אליהו נעים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1504/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1504/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. אליהו נעים 2. ערן אלמוג 3. ערן בן מיכאל 4. אסי אבוטבול 5. תבל טיירי 6. יהודה אלחנטי 7. אלון בכר 8. לביא גואטה 9. יהודה אריש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 12.2.2007, בת"פ 2077/06, שניתנה על ידי כבוד השופטת ח' בן עמי תאריך הישיבה: כ"ח באדר התשס"ז (18.3.2007) בשם המערערים: עו"ד אריאל עטרי; עו"ד שמעון קרקוש; עו"ד מוטי אדטו בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות; עו"ד ירון מינטקביץ'; עו"ד שלומית בן-יצחק פסק-דין לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' בן-עמי) מיום 12.2.07 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 2077/06. 1. כנגד תשעת המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם, בין היתר, עבירות של קשר לפשע וסחר בנשק. במהלך דיון שהתקיים בתיק ביום 12.2.07 ביקשו סנגוריהם של המערערים מהשופטת כי תפסול עצמה מלדון בתיק. הסנגורים ביססו את בקשתם זו על רשימה ארוכה של טענות ותלונות באשר להתנהלותה של השופטת. השופטת דחתה את בקשת הפסלות, ומכאן הערעור שלפני. 2. גם בערעורם מפרטים המערערים שורה ארוכה של טענות, שעניינן אירועים שונים, המתפרשים לאורך כל ההתדיינויות שהתקיימו עד כה בתיק. טענות אלה נחלקות, בעיקרן, לשלושה סוגים: ראשית, טענה בדבר היכרות מוקדמת של השופטת עם המערער 1; שנית, טענות בדבר החלטות שונות שקיבלה השופטת; שלישית, טענות בדבר התבטאויות של השופטת במהלך הדיונים בתיק. רוב הטענות האמורות אינן עומדות בדרישה הקבועה בסעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיה יש להעלות את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה (ראו ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד מה(3) 790, 791). אין בידי לקבל את טענת המערערים כי רק ככל שהתמשכו הדיונים בתיק, התגלה חששם מפני קיומו של משוא פנים כמבוסס, והסתבר להם כי התנהלותה של השופטת משקפת עמדה סדורה בעניין אשמתם של המערערים. כבר נקבע בפסיקה כי ככלל, אין בהתרחשות מאוחרת כלשהי כדי לאפשר לבעל דין להעלות טענת פסלות, שלא הועלתה במועדה. יפים לעניין זה הדברים מפי הנשיא ברק בע"א 5397/97 יערי נ' אינדיג (לא פורסם): "אין לקבל את נסיונם של המערערים לטעון, מחד גיסא, בהתייחס להחלטות בין המשפט במרוצת השנים, כי 'כל אחת ואחת... נגועה בדעה קדומה' ומאידך גיסא, כי אותם דעה קדומה ומשוא פנים 'העוברים כחוט השני' בכל ההחלטות מתגלים רק בראייה כוללנית ורטרוספקטיבית. בקשת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש... ולא להשאירה נצורה לעת מצוא". ראו לעניין זה גם ע"א 1314/99 גלברט נ' גלברט (לא פורסם). 3. גם לגופם של דברים אין בטענותיהם של המערערים כדי להצדיק את פסילתה של השופטת. כאמור, טענתם הראשונה של המערערים הינה כי בין המערער 1 לבין השופטת קיימת היכרות קודמת, הנובעת מהעובדה ששנה וחצי קודם לכן ישבה השופטת בהרכב אשר דן באישום שהוגש נגד המערער 1 בעבירה דומה לעבירות בהן הוא מואשם כעת, וכי הודה אז באותה עבירה. בית משפט זה קבע לא אחת כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים של אותו נאשם אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות. על מנת שישיבתו של שופט בתיק קודם תביא לפסילתו, על המערער להראות כי התקיימו נסיבות מיוחדות, אשר מעוררות חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673, 677-676; ע"פ 669/03 עמיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6510/04 מדינת ישראל נ' עזורי (לא פורסם); ע"פ 6404/05 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 10074/06 פלג נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם)). בענייננו שוללות נסיבות המקרה כל חשש למשוא פנים, הנובע מהעובדה שהשופטת דנה בתיק קודם של המערער 1. ראשית, המערער 1 הופיע בפני השופטת במסגרת התיק הקודם שנה ומחצה לפני שהחל הדיון בתיק הנוכחי. בשל משך הזמן שחלף בין שני התיקים, וכפי שעולה מדבריה של השופטת עצמה, השופטת כלל לא זכרה את המערער 1. שנית, השופטת דנה בתיק הקודם במסגרת הרכב, אשר כלל לא נתן הכרעת דין בעניינו של המערער 1, שכן משהודה הלה