מאיר צגאי נ. מדינת ישראל

5 1 בבית המשפט העליון ער"פ 1503/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערער: מאיר צגאי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בע"פ 1621/20 מיום 9.2.2021 בשם המערער: עו"ד טלי גוטליב בשם המשיבה: עו"ד עמרי כהן פסק-דין לפנַי ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בע"פ 1621/20 מיום 9.2.2021 בגדרה הורה לבאת-כוח המערער להגיש עיקרי טיעון במסגרת ערעור פלילי שהגישה בשם המערער. הרקע לערעור המערער הגיש לבית משפט זה ערעור על הכרעת דין וגזר דין שניתן בעניינו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 32966-12-17). במסגרת הכרעת הדין הורשע המערער, ששימש כסוהר בכלא שקמה באשקלון, בביצוע שורת עבירות מין בעצור, תוך שימוש לרעה בסמכויותיו כסוהר. בגין עבירות אלו נגזר על המערער מאסר בפועל למשך 12 חודשים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים והנאשם חויב בפיצוי כספי למתלונן בסך של 150,000 שקלים. ביום 25.6.2020 הורה הרשם כי במטרה לייעל את הליכי שמיעת הערעור ולחסוך בזמן שיפוטי, הצדדים יגישו לבית המשפט עיקרי טיעון בכתב בהיקף של עד עשרה עמודים. ביום 3.2.2021 הגישה באת-כוח המערער בקשה לראות בנימוקי הערעור שהוגש מטעמה, המחזיקים עשרים ושישה עמודים, כעיקרי טיעון. בבקשה נטען כי רשם בית המשפט אינו מוסמך להורות בהליכים פליליים על הגשת עיקרי טיעון מצומצמים בהיקפם. ביום 9.2.2021 דחה הרשם את הבקשה בציינו כי לבית המשפט ולרשם בית המשפט סמכות טבועה לייעל את ההליכים התלויים ועומדים בבית המשפט, ומכוח סמכות זו ניתן להורות על הגשת עיקרי טיעון גם בהליכים פליליים. עוד נקבע כי ככל שלא יוגשו עיקרי הטיעון עד ליום 27.2.2021, תישקל דחיית מועד הדיון. לא נחה דעתה של באת-כוח המערער מההחלטה האמורה, ובסמוך למועד שנקבע להגשת עיקרי הטיעון, היא הגישה לפני בית המשפט הדן בערעור, בקשה לראות בנימוקי הערעור שהגישה כעיקרי טיעון. גם בקשה זו נדחתה בהחלטת השופט י' עמית מיום 24.2.2021. במסגרת אותה החלטה הובהר לבאת-כוח המערער, כי אם היא סבורה כי הרשם פעל בחוסר סמכות, עליה להגיש ערעור על החלטתו. המערערת עשתה כן, וזה הערעור שלפנַי. באת-כוח המערער שבה וטוענת כי לרשם בית המשפט אין סמכות להחליט בבקשה לראות בנימוקי ערעור כעיקרי טיעון ואין לו כל סמכות ליתן החלטות כלשהן "ביחס לנימוקי ערעור או ביחס לעיקרי טיעון" החורגות מסדרי הדין. הסמכות הנתונה לרשם בית המשפט, על פי הוראת סעיף 203 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) היא להורות על פירוט הנימוקים ולא על צמצומם. העובדה שקיים נוהג לפיו רשם בית המשפט מורה על הגשת עיקרי טיעון איננה מקנה לו סמכות שאינה נתונה לו בדין. עוד נטען בקשר לנסיבות מקרה זה, כי הבקשה הוגשה בהסכמת המשיבה ועל כן בכל מקרה לא היה מקום לדחותה אף מן טעם זה לבדו, וכי בשל היקף העניין העומד בבסיס הערעור, צמצום נימוקי הערעור לעיקרי טיעון יפגע באיכותם. המשיבה בתגובתה ביקשה להותיר את ההכרעה בערעור לשיקול דעתו של בית המשפט. בנוסף ציינה כי לא עלה בידה לאתר הסכמה מצידה לבקשת באת-כוח המערער לראות בנימוקי הערעור כעיקרי טיעון. דיון והכרעה דין הערעור להידחות. עיקרי טיעון הם כלי דיוני המבטא גרסה מקוצרת וסדורה של הטענות בערעור, אשר נועד לסייע ליעילות הדיון בבית המשפט ולניצול משאבי הזמן השיפוטי באופן מיטבי. הם מסייעים לבית המשפט בכך שהם מאפשרים מיקוד הפלוגתאות שיידונו, על מנת להגביר את יכולתו המעשית של בית המשפט לקיים דיון שיסוב על הנושאים שבמחלוקת ויתרכז בהם. הם תורמים לכך שהדיון יהיה ענייני, יעיל ותמציתי יותר, וכתוצאה מכך נחסך זמנו של בית המשפט. אף באי-כוח הצדדים, המכינים את עיקרי הטיעון כראוי ומבעוד מועד, יוצאים נשכרים בכך שבעת התייצבותם לדיון ובהשמיעם את טיעוניהם, קל להם לערוך את הדברים ולהתמקד בשאלות הדרושות לעניין בצורה בהירה ומסודרת, תוך התייחסות לאותן