פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1510/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1510/03 ע"פ 1533/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 1510/03: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל המערערת בע"פ 1533/03: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.1.03 בע"פ 1253/01 שניתן על ידי השופטים י' אברמוביץ, נ' ממן וח' גלפז בשם המערער בע"פ 1510/03 והמשיב בע"פ 1533/03: עו"ד אריה ליכט בשם המשיבה בע"פ 1510/03 והמערערת בע"פ 1533/03: עו"ד מיכאל קרשן פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זהו ערעורו של הנאשם וערעור נגדי של המדינה על עונש שנגזר עליו בידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים אברמוביץ, גלפז וממן). 2. המערער הודה בכתב אישום מתוקן בעבירות של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה. העבירות בוצעו על ידי המערער כלפי המתלוננת הסובלת מפיגור פסיכומוטורי בעת היותה בת 16. המערער הינו נהג מונית אשר נהג להסיע את המתלוננת פעמים רבות מביתה בעפולה לבית הספר הדתי לחינוך מיוחד בפתח תקוה שם למדה. ביום ה-20.7.01 נסעו השניים לבדם בנסיעה בינעירונית. באמצע הדרך עצר המערער את רכבו, החל לדבר עם הנערה על סרטים אירוטיים, ונגע בחזה מעל הבגדים, הרים את שמלתה וליטף את ירכיה. הוא הסיט את תחתוניה, ליטף אותה ליד איבר מינה ונגע באצבעו בפתחו של איבר מינה, דבר שהסב לה כאב רב. הילדה פרצה בבכי וניסתה להוציא את ידו מבין רגליה אך הוא סירב לכך, ורק כאשר הפעילה כח, חדל ממעשיו. המערער אסר עליה לספר לאיש על מעשיו. 3. בית המשפט המחוזי, בגזר דין מפורט, בחן את מכלול שיקולי הענישה לחומרה ולקולא. הוא החליט לגזור על המערער מאסר של שנתיים לריצוי בפועל וכן מאסר על תנאי וחייבו בפיצוי למתלוננת בשיעור 10,000 ₪. כן נפסל המערער מהחזיק רשיון נהיגה למונית לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר. בגדר שיקוליו, לקח בית המשפט בחשבון עבירת מין קודמת של המערער כלפי קטינה בשנת 1994 וכן את נתוני תסקיר הקרבן שהעיד על פגיעה ממשית בשלומה הנפשי של המתלוננת, את הודאתו של המערער בפתח ההליך המשפטי ואת גילו המבוגר. בית המשפט ציין בגזר דינו כי לא שמע מפי הנאשם אף מילת חרטה על אשר עולל לנערה. 4. המערער טוען בערעורו כי בית המשפט החמיר בעונשו יתר על המידה. המדובר, לטעמו, במעידה חד פעמית שאינה מצדיקה פגיעה כה עמוקה בו ובמשפחתו. לדבריו, בית המשפט התעלם מהמלצות שירות המבחן ומחוות דעת המומחה הפסיכולוגי שהמליצו לנקוט במסלול טיפולי-שיקומי לגביו. הוא הדגיש את עברו הנורמטיבי דרך כלל, ואת הפגיעה הכלכלית הקשה שתיגרם לו עקב המאסר ועקב שלילת רשיון המונית לתקופה ארוכה שאיננה מידתית בהתחשב באופי העבירה בה הודה. 5. המדינה בערעורה על קולת העונש טוענת כי מדובר בעבירת מין חמורה בהתחשב בעובדה כי קרבן העבירה היא קטינה הסובלת מנכות פסיכומוטורית – עובדה המחמירה במיוחד את הניצול המיני הכרוך במעשי המערער במתלוננת. המעשים בוצעו חרף התנגדותה ותוך גרימת כאב גופני. הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת הוא רב, ובעקבותיו סבלה מסמני תסמונת פוסט טראומטית, והיא נפלטה ממערכת החינוך למשך שנה. המערער עבר עבירת מין קודמת בקטינה, וביצע הן את העבירה הקודמת והן את העבירה נשוא הליך זה בהיותו נהג בהסעה ציבורית. נתונים אלה גם הם צריכים לפעול להחמרה ניכרת בעונש. לעמדת המדינה, ככלל, עבירות מין כנגד קרבנות הסובלים מנכות או מוגבלות אחרת מחייבים ענישה שנקודת המוצא לה היא העונש המירבי הקבוע לעבירה; מנקודת מוצא זו ניתן לסטות בהתאם לנסיבות המיוחדות של הענין. 