גד ביתן נ. LIVE VENTURE HOLDING LTD

9 1 בבית המשפט העליון רע"א 152/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש: גדי ביתן נ ג ד המשיבה: Lite Venture Holding Ltd בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ש' דותן) בע"ר 32390-05-20 מיום 22.12.2020 בשם המבקש: עו"ד כפיר ידגר; עו"ד ניר קידר; עו"ד שי צ'רני בשם המשיבה: עו"ד בעז בן צור; עו"ד תומר שקרצי; עו"ד גיא רוה פסק-דין השופט ד' מינץ: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ש' דותן) מיום 22.12.2020 בע"ר 32390-05-20 בו, בין היתר, נדחה ערעור המבקש על החלטת רשמת בית המשפט (ר' עורקבי) מיום 27.2.2020 בהפ"ב 7896-07-19 שחייבה את המבקש להפקיד סכום של 2 מיליון ש"ח כערובה להבטחת ביצוע פסק בוררות. הרקע לבקשה בשנת 2010 נחתם בין הצדדים הסכם למתן הלוואה בסך של 3.5 מיליון דולר ארה"ב מהמשיבה למבקש (להלן: הסכם ההלוואה). בסעיף 19 להסכם ההלוואה נקבעה תניית בוררות לפיה כל מחלוקת בין הצדדים ביחס אליו תתברר בלשכת המסחר הבינלאומית (ICC) בווינה. המשיבה אכן העמידה למבקש את ההלוואה, אולם המבקש לא עמד בהתחייבותו לפרוע אותה עד ליום 28.5.2015. בעקבות כך, ביום 14.9.2017 הגישה המשיבה תביעה להחזר ההלוואה בתוספת ריבית ללשכת המסחר הבינלאומית. המבקש לא הגיש תשובה לכתב התביעה ולא שיתף פעולה עם הליך הבוררות, אלא הסתפק בהצגת שני מסמכים לפיהם החתימות המופיעות על הסכם ההלוואה ובתיקון לו תחת שמו, מזויפות. ביום 20.12.2018 ניתן פסק בוררות בו נפסק לטובת המשיבה סכום של כ-8.7 מיליון דולר ארה"ב, המורכב מהקרן בסך של 3.5 מיליון דולר בתוספת ריבית שנתית בשיעור של 17% עד למועד התשלום בפועל. כן חויב המבקש בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 455,915 דולר. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להכרה ולאכיפת פסק בוררות החוץ בהתאם לסעיף 29א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק); אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (The Convention on the Recognition and Enforcement of Foreign Arbitral Awards, 1958) (להלן: אמנת ניו יורק או האמנה), שישראל ואוסטריה הן צד לה; ותקנות לביצוע אמנת ניו יורק (בוררות חוץ), התשל"ח-1978 (להלן: התקנות או התקנות לביצוע אמנת ניו יורק). במסגרת הליך ההכרה הגישה המשיבה גם בקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת תשלום פסק הבוררות כתנאי לבירור ההתנגדות להכרה בפסק שהוגשה על ידו. המבקש טען מנגד כי בית המשפט חסר סמכות להורות לו להפקיד ערובה כתנאי לדיון בהתנגדותו להכרה בפסק הבוררות, בהתאם לאמנת ניו יורק וחוק הבוררות. המבקש טען כי הסעיפים הרלוונטיים באמנת ניו יורק בעניין הטלת ערובה חלים רק במדינה בה מבוקש להורות על ביטול פסק הבוררות ועל כן אינם חלים בישראל, המדינה בה מבוקש להכיר בפסק הבוררות. עוד טען המבקש כי סעיף 29א לחוק הבוררות לא חל מכיוון שמדובר בהתנגדות שהוגשה בתגובה לבקשת אכיפה שהגישה המשיבה ולא בבקשה עצמאית