מוחמד אבו סנינה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1507/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1507/10 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: מוחמד אבו סנינה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.1.10 בתפ"ח 555/08 על ידי כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי י' נעם תאריך הישיבה: כ"ח באייר תשע"ג (8.5.13) בשם המערער: עו"ד מ' רבאח בשם המשיבה: עו"ד א' כהן פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' נועם, אליו הצטרפו סגן הנשיא צ' סגל והשופט מ' דרורי) בתפ"ח 555/08 מיום 11.1.10, שבגדרו הורשע המערער בשורת עבירות, בראשן שתי עבירות רצח, ונדון לעונש שעיקרו שני מאסרי עולם מצטברים. עובדות כתב האישום 1. בפתח הכרעת דינו תיאר בית המשפט המחוזי את האישומים המיוחסים למערער, כדלקמן: "בחודשים ינואר ויולי 2008 קופדו חייהם של שני אנשי כוחות הביטחון בשני פיגועי ירי רצחניים בירושלים. שוטר משמר הגבול רמי זוארי ז"ל נרצח ביום 24.1.08, עת ניצב על משמרתו במחסום משטרתי באזור ראס חמיס שבצפון העיר. שוטר משמר הגבול דוד שריקי ז"ל נרצח ביום 11.7.08 שעה שסייר ליד שער האריות בעיר העתיקה. הנאשם מחמד ח'ליל עדנאן אבו סנינה, יליד 1987, תושב ירושלים, הואשם בכתב-האישום בביצוע שני מעשי הרצח האמורים. בנוסף, הואשם הלה בביצוע ניסיונות לרצח של אנשי כוחות ביטחון נוספים, הן בשני פיגועי הטרור האמורים והן בשני אירועים אחרים, וכן בעבירות נשק שבוצעו על-ידו בזיקה לאותם אירועים שהתרחשו במהלך שנת 2008." (פסקאות 2-1 להכרעת הדין) 2. כמתואר, נגד המערער הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים. באישום הראשון נטען כי בחודש אוגוסט 2007 רכש המערער אקדח "פראבלום" (להלן: האקדח או אקדח הפראבלום) ו-100 כדורים על מנת לרצוח ישראלים. בינואר 2008 קשר קשר לרצוח חייל במחסום ראס חמיס וליטול את נשקו. בהתאם, ביום 24.1.08 בשעה 22:00 לערך, הגיע עם מוחמד ג'ולאני (להלן: ג'ולאני) לקרבת המחסום. בעוד ג'ולאני ממתין בסמוך ברכב המערער, צעד המערער, כשהוא נושא את האקדח, לעבר השוטרים שניצבו במחסום. המערער התקרב אל השוטר רמי זוארי ז"ל, ירה בראשו כדור בודד מטווח קצר והרגו. בתכוף לכך, ירה לעבר השוטרת שושנה סמונדייב ופצעה בידה. המערער נטל את נשקו של השוטר המנוח ונמלט יחד עם ג'ולאני. לאחר מכן נסע לחברון, שם מסר את הרובה שנטל מן המנוח למוחמד טלאל אבו-סנינה (להלן: טלאל), אשר לבקשת המערער, מכר אותו וקנה עבורו אקדח, משתיק קול וכדורים. באישום השני נטען כי ביוני 2008 פגש המערער בטלאל וקשר עימו קשר לרצוח חיילים או שוטרים ישראלים. משהחליטו להוציא לפועל את תכניתם, נסעו לחוף קליה בים המלח, כשהם מצוידים לתכלית האמורה בשני אקדחים. ניסיונם לבצע את פיגוע הירי המתוכנן לא צלח, משנתקלו בדרכם במחסום משטרתי ונעצרו לחקירה. באישום השלישי נטען כי ביום 8.8.08 או בסמוך לכך, נפגש המערער עם טלאל ועם עז-א-דין שחאדה אבו-סנינה (להלן: עז-א-דין), וכי השלושה תכננו יחד לרצוח חייל במחסום תל-רומידה בחברון ולגנוב את נשקו. במהלך הפגישה מסר טלאל לעז-א-דין את אקדחו של המערער לצורך ביצוע הרצח. השלושה נסעו ברכב המערער לכיוון המחסום ובמהלך הנסיעה הנחו המערער וטלאל את עז-א-דין כיצד עליו לבצע את הירי. כאשר הגיעו למרחק של כחמישים מטרים מן המחסום, ירדו טלאל ועז-א-דין מן הרכב, בעוד שהמערער נשאר בו, כדי למלט את השניים מהמקום. בשל ריבוי החיילים במקום, הורה המערער לעז-א-דין להימנע מירי ולחזור אליו. טלאל ועז-א-דין חזרו לרכב והשלושה הסתלקו, בהחליטם לבצע את הפיגוע במועד אחר. באישום הרביעי, שקדם לאירוע מושא האישום השלישי, נטען כי ביום 10.7.08 בשעות הערב, יצא המערער עם לואי בן עבדל ג'אבר אבו-נג'מה (להלן: לואי) לעבר שער האריות שבעיר העתיקה בירושלים, במטרה לרצוח שוטרים המוצבים שם. לואי עלה לנקודת תצפית בבית הקברות הסמוך והמערער עשה דרכו לשער האריות. משדיווח לואי טלפונית למערער כי לא ניתן לבצע את הפיגוע בשל ריבוי האנשים באזור, החליטו השניים לדחות את תכניתם. למחרת, ביום 11.7.08 בערב, יצאו פעם נוספת למקום. אף הפעם ניצב לואי בעמדת התצפית, שעה שהמערער ניגש לעבר שער האריות. לאחר שלואי דיווח למערער כי ניתן לבצע את הפיגוע, התקרב המערער אל השוטרים שהיו במקום. המערער ירה מטווח קצר כדור בראשו של השוטר דוד שריקי ז"ל והרגו. כמו כן, ירה לעבר השוטר עימאד גדיר ופצעו. בשל מעצרו בנשק, לא עלה בידי המערער להמשיך בירי והוא נמלט מהמקום. 3. בהתאם לאמור, יוחסו למערער שתי עבירות רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בגין האישומים הראשון והרביעי; ארבע עבירות ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק; ארבע עבירות של נשיאת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק; וסחר בנשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב2) לחוק (בגין האישום הראשון). ההליך בבית המשפט המחוזי 4. בתשובתו לאישום, כפר המערער בכל העובדות המיוחסות לו בכתב האישום, למעט עובדת גרימת מותם של שני השוטרים המנוחים, הניסיון לירות בשוטרת סמודייב ופציעת השוטר גדיר. המערער ציין כי בינו לבין ג'ולאנו, טלאל, עז-א-דין ולואי קיימת היכרות מוקדמת אך הוסיף וציין כי אינו יודע אם אלה המוזכרים בכתב האישום הם האנשים המוכרים לו. עוד טען המערער נגד קבילות ההודאות שמסר בחקירותיו. לדבריו, הודאתו בחקירה המשטרתית היא הודאה כוזבת שניתנה בעקבות אלימות פיזית שהופעלה נגדו במהלך מעצרו ובזמן הובלתו למעצר, וכן בעקבות לחץ נפשי שנבע מתנאי מעצרו וחקירתו במתקני השב"כ. 5. בתשובה משלימה, טען המערער כי ננקטו כלפיו אמצעים פסולים בעת מעצרו בביתו על ידי