתעלם מההיבט העונשי שיש בו כלפי הנאשם. בשל כך, נטען כי היה על הרשמת ליתן את הארכה המבוקשת ויש להתערב בהחלטתה. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. לרשמת בית המשפט נתון שיקול דעת רחב בעניינים מעין אלו, וערכאת הערעור לא תתערב בו אלא במקרים חריגים (ראו: ע"ר 59841-08-25 גרינשפון נ' בן הרוש, פסקה 6 (4.9.2025); ע"ר 39838-05-25 חזיזה נ' מדינת ישראל (21.5.2025); רע"א 28360-11-24 קרש נ' אבו סנינה (7.1.2025)). לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. מה גם, דין הערעור להידחות לגופו של עניין. מבוקשו של המערער הוא להאריך את המועד להגשת ערעור על הפיצוי שהושת עליו במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין. בהתאם להוראות סעיף 78 לחוק העונשין, חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק זה, לעניין ערעור הנאשם עליו, הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית. משכך, לצורך הארכת המועד נדרש המערער להציג נימוקים הקרובים במהותם ל"טעמים מיוחדים" בדין האזרחי (תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; וראו בפסיקת רשמי בית משפט זה: בש"פ 1289/11 עזרן נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (17.3.2011); בש"פ 5369/06 גרובאן נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (7.8.2006)). כאמור, המערער נסמך בבקשתו על הלכת טווק שאושררה בדנ"פ טווק. אכן, כפי שציינה הרשמת, בית משפט זה הכיר בכך ששינוי בהלכה פסוקה עשוי להקים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. עם זאת, כפי שקבעה הרשמת, נפסק כי הדבר מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, שההחלטה עליה מבקשים לערער ניתנה בסמוך למועד שבו ניתנה ההלכה החדשה; והשני, שבעל הדין פנה לבית המשפט בסמוך לאחר קביעת ההלכה החדשה (וראו בפסיקת רשמי בית משפט זה לאורך השנים: ב"ש 48/76 אד-אל חיפה בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד ל(2) 711, 712 (1976); ב"ש 1069/86 הסנה – חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' שטרית, פ"ד מא(1) 533, 535 (1987) (ערעור על החלטה זו נדחה: ב"ש 231/87 ששרי נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע״מ (28.4.1987)); בש"א 3223/97 גאנם נ' איילון חברה לבטוח בע"מ, פסקה 4 (24.7.1997) (ערעור על החלטה זו נדחה: בש"א 5505/97 פיגלה ונאוה בע"מ נ' חאלד (14.10.1997)); בש"א 10350/01 מור נ' פלסטין פלנטיישנס בע"מ, פ"ד נו(6) 453, 466-465 (2002); בש"א 6839/16 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 9 (11.6.2018); בש"מ 2628/22 ‏עיריית בני ברק נ' אסטל, פסקה 5 (3.11.2022); וראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1525 (מהדורה 13, 2020); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 175 (מהדורה 3, 2012)). בענייננו, כמפורט לעיל, מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על רכיב פיצוי בגזר דין שניתן כבר לפני כ-13 שנים, המבוססת על פסק דין שניתן על ידי בית משפט זה לפני 9 שנים ואושרר בדיון נוסף לפני 8 שנים. ברי אפוא כי לא רק שלא קיימת סמיכות זמנים בין מתן גזר הדין לבין פסיקת בית משפט זה בעניין טווק ובדנ"פ טווק, אלא שגם חלפו שנים רבות בין מועד מתן אותם פסקי דין לבין הגשת הבקשה להארכת מועד. בעניין זה ניסה המערער לספק הסברים הנוגעים למצבו הנפשי, לידיעת השפה וליתר נסיבותיו האישיות, אולם אלה נטענו בכלליות בלבד ואין בהם כדי להצדיק את השיהוי הרב בהגשת הבקשה. מכל מקום, די בחלוף הזמן כדי להביא לדחיית הבקשה, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לתחולתו של סעיף 5(ב) לחוק העונשין העוסק כאמור בשינוי חקיקתי ולא בשינוי פרשנות חקיקה (ראו: מ"ח 8390/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 607, 619 (2005); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 152-150 (מהדורה שלישית, 2014)), וכן לעובדה שהמערער טרם נשא ברכיב הפיצוי שהושת עליו. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ו (16 אוקטובר 2025). דוד מינץ שופט