לביטול הפסק מטעמו. המבקש הגיש אף הוא בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלה באותה עת). בהחלטתה דחתה הרשמת את פרשנות המבקש להוראות חוק הבוררות ואמנת ניו יורק וקבעה כי במסגרת סעיף 29א לחוק הבוררות ביקש המחוקק להקל על מי שמבקש את אישורו של פסק בוררות חוץ ולאפשר לו הגשת בקשה לאישור הפסק בדרך פשוטה תוך אימוץ הכללים הנהוגים במשפט הישראלי ובחוק הבוררות. בהתאם לכך, בית המשפט מוסמך להורות על הפקדת ערובה להבטחת מילוי פסק הבוררות, הן במקרה של בקשה לאישורו והן במקרה של בקשה לביטול. הפרשנות שהוצעה על ידי המבקש מגבילה יתר על המידה את סמכותו של בית המשפט להורות על הפקדת ערובה. את הבקשה להורות על הפקדת ערובה יש לבחון בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, היינו סיכויי הצלחתה של בקשת הביטול ומאזן הנוחות. באשר לסכסוך הקונקרטי בין הצדדים, ציינה הרשמת כי המשיבה אוחזת בפסק בוררות חוץ ובכך יש כדי להטות את הכף לטובתה מלכתחילה. עוד נקבע כי סיכויי בקשת ההתנגדות של המבקש אינם גבוהים וגם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. באיזון הראוי בין הצדדים ולאור הסכום שנפסק לחובת המבקש בפסק הבוררות, קבעה הרשמת כי על המבקש להפקיד סכום של 2 מיליון ש"ח כערובה להבטחת פסק הבוררות כתנאי לבירור התנגדותו להכרה בפסק. מנגד, נדחתה בקשתו של המבקש להורות למשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו. על החלטת הרשמת ערערו שני הצדדים. המשיבה טענה בערעורה כי יש לחייב את המבקש בהפקדת ערובה בסכום גבוה מהסכום שנקבע. המבקש במסגרת ערעורו שכנגד שב וטען כי השתת ערובה עליו כתנאי להגשת התנגדות לאכיפת פסק בוררות בישראל מבלי שהוגשה בקשה לביטול הפסק במדינה בה התקיימה הבוררות, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות אמנת ניו יורק ותכליתה. על פי האמנה, ניתן לחייב צד בהפקדת ערובה רק כשמתקיימים שלושה תנאים מצטברים: הוגשה בקשה לביטול הפסק במדינת שבה ניתן הפסק; התבקשה אכיפת הפסק במדינה אחרת; הוגשה על ידי הצד אשר ביקש את ביטול הפסק בקשה לעיכוב הליך האכיפה עד להכרעה בבקשה לביטול פסק הבוררות. בית המשפט דחה את שני הערעורים. ביחס לטענותיו של המבקש, בית המשפט ציין כי ההתנגדות שהגיש המבקש הוגשה, בין היתר, גם מכוח סעיף 29א לחוק הבוררות. על כן, קשה להלום את טענתו כי הפסיקה המתייחסת לחיוב בהפקדת ערובה מכוח חוק הבוררות אינה רלוונטית לעניינו. סעיף 29א מתייחס לבקשות לאישור פסקי בוררות חוץ ומפנה להוראות אמנת ניו יורק. מעיון בסעיף 6 לאמנת ניו יורק עולה כי הרשות המוסמכת רשאית להורות על הפקדת ערובה "לבקשת בעל דין התובע את אכיפת הפסק" לאחר שהוגשה בקשה לרשות המוסמכת. כמו כן, סעיף 3 לאמנת ניו יורק מכפיף את הליך ההכרה והאכיפה של פסק הבוררות לסדרי הדין המקומיים של המדינה בה הוגשה הבקשה לאישור הפסק. לאור תקנה 4 לתקנות, סעיף 29 לחוק הבוררות המאפשר לבית המשפט בישראל להורות על הפקדת ערובה בבקשה לאישור פסק בוררות חוץ והפסיקה בנושא, ונוכח העובדה שהאמנה