שוטרי הימ"מ, ובשעה שנערך לו תחקור ראשוני על ידי חוקרי השב"כ בתוך רכב בקרבת הבית. לגרסתו, שוטרי הימ"מ הפעילו כלפיו כוח פיזי בעת מעצרו, הכו אותו נמרצות והטיחו את ראשו בדלת מספר פעמים. עוד טען כי בעת שנחקר על ידי אנשי השב"כ ברכב לא ננקטה נגדו אלימות, אך הופעל נגדו לחץ פיזי, עת הוצמדו האזיקים בכוח לידיו ומזגן הרכב כוון לטמפרטורה מקפיאה. בנוסף, איימו עליו חוקרי השב"כ באותו מעמד כי יוציאו ממנו הודאה "בכוח ובמוח" וכי יהרסו את ביתו. 6. בעדותו בבית המשפט ובסיכומיו הוסיף המערער כי חוקרי השב"כ לא הזהירו אותו בדבר זכותו שלא להפליל את עצמו ואיימו עליו כי הוא ומשפחתו יסבלו קשות אם ימסור גרסה שלא תרצה אותם וכן הדריכו אותו באשר לתשובות הרצויות להם בחקירה. כתוצאה מאמצעים פסולים אלה והלחץ הנפשי שבו היה נתון, מסר המערער את הודאותיו בשב"כ שלא מרצונו החופשי והשפעתם של אמצעים אלו לא פגה גם בעת שמסר את הודאותיו במשטרה. 7. התשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט המחוזי כללה שלושה אדנים מרכזיים: הודאותיו של המערער בכל האישומים המיוחסים לו – בחקירת השב"כ ובחקירת המשטרה, לרבות שחזורים בזירות הרצח; גרסאות עדים שהיו מעורבים בשלבים שונים של תכנון העבירות או ביצוען וכן גרסאות חבריו של המערער, ששמעו מפיו אודות העבירות שביצע; ולבסוף, חוות דעת מומחה מעבדת נשק במחלקה לזיהוי פלילי במטרה הארצי של המשטרה, שלפיה תרמילי הכדורים שנמצאו בשתי זירות הרצח נורו מהאקדח שנתפס בבית המערער. 8. נוסף לכך, הוגשו בהסכמת הסנגוריה הודעות השוטרים שנפצעו בשני פיגועי הירי הקטלניים. כמו כן, העידו שוטרים וחוקרי שב"כ בהתייחס לנסיבות המעצר והתנהלות החקירה ותפיסת כלי הנשק בבית המערער. כן העידו גובי הודעותיו של המערער, לרבות במהלך השחזורים שבוצעו. באשר לחלקו של המערער בשני פיגועי הירי הקטלניים ובשני הניסיונות לבצע פיגועים העידו שמונה עדים וביניהם טלאל ולואי, שברובם חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה, בהן הפלילו את המערער, זאת למעט עד אחד. המשיבה ביקשה להעדיף את אמרותיהם במשטרה על פני עדותם בבית המשפט בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). 9. להגנתו העיד המערער עצמו, וכן העידה אמו ושתי קרובות משפחה המתגוררות עימו באותו בית מגורים, שהיו עדות על פי הנטען למעשי האלימות שננקטו נגד המערער בליל המעצר. כן הוגשו תמונות שלטענת ההגנה מציגות חבלה בעינו של המערער, שנגרמה במהלך המעצר, כמו גם את ההרס שזרו אנשי הימ"מ בדירת מגוריו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 10. בפסק דין מפורט ויסודי ניתח בית המשפט קמא את מכלול הראיות שלפניו ועל בסיסן החליט להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום (למעט עבירה אחת של ניסיון רצח, שאותה המיר בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, כפי שיפורט בהמשך הדברים). בית המשפט עמד בהרחבה על מהלך המעצר והחקירה שקדמו להגשת כתב האישום, כעולה מן הראיות השונות, והגיע למסקנה כי נגד המערער לא ננקטו אמצעי חקירה פסולים. בית המשפט התייחס לכל אחת מטענות ההגנה – בדבר אלימות פיזית, לחץ נפשי ואיומים – ודחה אותן אחת לאחת תוך שהוא קובע כי לא ננקטה אלימות פיזית כלפי המערער – לא בשלב שקדם להתוודותו בתחקור הראשוני ברכב ולא בשום שלב מאוחר יותר, לא הושמעו איומים כלפיו והמניעים שהנחו אותו לשתף פעולה ולהודות במעשים נבעו מסברתו שפעילותו נחשפה. מסקנתו של בית המשפט היתה, אפוא, כי אמרותיו של המערער בחקירות השב"כ וכן הודעותיו בחקירות המשטרה, לרבות שחזור האירועים, נמסרו מרצון טוב וחופשי, ולפיכך מדובר בראיות קבילות בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות. בית המשפט דחה גם את טענת ההגנה כי לא הודעה למערער זכותו שלא להפליל עצמו, ומשכך נשמט הבסיס ליישום כלל הפסילה הפסיקתי שנקבע בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: פרשת יששכרוב). 11. בית המשפט התרשם כי זיכרונות הדברים המתעדים את אמרותיו של המערער בפני חוקרי השב"כ, כמו גם הודעותיו במשטרה, הן הודאות מפורטות, קוהרנטיות והגיוניות, המתיישבות אחת עם רעותה. ראיות אלה כוללות תיאור בסדר כרונולוגי של ארבעת האירועים, תוך פירוט מדויק של ההכנות ודרכי הביצוע של שני פיגועי הרצח ושל שני ניסיות הפיגוע – באופן המלמד כי המערער אכן חווה את האירועים במציאות. גם ביחס לשחזורים שבוצעו בשתי זירות הרצח התקבל רושם דומה. בית המשפט שוכנע מצפייה בסרטי השחזורים כי המערער חזר על פרטי ההודאות שמסר ואף הוסיף פרטים באופן לאופן הביצוע. על יסוד האמור, הגיע בית המשפט לידי מסקנה כי למכלול הודאותיו של המערער משקל פנימי רב וטמונים בו סימני אמת "חדים וברורים". 12. בית המשפט שוכנע כי בחומר הראיות קיים "דבר מה נוסף" להודאות בשפע ולמכביר – הן בגרסאותיהם של חבריו של המערער, שחלקם נטלו חלק בפעילותו הטרוריסטית וחלקם שמעו את התוודותו במעשי הרצח, והן בחוות-הדעת של מומחה מעבדת הנשק, ממנה עולה כי תרמילי הכדורים שנמצאו בזירות הרצח נורו מהאקדח שנמצא בדירת המערער. נמצא כי כל אחת מראיות אלה, בנפרד ובהצטברותן זו לזו, אינה רק "מאמתת" את ההודאות, אלא אף "מסבכת" את המערער במיוחס לו. גם בהודעותיהם של שני השוטרים שנפצעו בכל אחד מפיגועי הירי היה כדי לאמת פרטים המופיעים בהודאות ולכן גם אלה הן בבחינת "דבר מה נוסף". יצוין בהקשר זה כי בית המשפט החליט להעדיף את עדויותיהם של כל שבעת העדים במשטרה על פני עדויותיהם בבית המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, כבקשת המשיבה. בעניין זה נקבע כי העדים מסרו גרסאותיהם מרצון חופשי ולא ננקטו נגדם אמצעי חקירה פסולים כלשהם. הכחשתם את מסירת האמרות או טענת חלק מהם כי אינם זוכרים את הפרטים שצוינו בהודעותיהם, לא נשמעה אמינה כלל ועיקר ודומה היה כי ניסו לסייע למערער בעדותם הכוזבת. 