עומר מסלמאני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 152/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 152/15 ע"פ 160/15 ע"פ 174/15 ע"פ 261/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"פ 152/15 והמשיב 1 בע"פ 261/15: עומר מסלמאני המערער בע"פ 160/15 : טארק מגאהד המערער בע"פ 174/15 והמשיב 2 בע"פ 261/15: מחמד מסלמאני נ ג ד המשיבה בע"פ 152/15 בע"פ 160/15 ובע"פ 174/15 והמערערת בע"פ 261/15: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 38838-02-12 מיום 1.12.2014 שניתן על-ידי השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: ל' בתשרי התשע"ו (13.10.2015) בשם המערער בע"פ 152/15 והמשיב 1 בע"פ 261/15: עו"ד קאזם כיואן בשם המערער בע"פ 160/15 : עו"ד ארז צ'צ'קס; עו"ד עודד סימון בשם המערער בע"פ 174/15 והמשיב 2 בע"פ 261/15: עו"ד עאטף פרחאת בשם המשיבה בע"פ 152/15 בע"פ 160/15 ובע"פ 174/15 והמערערת בע"פ 261/15: עו"ד שרית משגב בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעורים מזה ומזה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 38838-02-12 מיום 1.12.2014 (השופט ר' כרמל), בגדרו נגזרו על המערער בע"פ 152/15 (להלן: "עומר") 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; על המערער בע"פ 160/15 (להלן: "טארק") 12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; ועל המערער בע"פ 174/15 (להלן: "מחמד", ובמאוחד עם עומר וטארק: "המערערים") 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. כמו כן הושת על כל אחד מן המערערים מאסר על-תנאי, והם חוייבו בתשלום פיצוי בסך של 10,000 ₪ לקורבן העבירה, בנימין דרורי. רקע 2. עומר והאחים מאיר ובנימין דרורי עבדו כחשמלאים באתר בנייה באזור התעשייה 'הר חוצבים' בירושלים. ביום 13.2.2012, בשעה שעבדו יחדיו באותו אולם ב"בבית בינת", התגלעה מחלוקת בין מאיר לבין עומר, והתלקחה לכדי מריבה מילולית. במהלך המריבה נכנס לאולם אחיו בנימין, ואמר לעומר לעזוב את מאיר. עומר החל לקלל את מאיר ובנימין, מאיר ביקש ממנו לעזוב את המקום, ועומר עשה כן. לאחר זמן קצר שב, כשהוא מלוּוה באחיו, מחמד, ובחברו של אחיו, טארק, בשני כלי רכב. השלושה הגיעו בלוויית כלב מסוג פיטבול השייך למחמד, כלב מסוכן, נטול זמם. עומר החזיק בכלב ברצועה והחל צועק לו "מי זה", "מי זה", "תן לו", "תן לו", וכל זאת כשהוא מחווה בידיו לכיוונו של בנימין, וכשגם טארק ומחמד מדרבנים את הכלב לתקיפה. הכלב התנפל על בנימין, כשהוא נועל את לסתותיו על שוק רגלו של בנימין. חלק מבשר רגלו של בנימין נקרע. טארק ומחמד תקפו את מאיר במכות אגרוף בכתפיו, ברגליו ובכל חלקי גופו, וכמו כן הכו את בנימין. 3. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים חברו יחדיו ופעלו בצוותא להגשמת התוכנית העבריינית. בית המשפט המחוזי ציין כי הגם שאינו שולל את האפשרות שהקשר נקשר באורח ספונטני, הרי שאין בכך כדי לשלול ביצוע בצוותא. לפיכך, ועל יסוד נימוקיו, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) וסעיף 329(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(א) לחוק העונשין. עומר ומחמד הורשעו בנוסף גם בעבירה של החזקת כלב מסוכן, לפי סעיף 11(ג) ו-18(ג) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002 (להלן: "החוק להסדרת הפיקוח על כלבים"), וסעיף 5 לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), התשס"ה-2004. עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי 4. בהתאם לקביעתו כי מדובר באירוע כולל אחד, אשר המערערים פעלו בו "כקבוצה, כל אחד לפי תפקידו", קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה ההולם עבור שלושתם יהיה אחד (למעט בעניינו של טארק, אשר לא הורשע בעבירת החזקת הכלב, ולכן הרף העליון של המתחם בעניינו נמוך מעט), וכי מתחם זה יעמוד על בין 8 חודשי מאסר בפועל לבין 5 שנות מאסר בפועל. לאחר שלקח בחשבון את חלקו הראשי של עומר באירוע ביחס לחלקם של טארק ושל מחמד, וכן את נסיבותיהם האישיות של המערערים, ובכלל זאת את נושא השיקום, גזר עליהם בית המשפט את העונשים דלעיל. המערערים מערערים על חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי. מנגד, המערערת בע"פ 261/15 (להלן: "המדינה") מערערת על קולת העונש בעניינו של עומר ובעניינו של מחמד. תחילה ערערו טארק ומחמד גם על הכרעת הדין, אולם בגמר הדיון לפנינו ביום 13.10.2015 חזרו בהם מערעוריהם על הכרעת הדין, והשניים השלימו עם הרשעתם והודו בביצוע העבירות. נתמקד אפוא להלן בערעוריהם של השלושה על חומרת העונש, ובערעורה של המדינה על קולתו. תסקירי שירות המבחן 5. במסגרת הטיעונים לעונש בבית המשפט המחוזי ערך שירות המבחן תסקירים בעניינם של המערערים, ולקראת הדיון בערעורים הוגשו גם תסקירים משלימים. באשר לעומר צויין כי בעברו הרשעות קודמות, בכללן גם עבירות מתחום האלימות, וכי הוא בעל דפוסי התנהגות עברייניים ואלימים, כפי שבאו לידי ביטוי בעבירות בהן הורשע. שירות המבחן ציין כגורמי סיכוי לשיקום את טיפול הגמילה המוצלח שעבר, את עובדת היותו נקי מסמים מאז שנת 2009, וכן את תפקודו כאב וכבעל. מנגד, סבר שירות המבחן כי דפוסי התנהגותו האלימים והכחשתו את הכוונה האלימה במעשיו ואת חומרתם, הם בבחינת גורמי סיכון להישנות התנהגות אלימה בעתיד. לפיכך הומלץ כי יושת עליו עונש של מאסר בפועל. בתסקירים המשלימים שערך שירות המבחן לקראת הדיונים בערעורים צוין כי לא חל שינוי בתפיסתו של עומר את האירוע וכי הוא עדיין נעדר כל אמפתיה לנפגעים. 6. באשר לטארק ציין שירות המבחן כי הוא נעדר עבר פלילי, כי הוא משתייך למשפחה שומרת חוק, וכי אינו בעל דפוסי התנהגות עברייניים מגובשים. עוד צוין כי קיבל אחריות למעשיו, באופן חלקי, וכי הוא מביע חרטה ושאיפה כנה לשקם את חייו. אלה, לדעת שירות המבחן, לצד החרדה שמעוררת בו האפשרות שיוטל עליו מאסר בפועל, הם בבחינת גורמי סיכוי לשינוי חיובי. עוד עמד שירות המבחן על הסיכון הטמון בחשיפתו לנורמות עברייניות, על מצבה הקשה של משפחתו, מבחינה רפואית וכלכלית, ועל תפקידו המשמעותי במשפחה בפרנסה ובטיפול באחותו, הסובלת מפיגור שכלי. שירות המבחן ציין כי מאפייני אישיותו, הכוללים נטייה לריצוי סביבתו, לצד חיפוש אחר שייכות, מהווים גורמי סיכון להישנות מעורבות פלילית בעתיד. במאזן הכולל המלצת שירות המבחן הייתה כי יושת עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכן מאסר מותנה, לצד השתתפות בקבוצה טיפולית. בתסקירים המשלימים שהוגשו לקראת הדיונים בערעורים ציין שירות המבחן כי הוא מעריך את רמת הסיכון הנשקפת מטארק כנמוכה, וחזר על המלצתו לשקול ענישה שיקומית. 