אינה מסדירה את הפרוצדורה להגשת בקשה להכרה בפסק חוץ ולהגשת התנגדות, קבע בית המשפט כי סעיף 29 חל בענייננו. טענות הצדדים מכאן הבקשה שלפנַי. המבקש טען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה מספר שאלות עקרוניות בנושא בוררות חוץ ועל כן יש ליתן לו רשות ערעור. טענתו העיקרית היא, כי בית המשפט כלל לא היה מוסמך להורות על הפקדת ערובה כתנאי לשמיעת התנגדות לאכיפת פסק בוררות חוץ עליה חלה אמנת ניו יורק. לשיטתו, סעיף 6 לאמנת ניו יורק קובע במפורש מהו המקרה היחיד בו ניתן להורות על הפקדת ערובה במקרה של בקשה לאכיפת פסק בוררות חוץ בישראל, היינו רק כאשר הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות לרשות המוסמכת במקום שבו הוא ניתן. בענייננו, המבקש לא ביקש את ביטולו של פסק הבוררות באוסטריה, בה התקיים הליך הבוררות, ועל כן לא ניתן היה כלל לחייבו בהפקדת ערובה כתנאי לבירור התנגדותו לאכיפת הפסק. עוד טען המבקש כי הסכם הבוררות לא אומת כיאות, שכן לא צורף לו אישור נוטריוני כנדרש; כמו גם טענות נוספות לגופו של פסק הבוררות וכשרותו אשר יש בהן, לשיטתו, כדי להביא לביטול ההחלטה לחייבו בערובה לשם שמיעת התנגדותו. לצד הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה בתשובתה טענה כי הבקשה כלל לא מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן מדובר ביישום הדין. בית משפט זה כבר הכריע בשאלה האם ניתן לחייב בהפקדת ערובה כתנאי לשמיעת התנגדות לאכיפת פסק בוררות חוץ וקבע כי התשובה לכך חיובית. לגופם של דברים, קיימת לבתי המשפט בישראל סמכות לחייב מתנגד לאכיפת פסק בוררות חוץ בהפקדת ערובה. סעיף 6 לאמנת ניו יורק וסעיף 4 לתקנות מקנות לבית המשפט הדן בבקשת האכיפה סמכות כפולה: להורות על עיכוב בירור בקשת האכיפה, בכפוף לכך שהוגשה בקשה לביטולו בבית המשפט המוסמך במדינה בה ניתן פסק הבוררות; ולהורות למתנגד לאכיפת פסק הבוררות להפקיד "ערובה מתאימה". הסמכות השנייה הנוגעת להפקדת ערובה אינה כפופה לכך שהוגשה בקשה לביטולו של פסק הבוררות בבית המשפט המוסמך במדינה בה ניתן פסק הבוררות. בנוסף, לבית המשפט סמכות להורות על הפקדת ערובה גם מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות. סעיף 3 לאמנת ניו יורק קובע מפורשות כי בבקשה לאכיפת פסק חוץ ניתן להחיל את הדין המקומי, וזאת בכפוף לכך שלא מטילים תנאים קשים יותר ביחס לאכיפה בהשוואה לפסקי בוררות מקומיים. על כן, אין כל מניעה לעשות שימוש גם בסמכות הקבועה בסעיף 29 לחוק הבוררות במסגרת התנגדות לאכיפת פסק בוררות חוץ. דיון והכרעה סעיף 29 לחוק הבוררות קובע כי: "(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות; [...]