יעקב גור אריה נ. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1514/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר העותרים: 1. יעקב גור אריה 2. בת שיר גור אריה 3. אבי רוק 4. שמרית רוק נגד המשיבים: 1. הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו 2. TTV בע"מ 3. אייל זייד 4. אביטל לוי עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריכי הישיבות: ד' באדר התשס"א (27.02.2001) כ"א באדר התשס"א (16.03.2001) בשם העותרים: עו"ד נפתלי ורצברגר בשם המשיבה מס' 1: עו"ד דורון אבני; עו"ד תמר הקר בשם המשיבים מס' 2-4: עו"ד אפרת אבנט; עו"ד אמיר איבצן פסק-דין הנשיא א' ברק: הטלויזיה מבקשת לשדר סרט, המתעד את חייהם והשקפותיהם של העותרים, יהודים שומרי תורה ומצוות. אלה ממלאים תפקיד פעיל בסרט, הכולל ראיונות עימם. הסרט הוסרט בימי חול. הטלויזיה מבקשת לשדר את הסרט בשבת. העותרים מתנגדים לכך. הם טוענים לפגיעה ברגשות הדת ובחופש הדת. עם מי הדין - זו השאלה הניצבת בפנינו. העובדות 1. הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (להלן - המשיבה) היא תאגיד סטטוטורי. היא הוקמה מכוח חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן1990-. עיקר השידורים מתקיים על ידי בעלי זכיונות. מועצת הרשות השניה מוסמכת "ליטול פרקי זמן מיחידת שידור של בעל זכיון, לצורך מתן שידורים מטעם הרשות, בנושאים שלדעתה יש בהם עניין מיוחד לציבור" (סעיף 48(א) לחוק). על רקע זה, מזה ארבע שנים משודרת בשבת התכנית "תיבת תעודה". רצועת שידור זו היא היחידה באורך של מחצית השעה, שבידי המשיבה. המשיבה החליטה (ב1999-) להזמין הצעות להפקת סרטי תעודה בעניין "מקומות, תופעות ואנשים בישראל בנושא המתח שבין יהדות לישראליות". בעקבות זאת הוסכם בין המשיבה למשיבה מס' 2, שהיא חברה פרטית, כי זו האחרונה תכין סרט שיעסוק בתושבי הישוב מצפה כרמים. הסרט בויים על ידי המשיב מס' 3. התחקיר והראיונות בוצעו, בין היתר, על ידי המשיבה מס' 4, שהיתה המפיקה בפועל. 2. העותרים הם תושבי הישוב "מצפה כרמים". כאמור, הם שומרי תורה ומצוות. הם אותרו על ידי המשיבים 2-4 כמתאימים ליטול חלק בסרט. הם הסכימו לכך. הסרט הוכן והועבר למשיבה. משנמצא ראוי, הוא אמור להיות משודר במסגרת התכנית "תיבת תעודה", המשודרת, כאמור, בשבת. העותרים פנו למשיבה, וביקשו שלא לשדר הסרט בשבת. לטענתם, יש בשידור הסרט בשבת משום פגיעה ברגשות הדת שלהם ובחופש הדת שלהם. המשיבה סירבה לבקשה. היא מוכנה להוסיף כיתוב על המסך לפיו הסרט צולם ביום חול. אין היא מוכנה לשדר הסרט ביום חול, שכן אין לה רצועת שידור לכך. כנגד החלטה זו של המשיבה הוגשה העתירה שלפנינו. 3. תחילה טענו העותרים בפנינו, כי הוסכם עימם כי הסרט לא ישודר בשבת. במהלך הטיעונים לא חזרו העותרים על טענה זו, תוך שטענו כי היתה אי הבנה. מקורה של זו, לטענתם, בעובדה שחלק מהמשיבים היו דתיים וממנה הסיקו העותרים כי הסרט לא ישודר בשבת. לאחר עיון בחומר שלפנינו, הננו קובעים כי לא היה כל הסכם בין העותרים (או מי מהם) לבין המשיבים, לפיו הסרט לא ישודר בשבת. נהפוך הוא: נאמר לעותרים כי הסרט ישודר בתכנית "תיבת תעודה", ומכך יכלו העותרים להבין כי הסרט ישודר בשבת. זאת ועוד: דבר שבשיגרה הוא שיהודים שומרי תורה ומצוות מצולמים ביום חול, והסרט משודר בשבת. אכן, העותרים היו אמורים לדעת כי הסרט ישודר בשבת, והמשיבים הניחו, והיו רשאים להניח, כי העותרים מסכימים לכך. היתה זו חובתם של העותרים לברר עניין זה בטרם ישתתפו בסרט (השוו בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289). על רקע זה קמה ועומדת השאלה, אם עומדת לעותרים הזכות - שאינה מעוגנת בהסכם - כי הסרט לא ישודר בשבת, שכן הוא פוגע, לטענתם, ברגשותיהם הדתיים ובחופש הדת שלהם. אמת, אין מחייבים את העותרים עצמם לחלל שבת. עם זאת, שידור הסרט בשבת הופך את העותרים, לטענתם, לשותפים בחילול השבת. עם קבלת העתירה ביקשנו ליישב המחלוקת בדרכי שלום. קויימה תזכורת בפני הנשיא. רבם של העותרים הוזמן לישיבה. ביקשנו לבחון דרכים שונות ליישוב המחלוקת בהסכמה בין הצדדים. המשיבים הציעו כי תשודר בסרט כיתובית לפיה הצילום היה ביום חול; כן הוצע כי הכיתובית תוסיף ותקבע, כי העותרים התנגדו לשידור הסרט בשבת. הוצע להם להסתפק בעצם הגשת העתירה, בלא לעמוד על הכרעה שיפוטית. כל ההצעות נידחו. אין מנוס, איפוא, מהכרעה שיפוטית. המסגרת הנורמטיבית 4. המשיבה היא תאגיד סטטוטורי. שיקול דעתה כפוף לעקרונות המשפט הציבורי בישראל. עליה לשקול את הערכים והעקרונות הרלבנטיים, ועליה לאזן ביניהם כראוי. מחד גיסא, מונחת זכותם של המשיבים לחופש הביטוי. זוהי זכות הביטוי של המשיבה - המשמשת דובר ובמה גם יחד (ראו בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 268); זוהי זכות הביטוי (האמנותי) של המשיבים האחרים (ראו בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד נ(5) 661, 680); זוהי זכות הציבור לדעת (ראו בג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529, 541). 