7. באשר למחמד צוין כי בעברו 3 הרשעות קודמות, לרבות מתחום האלימות. שירות המבחן ציין כי על אף הודאתו בעבירה, שולל מחמד תכנון מוקדם וכוונה לפגוע במתלוננים. מנגד, צוין כי הוא מכיר בכך שנהג שלא כראוי, והביע צער על הנזק שנגרם למתלוננים. עוד צוין כי בשנים האחרונות מתאמץ מחמד לנהל אורח חיים נורמטיבי. שירות המבחן עמד על כך שמאסר עלול להוות גורם מדרדר עבורו, והמליץ כי יוטל עליו עונש של מאסר בעבודות שירות, לתקופה קצרה, וכן מאסר על תנאי. בתסקירים המשלימים שהוגשו לקראת הדיונים בערעורים ציין שירות המבחן כגורמי סיכון להישנות התנהגות עבריינית את העובדה כי מחמד מטשטש חלק מהתנהגותו האלימה באירוע, את נאמנותו לאחיו, העלולה לגרום לטשטוש גבולות המותר והאסור ודפוסים אימפולסיביים הקיימים באישיותו, בעיקר במצבי לחץ. בצד זאת ציין שירות המבחן גורמי סיכוי לשיקום, ובהם נכונותו של מחמד לשאת בתוצאות העבירות שעבר, יכולתו לבטא אמפתיה כלפי הנפגעים, תהליך השיקום המשמעותי שעבר מאז מעורבותו הקודמת בפלילים כקטין, יכולתו להיתרם מקשר טיפולי, כישוריו, הבאים לידי ביטוי בהתקדמות במקום עבודתו, האחריות שהוא מפגין כלפי הוריו ואחותו, העובדה כי בשנים האחרונות ניהל אורח חיים נורמטיבי שכלל עבודה וזוגיות והמוטיבציה שהוא מבטא לניהול חיים נורמטיביים בעתיד. שירות המבחן התרשם כי מעצרו, ההליכים המשפטיים נגדו ותגובת משפחתו לכך היוו גורם מרתיע לעתיד, והמליץ שלא להחמיר בעונשו, ואף להמיר את עונש המאסר שהוטל עליו למאסר בעבודות שירות, ובמקביל לשלבו במסגרת שיקומית. עיקרי טענות הצדדים 8. עומר טוען כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו יתר על המידה. לטענתו, האירוע לא היה מתוכנן, הוא לא צפה את התנהגותו האלימה של הכלב, ולא התכוון לפגוע בגופו של בנימין דרורי. לראיה, פעל, בעזרת טארק ומחמד, לשחרור הכלב מאחיזת לסתותיו בבנימין דרורי. עוד הוא טוען כי יש לתת בכורה בעניינו לשיקול השיקום על-פני השיקולים האחרים, במיוחד כאשר לזכותו עומד תהליך גמילה מוצלח מסמים. לבסוף טוען עומר כי יש להתחשב במצבו הבריאותי, הכלכלי והמשפחתי. 9. טארק טוען כי 'נגרר' אחר מעשיו של עומר. לטענתו, הוא נקלע לאירוע שלא בטובתו, לא ידע על כוונתו של עומר לתקוף את המתלוננים, ובעת האירוע לא היתה לו כל שליטה על הכלב או בנעשה בו. עוד הוא טוען כי בגזר הדין לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ובפרט לעובדת היותו נעדר עבר פלילי, לחלקו היחסי הקטן בפרשה, ולהמלצת שירות המבחן בעניינו. לטענתו, "עניינו נכנס בגדרם של אותם מקרים בהם ראוי היה ליתן את הבכורה לשיקולי השיקום". 10. מחמד טוען כי משנמנע בית המשפט המחוזי לייחס לו את האקט הפיזי של שיסוי הכלב בבנימין דרורי, ומשאחריותו לגרימת החבלה למתלונן זה נקבעה מכוח דיני הביצוע בצוותא בלבד, הפער הקטן בין העונש שנגזר על עומר לבין העונש שנגזר עליו אינו מוצדק, וראוי היה להפחית מעונשו-שלו. עוד טוען מחמד כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לתסקיר המבחן החיובי בעניינו, בו הומלץ להשית עליו מאסר קצר שירוצה בעבודות שירות. לבסוף טוען מחמד כי לא ניתן משקל מספיק להשלכות החמורות שעלולות להיות לשהייתו במאסר, בהתחשב בניסיונותיו לשקם את עצמו בעת האחרונה, כמפורט בתסקיר שירות המבחן. 11. מנגד, המדינה סבורה כי העונשים שגזר בית המשפט המחוזי על עומר ועל מחמד אינם הולמים את חומרת העבירות בהן הורשעו, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות ובנזק שנגרם בעטיין. לטענת המדינה, מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי רחב מדי, הסף התחתון שנקבע לו נמוך מדי, וגזירת העונשים בחלקו הנמוך של המתחם אינה מוצדקת. באשר לקביעת המתחם טוענת המדינה כי הוא אינו הולם את הערכים הנפגעים מביצוע העבירות – קדושת החיים, שלמות גופם ובריאותם של המתלוננים וכן שלום הציבור ובטחונו – או את מידת הפגיעה בהם, אשר מצויה ברף העליון של החומרה, הן בשל אופי העבירות, הן בשל נסיבות ביצוען: המערערים הצטיידו מבעוד מועד בכלב מסוכן; תקפו בצוותא חדא את המתלוננים וגרמו לבנימין דרורי נזק פיזי משמעותי ונזק נפשי; הנזק שעשוי היה להיגרם מביצוע העבירה אף גדול מזה שנגרם בפועל. 