13. המערער הורשע, אפוא, בכל העבירות שיוחסו לו בגדרי האישומים השונים, למעט באישום השני, שבמסגרתו זוכה מעבירה של ניסיון לרצח והורשע חלף עבירה זו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (רצח) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק בזיקה לסעיף 300 לחוק. ביחס לאישום זה קבע בית המשפט כי מהתבטאויותיו של המערער בחקירתו ניכר שלמרות שרצה לבצע פיגוע ירי לעבר כוחות הביטחון הישראליים, טרם הספיק לגבש תכנית קונקרטית למימוש כוונה זו, וביקש לראות כיצד הדברים יתפתחו בשטח, אם וכאשר יפגוש ברכב צבאי או משטרתי. לפיכך המערער היה בשלב סיום ההכנה לקראת ביצוע עבירה של רצח, אך פעולתו נקטעה בטרם הייתה לו מחשבה מגובשת ביחס לאופן ביצוע המעשה. בנסיבות אלה לא ניתן היה לקבוע כי המערער החל לבצע עבירה של ניסיון לרצח, ותחת זאת הלה הורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, כאמור. 14. בגזר הדין הטיל בית המשפט על המערער עונש של שני מאסרי עולם במצטבר זה לזה בגין שני מעשי הרצח בהם הורשע. בעטיין של שאר העבירות בהן הורשע, נדון המערער ל-40 שנות מאסר בפועל, שהצטברו לשני מאסרי העולם. ההליך שלפנינו – טיעוני הצדדים בערעור 15. הערעור מופנה כנגד הרשעת המערער, אשר טוען שיש לזכותו מהאישומים בהם הורשע. המערער לא השיג בפנינו על העונש שנגזר עליו (לא בהודעת הערעור ולא בטיעונים שהעלה לפנינו). 16. בטיעוניהם פרשו הצדדים את עמדותיהם בסוגיות המתעוררות בערעור. עו"ד רבאח מטעם הסנגוריה הציבורית, שהציג בפירוט וביסודיות את טיעוני המערער, טען כי בית המשפט קמא טעה משהחליט להרשיעו בעבירות שיוחסו לו, שכן הראיות שהובאו עומדות על אדנים חלשים ואינן מוכיחות את אשמתו מעל לספק סביר. לשיטתו, נתגלתה בעייתיות בכל ראיה וראיה מבין הראיות שהוצגו בפני בית המשפט. בית המשפט לא נתן משקל לאלימות שליוותה את מעצרו של המערער, ולא לצורה הברוטאלית בה בוצע המעצר, שהחל בפיצוץ דלת הכניסה של ביתו שנעקרה ממקומה והמשיך בחקירה שלוותה באיומים כשהמערער נעדר שליטה על מצבו, ולאחר שעינו נפגעה, נתון שאושר על ידי אחד החוקרים. עוד נטען כי הודאותיו של המערער אינן קבילות באשר ניתנו שלא מרצון טוב וחופשי, כי אם בכזב ומתוך רצון לרצות את חוקריו. עוד הוסיף בא כוח המערער וטען כי המערער לא הוזהר בטרם נחקר לראשונה, וכי המערער הובל והודרך בשחזור על ידי חוקריו. לטענתו, יש להעדיף את גרסאותיהם המכחישות של עדי התביעה על פני ההודאות שנמסרו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. סיכומו של דבר, לדברי בא כוח המערער, בית המשפט שגה כשלא קיבל את טענות הזוטא, כמו גם את עדותם של עדי ההגנה. באשר לכלי הנשק, טען בא כוח המערער כי בית המשפט טעה בקבלו את מסקנת מומחה המשיבה, כי נמצאה התאמה בין תרמילי הכדורים שנמצאו בזירות הרצח לבין האקדח שנתפס בבית המערער, שכן המשיבה לא הוכיחה את שרשרת המוצג ולא היה מקום לאפשר לה להביא ראיות נוספות בעניין זה לאחר שלב הסיכומים. 17. מנגד, טענה המשיבה באמצעות עו"ד כהן, שהגיש עיקרי טיעון סדורים, כי הערעור נסב כולו על קביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט קמא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. על אף השגות המערער, נותרה המקשה הראייתית אמינה וגרעינה הקשה מוביל למסקנה מפלילה. הכחשתו הגורפת של המערער שוללת את האפשרות לבנות תזה אמינה הבנויה על הודאה חלקית בעובדות. כפי שצוין, הרשעת המערער נסמכת על הודאותיו בחקירותיו, גרסאות עדים מעורבים וחוות דעת מומחה הקושרת בין זירות הרצח לבין כלי הנשק שנתפס בבית המערער. בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את קבילות ההודאות ומשקלן ושלל טענות בדבר איומים, אלימות, לחץ נפשי והיעדר אזהרה כדין. בית המשפט קבע כי המשקל הפנימי של ההודאות רב וכי הן משתלבות עם ראיות חיצוניות, המצויות "בשפע ולמכביר" בהודעות השוטרים, בגרסאות העדים ובחוות הדעת לעניין הנשק. הראיות הללו, שאינן רק ראיות מאמתות אלא אף מסבכות, בהשתלבותן ובהצטברותן למכלול – מבססות את הרשעתו של המערער ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים. דיון 18. השאלה הבסיסית העומדת להכרעתנו היא אם הוכחה במידת הוודאות הנדרשת בהליך פלילי אשמתו של המערער בעבירות בהן הורשע, כאשר הנדבך העיקרי עליו נשענת ההרשעה הוא הודאותיו בפני חוקרי השב"כ והמשטרה. לפיכך עלינו לבחון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשלושה היבטים: קבילות הודאותיו של המערער בהתאם למבחנים המקובלים לבחינת קבילות הודאה שמסר נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט; משקלן של ההודאות, בהנחה שהן קבילות; ולבסוף את החיזוקים שנמצאו להן בחומר הראיות. 19. בפתח הדברים אדגיש כי כל טענות המערער בדבר הרשעתו נוגעות לממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי. כידוע, על דרך הכלל לא תטה ערכאת הערעור להתערב בממצאים כגון דא, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית בהתרשמות ישירה מן העדים (ראו למשל: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (10.03.08)). המערער התעלם בערעורו מהלכה זו ואף לא ניסה לטעון כי התקיימו בעניינו החריגים שנקבעו לה. אומר כבר עתה כי לא מצאתי כל עילה להתערב בממצאיו ובמכלול מסקנותיו של בית המשפט קמא, שבחן את חומר הראיות שהונח לפניו בצורה מעמיקה, מפורטת והגיונית. אף אני שוכנעתי כי התשתית הראייתית שנאספה והוצגה לחובת המערער מבססת ברמת ההוכחה הנדרשת את אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו. המסגרת הנורמטיבית 20. במוקד דיוננו