5. מאידך גיסא, מונחים רגשות העותרים. מקובל עלי, כי עצם הידיעה שסרט בו משתתפים העותרים ישודר בשבת - ובכך יהפכו העותרים, בעיני עצמם, צד לחילול שבת - יש בה כדי לפגוע ברגשות הדת של העותרים. מניעתה של פגיעה זו היא אינטרס הציבור. אכן, חברה שערכיה הם יהודיים ודמוקרטיים, מגינה על רגשות הציבור בכלל, ועל רגשות דת בפרט (ראו בג"ץ 953/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד מה(4) 683, 690; בג"ץ 3888/97 נוביק נ' הרשות השניה, פ"ד נא(5) 199, 202; בג"ץ 287/69 מירון נ' שר העבודה, פ"ד כד(1) 337, 364; להלן - פרשת מירון; בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 58; להלן - פרשת חורב; סטטמן, "פגיעה ברגשות דתיים", רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית (בעריכת מ' מאוטנר, א' שגיא, ר' שמיר) 133 (1998)). אכן, הפגיעה הגסה ברגשות הדת מכרסמת בערך הסובלנות, שהוא אחד הערכים המלכדים והמאחדים את החברה בישראל. החובה שלא לפגוע ברגשי הדת של הזולת "נובעת במישרין מחובת הסובלנות ההדדית בין אזרחים חופשיים בעלי אמונות שונות, שבלעדיה לא תתכן שום חברה דמוקרטית מגוונת כשלנו (השופט לנדוי בבג"ץ 351/72 קינן נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד כו(2) 811, 814; ראו גם בג"ץ 806/88 יוניברסל סיטי סטודיו אינק נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22, 30; להלן - פרשת יוניברסל סיטי; ע"פ 697/88 סוסצקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 289, 307; להלן - פרשת סוסצקין). 6. מהו האיזון הראוי בין הצורך להגן על חופש הביטוי של המשיבים מזה לבין הצורך להגן על הרגשות הדתיים של העותרים מזה? שאלה זו נידונה בהרחבה בפסקי הדין של בית המשפט העליון. נקבע כי "נוסחת האיזון" (האנכית) היא זו: ידו של חופש הביטוי על העליונה, אלא אם כן הפגיעה ברגשות הדתיים היא קרובה לוודאי והפגיעה בהם היא ממשית וקשה (ראו בג"ץ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(2) 509; פרשת יוניברסל סיטי, עמ' 31; פרשת סוסצקין, עמ' 308). אכן, לשם דחיקת רגלו של חופש הביטוי, אין די בפגיעה "סתם" ברגשות הדת. נדרשת פגיעה ממשית וקשה. נדרש כי הפגיעה תהא מעבר לסף הסיבולת של החברה הישראלית (ראו בג"ץ 243/81 חברת יקי יושע בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד לה(3) 421, 425). זוהי פגיעה המזעזעת את "אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית" (פרשת חורב, עמ' 47)). 7. מהי תוצאתו של איזון ראוי זה בעתירה שלפנינו? האם כנגד הפגיעה בחופש הביטוי של המשיבים מונחת וודאות קרובה לפגיעה ממשית וקשה ברגשות הדת של העותרים? אין חולק כי הפגיעה ברגשות הדת של העותרים היא קרובה לוודאי. הוכח בפנינו כי פגיעה זו היא וודאית (השוו פרשת יוניברסל סיטי, עמ' 40). אך האם מתקיימת הדרישה באשר לעוצמתה של הפגיעה? התשובה על שאלה זו היא בשלילה. "רמת הסיבולת" של החברה הישראלית, במדינה יהודית ודמוקרטית, כוללת מצבים בהם משודרת בטלויזיה בשבת דמותו של אדם יהודי מאמין (בין אם הוא איש פוליטי ובין אם הוא אינו איש פוליטי; בין אם מתקיים עימו ראיון אקטיבי ובין אם הוא מצולם באקראי). כך המצב בישראל מזה שנים רבות. אין עליו עוררים. הפגיעה ברגשות הדת של העותרים אינה מזעזעת את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית במדינה. "בחברה דמוקרטית יש להכיר בפגיעה מסויימת ברגשות הדת. רק כך ניתן יהא לקיים חיים משותפים של בעלי דעות דתיות שונות" (פרשת יוניברסל סיטי, עמ' 39). בוודאי כך, אם שידור הסרט ילווה בכיתוב, לפיו הסרט צולם ביום חול. מסקנה שונה תביא לתחילת סופם של שידורי הטלויזיה בשבת. שידורים אלה החלו בעקבות עתירה לבית משפט זה (ראו פרשת מירון). בעקבותיה מקובל הוא בחברה הישראלית, כי מתקיימים שידורי טלויזיה בשבת, בהם נראים, בין השאר, יהודים שומרי תורה ומצוות, ובהם נערכים ראיונות ושיחות עימם. כך משדרים בשבת בטלויזיה את פעולתה של הכנסת והממשלה, ובגדרי אלה, צופים בחברי כנסת ושרים שומרי תורה ומצווה המתראיינים ביום חול; כך, צופים בשבת בתוכניות בידור, פוליטיקה ותרבות, בהן נוטלים חלק פעיל יהודים שומרי תורה ומצוות. אם כל אלה יאסרו לשידור, רב הסיכוי כי הטלויזיה תכבה בשבת, ובעקבותיה יבוא גם הרדיו. כל זה אינו עולה בקנה אחד עם "רמת הסיבולת" של הפגיעה ברגשות הדת בישראל, כפי שהיא מקובלת אצלנו מזה שנים רבות. אכן, האפשרות של פגיעה מסויימת ברגשות דת היא מחיר שכל אדם, תהא דתו אשר תהא, נדרש לשלם עבור חיים בחברה דמוקרטית, שחיים בה חילוניים בצד דתיים ובני דתות שונות אלה לצד אלה. זהו במקרים רבים מחיר שמוטל על אדם ואין ממנו מנוס. אך יש מקרים בהם אדם שיש לו קושי מיוחד להשלים עם הפגיעה ברגשות הדת יכול למנוע מעצמו את הפגיעה. המקרה הנדון הוא מקרה כזה. אדם דתי שמוכן להתראיין לטלויזיה, אך אינו מוכן שהראיון ישודר ביום השבת, יכול להתנות את הראיון בתנאי שהראיון ישודר רק ביום חול. אך העותרים לא עשו זאת, לא במפורש ואף לא במשתמע. מבחינה זאת, כפי שהם עצמם מציינים בהודעה לבית המשפט, אין להם להלין אלא על עצמם. התוצאה היא, איפוא, כי דין הטענה בדבר פגיעה שלא כדין ברגשות הדת, להידחות. 