12. באשר לגזירת העונשים בתוך המתחם טוענת המדינה כי הנסיבות האישיות בעניינם של עומר ומחמד מצדיקות הקלה מסויימת, אך לא במידה שייחס להן בית המשפט המחוזי, כמשתקף בגזר דינו. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לעברם הפלילי, לרמת הסיכון הנשקפת מעומר, ולשיקולי הרתעתם והרתעת הרבים, כפי הוראת חוק העונשין. לטענת המדינה, מפלס האלימות הגואה מחייב ענישה מחמירה יותר מזו הנהוגה כיום, בפרט בעבירות בהן התוצאות אינן מצויות בשליטת מבצעי העבירה, כגון בנסיבות ענייננו ובעבירות הצתה. עוד טוענת המדינה ביחס לעומר כי תהליך הגמילה שעבר אינו רלוונטי לעבירות בהן הורשע במקרה הנוכחי, ומצביעה על המלצתו השלילית של שירות המבחן בעניינו. לבסוף מציינת המדינה כי המערערים ניהלו את שלב ההוכחות עד תומו, ולא קיבלו אחריות למעשיהם. 13. המדינה מבקשת להקיש, באשר לעונש, מת"פ (ב"ש) 8046/06 מדינת ישראל נ' שומסקי (2007) (להלן: "עניין שומסקי") לענייננו. בעניין שומסקי, שלו קווי דמיון ניכרים עם העניין דנן, עובדה שנזכרה אף בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, הורשע אחד הנאשמים, כבענייננו, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות ובעבירה על סעיף 18(ג)(1) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים. בית המשפט המחוזי גזר עליו 4 שנות מאסר בפועל, וערעורו לבית המשפט העליון נדחה. לטענת המדינה, הגם שהחבלות שנגרמו בעניין שומסקי קשות יותר מהחבלות שנגרמו במקרה הנוכחי, נסיבות המקרה הנוכחי מקנות לו חומרה יתרה, בשל עזיבתו של עומר את האתר ושובו אליו בחזרה כחצי שעה לאחר הוויכוח המילולי, כאשר הוא מצויד באחרים ובכלב מסוכן. בהתחשב בכל אלה, שבה המדינה וטוענת כי מתחם הענישה ההולם הוא בין 4 ל-8 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלוננים, ומבקשת למקם את עונשו של עומר ברף העליון של המתחם, ואת עונשו של מחמד באמצעיתו. דיון והכרעה 14. שקלתי את טענותיהם של באי-כוח הצדדים מזה ומזה, על רקע הכרעת הדין, גזר הדין ומכלול נסיבות העניין, ובאתי לכלל דעה כי דין ערעוריהם של המערערים להידחות, ודין ערעור המדינה להתקבל. 15. כידוע, לא בנקל נוטה ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית, אך בנסיבות העניין דנן יש בגזר הדין סטייה ממשית ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (2013)). בשל חומרת העבירות, נסיבות ביצוען ועברם הפלילי של עומר ומחמד, שומה להחמיר בעונשם. משיקולים דומים, לא ניתן להקל בעונשו של טארק, חרף חזרתו-בו מערעורו על הכרעת הדין, וקבלת האחריות, אמנם בשלב מאוחר. 