. (ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים". כמו כן, כאשר מדובר בפסק בוררות שניתן מחוץ לגבולות המדינה, מורה סעיף 29א לחוק כי: "בקשה לאישור או לביטול של פסק בוררות-חוץ שחלה עליו אמנה בינלאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין הנדון, תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן." על פניו אפוא, אם קיימים הסדרים ספציפיים בענייני סעדי ביניים בהוראות האמנה הרלוונטית, הוראות אלו יחולו תחת הוראות סעיף 29 לחוק. זוהי אפוא מסגרת הדיון שלפנינו: ההוראות הספציפיות של אמנת ניו יורק בכל הנוגע להטלת חיוב של הפקדת ערובה על בעל דין המתנגד לאכיפת פסק בוררות חוץ. עד כה בית משפט זה לא דן באופן ישיר בשאלה המתעוררת בבקשה שלפנינו – האם ניתן לחייב בעל דין שלא הגיש בקשה לביטול פסק בוררות חוץ במדינה בה ניתן הפסק, אלא "רק" התנגדות לבקשה לאישור פסק בוררות בישראל, בהפקדת ערובה כתנאי לשמיעת התנגדותו. באשר לחיוב בעל דין שהגיש בקשה לביטול פסק בוררות בהפקדת ערובה, נראה כי לא קיימת מחלוקת בין הצדדים, כי בית המשפט מוסמך לעשות כן (וראו: רע"א 7592/08 פי. די. די. יהלומים בע"מ נ' I. DO. Diamonds Inc. (6.10.2008) (להלן: עניין פי. די. די.); רע"א 6715/11 חובב נ' MR PUTERA SAMPOERNA (14.11.2011) (להלן: עניין חובב)). אלא שהשאלה שניצבת לפנינו היא כאמור שונה. נראה אפוא כי מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים בהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ולכן יש להעניק למבקש את רשות הערעור המבוקשת על ידו (וראו לאחרונה: רע"א 9212/20 בולג נ' פולמן, פסקה 7 (7.1.2021); רע"א 8228/20 קוזניאץ נ' דוידיאן, פסקה 6 (31.12.2020)). עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור לגופו של עניין וכך אציע לחבריי שנעשה. ואבהיר. סעיף 6 לאמנת ניו-יורק קובע כך: "If an application for the setting aside or suspension of the award has been made to a competent authority referred to in article V(1)(e), the authority before which the award is sought to be relied upon may, if it considers it proper, adjourn the decision on the enforcement of the award and may also, on the application of the party claiming enforcement of the award, order the other party to give suitable security."  ובנוסח בעברית: "הוגשה לרשות המוסמכת המוזכרת בסעיף 5(1)(ה) בקשה לבטל או להתלות את הפסק, רשאית הרשות המתבקשת להסתמך על הפסק, אם ישר הדבר בעיניה, לדחות את ההחלטה בדבר אכיפת הפסק, והיא גם רשאית, לפי בקשת בעל-הדין התובע את אכיפת הפסק, לצוות על בעל הדין השני ליתן ערובה מתאימה." [הרשות המוסמכת המפורטת בסעיף 5(1)(ה) היא המדינה בה ניתן פסק הבוררות.] על אודות סעיף זה נפסק כי המתנגד לאכיפתו של פסק בוררות אינו יכול להעלות את השגותיו באופן עצמאי לפני הרשות המוסמכת במדינה שהיא צד לאמנה, אלא רק במדינה שבה ניתן הפסק. לעומת זאת אם נתבקשה אכיפת הפסק במדינה שהיא צד לאמנה, או אז יכול המתנגד להעלות את התנגדותו באותה מדינה בה נתבקשה ההכרה והאכיפה (רע"א 4320/11 אי.איי.אם אחזקות תקשורת בע"מ נ' Michael Wilson & Partners Ltd., פסקה 38 (15.2.2012) (להלן: עניין אי.איי.