8. העותרים לא ביססו את טיעוניהם בפנינו אך על פגיעה ברגשות הדת. הם המשיכו וטענו, כי שידור הסרט בשבת פוגע בחופש הדת שלהם. לטענתם, באיזון (האופקי) בין הפגיעה בחופש הביטוי לבין הפגיעה בחופש הדת, הפגיעה הנגרמת לעותרים בשידור הסרט בשבת קשה יותר מהפגיעה אשר תיגרם למשיבים, אם הסרט ישודר ביום חול. מה דינה של טענה זו? אכן, יש להבחין בין הפגיעה ברגשות דתיים לבין פגיעה בחופש הדת. הפגיעה הראשונה (ברגשות הדת) היא פגיעה באינטרס ציבורי. האיזון הנדרש בין הפגיעה באינטרס זה לבין הפגיעה בחופש הביטוי הוא איזון אנכי (ראו א' ברק, פרשנות במשפט 688 (כרך שני, 1993)). יד החופש על העליונה, אלא אם כן ישנה הסתברות (אפשרות סבירה, ודאות קרובה וכיוצא בהם) לפגיעה קשה (ברמות שונות של קושי) באינטרס הציבורי (ראו, לדוגמא, בג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים, פ"ד מ(2) 701, 708 (בטחון הציבור מול חופש התנועה); ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169 (טוהר השיפוט מול חופש הביטוי); ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 519 (האינטרס הציבורי בלשון מול כבוד האדם)). הפגיעה השניה (בחופש הדת) היא בחירותו של הפרט. עניין לנו באיזון הנדרש בין פגיעה בשתי חירויות (או יותר) (ראו בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456) (חופש הביטוי מול פרטיות וקניין); בג"ץ 148/79 סער נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לד(2) 169 (חופש הביטוי מול חופש התנועה)). האיזון הוא אופקי. נקבעות בו הגבלות של זמן, מקום וצורה אשר יאפשרו לכל חירות למצות את עיקריה. האם נדרש לעשות, בעתירה שלפנינו, איזון אנכי? לשם מתן תשובה על שאלה זו יש לבחון את היקפן של הזכויות המתחרות. רק אם לאור בחינה זו מתרחשת התנגשות ביניהן, יש צורך בעריכתו של איזון אופקי. מה המצב בענייננו? 9. מקובל על הכל כי חופש הדת הוא זכות יסוד במשפט הישראלי (ראו א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 175 (מהדורה חמישית, כרך א', התשנ"ו)). לא פעם, נפסק כי חופש הדת הינו "כלל יסוד במערכת משפטנו" (השופט קיסטר בבג"ץ 291/74 בילט נ' גורן, פ"ד כט(1) 98, 102), כי "הוא אחת מחירויות הפרט המובטחות לו בכל משטר דמוקרטי נאור" (השופט לנדוי בבג"ץ 115/50 יוספוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה' 481, 488), וכי יש לראות בו "עקרון יסוד של משטרנו המשפטי" (מ"מ הנשיא, השופט לנדוי בבג"ץ 866/78 מורד נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(2) 657, 663). 10. מה היקפו של חופש הדת? חופש זה משתרע על חירותו של הפרט להאמין, וחירותו לפעול על פי אמונתו, תוך מימוש כלליה ומנהגיה ("חופש הפולחן") (ראו בג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 377, 381; בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, 528; ברנזון, "חופש הדת והמצפון במדינת ישראל", עיוני משפט ג' 405, 406 (1973-4); גביזון, "דת ומדינה - הפרדה והפרטה", משפט וממשל ב' 55, 78 (התשנ"ד); ח' כהן, "על חופש הדת ושלום הדת - עיונים בהיסטוריה של המשפט", ספר לנדוי 813 (כרך ב', התשנ"ה)). על כן, כולל חופש הדת את זכותו של אדם שלא יכפו עליו לפעול בניגוד לדתו (ראו פרשת חורב, עמ' 140). כן כולל חופש הדת את זכותו של אדם לבטא עצמו על ידי לבוש מתאים לציווי דתו (ראו בג"ץ 4298/93 ג'בארין נ' שר החינוך, פ"ד מח(5) 199, 203). למותר לציין כי אין זו רשימה סגורה. חופש הדת קשור לפרט ולמימוש זהותו. הוא חלק מה"אני" שלו. כשם שה"אני" מהווה תופעה מורכבת שאין לקבוע בבירור את גבולותיה, כן אין לקבוע את גבולותיו של חופש הדת. 11. האם שידור הסרט בשבת פוגע בחופש הדת - להבדיל מרגשות הדת - של העותרים? התשובה היא בשלילה. שידור הסרט בשבת אינו פוגע בחירותם להאמין, ובחירותם לפעול על פי אמונתם. הוא אינו מונע מהם מלממש את כלליה ומנהגיה של אמונתם. בחינת טיעונם של העותרים מעלה, כי טענתם היא למעשה, כי פעולתם של אחרים (המשיבים) בניגוד למצוות הדת מהווה פגיעה בחופש הדת של העותרים. טיעון מעין זה נדחה בעבר לא פעם על ידי בית המשפט. כך, למשל, נדחתה הטענה כי קיום