ניצב סעיף 12 לפקודת הראיות, שעניינו קבילותה של הודאת נאשם שנמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט, וזוהי לשונו: הודיה 12(א) "עדות על הודיית נאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". הוראת סעיף זה היא בבחינת חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, ומאפשרת את קבלת ההודאה כראיה במשפט, אם הוכח שנמסרה באופן חופשי ומרצון. מובן שכל חקירה, גם חקירה הוגנת, קשה היא לנחקר ומעמידה אותו במצבים שאינם נוחים, שעה שהחוקרים מבקשים להציל מפיו מידע ולקדם את החקירה. גם אם האווירה נראית רגועה, הרי שלא מדובר בשיח רעים אלא בניסיון לברר את גרסתו ולרדת לחקר האמת. "אדם הנחקר בתנאים שבהם מוגבל חופש התנועה שלו, בין אם הוא במעצר, ובין אם לאו, קשה לומר עליו, מעיקרו של דבר, שהוא פועל מרצונו החופשי, אלא אולי באותם מקרים, הנדירים יחסית, שבהם הוא מוסר את אמרתו מרגשות חרטה אמיתיים" (דו"ח הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (1994), עמ' 12; ראו גם בג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 834- 835, בפסק-דינו של הנשיא ברק והאסמכתאות שם). 21. פסיקתו של בית משפט זה התמודדה מאז ומעולם עם השאלה מהי הודאה "חופשית ומרצון", שאינה קלה להגדרה, ובמשך השנים נמתחה ביקורת רבה על מבחן זה בשל היותו, על פי הנטען, מבחן מלאכותי ועמום וכן כי למעשה קיים קושי לבחון את השפעתם של אמצעי החקירה על רצונו החופשי של הנחקר. בפסיקה באו לידי ביטוי שלוש גישות פרשניות שונות למבחן הקבוע בסעיף 12. לפי הגישה הראשונה, גישת הנשיא לנדוי, אמצעי חקירה פסולים דוגמת אלימות פיזית, איומים, פיתוי והבטחה לא הוגנים, הפעלת לחצים פסיכולוגיים אסורים על נאשם בחקירתו – שוללים את קבילות ההודאה נוכח הפגיעה הקשה בכבודו כאדם ובשלמות גופו ונפשו. ההנחה היא כי הודאה שנגבתה באמצעים פסולים אינה הודאת אמת ולכן יש לפוסלה על הסף, מבלי לבחון את מידת השפעתם של האמצעים על חופש הרצון של הנחקר ועל אמיתות ההודאה. לפי הגישה השניה, שאביה הוא השופט ח' כהן, אף כשמדובר באמצעי חקירה פסול באופן קיצוני עדיין יש לבדוק את נסיבותיו של כל מקרה לגופו, אם היה בו כדי לשלול את רצונו החופשי של הנחקר או שחרף השימוש באמצעי הפסול, נותרה בידיו יכולת הבחירה בכל הנוגע למסירת הודאתו, שאז תהא ההודאה קבילה. הגישה השלישית, זו של השופט גולדברג בפסק הדין בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197 (1984) (להלן: עניין מועדי), היא הגישה המקובלת כיום בפסיקה ומהווה דרך ביניים בין שתי הגישות הפרשניות שתוארו. על פי גישה זו, שימוש באמצעי חקירה פסול כשלעצמו לא יביא לפסילת ההודאה, ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ולגופו, אם חרף השימוש באמצעי זה, לא נפגמה חופשיות רצונו. לצד זאת, שימוש באמצעים פסולים קיצוניים הפוגעים בצלם דמות האדם של הנחקר יוביל לשלילת קבילות ההודאה, מבלי שתיבחן ההשפעה בפועל של האמצעים על חופשיות רצונו של הנחקר. 22. בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי נוכח התכלית שעניינה הגנה על זכויות נאשמים בחקירתם, ובהשראתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הראוי לפרש את כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 כך שאמצעי חקירה פסולים שיש בהם כדי לפגוע שלא כדין בזכותו של הנחקר לשלמות הגוף או כדי להשפילו ולבזותו מעבר לנדרש כתוצאה מעצם קיומה של חקירה, יובילו לפסילתה של ההודאה מיניה וביה, בלא צורך לבחון את השפעתם של אמצעי החקירה האמורים על אמיתות ההודאה שנמסרה בחקירה. פרשנות זו קרובה בעיקרה לגישתו של השופט גולדברג בעניין מועדי. יחד עם זאת, טיבם והיקפם של אמצעי החקירה הפסולים שייכללו כיום בגדר המבחן של "פגיעה בצלם דמות האדם של הנחקר" עשוי להיות רחב מבעבר נוכח השפעתו הפרשנית של חוק היסוד (ראו פרשת יששכרוב, פסקה 33 לחוות דעתה של הנשיאה ביניש). עוד נקבע כי פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו, תוביל לפסילת ההודאה אך אין בכך כדי לקבוע כי כל פגיעה בזכות מוגנת של הנחקר תוביל בהכרח לפסילת קבילות הודאתו – פרשנות כזו תפגע יתר על המידה בערכים הנוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור, שגם להם יש ליתן משקל בבחינת קבילותה של הודאה. כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 נועד, אפוא, להגן מפני פגיעה משמעותית באוטונומיית הרצון של הנאשם במסירת הודאתו, הכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו (פסקה 34 לחוות דעתה של הנשיאה ביניש). 23. גם אם שוכנע בית המשפט כי ההודאה קבילה מבחינת נסיבות גבייתה, עליו להוסיף ולבחון את משקלה כדי לקבוע את אמיתות תכנה. אשר למשקלה של ההודאה כבר נפסק לא אחת כי המשקל יקבע על פי שני מבחנים מצטברים: המבחן הפנימי – העוסק בשאלת הגיונה הפנימי של ההודאה, היגיון הנלמד מתוכן ההודאה ומסימני האמת הניכרים בה; והמבחן החיצוני – "הדבר מה נוסף" – שמטרתו לתור אחר תימוכין ראייתיים מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בהם כדי לאשר את אמיתותה (ראו: ע"פ 6021/11 יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (24.2.14); ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979); ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקה 31 בפסק דינו של השופט לוי (22.6.09), להלן: עניין אלזם). 