באשמה, הועבר הדיון בעניינו לדן יחיד, אשר נתן את הכרעת הדין. יצויין בהקשר זה כי ניסיונו של בא-כוח המערער 1 לרמוז כי השופטת הסתירה את היכרותה עם המערער 1 באופן מכוון אינו במקומו, ומוטב היה לו נמנע מרמיזה זו. 4. מרבית טענותיהם של המערערים מופנות כנגד החלטות שונות שקיבלה השופטת במהלך הדיונים בתיק. כך למשל, המערערים מלינים כנגד החלטות שעניינן קציבת זמן להגשת בקשות, פסילת שאלות בחקירה, קציבת זמן לחקירות, קביעת מועד דיון ללא התראה מספקת ועוד. כבר נפסק לא אחת כי החלטות הנוגעות לסדר הדין, כדוגמת ההחלטות האמורות, יכולות אמנם לשמש טעם לערעור, אולם אין הן מהוות, כשלעצמן, טעם לפסילתו של שופט (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם); ע"פ 614/85 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 299, 300-301; יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 174-176). גם קיומן של מספר החלטות דיוניות, אשר פועלות לכאורה כנגד המערערים, אינן מהוות עילת פסלות, שכן "אין מסיקים מסקנה בדבר משוא פנים כביכול מתוך חיבורן האריתמטי של טענות דיוניות שנדחו או נתקבלו" (ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מהחלטתה של השופטת שלא לפסול עצמה, וכן מדבריו של בא-כוח המדינה בדיון שהתקיים בפני עולה כי מטרתה של השופטת בהחלטותיה, אשר כנגדן מלינים המערערים, היתה לייעל את הדיון. אכן, אך טבעי הוא שהמערערים יחושו כי ניסיון זה עלול לפגוע בהם. עם זאת, מקום בו מדובר בתיק מורכב, הכולל מספר רב של נאשמים וסנגורים ושורה ארוכה של עדים, הרי שמחובתו של השופט היושב לדין להבטיח כי הדיון יתנהל ביעילות. העובדה כי בתיק מייצגים מספר רב של סנגורים, אשר כל אחד מהם מבקש לחקור את העדים הרבים שבתיק, מחייבת את השופטת להציב גבולות. בנסיבות אלה, אין החלטותיה של השופטת מגלות חשש ממשי למשוא פנים, ואין הן מקימות עילת פסלות. 5. כאמור, יתר טענותיהם של המערערים מופנות כנגד התבטאויות שונות של השופטת במהלך הדיון. ההתבטאויות אשר נגדן מלינים המערערים נאמרו במהלך דיונים שהתקיימו לאחר שהוגשה בקשת הפסילה לבית המשפט קמא, וממילא בקשת הפסילה לא התייחסה אליהן. משלא ניתנה החלטה של בית המשפט קמא לגבי טענות אלה, אין מקום לדון בהן במסגרת ערכאת ערעור. למעלה מן הצורך אציין כי ההלכה בעניין זה הינה כי התבטאויותיו של שופט מהוות עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש כבר עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיימת אפשרות ממשית שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 625; מרזל, בעמ' 195-196). משכך, אף אם ראוי היה להימנע מחלק מההתבטאויות, ואיני מביעה כל עמדה בעניין זה, הרי שאין בהתבטאויותיה של השופטת כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק את פסילתה. מקריאת החומר שהונח בפני מתעוררת התחושה כי המערערים בוחנים כל מילה היוצאת מפיה של השופטת, ומתעקשים לייחס משמעות לדברים, גם כאשר נראה כי אין משמעות כזו לדברים. כך למשל, המערערים טוענים כי מהתרעמותה של השופטת על כך שבא-כוח המערער 1 מנסה לעכב את הדיון ו"לדחות את הקץ" עולה כי השופטת כבר קבעה את סופם הרע של המערערים, או כי מדבריה לפיהם אין היא מפרטת החלטה שנתנה בעניין הסרת החיסיון, "שמא" השופטת שטייניץ, אשר דנה בבקשה אחרת, תורה על אפשרות של עיון במסמכים, עולה כי השופטת חוששת מהאפשרות שיוּתַר למערערים לעיין בראיות. איני מוצאת בדבריה אלה של השופטת את המשמעות אותה מבקשים המערערים לייחס לה, ומכל מקום, אין בדברים מעין אלה כדי להוות עילת פסלות. 6. סיכומם של דברים, אין בטענות הרבות שהעלו המערערים כדי להצדיק את פסילתה של השופטת. נראה כי המערערים מנסים "לייצר" עילת פסלות בדרך של העלאת אינספור טענות, אשר עוקבות אחר כל צעד ושעל בהליך המתנהל בפני בית המשפט, אף על פי שבכל אחת מטענות אלה כשלעצמה, או בהצטרפן כולן יחד, אין כל בסיס לפסילת השופטת. נראה כי גישתם זו של המערערים מעכירה את האווירה באולם בית המשפט, ואינה תורמת לקידום הדיון בתיק. יש לקוות כי יעלה בידי הצדדים לנהל את המשך הדיון באופן ענייני, ותוך הימנעות מיצירת מתחים מיותרים. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ב בניסן התשס"ז (10.4.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07015040_N04.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il