שידורי טלויזיה בשבת מהווה פגיעה בחופש הדת של הפרט שאינו צופה בטלויזיה בשבת (פרשת מירון, עמ' 363). השופט ברנזון ציין בפרשה זו כי למרות השידורים בשבת, איש אינו כופה על הפרט לראות טלויזיה בשבת. רק פגיעה שאינה מאפשרת לפרט לקיים את מצוות הדת והאמונה שלו, או לנהל את אורח חייו כדתי, יחשב לפגיעה בחופש הדת. בפרשה אחרת, נדחתה הטענה כי ביבוא בשר לא כשר ובאכילת בשר לא כשר על ידי יהודים, יש משום פגיעה בחופש הדת של היהודים המאמינים (ראו בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה, פ"ד מז(5) 485, 500). נקבע כי יש להבחין בין פגיעה ישירה באורח החיים של הפרט (המהווה פגיעה בחופש הדת שלו) לבין פגיעה ברגשות של הפרט, עקב מעשיו של אחר, שאינה פגיעה בחופש הדת. ברוח זו ציינתי בפרשה אחרת כי "אינני סבור כי נסיעה בשבת ברחוב בר-אילן פוגעת בזכות החוקתית של כל אחד מבני השכונה לחופש דת. חופשיים בני השכונה לקיים את מצוות הדת. תנועת המכוניות בשבת אינה שוללת מהם חופש זה, ואינה פוגעת בו" (פרשת חורב, עמ' 58). אכן, מקום בו אדם נפגע ממעשיו של אחר שהם בניגוד לדת, הטענה אינה של פגיעה בחופש הדת אלא ברגשותיו ובתודעתו (ראו, כשר, "פגיעה ברגשות לטובת הכלל", משפט וממשל ב' 289 (התשנ"ד)). 12. מודע אני לכך, כי בעתירה שלפנינו, הפגיעה בעותרים אינה רק בשל מעשיהם של אחרים, אלא גם בשל השימוש בשבת בראיונות שנעשו עם העותרים ביום חול. אין בשוני זה כדי לשנות מהקביעה, כי ביסוד טענתם של העותרים עומדת הפגיעה ברגשותיהם הדתיים ולא בחופש הדת שלהם. כשם שלא יעלה על הדעת כי חופש הדת של יהודי שומר תורה ומצוות נפגע אם ספר שהוא כתב בימי חול נקרא בשבת תוך חילול שבת, כן לא יעלה על הדעת כי חופש הדת של יהודי שומר תורה ומצוות נפגע אם ראיון שהוא נותן ביום חול משודר בשבת. אכן, הרחבה בלתי מבוקרת של חופש הדת סופה זילות של חופש הדת וריקונו מתוכן. 13. מסקנתי הינה, איפוא, כי אין בשידור הסרט בשבת, משום פגיעה בחופש הדת של העותרים. לאור מסקנה זו, אין צורך לבחון מהו האיזון (האופקי) הראוי בין פגיעה בחופש הדת (אילו זו היתה מתרחשת) לבין הפגיעה בחופש הביטוי. בחינה זו מעוררת מספר שאלות לא פשוטות, שאין לי צורך לדון בהן. אין לי גם צורך לדון בטענה נוספת נגד העותרים. לפי הטענה, המשיבים עסקו בהפקת הסרט במשך תקופה ממושכת, על יסוד חוזה בין המשיבה לבין החברה המפיקה, תוך השקעת משאבים ניכרים של כוח אדם וכסף. הם פעלו בתום לב, ולא היה להם יסוד לחשוב כי העותרים, ששיתפו עימם פעולה לאורך כל התקופה, יתעוררו עם תום המלאכה ויעלו התנגדות לשידור הסרט במועד שנקבע מלכתחילה. במצב זה יש מקום לטענה כי העתירה לוקה בשיהוי, או כי העותרים מנועים מהגשת העתירה בשלב זה, או כי לא יהיה זה מן הצדק להושיט לעותרים את הסעד המבוקש נגד המשיבים. אולם, כאמור, אפשר להניח טענות אלה ללא הכרעה. התוצאה היא כי דין העתירה להידחות. רשמנו לפנינו הצהרת המשיבים כי לשידור תצורף כיתובית לפיה הצילומים נערכו ביום חול. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ד' דורנר: צר לי, אך איני יכולה להצטרף לפסק-דינו של חברי, הנשיא אהרן ברק. אכן, מקובלת עליי דעתו של חברי, כי בפגיעה ברגשות העותרים כשלעצמה אין כדי להצדיק בנסיבות המקרה היעתרות לעתירתם. עם זאת, לו נשמעה דעתי, היינו מקבלים את העתירה ופוסקים כי שידור בשבת של סרט הטלוויזיה המתעד את מהלך חייהם של העותרים, יהודים שומרי מצוות - לרבות ראיונות שנערכו עימם (להלן: הסרט) - אינו אך פוגע ברגשותיהם, אלא גם מפר שלא כדין את זכותם לחופש הדת. להלן נימוקיי. העובדות 1. הפקת הסרט, שאורכו כ24- דקות, הוזמנה מן המשיבים 4-2 (להלן ביחד: המפיקים) על-ידי המשיבה 1 (להלן: הרשות השנייה). זאת, בכוונה לשדרו ביום השבת, ברצועת שידור של מחצית השעה, שהיא רצועת השידור היחידה שהועמדה לרשות הרשות השנייה לצורך שידור בנושאים שבהם עניין מיוחד לציבור. המפיקים ידעו זאת. ברם, הכוונה לשדר את הסרט בשבת, במסגרת התוכנית "תיבת תעודה" העוסקת במתח שבין יהדות לבין ישראליות, לא הובאה לידיעת העותרים. זאת, על-יסוד הנחה המבוססת על נסיון הרשות השנייה בשידורים בשבתות של ראיונות עם שומרי-מצוות, לרבות בתוכנית "תיבת תעודה" עצמה, שלפיו יצאה ידי חובתה על-ידי ליווי המישדר בכתובית "צולם ביום חול". ואילו בדעת העותרים, אנשים צעירים, נעדרי ניסיון ומגע עם התקשורת, לא עלתה האפשרות שהסרט יועד לשידור ביום השבת. הנושא הועלה באקראי על-ידי העותרים ביום השלמת הצילומים, והמפיקים הבטיחו להם לטפל בעניין. אלא שבהמשך הובהר לעותרים על-ידי המפיקים, כי הסרט ישודר בשבת. אף פנייתם בכתב של העותרים אל הרשות השנייה לא הועילה. הרשות השנייה התנצלה בפני העותרים על הפגיעה ברגשותיהם, אך הסבירה כי אין בידיה אפשרות לשדר את הסרט ביום חול. בצר להם, פנו