24. לצד סעיף 12 לפקודת הראיות, התווסף כלל הפסילה הפסיקתי המאפשר פסילת ראיות מסוגים שונים, לרבות הודאות, שהושגו באמצעים פסולים, כשהכוונה היא לאמצעים אשר הביאו לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן או לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. זאת, אף כאשר לא קיים כל חשש בדבר אמיתות הראיה, או לענייננו – ההודאה (פרשת יששכרוב, פס' 32, 68-63 לחוות דעתה של הנשיאה ביניש; עניין אלזם, פס' 4 לחוות דעתה של השופטת חיות). לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסול קבילותה של הודאה אם נוכח הוא לדעת כי זו הושגה שלא כדין, בהתאם לנוסחת האיזון שבפסק הדין, אשר משקללת את מכלול האינטרסים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה חקר האמת, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מצד אחד; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מהצד השני. קבילות ההודאות 25. בעניין שלפנינו אנו נדרשים לבחון את קבילותן של הודאות המערער בפני חוקרי השב"כ בשלבי החקירה הראשונים וכן את קבילותן של ההודעות שנגבו לאחר מכן במשטרה על ידי חוקרי המשטרה. בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה את אמרותיו של המערער כפי שתועדו בזיכרונות הדברים של השב"כ, בהודאותיו בכתב כפי שנמסרו בחקירת המשטרה ובשחזורים המוסרטים בזירת הרצח (סעיפים 24-14 להכרעת הדין). במטרה לסכל פיגועים נוספים נערכה החקירה בראשיתה על ידי השב"כ ותועדה בזיכרונות דברים, ולאחר מכן נגבו הודעותיו במשטרה. 26. המערער נחקר במשך כשבועיים, החל מיום מעצרו ביום 20.8.08 ועד לשחזור מעשיו בזירות פיגועי הירי ביום 9.9.08. המערער נעצר סמוך לשעה אחת אחר חצות, בפתח ביתו שבירושלים, כאשר שתי חוליות שוטרי ימ"מ פרצו את דלת הבית באמצעות חומר נפץ, ותושבי הבית נקראו לצאת מהדירה. המערער נעצר, נערך חיפוש על גופו, ידיו נאזקו והוא נלקח אל חוקרי השב"כ שתחקרו אותו בתוך רכב בסמוך לביתו. במסגרת חקירה ראשונית זאת, הודה המערער בביצוע פגועי הירי (ת/2א). המערער הביע נכונות לשתף פעולה בחקירה והסגיר אמצעי לחימה שהיו ברשותו. המערער מסר לידי אנשי השב"כ שלושה אקדחים עם משתיקי קול, אקדח עט, כדורי נשק ושק מבד יוטה. המערער אישר כי השק היה אמור לשמש לחטיפת אדם אך הבהיר כי לא התגבשה תכנית קונקרטית לכך. אשר "לנשק הארוך" השיב כי מכר רובה 16M לסוחר בחברון. 27. אשר לטענות המערער בדבר אלימות פיזית שננקטה כלפיו לאחר החקירה הראשונית ברכב, עת הוחזר לביצוע החיפוש בביתו, קבע בית המשפט המחוזי כי הדברים מופרכים שכן עוד קודם לכן סמוך לאחר מעצרו, במהלך התחקור ברכב, כבר הודה באזני חוקרי השב"כ כי ביצע את פיגועי הירי הקטלניים, ואימץ את עדויות עדי התביעה המפריכות את טענתו כי הותקף על ידי החוקרים. המערער יצא מביתו לאחר הפריצה הרועמת לביתו ובעקבות כריזת המשטרה, לא התנגד למעצרו ולא לכבילתו באזיקים. על פי עדויות חוקרי השב"כ לא ננקטה כלפיו כל אלימות והוא שיתף פעולה והצביע על מקום הסתרת כלי הנשק והתחמושת שנמצאו בביתו. גם שוטרים נוספים שהגיעו למקום כדי לתפוס מוצגים לא הבחינו בגילויי אלימות כלפי המערער. בית המשפט דחה את עדותן של עדות ההגנה שלא היו אמינות בעיניו, אשר מסרו גרסאות כלליות וסתמיות ללא פירוט שיש בו כדי לתמוך בגרסת המערער. גם התמונה שהציג המערער לא שכנעה את בית המשפט, שכן לשיטתו אין בה כדי להצביע על תקיפתו לאחר מעצרו. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא ננקטה אלימות פיזית כלפי המערער בזירת המעצר, לא בשלב שקדם להתוודותו בתחקור הראשוני ברכב, ואף לא בשלבים המאוחרים יותר של החיפוש בדירה והעברתו למתקן החקירות במגרש הרוסים. קביעה זו מקובלת עליי, כמו גם קביעתו של בית המשפט בהמשך לאמור לעיל, שהבהיר כי לא מצא ליתן אמון בטענות המערער בדבר מעשי האלימות הנטענים, טענות אשר לבשו ופשטו צורה במהלך המשפט ובפרט כשחלק מהן לא הועלו בפתיח למשפט הזוטא (ראו עמ' 42 הכרעת הדין). 28. בבוקר יום 21.8.08, נחקר המערער במתקן השב"כ (ת/2ב). המערער הודה אך טען כי פעל לבדו. הודעתו הראשונה במשטרה נגבתה באותו הבוקר על ידי החוקר קבלאן (ת/3). המערער הוזהר ואמר בפתח הודעתו כי ברצונו לספר כל מה שקרה, ואכן מסר את גרסתו וסיפר בפירוט רב על משפחתו, עבודתו במכירת תכשיטים ומנהגי התפילה שלו. לשאלת החוקר מסר פרטים לגבי מכשיר הפלאפון שלו ולגבי האקדח שרכש בחברון בשנת 2008, עת ביקר את בן דודו שעובד בחנות בגדים במקום. בבית קפה בעין צ'ארה קנה, לדבריו, אקדח מסוג פראבלום לאחר משא ומתן לגבי המחיר, בסכום של 1000 דינר, עבורו שילם במזומן. כן קנה עוד 50 כדורי תחמושת. המערער נשאל על ידי החוקר לגבי פיגוע שעליו סיפר בחקירתו בשב"כ ושאותו ביצע במחסום בראס חמיס. בהודאתו פירט המערער תחילה את המניע למעשה והבדיקות שערך לגבי האפשרויות לביצוע הפיגוע, וכך אמר: "בחודש ינואר השנה 2008, אני ראיתי שיש הרבה בעיות בין ישראל ועזה והמצב גרוע ושישראל מנעה את הספקת החשמל לעזה ולבתי החולים וגם הדלק, החלטתי לבצע פיגוע כנגד מטרות צבאיות ולא כנגד אזרחים בישראל, אני בכל יום הייתי עובר במחסום ראס חמיס ורואה שהחיילים במחסום לא מרוכזים והחייל שעומד לשמור גבו מופנה אל מחוץ למחסום וקל לבצע פיגוע במחסום זה ובו משרתים חיילי משמר הגבול ואני יודע לפי הלבוש שלהם והם לובשים צבע זית וירוק ואני החלטתי לבצע את הפגוע כנגדם במחסום וביום חמישי 24.1.08 חזרתי מתפילת "אל עישא" עם הרכב שלי הפורד..." בהמשך הדברים הציג המערער תיאור מפורט ומדויק של החיילים שראה במחסום ובתוך חדר הזכוכית. המערער סיפר כיצד נסע לביתו שבשכונת ענאתה, כאשר בשעה 21:30 לערך הביא את האקדח שקנה בחברון, הכניס את הכדורים לתוך מחסנית, ניקה אותם כך שלא תהיינה טביעות אצבע. כמו כן תיאר את לבושו במדויק וכיצד עלה לרכב, חזר למחסום, ראה את החייל והחיילת עדיין בחדר הזכוכית, עבר את המחסום עם תעודת הזהות שלו וכשראה שאין במקום אנשים ורכבים, התקרב לעבר החייל שעמד בכניסה לחדר הזכוכית, פניו אל החיילת, כאשר שניהם היו "עסוקים עם