16. העיקרון המנחה בקביעת מתחם העונש הוא עיקרון ההלימה, שמשמעותו "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק העונשין). מעיקרון זה נגזר כי גם כאשר מדובר במבצעים בצוותא, יתכנו מקרים בהם ראוי לקבוע מתחם שונה עבור כל אחד מהם (ע"פ 6053/13 פאיז נ' מדינת ישראל, פסקאות 10-9 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (2014); ע"פ 8465/14 כרכי נ' מדינת ישראל (2015)). עם זאת, אינני סבור שמידת השוני באשמם של שלושת המערערים או בנסיבות ביצוע העבירות על-ידי שלושתם במקרה שלפנינו היא כזו המצדיקה קביעתם של מתחמי ענישה שונים. בצד נכונותו להכיר בכך שייתכן כי מדובר היה ב'תכנון ספונטני', קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים נכנסו לחדר "כגוף אחד" וכי הייתה ביניהם 'חלוקת עבודה', כשכל אחד מילא את תפקידו באירוע. בנסיבות אלה, עובדת היותו של עומר 'בעל העניין' העיקרי בפרשה אינה מצדיקה כשלעצמה קביעת מתחם שונה לכל אחד מן המערערים, או אף מתחם נפרד לעומר מזה ולטארק ולמחמד מזה. עקרון אחידות הענישה מורה כי על עבריינים שהורשעו בעבירות דומות ובמערכת נסיבתית דומה ראוי להחיל שיקולי ענישה דומים. הפסיקה אף קבעה כי כאשר מדובר בנאשמים המורשעים במסגרת פרשה אחת, נודע לעקרון זה משנה חשיבות (ע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (2012)). בענייננו, נראה כי אין בנמצא טעם ממשי המצדיק חריגה מעיקרון זה. זאת, למעט, כפי שציין בית המשפט המחוזי, קביעת רף עליון נמוך מעט יותר בעניינו של טארק, אשר לא הורשע בעבירת החזקת הכלב. 17. בקביעת מתחם הענישה ההולם עלינו להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; במדיניות הענישה הנהוגה; ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין). בין הנסיבות המנויות בחוק קיימות כאלה שבכוחן להשפיע לקולא, אחרות שבכוחן להשפיע לחומרה, ואחרות שעשויות להשפיע לקולא או לחומרה. נסיבות שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה הן: (1) התכנון שקדם לביצוע העבירה; (2) חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה; (3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה; (4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה; (5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. נסיבות שבכוחן להשפיע לקולא בלבד הן: (6) יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו; (7) יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה; (8) מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה; (9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב לפרק ה1. נסיבות שבכוחן להשפיע לחומרה בלבד הן: (10) האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו; (11) הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה. נסיבות אלה אינן בגדר רשימה סגורה, ובית המשפט רשאי לשקול בגדר קביעת המתחם נסיבות נוספות (סעיף 40יב לחוק העונשין). 18. המערערים הורשעו בעבירות חמורות, פגיעתן רעה, ברף העליון של הערכים המוגנים, ובחומרה יתרה. שיסוי כלב תוקפני באדם מעמידו בסכנת חיים, בסכנה לשלמות גופו. המעשה אף מעמיד אחרים שנמצאים בקרבת אותו אדם בסכנה, ומטיל אימה על העדים להתרחשות. המחוקק ייחס לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה חומרה יתרה, אשר באה לידי ביטוי בעונש הקבוע בצדה: 20 שנות מאסר. הנסיבות בהן בוצעו העבירות – התכנון המוקדם, שהתבטא בעזיבת עומר את האתר וחזרתו אליו כעבור זמן מה כשהוא חמוש באחרים ובכלב הפיטבול (סעיף 40ט(א)(1) לחוק העונשין), ופעולת המערערים בצוותא חדא כדי לפגוע במתלוננים – מוסיפות משנה חומרה למעשים. כמו כן לא ניתן להתעלם מהאימה שבה היה נתון בוודאי בנימין דרורי בעת שהכלב זינק עליו, נעץ בו את שיניו ולא הרפה (סעיף 40ט(א)(8) לחוק העונשין); מהנזק שנגרם מביצוע העבירה – קריעת בשר רגלו של בנימין דרורי (סעיף 40ט(א)(4) לחוק העונשין); ומכך שארוע מסוג זה עלול