העותרים לרבם, הרב שלמה אבינר, בכדי למצוא פתרון הלכתי שלא יהפוך אותם למחללי שבת. הרב אבינר פסק באופן חד-משמעי ונחרץ, כי שידור הסרט בשבת כרוך בחילול שבת המוני בהשתתפות העותרים, כי הקרנת הסרט בצירוף הכתובית "צולם ביום חול" עלולה להצטייר כתחבולה ואף להעלות לכלל שחיתות מוסרית, וכי לדידו אין פתרון הלכתי שיתיר את שידור הסרט ביום השבת. הרב אבינר חזר על עמדתו זו במהלך הדיון שנערך בגדר העתירה שבפנינו לצורך השגת הסדר מוסכם. השאלות על רקע עובדתי זה מתעוררות שלוש שאלות. ראשית, האם שידור ביום השבת של הסרט, ש"שחקניו" יהודים שומרי-מצוות, פוגע בזכותם לחופש הדת, כלומר, בזכותם למלא את מצוות דתם, להבדילה מפגיעה ברגשותיהם כתוצאה מהפרת מצוות הדת על-ידי יהודים אחרים. שנית, מהו האיזון הראוי בין זכותם של העותרים לחופש הדת לבין זכויות המשיבים לחופש הביטוי ולקניין. שלישית, כיצד משליכה ההסכמה בין העותרים לבין המפיקים בדבר השתתפות הראשונים בסרט, שהושגה ללא התייחסות לשאלת שידור הסרט בשבת, על זכויות הצדדים. אדון בשאלות אלה כסידרן. זכות העותרים 2. היסוד המפריד את חופש הדת מפגיעה ברגשות דתיים הוא, כי הפעולה הפוגעת תהיה אסורה על המאמינים או מחויבת עליהם לפי מצוות דתם. תוכן ציוויי הדת נקבע על-ידי מורי ההלכה הדתיים. הסביר זאת חיים כהן: 'חופש הדת' פירושו חופש לעשות לא כל מה שהדת מתירה, אלא רק כל מה שהדת מחייבת... לשון אחר: הזכות לחופש הדת היא הזכות לקיים את כל המצוות שדתו של אדם מטילה עליו, ובלבד שלא יעבור על החוק... השאלה מהי 'מצווה' שהדת מחייבת לעשותה היא שאלה דתית, לא משפטית: כל דת ודת ומצוותיה-שלה וכל דת קובעת מהי מידת החיוב שבקיום מצווה זו או אחרת. [חיים ה' כהן, המשפט (תשנ"ב), 525. ההדגשות במקור]. גישה דומה מצויה גם במשפט המשווה. כך נכתב בפסק-דין של בית-המשפט העליון האמריקני, שניתן מפי נשיאו, השופט וורן ברגר: It is not within “the judicial function and judicial competence,” ... to determine whether [the Amish] or the Government has the proper interpretation of the Amish faith; “[c]ourts are not arbiters of scriptural interpretation." [United States v. Lee, 455 U.S. 252, 257 (1982) citing Thomas v. Review Bd. Of Indiana Employment Security Div., 450 U.S. 707, 716 (1981)] בפסק-דין אחר של אותו בית-משפט כתב השופט ת'ורגוד מארשל: It is not within the judicial ken to question the centrality of particular beliefs or practices to a faith, or the validity of particular litigants' interpretations of those creeds. [Hernandez v. Commissioner of Internal Revenue, 490 U.S. 680, 699 (1989)]. ביהדות, שאינה מונוליטית אלא דה-צנטרליסטית, אדם מאמין או ציבור של מאמינים בוחר לו את רבו, והרב הוא זה שקובע עבורו את חיובי דתו. כאמור במקורותינו: "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (משנה, אבות א, טז, אבות דרבי נתן כב, א). בעניין זה כתב השופט יצחק אנגלרד: אין כל מקום שבית-משפט זה יניח בדבר תוכנה של ההלכה הנחה שונה מאשר זו שנפסקה על ידי הראשון לציון ועל-ידי המרא דאתרא של ראשון-לציון... עיקרון גדול בהלכה הוא כי הציבור מחויב על-ידי פסק ההלכה היוצא מפי המרא דאתרא... [ע"א 6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(3) 600 (להלן: ע"א שביט), בע' 644-643] במקרה שלפנינו פסק הרב אבינר, הוא המרא דאתרא (רב המקום) של העותרים, כי בהופעתם בסרט המשודר ביום השבת יפרו העותרים עצמם את מצוות הדת, גם אם השידור יתבצע על-ידי אחרים. אכן, קיימות גם גישות אחרות, מקילות יותר מגישתו של הרב אבינר. ראו, למשל, פסק הלכה שהתיר למפיק-סרטים שומר-מצוות למכור את סרטיו לרשות-השידור בידיעה שישודרו בשבת (הרב דוד סתו, "צולם ביום חול, שודר בשבת", נקודה 211 (תשנ"ח) 52, בע' 53-52). אך עמדתו של הרב אבינר אינה איזוטרית, ויש לה תימוכין רבים. ראו למשל, הרב שלמה זלמן אוירבך, "שידור רדיו חוזר בשבת", תחומין - קובץ הלכתי בנושא תורה, חברה ומדינה י"ז (תשנ"ז) 13; הרב ד"ר נחום אליעזר רבינוביץ', החשמל בהלכה (חלק ב' - שבת ויום טוב, תשמ"א), 270; הרב ד"ר נחום אליעזר רבינוביץ', "שואל כעניין", הדרום - קובץ תורני ט"ו (תשכ"ב) 120. 