עצמם", כלשונו. לאחר מכך הוסיף המערער: "התקרבתי מאחורי החייל הוצאתי את האקדח מהז'קט כיוונתי לעבר הראש של החייל מאחוריו ממרחק עשר או עשרים סנטימטר יריתי לחייל בראש מאחורה ראיתי אותו קצת נוטה קדימה ואז נופל לאחור לכוון שלי..." הבאתי ולו חלקים קטנים מדברי ההודאה המפורטים של המערער הכוללים תיאור מדויק של אופן ההמתה והאירועים שקדמו לה. מידת הפירוט של האירועים יכולה להינתן רק על ידי מי שחווה אותם ומתאר את השתלשלות הדברים המדויקת ואת מלוא התצרף של תמונת המצב. הדברים, כפי שתוארו, אינם יכולים להיות דברי החוקרים שנשתלו בפיו ולא של אדם הנתון למעשי אלימות ומוסר דבריו כשהוא מוכה וכואב או במצב של לחץ נפשי. 29. ביום 8.9.08 נגבתה הודעתו השניה של המערער במשטרה (ת/5). לאחר שמסר בחקירת השב"כ פרטים נוספים על אודות פעולות הטרור שביצע, אישר המערער כי ג'ואלני הצטרף אליו לביצוע הפיגוע בראס חמיס, לאחר שנמסר לו על ידי חוקרי השב"כ כי ג'ולאני הודה במעורבותו בפיגוע (ת/2 ו- ש' 2). המערער מסר פרטים על אודות תכנון הפיגועים והוצאתם אל הפועל יחד עם המעורבים הנוספים. כך, מסר המערער כי שניים מארבעת החברים שאליהם פנה סרבו להשתתף בביצוע הפיגועים, ולבסוף בפועל השתתף רק גו'לאני. על פי הסיכום ביניהם, היה והמערער נהרג בפיגוע ג'וליאני צריך היה להודיע על כך לבני משפחתו. בתשובה לשאלת החוקר מדוע החליט לבצע ירי על החיילים, השיב המערער: "החלטתי לבצע את הפיגוע מאחר וקיים מצור והפסקות חשמל ופעילות צבאית של הצבא הישראלי שמבצע פעילות בעזה ולכן החלטתי לנקום בחיילים" ומשנשאל לגבי הפרטים של הפיגוע השני – בשער האריות – הוסיף וסיפר: "לאחר הפיגוע המוצלח הראשון שביצעתי במחסום ראס חמיס התחלתי לחשוב לבדי על פיגוע ירי אחר על החיילים. תמיד הייתי עובר בדרך שלי למסגד אל אקצא מכיוון שער האריות. ותמיד ראיתי שנמצא שם חייל ושוטר בפתח של השער ואז התחלתי לחשוב ולבשל תכנית בראשי לבצע את הפיגוע שם בשער האריות. ומצאתי לנכון שהמקום הוא מתאים לפיגוע נוסף כי משם ישנה אפשרות שאוכל לברוח לאחר הפיגוע. יום או יומיים לפני שביצעתי את הפיגוע התחלתי לצפות על תנועת החיילים בכל פעם שהייתי נכנס להתפלל במסגד אל אקצא [...] וסיכמתי יחד עם לואי אבו נג'מה שאני הולך לבצע את הפיגוע יום למחרת והוא הסכים לעניין הזה. התפקיד של לואי היה לצפות על הכביש שמוביל לשער האריות (השבטים) ולאחר שהכביש יתרוקן, להתקשר אלי שאני אוכל להיכנס ולבצע את הפיגוע. וביום למחרת, בערך בשעה 19:00, הלכתי להתפלל במסגד. פגשתי את לואי במסגד ושאלתי את לואי אם הוא יכול לבצע איתי את הפיגוע היום. הוא הסכים ויצאתי עם לואי מהמסגד אל אקצא והלכתי לכוון החניה שצמודה לכביש הראשי ליד רוקפלר. הבאתי את האקדח מהאוטו והתחלתי להתקדם ברגל לכוון בית הקברות והמתנתי לשיחת טלפון של לואי לאחר שהתפנה הכביש. לואי התקשר אלי ואני התחלתי להתקדם ברגל לכוון שער האריות (השבטים) והבחנתי בחייל ובשוטר התקדמתי לכוונם עד שהגעתי למרחק של שני מטר מהחייל, הוצאתי את האקדח שהיה איתי ובצעתי ירי לעבר החייל, זה היה פנים מול פנים. אני בצעתי ירייה אחת לכוון החייל ואחרי זה יריתי עוד שני כדורים לעבר השוטר, אבל לא פגעתי בשוטר ונהיה לי מעצור באקדח והשוטר שלף את האקדח שלו והתחיל לבצע ירי לכווני תוך שאני בורח לכוון הרכב..." דבריו של המערער משלבים התבטאויות שונות בדבר המניעים הלאומניים שעמדו ביסוד מעשי הרצח וכן אמרות המביעות גאווה על מעשיו, תסכול בשל לכידתו וצער על מעצרם של חבריו. גם כאן התייחס המערער לפרטי פרטים של כל אחת מהסיטואציות שאותן תיאר, באופן שמגביר את אמינות סיפורו ומשכנע כי דבריו מתארים את ההתרחשויות כהווייתן. הדברים כפי שהם מתוארים, נראה שלא נמסרו תחת לחץ או איומים וניתנו מתוך רצון חופשי. בית המשפט המחוזי הסתמך על עדותו של החוקר שגבה את ההודעה, אשר ציין כי המערער שיתף עמו פעולה לאורך כל החקירה ודיווח באופן שוטף וברור על פרטי הפיגועים, וכן כי לא שמע מהמערער כל תלונה בדבר לחץ או איומים שהופעלו כנגדו. 30. ביום 9.9.08 נגבתה מהמערער הודעתו השלישית במשטרה (ת/6). בהודעה זו חזר ותיאר פעם נוספת את הפיגועים שביצע במחסומים, וכן ערך תרשימים בהם שרטט את מהלך האירועים. בהודעה נוספת, רביעית במספר, שנגבתה באותו יום על ידי אותו החוקר (ת/7), השלים המערער פרטים באשר לניסיון לבצע פיגוע ירי ברכב משטרה באזור ים המלח. לדבריו, הוא נסע למקום עם חבר כשהם חמושים באקדחים אך התכנית לא יצאה אל הפועל משום שלא פגשו רכב משטרתי בדרכם. 31. באותו היום, 9.9.08, לקראת חצות, שחזר המערער בפני חוקרי המשטרה בזירות פגועי הירי את מעשי הרצח שבביצועם הודה, ואלה תועדו בווידאו (ת/8, ת/8א). בשער האריות, בין היתר, הצביע המערער על המדרגה עליה ישבו השוטרים, וכן הדגים את האופן בו ירה בשניים וכיצד נמלט מהזירה שעה שנתקל במעצור בנשקו. בשחזור בראס חמיס הצביע על האזור שבו החנה את רכבו, על המקום ממנו צפה על הזירה והמתין שיתרוקן מאדם. המערער הוביל את השוטרים למחסום והדגים כיצד ירה בראשו של השוטר ואחר כך בשוטרת, נטל את נשקו של השוטר ונמלט מהמקום. 32. בית המשפט קמא התייחס בפסק דינו לכל טענות הסנגור ולא השאיר אבן שלא נהפכה. בתוך כך, התייחס לטענות הנוגעות לאלימות פיזית שספג המערער, לחץ נפשי שהופעל עליו בחקירה, לחץ פיזי של ידיו האזוקות והיעדר האזהרה מצד החוקרים. עדויות חוקרי השב"כ לפיהן לא הושמעו איומים כלפי המערער, וכי המניעים שהנחו אותו לשתף פעולה ולהודות במעשים נבעו מסברתו שפעילותו נחשפה ואין עוד טעם או תועלת בהכחשתם, נמצאו אמינות על ידי בית המשפט. גם הטענה בדבר לחץ פיזי מתמשך כתוצאה מחקירתו האינטנסיבית של המערער סמוך לאחר מעצרו נדחתה, שכן המערער הועבר בשעה 4:05 למתקן החקירות במגרש הרוסים, כאשר החקירה הנוספת לאחר התחקור הראשוני החלה בשעה 7:10 בבוקר, ומכאן שהחקירה הופסקה למשך כשלוש שעות ולא נמשכה שתים עשרה שעות ברציפות, כטענת ההגנה. עוד צדק בית המשפט בקבעו כי נוכח אופייה הסיכולי של חקירת השב"כ והצורך המיידי להשיג מידע מפי המערער, הייתה הצדקה עניינית להמשך את ניהול החקירה במהלך שעות היום שכן המערער טען שחשדות החוקרים בדבר מעורבותם של אחרים הינה חסרת בסיס, מה שהסתבר בחקירותיו הנוספות כשגוי ומטעה. 