רע"פ 1507/05
טרם נותח
פלוני נ. מדינת ישראל
סוג הליך
רשות ערעור פלילי (רע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק רע"פ 1507/05
בבית המשפט העליון
רע"פ
1507/05
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 66/04 מיום 25.2.2004, שניתן על ידי כבוד
השופטים ש' ברלינר, י' גריל ו-י' דר
תאריך הישיבה:
ח' בתשרי התשס"ו
(11.10.05)
בשם המבקש:
עו"ד שרון רינגר (סנגוריה ציבורית)
בשם המשיבה:
עו"ד ג'ני גינזבורג
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
כנגד המבקש
הוגש לבית-המשפט לנוער בעכו כתב אישום (ת"פ 9022/04), המייחס לו עבירה של
פציעה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין,
תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
לפי הנטען בכתב
האישום, המבקש תקף שלא כדין את המתלונן (להלן: המתלונן) ביום 18.1.2004, באופן
שדחפו, הכה בגופו באגרופיו ודקרו באמצעות סכין בבטנו. לאחר שנפל המתלונן על הקרקע,
המשיך המבקש לבעוט בגופו של המתלונן. כתוצאה מהמתואר לעיל נגרם למתלונן פצע חודר
בבטן והוא נאלץ לעבור ניתוח.
בית-המשפט
לנוער בעכו (כבוד השופט י' שדמי) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו
בכתב האישום וזאת לאחר תיקון כתב האישום על-ידי כך ששונה בו תיאור העובדות מדקירת
המתלונן על-ידי המבקש לפציעתו באמצעות סכין, וגזר עליו עונש של שלושה חודשי מאסר
על-תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירות אלימות שאינן חטא. בנוסף חייב את המבקש
לפצות את המתלונן בסך של 5,000 ש"ח. בית-המשפט ציין בגזר-דינו, כי לא התקיימו
במקרה זה אותן נסיבות יוצאות דופן הנדרשות לשם הימנעות מהרשעה. עם זאת, בשל העובדה
שהמבקש הודה במיוחס לו וחסך זמן שיפוטי וכן בשל נסיבותיו האישיות, נמנע בית-המשפט
מלהטיל עליו עונש של מאסר בפועל.
על גזר-הדין של
בית-המשפט לנוער ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי (כבוד
השופטים ש' ברלינר, י' גריל ו-י' דר) קיבל את הערעור וגזר על המבקש, בגין העבירות
בהן הורשע, 18 חודשי מאסר בפועל, בנוסף לעונש שנגזר עליו בבית-המשפט לנוער.
בית-המשפט ציין בגזר-דינו, כי מדובר במקרה חמור של שימוש בסכין ודקירת המתלונן וכי
אין בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להצדיק עונש מקל, כפי שהוטל על המבקש
בבית-המשפט לנוער.
מכאן בקשת רשות
הערעור שבפנינו, בגדרה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משהחמיר את העונש
שהוטל עליו. לטענת המבקש, נסיבות המקרה מצדיקות סטייה מן ההלכה הנוגעת לדיון בפני
ערכאה שלישית, (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור
(הדר חיפה), פ"ד לו (3) 123, (להלן: הלכת חניון חיפה)). לטענת
המבקש, מדובר במקרה חריג, בו נגזר על המבקש עונש של מאסר בפועל רק בערכאה השנייה, בגזר-דין
הסוטה מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות ועל-כן יש מקום לאפשר למבקש לערער על
עונש זה בפני ערכאה נוספת. בנוסף, טוען המבקש, כי נגרם לו עיוות דין, בכך שנשלח
למאסר בפועל בלא שייערך בעניינו תסקיר משלים של שרות המבחן לנוער.
מנגד, תומכת
המשיבה את יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות
הערעור.
דין הבקשה
להידחות.
עניינו של
המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני,
אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או
ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה
מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול
שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה.
כידוע אין
בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות
חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי
נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) ורע"פ 7201/97 דב בשירי
נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל
על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירה מהסוג שבוצע ונסיבות המקרה אינן
מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
אין גם מקום
בענייננו לסטות מהלכת חניון חיפה, בשל העובדה
שבית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על קולת העונש. יפים גם לענייננו הדברים
שנפסקו ברע"פ 8963/04 יחיא חמדאן נ' מדינת ישראל, (טרם
פורסם):
מיבחניה של הלכת חניון חיפה היכו שורש זה מכבר בפסיקת בתי המשפט בישראל, ואומצו
באופן מלא גם בהליכים פליליים. הליכה בדרך שבה הולכת הסניגוריה הציבורית משמעותה, למעשה,
יצירת רשות ערעור אוטומטית או כמעט אוטומטית בקטגוריה שלמה של מקרים. אלא שדרך זו
אינה עולה בקנה אחד עם הדין הקיים באשר לצורך לקבל רשות ערעור על פסק-דין של בית
משפט מחוזי בערעור. חוק בתי המשפט קובע, ככלל, כי הליכים משפטיים ידונו בשתי
ערכאות, בלא קשר לשאלה מי היה הצד שיזם את הערעור. מתן רשות ערעור לערכאה שלישית
מהווה חריג לכלל זה, והילכת חניון חיפה קובעת את המסגרת והכללים למתן רשות ערעור על-פי לחריג
זה.
במקרה זה לא
נתקיימו נסיבות המצדיקות חריגה מהתוואי אותו מכתיבה הלכת חניון חיפה, בפרט
לאור העובדה שמדובר, כאמור, בבקשת רשות ערעור לגבי חומרת העונש בלבד.
דין הבקשה
להידחות גם לעצם העניין. כפי שציין בצדק בית-המשפט המחוזי, מדובר במערער שבחר לקחת
חלק ב"תת-תרבות הסכין", שלחומרתה התייחס לא פעם בית-משפט זה, בקובעו, כי
על הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, לא פעם חרף גילו הצעיר. (ראו
ע"פ 3231/04 רונן סבג נ' מדינת ישראל, (לא פורסם);
ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה, (לא פורסם)).
על-כן, איני רואה מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
אשר-על-כן, אני מציע לחברי לדחות את
הבקשה למתן רשות ערעור.
ש
ו פ ט
השופט לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור,
בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
ניתן היום, כ"ח
בתשרי תשס"ה (31.10.2005).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05015070_H11.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il