אם)). בהתאם לכך ולא בכדי, התקנות לביצוע אמנת ניו יורק נותנות מענה למי שמבקש לאשר פסק בוררות חוץ בישראל (תקנה 3); הן מתייחסות להחלת תקנות הבוררות, התשכ"ח-1968 רק על עיכוב הליכים ואישור פסקי בוררות בישראל (תקנה 5); ומתייחסות במפורש למצב שבו הוגשה בקשה לביטול הפסק או להתלייתו לפני הרשות המוסמכת במדינה שבה ניתן הפסק (תקנה 4). התקנות אינן מתייחסות כלל להגשת בקשה מעין זו בישראל. ללמדך כאמור, כי קיים הבדל בין הגשת בקשה עצמאית לביטול הפסק (שניתן להגישה רק במדינה בה הוא ניתן) לבין הגשת התנגדות לפסק שהוגשה לגביו בקשה לאכיפה והכרה בישראל. רוצה לומר, במקום שבו הוגשה בקשה לאכיפת הפסק במדינה החברה באמנה והצד שכנגד מתנגד לכך, התנגדותו תישמע. עם זאת, כפי שמורה הסיפא של סעיף 6 לאמנה, ייתכן שיחויב המתנגד בערובה על פי בקשת מבקש האישור. אכן, לשון הסעיף מורה כי ניתן להשית ערובה על כתפי המתנגד לפסק הבוררות, כאשר הוגשה במדינה בה ניתן הפסק בקשה לבטל את הפסק (לפי הכתוב ברישא הסעיף כי: "הוגשה לרשות המוסמכת ... בקשה לבטל או להתלות את הפסק"). אלא שהדברים הם בבחינת קל וחומר. אם ניתן להשית על המתנגד ערובה במקום שבו בעל הדין המתנגד הגיש זה מכבר בקשה לביטול הפסק במדינה שבה ניתן – שאז ניתן להעלות על הדעת כי בפיו טענות בעלות משקל נגד פסק הבוררות ולשם כך הגיש בקשה עצמאית משלו – הדברים נכונים על אחת כמה וכמה במקרה שבו, בעל הדין לא הגיש בקשה לביטול הפסק משלו, אלא מגיש אך התנגדות נלווית לבקשה של יריבו להכרה ואכיפת הפסק. על כן, פרשנותו המוצעת של המבקש שבית המשפט מוסמך להשית על המתנגד לאכיפת פסק הבוררות ערובה רק כאשר הוא בחר להגיש בקשה לביטול הפסק במדינה שבה ניתן, נטולת היגיון. יותר מכך. בית משפט זה קבע זה מכבר כי מכוח סעיף 29 לחוק ישנה גם סמכות לבית המשפט להתנות את הדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות בהפקדת ערובה (ראו: עניין פי. די. די., פסקה 16). תכליתו של מנגנון זה היא הבטחת מקור פירעון אם תידחה הבקשה לביטול (ראו: רע"א 5988/19 גבריאל מיראלי (בכינוס נכסים) נ' מירלשווילי, פסקה 8 (6.11.2019) (להלן: עניין מיראלי)). אף נקבע כאמור באופן מפורש בפסיקת בית משפט זה כי ניתן לחייב בהפקדת ערובה גם במסגרת בקשה לאכיפת פסק בוררות חוץ (עניין חובב). הדבר אך הגיוני, נוכח העובדה שאמנת ניו יורק אינה מסדירה את הפרוצדורה לפיה תיעשה ההכרה והאכיפה של פסק הבוררות אלא מכפיפה בסעיף 3 את הליך ההכרה והאכיפה לסדרי הדין המקומיים של כל מדינה ומדינה, בכפוף לתנאים המפורטים בה. ובלשון סעיף 3 לאמנה: "כל מדינה מתקשרת תכיר בפסקי בוררות כמחייבים ותאכוף אותם בהתאם לסדרי-הדין של הארץ שבה מסתמכים על הפסק, לפי התנאים הקבועים בסעיפים הבאים. על הכרתם או אכיפתם של פסקי בוררות שאמנה זו חלה עליהם לא יוטלו תנאים קשים יותר במידה ניכרת, או אגרות או היטלים גבוהים יותר, מאלה המוטלים על הכרתם ועל אכיפתם של פסקי-בוררות פנימיים." (וראו גם: עניין אי.איי.