3. עם זאת, עלינו להציב קו גבול בין פגיעה בחופש הדת לבין פגיעה ברגשות דתיים. כך, לא תינתן הגנה חוקתית לגישה קיצונית הרואה בכל פגיעה ברגשות דתיים בשל הפרת מצוות על-ידי יהודים משום פגיעה בחופש הדת של המאמין, בבחינת "כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות לט, א). מנגד, המבחן גם אינו בהכרח זהות עושה הפעולה האסורה, אלא האם הפעולה האסורה נכפית על שומרי-מצוות או שמא נמנע מהם קיום חיוב דתי. הכפייה אינה חייבת להיות פיזית דווקא. כך למשל, הפעלת מפעל בשבת מכוח צו-חירום, כאשר הדת של בעליו אוסרת עליהם כי רכושם יהיה מעורב בחילול שבת, עשויה לפגוע בזכותם לחופש הדת. בדומה, נפסק בגרמניה בשנת 1973, כי הנחת צלב על דוכן השופט בבית-המשפט פוגעת בחופש הדת של עורך-הדין היהודי המופיע בפני בית-המשפט, ולכן היא אסורה. ראו BVerfGE 35, 36. בפרשה מאוחרת יותר, משנת 1995, נפסק כי תליית צלב בכיתות לימוד בבית-הספר פוגעת בחופש הדת של התלמידים שאינם נוצרים ועל-כן היא אסורה, והחוק המנחה לפעול כך בטל. ראו BVerfGE 93, 1. בענייננו, שידור הסרט בשבת פוגע בעותרים לא בגלל פעולה של אחרים, גם לא בשם ערבות הדדית מטאפורית הקושרת את כלל ישראל. העותרים נפגעים ישירות, כיוון שהם עצמם מופיעים בטלוויזיה ביום שבת. בכך הופכים הם גופם לשותפים בחילול שבת, ועוברים בעת השידור, בניגוד לרצונם, על מצוות דתם. כותב חברי, כי "טענתם [של העותרים] היא למעשה, כי פעולתם של אחרים, (המשיבים) בניגוד למצוות הדת מהווה פגיעה בחופש הדת של העותרים" (בפיסקה 11 לפסק-דינו). לדעתי, אין הדבר כך. לעותרים אין טענה כנגד שידורי טלוויזיה בשבת. אין להם גם טרוניה כנגד שידור התוכנית "תיבת תעודה" בשבת. עתירתם ובקשתם היא אך כנגד שידור בשבת של הסרט הספציפי שנעשה עליהם ובהשתתפותם. בשידור כזה תהיה פגיעה בחופש הדת, שהוא מתן אפשרות לפרט לקיים את מצוות דתו ללא התערבות שלטונית. חופש הדת הוא "מחירויות היסוד המוכרות לפי שיטתנו המשפטית ומהוות חלק ממנה" (הנשיא מאיר שמגר בבג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 377, בע' 381), והובטח לכל אזרחי המדינה בהכרזת העצמאות, שאת "עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" (השופט יואל זוסמן בבג"ץ 262/62 פרץ נ' המועצה המקומית כפר-שמריהו, פ"ד טז 2101, בע' 2116). חופש הדת נמנה עם החירויות שעליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי. ראו דברי השופט ברק בבג"ץ 292/83 נאמני הר הבית נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד לח(2) 449, בע' 454. ברם, ככל זכות, גם חופש הדת אינו זכות מוחלטת, ויש לאזן בינו לבין זכויות ואינטרסים מוגנים אחרים. איזון בין זכויות הצדדים 4. במקרה שלפנינו, כנגד זכות העותרים לחופש הדת עומדות זכויות המשיבים לחופש הביטוי ולקניין, שאף הן זכויות-יסוד. בעניין זה, הבחינה הפסיקה בין ערכים הגוברים זה על זה, שאז האיזון שייערך ביניהם הוא "אנכי", לבין ערכים השווים במשקלם, המוותרים זה לזה, כדי לאפשר את התקיימותם בצוותא, שאז האיזון הוא "אופקי". הסביר זאת המשנה-לנשיא ברק: באיזון "האנכי", ידו של ערך אחד - המתנגש עם ערך אחר - על העליונה. עם זאת, עליונות זו משתכללת רק אם מתקיימות דרישותיה של נוסחת האיזון לעניין הסתברות הפגיעה בערך העדיף ומידתה. כך, למשל, האינטרס הציבורי בשלום הציבור ובסדר הציבורי גובר על חופש הביטוי, ובלבד שקיימת "ודאות קרובה" כי ייגרם נזק מעשי לאינטרס הציבורי אם חופש הביטוי לא יוגבל... באיזון "האופקי" שני הערכים המתנגשים הם שווי מעמד. נוסחת האיזון בוחנת את מידת הוויתור ההדדי של כל אחת מהזכויות. כך, למשל, זכות התנועה וזכות התהלוכה הן שוות מעמד. נוסחת האיזון תקבע תנאים של מקום, זמן והיקף כדי לאפשר חיים בצוותא של שתי הזכויות. [בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, בע' 475-474] ראו גם בג"ץ 6658/93 עם כלביא נ' מפקד משטרת ירושלים, פ"ד מח(4) 793, בע' 797-796; ע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 89, בע' 96; בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1 (להלן: בג"ץ חורב), בע' 38-37. בספרות המשפטית הוצבע על קשיים בהבחנה בין שני סוגי האיזונים. צוין, כי ראוי הוא לשאוף לקיום בצוותא של ערכים, גם אם אינם שווים במשקלם. ואולם, אם לא ניתן לקיים את שני הערכים גם יחד, העדפת הערך האחד על-פני האחר היא בלתי-נמנעת, גם אם השניים הם שווי-משקל. ראו יצחק זמיר ומשה סובל, "השוויון בפני החוק", משפט וממשל ה (תש"ס) 165, בע' 215-214. 5. לדעתי, יסודה של ההבחנה בין שני סוגי האיזון אינו בתוצאת האיזון, במובן של ויתור הדדי כנגד העדפת ערך אחד על-פני האחר, אלא במטרתו, שממנה נגזרות אמות-המידה לאיזון. האיזון האנכי - המיושם בהתנגשות שבין זכות-אדם לבין אינטרס ציבורי - נועד למזער, ככל הניתן, את הפגיעה בזכות גם כאשר האינטרס הציבורי גובר עליה. ואילו האיזון האופקי - המיושם בהתנגשות בין זכויות-אדם בינן לבין עצמן, נועד להפחית, ככל הניתן, את הפגיעה בשתי הזכויות גם יחד. ראו והשוו אהרן ברק, "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות", משפט וממשל א (תשנ"ג) 253, בע' 264-263. לזכות-יסוד, מעצם מהותה, מחיר חברתי. מחיר זה מוצא את ביטויו באמות-המידה לכיבוד זכויות-אדם שנקבעו בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק (להלן: פיסקת ההגבלה). פיסקת ההגבלה הוחלה גם על פגיעות של רשויות מינהליות (ולא של הכנסת בלבד) בזכויות-יסוד של האדם (לרבות זכויות שאינן קבועות בחוק-יסוד). ראו, למשל, בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון, פ"ד מט(4) 94, בע' 138; דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, בע' 87-86; בג"ץ חורב, שם בע' 42-41. עם זאת, תכליתה של פיסקת ההגבלה, שעם יסודותיה נמנה עקרון המידתיות, היא להגן על זכויות-האדם על-ידי מיזעור הפגיעה בהן בהתנגשן באינטרס ציבורי. כך, בגדר עקרון המידתיות, נדרשת הרשות לנקוט מבין האמצעים החלופיים העשויים לקדם את הגשמת האינטרס הציבורי (התכלית) באמצעי שפגיעתו בזכות היא הפחותה. אל תוך עקרון המידתיות משתלבות היום גם נוסחות-איזון כגון מבחן "הוודאות הקרובה" ומבחן "האפשרות הסבירה", שגובשו בפסיקה עוד בטרם נקלט עקרון המידתיות במשפטנו, וזאת לצורך קביעת חוקיותן של החלטות של רשויות המינהל הפוגעות בזכויות-אדם. נוסחות אלה מתחשבות במשקלם הסגולי של הזכות והאינטרס הציבורי שלמענו מתבקשת פגיעה בזכות. מבחן הפגיעה הפחותה ונוסחות האיזון משקפות איפוא את המחיר הציבורי שחברה דמוקרטית מוכנה לשלם לשם הגנה על זכויות האדם. עמדתי על כך בפרשה אחרת, המתייחסת לאיזון שבין זכות האדם לחירות ממעצר לבין ההגנה על שלום הציבור: מקום שבו למימושו של אינטרס אין כל מחיר, אין משמעות לעיגונו בזכות, ולא כל שכן בזכות יסוד חוקתית. הערך שבזכויות הציבור והקורבנות ככלל הוא קולקטיבי, ולמולו ניצבות זכויותיו של הנאשם הבודד. ללא הכרה בזכויותיו של הנאשם, אין קיום לזכויותיהם של הקורבנות הפוטנציאליים, העלולים למצוא עצמם, בנסיבות אחרות, כנאשמים. השמירה על זכויות היסוד של האדם אינה רק עניינו של הפרט אלא של החברה כולה, והיא הקובעת את דמותה של החברה. אכן, אפשר כי מעצר מניעתי של אדם שעדיין לא ביצע עבירה, ביטולה של חזקת החפות והחלפת מידת ההוכחה המחמירה הנהוגה במשפט הפלילי במידה המקובלת במשפטים האזרחיים היו מקטינים את ממדי העבריינות ותורמים תרומה ניכרת להגנה על שלום הציבור. אך במשטרנו הדמוקרטי, שבו מוכרת חירות הפרט כזכות יסוד, מוותרת החברה על מקצת מן ההגנה האפשרית על שלום הציבור. [דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, בע' 645] 6. אמות-המידה שבפיסקת ההגבלה, ובמיוחד עקרון המידתיות, אינן הולמות איזון בין שתי זכויות-אדם. מטרתו של האיזון האופקי היא להפחית את הפגיעה בשתי הזכויות, וזאת, כאמור, על-ידי ויתור הדדי המאפשר הגשמת השתיים כאחת, אם כי לא בהיקף מלא. אך אם אין אפשרות לקיום בצוותא של שתי הזכויות המתחרות, תגבר הזכות שתוצאת הפגיעה בה לפרט היא חמורה יותר. החומרה תיקבע, ראשית, על-פי מהותה של הזכות הנדונה. בעניין זה יש להבחין בין זכויות כבדות-משקל, הצומחות ישירות מן הליבה של כבוד האדם והשמירה על צלמו, לבין זכויות קלות-משקל יותר, המרוחקות מליבה זאת. עם זאת, אין להתייחס אך לכותרתה של זכות-היסוד, אלא גם לאינטרסים שעומדים ביסודה במקרה הקונקרטי הנדון ולערכים המסוימים המוגנים בהקשר הרלוואנטי. ראו והשוו בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, בע' 423-422; בג"ץ 450/97 תנופה שרותי כוח אדם ואחזקות בע"מ נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(2) 433, בע' 452. שנית, יש להתחשב במידת הפגיעה בזכות ובהיקפה, ולבחון אם הגשמת הזכות המתחרה פוגעת במוקד הזכות הנדונה או בשוליה. בענייננו, אני סבורה כי זכויות האדם המתחרות - חופש הדת של העותרים, מצד אחד, וחופש הביטוי וזכות הקניין (שמשקלה קל יותר) של המשיבים, מצד שני - הן שוות-משקל. אלא, שוויתור הדדי ביניהן אינו אפשרי. בנסיבות הקיימות, לזכות לחופש הדת אין מרחב נסיגה ואף הפגיעה בה היא מהותית. שכן, כאמור לעיל, על העותרים נכפה - לגישתם ולגישת רבם - חילול שבת. לעומת זאת, נסיבות המקרה מאפשרות למשיבים לוותר על מקצת מזכויותיהם, על-ידי שידור הסרט ביום חול במקום בשבת. ויתור זה פוגע אך בשולי הזכויות. 7. המשיבים טוענים, כי "אין לרשות כל מועד אחר לשדר תוכנית מסוג זה", וכי פסילת הסרט מלהיות משודר בשבת משמעותה היא, פסילתו מלהיות משודר בכלל, שכמוה כצנזורה ופגיעה חמורה בחופש הביטוי ובזכות לקניין. טענה זו אינה סבירה. אכן, לרשות השנייה רצועת-שידור בשבת. ברם, העברה של תוכנית מיום שבת ליום אחר אינה בלתי-אפשרית. המחוקק הפקיד בידי הרשות השנייה את שיקול-הדעת ליטול פרקי זמן מיחידת שידור של בעל זיכיון לצורך מתן שידורים מטעמה, ובלבד שהודעה על כך תינתן זמן סביר מראש. ראו סעיף 48 לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן1990-. 