להסתיים בפגיעה קשה הרבה יותר, ואף במוות (סעיף 40ט(א)(3) לחוק העונשין; לעניין זה ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת הפיקוח על כלבים, התשנ"ח-1998, ה"ח 382 388 (22.6.1998) (להלן: "דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת הפיקוח על כלבים"). למעשה, בענייננו זינק הכלב אל עבר פניו של בנימין דרורי, ולא לרגלו, ואך במזל לא נסתיים הארוע באופן חמור יותר. לבסוף, תגובתם האלימה של המערערים היא נטולת כל פרופורציה לארוע שבשלה באה – ויכוח בין עומר לבין המתלוננים (סעיף 40ט(א)(5) לחוק העונשין). משכך, סבורני כי צדקה המדינה בטענתה כי מתחם הענישה אשר נקבע אינו הולם את העבירה בנסיבותיה, במובן זה שהרף התחתון שנקבע למתחם נמוך מדי. 19. לאחר שלב קביעת מתחם הענישה ההולם, בגזירת העונש, רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם הענישה לקולא בשל שיקולי שיקום, או לחרוג ממנו לחומרה בשל שיקולי הגנה על שלום הציבור. עם זאת, יש לזכור כי הבכורה בתיקון 113 ניתנה לעיקרון ההלימות (סעיף 40ב לחוק העונשין; ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, דברי השופט רובינשטיין בפסקאות י"ג-כ"ב (2013)). אינני סבור כי עניינם של מי מהמערערים נכנס בגדר המקרים המצדיקים חריגה ממתחם הענישה ההולם בשל שיקולי שיקום. הנה כי כן, עלינו לגזור את העונש בתוך מתחם הענישה ההולם. 20. בגזירת העונש בתוך מתחם הענישה, רשאי בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), ובהן אלה המנויות בסעיף 40יא לחוק העונשין: (1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; (3) הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו; (4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; (6) שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו; (7) התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; (8) נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; (9) התנהגות רשויות אכיפת החוק; (10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; (11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו. כמו כן רשאי בית המשפט להתחשב בצורך בהרתעה אישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ובהרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). 21. בענייננו, סבורני כי הגם שיש מקום להתחשב בנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של המערערים, ובראשן הפגיעה הצפויה במשפחותיהם כפועל יוצא ממאסרם, העונשים שגזר בית המשפט המחוזי משקפים מתן משקל יתר לשיקולים אלה, ומנגד, אי-מתן משקל הולם לשיקול הרתעת הרבים. לא אחת עמדנו בפסיקתנו על תפקידו של בית המשפט במלחמה באלימות אשר פשתה בחברתנו, בדמות הטלת עונשים משמעותיים ומרתיעים (ע"פ 5550/11 מדינת ישראל נ' נסאר (2011)). כך, למשל, אמרנו: "האלימות הגואה במקומותינו אינה גזירת-גורל ולא כורח המציאות. יש צורך לשנות את המאזן. במקום שאזרחים ישרים תמימי-דרך יִרְאו ויִרָאו, יחששו לבטחונם, יהיו אלה העבריינים האלימים – בכוח ובפועל – שאימת הדין תיפול עליהם, והם יֵרתעו מפני שימוש בנשק קר וחם לשם חיסול חשבונות בעשיית דין עצמית. שינוי המאזן – הסבת יראת האנשים התמימים לאימת אנשי-המדון – צריך להעשות גם באכיפה ובענישה קשה" (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (2013)). דברים אלה יפים אף לענייננו. לא בכדי נתן המחוקק דעתו לתופעת אחזקת כלבים מסוכנים. כלבים אלה, אשר הפיטבול נמנה עמם, מתאפיינים בכוח רב ובתוקפנות קיצונית, לעתים בלתי צפויה (דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת הפיקוח על כלבים, בעמ' 382). כפי שציין המחוקק, "כלב מאולף לתקיפה כמוהו ככלי נשק מסוכן" (שם, בעמ' 388). את הבריונות המוצאת את ביטויה באיומים, לא כל שכן בתקיפה בעזרת כלבים מסוכנים, יש לעקור מן השורש. מכאן לעונש הראוי למערערים בענייננו. 