אם, פסקה 23). על כן רק מתבקש כי יינתנו בידי בית המשפט הדן בהליך הכרה ואכיפה של פסק בוררות חוץ אותם כלי אכיפה דיוניים שיש בידיו בעת אישור פסק בוררות מקומי. המענה לשאלה ששאלנו בתחילה הינו אפוא חיובי. היינו בית המשפט בישראל מוסמך על פי הוראות האמנה להשית על מי שהגיש התנגדות להכרה ואכיפת פסק בוררות חוץ, ערובה להבטחת הוצאות מבקש האכיפה, אף אם המתנגד לא הגיש בקשה עצמאית משלו לביטול הפסק במדינה בה ניתן. שאלה אחרת היא מהם השיקולים לאורם רשאי בית המשפט להורות על הפקדת הערובה. ראשית ייאמר כי אין הבדל משמעותי מבחינה מהותית, אם בכלל, בין מי שמגיש בקשה לביטול פסק בוררות לבין מי שמגיש "רק" התנגדות לבקשת אכיפת הפסק. סעיף 23(ב) לחוק מורה כי "לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב" (וראו בעניין זה: רע"א 4394/11 עוקשי נ' עוקשי, פסקה 12 (25.7.2013); רע"א 2488/14 ניר יוסטר, עו"ד נ' גיא סגלוביץ, עו"ד, פסקה 17 (31.12.2014); רע"א 4131/17 יהלומי מור ברדרס בע"מ נ' מור, פסקה 10 (15.8.2017)). על כן, העובדה שבמקרה זה המבקש הגיש "רק" התנגדות לאכיפת פסק הבוררות ולא בקשה עצמאית משלו לביטול פסק הבוררות איננה משנה. שנית, כאמור, המחוקק נתן את דעתו על כך שניתן להתנות הגשת בקשה לביטול פסק בוררות במתן ערובה למילוי פסק הבוררות. במציאות שבה כבר קיים פסק בוררות, לא ניתן לסבור עוד כי המאזניים מעויינות בין הצדדים. שונה המצב שהיה קיים לפני מתן פסק הבוררות מהמצב הקיים כאשר הצד הזוכה אוחז בידו פסק בוררות לטובתו. במקרה שכזה על המתנגד לפסק מוטל נטל להוכיח את סיכויי הצלחתו לבטל את הפסק (עניין פי. די. פי., פסקה 17; עניין מיראלי, פסקה 9; רע"א 9680/07 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ, פסקה 21 (23.12.2009)). אין המדובר אפוא בנקיטת מהלך קיצוני של מניעת גישת המתנגד לערכאות ללא בקרה. אם כך, בית המשפט המחוזי פעל בסמכות בחייבו את המבקש בהפקדת ערובה כתנאי לשמיעת התנגדותו להכרה בפסק הבוררות. במסגרת זו רשמת בית המשפט המחוזי איזנה בין השיקולים השונים והכריעה כפי שהכריעה (ובעניין זה ראו: רע"א 5603/10 זורמל בע"מ נ' ניקורית בני ברק בע"מ (14.10.2010)). מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי האיזון שנערך הוא האיזון הראוי בנסיבות העניין ומכל מקום טענות בנוגע לכך הן טענות שאין מקום לדון בהן במסגרת בקשת רשות ערעור. ודאי לא "בגלגול שלישי" בענייני בוררות (רע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב, פסקה 24 (15.3.2018)). ובשולי הדברים אציין כי לא ראיתי ממש בטענות האחרות של המבקש בדבר "אימות פסק הבוררות"; בדבר הפגמים המהותיים כביכול שנפלו במינוי טריבונל הבוררים שנתו את הפסק; בדבר זיוף הסכם הבוררות; ובנוגע לאופן הגשת הבקשה להטלת הערובה. טענות אלו, ככל שיש בהן ממש, תידונה במסגרת בקשת המשיבה לאכיפת הפסק לגופו של עניין. הערעור נדחה והדיון בבקשה לעיכוב ביצוע מתייתר אפוא. העירבון יופקד תוך 15 יום מהיום. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏כ"ט בשבט התשפ"א (‏11.2.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21001520_N03.docx אק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1