6. בחנו את מכלול טיעוני הצדדים בערעורים, ובאנו לכלל מסקנה כי אין מנוס מקבלת ערעורה של המדינה על קולת העונש ודחיית ערעורו של המערער, תוך החמרה בעונשו באופן שיהלום את חומרתם של המעשים ועוצמתה של הפגיעה שנגרמה בעטיים לשלומה של המתלוננת. הצדק עם עמדת המדינה לפיה העונש שנגזר חורג באופן ניכר מנורמת הענישה המקובלת לעבירות מין מסוג אלה שנעברו כאשר הן מכוונות כנגד קרבנות הסובלים מנכות ומוגבלות, ואינם מסוגלים להתגונן כראוי כנגד פגיעות בגופם ובנפשם. מעשיו של המערער היו מעשים מגונים בדרגה חמורה, ונילווה להם מישנה חומרה נוכח מצבה המיוחד של המתלוננת וחולשתה אשר נוצל לרעה בידי המערער. הם נעשו חרף התנגדותה תוך שנגרם לה כאב, ובוצעו בעוד המערער מסיע אותה ברכבו הציבורי בהיותו אחראי לבטחונה ושלומה, והגעתה בשלום למחוז חפצה. יסוד נוסף לחומרה מצוי בעובדה כי בעברו של המערער עבירת מין כלפי קטינה שבוצעה בנסיבות דומות והדבר מצביע על סיכון להישנות מקרים בעתיד. בהקשר זה חשוב במיוחד תסקיר המבחן המשלים בעניינו של המערער שנתקבל בימים אלה מטעם שירות המבחן, המתייחס בין היתר לדו"ח מב"ן וממנו עולה כי המערער אינו מביע תחושות חרטה אמיתיות ואף לא רגשות אמפתיה אמיתית לקרבן. מצויין בו כי קימת במערער רמת מסוכנות לרצידיביזם מיני ועל כי אין לשלול לחלוטין קיומה של סטייה מינית. לאור האמור, מתנגדת עורכת הבדיקה לשחרורו על תנאי מן המאסר, וגם לצורך הליך הענישה נמנע הפעם שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית. התייחסות זו של גורמי המקצוע בכלא מוגשת לאחר בחינה מקרוב של התנהגות האסיר והתחקות אחר תגובותיו, וממצאיהם מצביעים על קיום סיכונים המעידים על חשש להישנות מעשים דומים, המוחמר על רקע נסיון העבר והעדר ההפנמה של חומרת המעשה נשוא הליך זה על ידי המערער. לחומרה זו מתלווים הממצאים הקשים לגבי פגיעתה של הנערה ממעשיו של המערער והנזקים המתמשכים שגרמו לה עקב כך. כנגד שיקולי החומרה, יש להתחשב בגורמים לקולא – הודאת המערער באשמה, גילו המתקדם, העובדה שזה לו עונש המאסר הראשון, וכי בנתון לעבירה הקודמת, עברו בדרך כלל נורמטיבי. 7. במכלול שיקולי הענישה, ובהם מסוכנותו של המערער ושיקולי הרתעת הרבים, סבורים אנו כי אין מנוס מהחמרה בעונשו של המערער, תוך שאנו מודעים בגזירת הדין לעקרון כי אין למצות את מלוא הדין עם נאשם בערכאת הערעור. בנסיבות הענין, אנו מחליטים כי עונש המאסר בפועל בעניינו של המערער יועמד על ארבע שנים במקום שנתיים כפי שנגזר בבית משפט קמא. שאר מרכיבי העונש כפי שנגזר בבית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ג' בניסן תשס"ד (25.3.04). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03015100_R04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il