22. אשר לטארק, ער אני לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות, וכן לעובדת היותו נעדר עבר פלילי. גם הודאתו שבאה לידי ביטוי בחזרתו-בו מערעורו על הכרעת הדין, ראויה להיזקף במידה מסויימת לזכותו. אולם לאור האמור לעיל, על רוב החומרה, על המסוכנות, ועל התוצאה הקשה, אין בשיקולים הללו, גם בהצטברותם, כדי להצדיק הקלה נוספת בעונשו. הנסיבות קיבלו ביטוי הולם, ואף למעלה מכך, בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על טארק. אין ניתן להקל עוד. 23. אשר לעומר ולמחמד, דעתי היא כי יש להחמיר בעונשיהם. עם זאת, הלכה היא עמנו כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את מלוא חומרת הדין (ע"פ 6990/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל (2014)). משלא ערערה המדינה על קולת עונשו של טארק, ומשסבור אני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מתחם הענישה ביחס לשלושת המערערים אחד הוא, מן הראוי להתחשב גם בעונשו של טארק, ולשמור על יחס הולם בינו לבין עונשיהם של עומר ומחמד. 24. כך, בנוגע לעומר, סבורני כי יש להחמיר בעונשו במובן זה שיווספו 9 חודשי מאסר בפועל על עונש המאסר שנגזר עליו, כך שעונש המאסר הכולל יעמוד על 27 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. זאת, לאור השיקולים עליהם עמדתי לעיל, וכן בהתחשב עם עברו הפלילי ה'עשיר' ורמת הסיכון הנשקפת ממנו, כפי שהיא נלמדת מהעבירות אשר ביצע בעבר, כמו גם מהעבירה הנוכחית ובשים לב לתסקיר שירות המבחן בעניינו. 25. אשר למחמד, סבור אני כי הוא צודק בטענתו לפיה בנסיבות העניין הנוכחי הפער בין העונש שנגזר עליו לבין העונש שנגזר על עומר קטן מדי. אכן, נסיבות ביצוע העבירה על-ידו ומידת אשמו הפחותה ביחס לזו של עומר, הגם שאינן מצדיקות קביעת מתחם ענישה שונה, מצדיקות הקלה מסויימת בעונשו ביחס לזה של עומר. כך גם עברו הפלילי הקל יותר, וכן תסקיר המבחן בעניינו. עוד יזכה מחמד לכמה 'נקודות זכות', גם אם מעטות, על חזרתו-בו מהערעור על הכרעת הדין, ובכך קיבל על עצמו אחריות, גם אם בשלב מאוחר. בשקלול הכולל, אני סבור כי על העונש שגזר בית המשפט המחוזי על מחמד יש להוסיף 4 חודשי מאסר בפועל, באופן שעונש המאסר הכולל יעמוד על 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. 26. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את ערעוריהם של המערערים, ולקבל את ערעורה של המדינה, במובן זה שעונש המאסר של עומר יעמוד על 27 חודשי מאסר, ועונש המאסר של מחמד יעמוד על 18 חודשי מאסר. שאר רכיבי גזרי הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. המערערים יתייצבו לריצוי עונשיהם ביום 6.12.2015 עד השעה 10:00, בימ"ר ניצן או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותם תעודת זהות או דרכון. על המערערים לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏ה' בכסלו התשע"ו (‏17.11.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15001520_O07.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il