8. הדעת נותנת כי ניתן יהיה לפתור את הקושי לא רק על-ידי "נטילה" כפויה. גם הרשות השנייה עצמה כתבה בתגובתה כך: הואיל ומשבצת השידור היחידה של הרשות השנייה הינה ביום שבת, מימושו של הפתרון המוצע הצריך פניה אל מי מבעלי הזכיונות בבקשה שיסכים להקצות, בהתראה קצרה, מועד לשידור התוכנית במסגרת שידוריו. בהתחשב בעובדה כי לוחות השידורים של בעלי הזיכיונות נקבעים סופית מספר חודשים לפני יום השידור, ובכך שסרטי תעודה מסוגה של התוכנית אינם מושכים צפיה רבה ולפיכך קשה מאוד לשבץ במסגרתם פרסומות, הרי ששעת השידור שניתן היה לבקש מבעלי הזיכיונות לצורך זה היא בשעות הלילה המאוחרות (בסביבות 1:00 בלילה). במסגרת הקשר שבין הזכייניות המשדרות באמצע השבוע בינן לבין עצמן וביניהן לבין הרשות השנייה היו בעבר חריגות מלוח המשדרים ורצועות-השידור עקב נסיבות שונות. לוח השידורים אינו "מקודש" ובלתי ניתן לשינוי, אלא, בעת הצורך, מתגמש בהתאם לצרכים והנסיבות. זאת ועוד: שידור הסרט עוכב בהסכמה למשך מספר חודשים, כך ששוב הטענה בדבר ההתראה הקצרה, אינה עומדת עוד. שידור הסרט ביום חול אינו בלתי-אפשרי, אף שהוא כרוך במידה של מאמץ, וייתכן שאף במתן שיפוי כספי לאחד הזכיינים משיקולים של אחוזי צפייה (מן הסתם תוך התחשבות בתוספת צופים דתיים, שאינם צופים בטלוויזיה בשבת). משכך, העברת התוכנית משבת פירושה פגיעה מינימאלית בלבד בחופש הביטוי ובזכות הקניין של המשיבים. יוצא איפוא, כי האיזון המתבקש אשר יאפשר "חיים בצוותא" ו"דו-קיום" של הזכויות מחייב לקבל את בקשת העותרים. לעותרים אין לאן "לסגת אחור". רבם הופיע לפני בית-המשפט ולא השכיל למצוא כל פתרון הלכתי. שידור הסרט בשבת פירושו עבירה כפויה של העותרים על מצוות דתם ופגיעה בחופש הדת שלהם. למשיבים, לעומתם, יש מרחב תמרון. מניעת שידור הסרט בשבת, תוך אפשור שידורו ביום אחר, פירושו, כאמור, מידה מינימאלית של פגיעה בחופש הביטוי והקניין של המשיבים לצד שמירת חופש הדת של העותרים. טענת השיהוי 9. המשיבים טוענים, כי העתירה לוקה בשיהוי, שכן, עבורם עניין שבשגרה הוא לשדר בשבת תוכניות בהשתתפות אנשים דתיים בצירוף הכתובית "צולם ביום חול", וכי לא היה להם יסוד להניח כי העותרים יעוררו התנגדות לשידור הסרט בשבת רק לאחר שנסתיימה הכנתו. תום-ליבם של המשיבים אינו גורע מתום לבם של העותרים, שאינם נוהגים לצפות בטלוויזיה בשבת, ולא ידעו על הפרקטיקה האמורה. למעשה טוענים העותרים, כי לא העלו בדעתם אפשרות שישדרו את התוכנית עליהם בשבת, וכי אף הוטעו להאמין כך. במצב זה, אין מקום לקבל את טענת השיהוי, שכן משנודע לעותרים על השידור המתוכנן בשבת פנו הם אל הרשות השנייה וניסו למונעו. עם זאת, עיקר בעיניי הוא שהרשות השנייה, אשר הזמינה סרט על מהלך חייהם של שומרי-מצוות ובהשתתפותם, מתוך כוונה לשדרו בשבת - ולטענתה אף בידיעה על היעדר אפשרות לשדרו ביום חול - אינה רשאית להסתמך על הפרקטיקה הנוהגת של הצבת הכתובית של "צולם ביום חול". שכן, מוטל היה עליה בנסיבות העניין להציג בפני העותרים את כוונתה לשדר את הסרט בשבת. גם אם בחיי המעשה, לנוכח הפרקטיקה האמורה, המבוססת ככל הנראה על גישות הלכתיות מקילות יותר, נוהגת הרשות השנייה להימנע מקבלת הסכמה מראש במקרים דומים, היא מסתכנת בכך שתיאלץ לוותר על השידור בשבת אם תתעורר התנגדות. כללם של דברים, ראוי הוא להטיל על הרשות השנייה ועל אלו מטעמה היוזמים את השידור בשבת ואף מנוסים בהתקשרויות עם מצולמים לצורך הכנת תוכניות עליהם, את חובת הגילוי הנאות, כאשר אפשרי שהצד המצולם ייפגע. השלכות לעתיד 10. חברי, הנשיא, חושש כי בעקבות החלטה המונעת את השידור בשבת "רב הסיכוי כי הטלוויזיה תכבה בשבת, ובעקבותיה יבוא גם הרדיו". איני שותפה לחששות אלה. ישנם לבטח אנשים רבים שיסכימו להשתתף בתוכניות המשודרות בשבת, בתוכם חילונים, לא-יהודים, ואף, כטענת המשיבים, יהודים דתיים המסכימים לשידור בצירוף הכתובית "צולם ביום חול". זאת ועוד: הזכות לחופש הדת אינה גוברת בכל מקרה, אלא רק כאשר הנפגעים עומדים במוקד התוכנית שבה מדובר. כאשר זה המצב, פעולתם הטכנית של המשדרים היא פעולתם המהותית גם של המשודרים. משכך, עוצמת השיוך של המשודרים לתוכנית, כמו גם הפגיעה בהם, גוברים על זכות המשדרים לחופש הביטוי ולקניינם. לא ניתן להקיש מעניין זה לעניינם של מצולמים אקראיים בקרב קהל, וגם לא לאישי-ציבור או כותבי ספרים המופיעים תדיר בטלוויזיה בשבת. ניתן וצריך להסיק מכאן רק לגבי מקרים דומים. יפים לכך דברים שנאמרו במקורותינו בהקשר לחשש מדבר רחוק בעניין בדיקת חמץ: אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף. [משנה, פסחים א, ב] אשר-על-כן, לו נשמעה דעתי היינו הופכים את הצו על-תנאי למוחלט. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, כ"ז בסיון התשס"א (18.6.2001). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 01015140.A06/דז/ בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל 02-6750444