33. אשר לשחזורים, טען הסנגור כי המערער הובל לשחזורים על ידי חוקריו וכי לא היה בהם כדי לתרום לראיות נגדו. בערעור נטען כי בית המשפט לא ייחס משקל לטענותיו של המערער כי התמצא בזירות האירועים בהיות המקומות מוכרים לו, בסביבה בה הוא נמצא מידי יום. כמו כן, ממידע שהתפרסם לאחר האירועים ידע פרטים לצורך השחזור. עוד טען הסנגור כי מצפייה בשחזור ניתן לראות את ניסיון החוקרים להדריכו ולהובילו למקום בו נורה הקרבן באירוע שבאישום הרביעי. השחזורים בוצעו על ידי המערער בשתי זירות הרצח. במהלך השחזורים חזר המערער על פרטי ההודאות שמסר בדבר ביצוע הפיגועים, הוביל את השוטרים והצביע אל עבר המקומות בהם עמדו קרבנותיו בפירוט רב ובביטחון. בית משפט המחוזי קבע שלא היה כל ניסיון להדריכו והוא השיב על כל שאלות החוקרים וניסה לדייק בדברים ולתקן פרט זה או אחר כשלא הובהר כהלכה. לא מצאתי בנסיבות העניין הצדקה לסטות מקביעות אלה. 34. ועתה לטענת הסנגור כי המערער לא הוזהר בחקירתו בשב"כ בדבר זכויותיו. בסוגיה זו קבע בית המשפט כי העדר אזהרה בדבר זכות השתיקה לא הוכרה בפסיקה כאחד "מאבות הפסול" אשר יש בהם כשלעצמם להוביל לפסילת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, אלא כפגם שיש לבחון את מידת השפעתו על חופשיות רצונו של הנחקר. לגופו של עניין, בית המשפט קמא קבע כי אין כל יסוד לטענה לפיה אמרות המערער בשב"כ ובמשטרה נמסרו מבלי שהיה מודע לזכותו שלא להפליל עצמו. בית המשפט קיבל ללא עוררין את עדויות חוקרי השב"כ, שנתמכו ברישומיהם, כי למערער הובהר כבר בפתח התחקור הראשוני על זכות השתיקה העומדת לו. בנוסף לכך צוין כי עם הגעתו נמסר למערער "טופס מידע לעצור" המבהיר את זכויותיו המשפטיות ובכלל זה הזכות להימנע מהפללה עצמית, והמערער קרא אותו וחתם עליו, ובהמשך בכל עת שנגבו ממנו הודעות על ידי חוקרי המשטרה הודע לו על זכות השתיקה. בהתחשב באמור לא שוכנעתי שיש עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט דלמטה גם בהקשר זה ואני מאמצת אותן. 35. סיכומו של דבר, תוכן אמרותיו של המערער ומכלול הראיות הנוגעות להליכי חקירתו שכנעוני בקיומה של תשתית ראייתית ברורה, כי החקירה התנהלה באופן הוגן, כי לא הופעלו כלפי המערער אמצעים פסולים וכי לא נפגמה חופשיות רצונו במסגרת מסירת ההודאות. בחינה מדוקדקת של ההודאות מבהירה כי המערער בחר להשיב לשאלות החוקרים בדייקנות ובקפידה, הסביר את מניעיו לביצוע ואת המעשים וטעמיו להודות בביצועם. בשלבים מאוחרים יותר של החקירה אף "הרהיב עוז", כפי שציין בית המשפט המחוזי, וטען באזני חוקריו כי אינו מצטער על מעשיו אלא רק על כך שנתפס ולא נהרג כשהיד. בית המשפט השתכנע במה שעולה בבירור מקריאת ההודאות, כי המערער ברר את מילותיו, עמד בחקירתו על גרסאותיו ומסר אותן מרצונו הטוב והחופשי. אשר לתקלה שאירעה בכך שחקירת המערער במשטרה (ת/3) הופסקה לאחר שחזר בו מדברים שמסר קודם לכן בחקירת שב"כ, הרי שאני מקבלת את טיעוני בא כוח המשיבה לפיהם אין הדבר פוגע בקבילות הודאת המערער אלא יכול היה רק להשפיע על משקלה של אותה הודאה לאחר בחינת מכלול הראיות. משקל ההודאות 36. כזכור, משקלה של הודאה ייקבע על פי שני מבחנים מצטברים: מבחן פנימי, המתייחס לתוכן ההודאה ולסימני האמת העולים ממנה; ומבחן חיצוני, שעניינו בתימוכין ראייתי חיצוני להודאה. 37. דומה כי אין צורך להכביר מילים בנוגע למשקלן הפנימי של הודאות המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי להודאות ולשחזורים משקל פנימי רב וסימני האמת הניכרים מתוכם "חדים וברורים". גם אני התרשמתי כי ההודאות מפורטות מאד, סדורות, מדויקות, מתיישבות אחת עם השניה ומכילות עובדות דומות. לכך מצטרפים השחזורים, גם מהם מתקבל רושם אותנטי, והשרטוטים שערך המערער, המבהירים את מהלך האירועים. כאמור, אף התבטאויותיו של המערער בדבר המניעים הלאומניים שביסוד מעשיו והגאווה שהביע בפני חוקריו על ביצועם, מחזקות את אמינות ההודאות. 38. ומכאן למבחן החיצוני. אציין כי מבחן זה דורש "דבר מה נוסף" להודאה במטרה להסיר חשש שהנאשם לקח על עצמו ביצוע עבירה שאין הוא אחראי לה. התוספת הראייתית אינה צריכה לסבך את הנאשם בעבירה או להצביע על אשמתו, אלא לאשר במידת מה את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה. ניתן להסתפק בכל ראיה – ישירה או נסיבתית – שיש בה כדי לאמת את ההודאה (ראו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, פסקה 17 לחוות דעתו של השופט לוי (14.12.06); ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2) 1489, 1499 (1960); ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(3) 1489, 1499 (1960)). 39. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים "בשפע ולמכביר" בחומר הראיות, והתרשם לגבי חלק מראיות החיזוק, כי יש בהן אף כדי "לסבך" את המערער במיוחס לו, לא כל שכן בהשתלבותן ובהצטברותן זו לזו. 40. כך למשל, פסק בית המשפט כי גרסאותיהם של חבריו של המערער, שחלקם היו שותפים למעשי הטרור וחלקם היו עדים להתוודותו במעשים, מחזקות את העבירות המיוחסות לו בכל אחד מהאישומים. ראיות אלה פורטו בהרחבה על ידי בית המשפט בהתייחס לכל אחד מהעדים – ג'ולאני, טלאל, וכן אמרותיהם של כרים אבו סנינה, מוחמד אמין אבו סנינה ואוסמה חדד, כמו גם הודעותיהם במשטרה של עבד אל סמיע שבאנה ולואי. כזכור, שמונת עדי התביעה המדוברים הפלילו את המערער בעדויותיהם במשטרה, כאשר שבעה מהם הכחישו בבית המשפט את תוכן אמרותיהם, וטענו כי אלה נגבו כתוצאה מלחץ לא הוגן שהופעל כנגדם על ידי החוקרים. בית המשפט העדיף את אמרותיהם במשטרה על פני עדותם בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. בהקשר זה פסק כי העדים מסרו גרסאותיהם מרצונם החופשי וכי לא ננקטו נגדם אמצעי חקירה פסולים. הטענות כנגד קבילות האמרות והכחשת מסירתן, כמו גם הטענות של אי זכירת הפרטים שצוינו בהודעות, נדחו על ידי בית המשפט בהתרשמו כי אלה ניסו לסייע למערער בעדותם הכוזבת. בית המשפט עמד על כך שכל עד מסר תיאור מפורט וסדור על אודות הפעילות המיוחסת למערער וקבע כי מדובר בעדויות קוהרנטיות התואמות את הודאתו של המערער לפרטיה. אינני מתעלמת מטענותיו של בא כוח המערער בהקשר זה ולאחר בחינה של הדברים שוכנעתי שאין עילה להתערב בהתרשמותו הישירה של בית המשפט מהעדים, מהכחשותיהם, מהדברים שמסרו בהודעותיהם הקוהרנטיות אשר תאמו את דברי המערער ובעיקר התייחסות בית המשפט לניסיונות העדים לחמוק מדבריהם במשטרה ומניסיונם להטעות את בית המשפט במטרה לסייע למערער בעדותם הכוזבת, כפי שקבע זאת בית המשפט. 41. זאת ועוד, גם בהודעותיהם של שני השוטרים שנפצעו בפיגועי הירי ואשר הוגשו בהסכמת הסנגוריה, מצא בית המשפט תימוכין לפרטים המופיעים בהודאותיו של המערער. משכך קבע כי גם הודעות אלו מהוות "דבר מה נוסף" להודאתו. 42. לאלה יש להוסיף את חוות דעתו של מומחה מז"פ, לפיה תרמילי הכדורים שנמצאו בזירות הפיגועים במחסום ראס חמיס ובשער האריות נורו מאקדח הפראבלום שנתפס בביתו של המערער. בעניין זה דחה בית המשפט את טענות המערער כי הנשק הושתל בביתו וכי לא הוכח שהאקדח שנתפס בביתו הוא האקדח נשוא חוות הדעת. בית המשפט קיבל את דבריהם של חוקרי השב"כ כי המערער הוא שהוביל אותם למקום הסתרת הנשק בביתו וכי הנשק סומן על ידי החוקרת שתפסה אותו. בתחילת המשפט הודיע הסנגור כי הוא מוותר על שורה של עדים, ובכללם עדים שטיפלו במוצגים לרבות בנשק. כשהוגשו חוות דעת המומחים לנשק בהסכמה, לא הביע הסנגור כל הסתייגות ולא העלה טענה בעניין שרשרת העברת המוצגים לבדיקה. הטענה באשר לשרשרת המוצג עלתה לראשונה בסיכומים, כאשר המשיבה טענה כי להבנתה לא היה העניין במחלוקת. אלא שזיהוי הנשק שנתפס בבית המערער כנשק נשוא חוות הדעת עולה בבירור מדו"ח התפיסה (ת/23) ומחוות דעת מומחה הנשק עזרא שושני (ת/24 א). באלה יש כדי להשיב לטענות הסנגור באשר להשגותיו לעניין הנשק. בית המשפט אישר למשיבה להגיש את מסמכי השרשרת גם בשלב מאוחר של ההליך לאחר שכבר הוגשו הסיכומים ובכך יש כדי לסיים את הדיון בנושא. עם זאת ולמען הסר ספק אדגיש שגם בלי מסמכים אלה, ניתן היה להשתכנע שמדובר באותו האקדח. 43. על בסיס כל האמור, שוכנעתי כי גרסאות חבריו של המערער מהוות תוספת ראיתית מאמתת בבחינת "דבר מה נוסף" להודאות המערער ביחס לכל אחד מארבעת האישומים המיוחסים לו. לאלה מתווספת כאמור הודעות שני השוטרים שנפצעו וחוות דעת מומחה מעבדת הנשק. 44. באשר על כן, גם בהיבט משקל ההודאות – הפנימי והחיצוני – איני רואה הצדקה לסטות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. לסיכום 45. בחינה מדוקדקת של מכלול החומר מובילה למסקנה שאין עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן הודאותיו של המערער קבילות, בעלות משקל רב ונתמכות בראיות מחזקות כנדרש. מארג הראיות הנשען על שלושת האדנים, כפי שפורטו, מוביל למסקנה כי המערער אכן ביצע את שני הפיגועים הקטלניים המיוחסים לו, וכן כי היה מבצע פעיל ומרכזי של שני ניסיונות הפיגועים האחרים. לדעתי, הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו (לרבות המרת עבירת ניסיון הרצח בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, במסגרת האישום השני) – בדין יסודה, ואין כאמור יסוד להתערב בה. לעניין העונש 46. בא כוח המערער לא התייחס בהודעת הערעור ולא בטיעוניו לפנינו לעניין העונש. עם זאת, נאמר ולו גם בקצרה, כי מעשיו של המערער שבוצעו על רקע אידיאולוגי הם מהחמורים והקשים שידענו. המעשים אופיינו בחתירה למטרה ברורה, בעזות מצח ובעיקר הובילו לתוצאות קשות בהן קופחו חיי אדם שעמדו על משמרתם. מדובר במעשי קטילה שונים עם מספר קרבנות שקפחו חייהם, בעוד האחרים נפצעו או שעמדו בפני קטילת חייהם. המעשים תוכננו בקפידה והתפצלו לשלושה או ארבעה ראשים נפרדים. תוצאות מעשיו של המערער, כמו גם כישלונותיו, לא הרתיעו אותו מלהמשיך בניסיונות לאתר את המקום והשעה ובעיקר ההזדמנות לבצע פיגועים נוספים. המעשים בוצעו בקור רוח כאשר המערער נמלט מהזירות לאחר שפגע בקורבנותיו. עונש המאסר הקשה והממושך שגזר עליו בית המשפט המחוזי נראה לי הולם וראוי בנסיבות אלה, וממילא בהיעדר ערעור על גזר הדין, אין לנו אלא לאמץ את העונש שהוטל. סוף, דבר הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את הרשעת המערער על כנה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: את עמדתי בדבר דרך בחינת הודאת נאשם הבהרתי בע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב (18.10.2010)). באשר למקרה המונח בפנינו, דעתי כדעת חברתי השופטת ע' ארבל כי דין הערעור להידחות לנוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי ואשר לא מצאתי עילה להתערב בהם, ובשים לב לחיזוקים השונים שצוינו על ידי חברתי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט ע' ארבל. ניתן היום, י"ד בסיון תשע"ד (12.6.14). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10015070_B24.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il