אסמכתאות המונחות כבר לפני בית המשפט (ע"א 780/80 דדש נ' חונוביץ, פ"ד לו(1) 500, 503 (1982); ר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה, פ"ד לח(1) 266, 273 (1984) (להלן: עניין ונטורה)). בהליכים מסוימים אף קיימת חובה שבדין להגשת עיקרי טיעון (ראו לדוגמה: תקנה 16 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984; תקנה 14 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). בעבר בהליכים אזרחיים, על פי הוראת תקנה 258ל לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), הייתה קיימת גם כן חובה להגיש עיקרי טיעון בהליך ערעורי. בתקנות הישנות אף נקבע כי "בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעונו במועד הקבוע, דינו כדין בעל דין שלא התייצב למועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת" (תקנה 466(ד)). כן נקבע כי במקרה שבו לא הגיש המערער עיקרי טיעון, לבית המשפט נתונה הסמכות לדחות את הדיון למועד אחר או למוחקו, בהתאם להוראת תקנה 450(3), על פיה בהיעדר התייצבות המערער לדיון, רשאי בית המשפט להורות על מחיקת הערעור או דחייתו למועד אחר (עניין ונטורה; רע"א 5919/16 החברה הכלכלית לפיתוח חוף אשקלון בע"מ נ' דורית (10.11.2016)). עוד נפסק בעבר כי כאשר לא הוגשו עיקרי טיעון, בסמכות בית משפט להורות במקרים קיצוניים אף על דחיית הערעור, אם נמצא כי הדבר לא יגרום למערער עיוות דין (רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר (28.7.2000); רע"א 10535/04 ואזנה נ' בנק לאומי למשכנתאות (5.6.2005); בע"מ 2267/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (31.3.2015); בע"מ 8848/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (3.5.2016)). הגם כי בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) העומדות כיום בתוקף אין עוד חובה שבדין להגיש עיקרי טיעון, הרי שנדמה שחובה זו הוחלפה במסגרת התקנות בדרישה כי כתב הערעור עצמו יוגבל בהיקפו במספר העמודים (תקנה 134(א)(3)), ובאפשרות שלא לקבל מסמך שאינו ממלא אחר דרישה זו (תקנה 33). לא למותר לציין כי במסגרת התקנות ניתנו סמכויות מפורשות למחיקת כתב ערעור מקום בו המערער לא עשה "דבר שבסדרי דין או שבנוהג" שהורה לו בית משפט לעשות (הוראת תקנה 45(ב) המתייחסת ל"תובע" אך חלה גם בהליך ערעורי על פי הוראת תקנה 147(א)). כאמור, ענייננו בדרישה להגשת עיקרי טיעון בהליך פלילי, ולא באזרחי, אך יש בסוגיות אלו כדי לתת פרספקטיבה על החשיבות שרואים בתי המשפט ומחוקק המשנה, במיקוד הסוגיות שבמחלוקת, אם בדרך של קביעת חובה נוקשה להגשת עיקרי טיעון, ואם בדרך של צמצום מספר העמודים של כתב הערעור. ואמנם, בהליכי ערעור פליליים לא קיימת חובה שבדין להגשת עיקרי טיעון. אולם החשיבות והצורך ביעילות הדיון, במיקוד המחלוקות, בניצול משאבי השיפוט והחיסכון בזמן השיפוטי רלוונטיים ביותר גם בהליכים אלה. השאלה האם קיימת סמכות לרשם בית המשפט להורות על הגשת עיקרי טיעון בהליכים פליליים אף נידונה במפורש בעבר (בש"מ 4638/05 לשכת עורכי הדין בישראל נ' בל, פסקה 9 (11.7.2005) (להלן: עניין בל)). שם ציינה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור כי הפרקטיקה הנוהגת להורות על הגשת עיקרי טיעון בהליכים פליליים הינה בגדר "סמכות טבועה" הנתונה לרשמים ולשופטים במטרה לייעל את ההליכים הנידונים בבית המשפט. באותו עניין נדחתה באופן מפורש הטענה כי שופטים ורשמים חרגו מסמכותם ברבות השנים, בעשותם כן. הדברים שנאמרו בעניין בל נכונים ותקפים גם כיום. כפי שניתן להיווכח, מדובר בנוהג אשר רווח בבית משפט זה. רשמי ושופטי בית משפט זה מורים לעיתים תדירות על הגשת עיקרי טיעון אף בהליכים פליליים (ראו לדוגמה: ע"פ 7388/20 פלוני נ' מדינת ישראל (28.2.2021); ע"פ 1935/20 פלוני נ' מדינת ישראל (23.2.2021); ע"פ 1398/19 פלוני נ' מדינת ישראל (11.3.2020); ע"פ 2840/17 נתנאל נ' מדינת ישראל (4.9.2018)). לכך יש להוסיף כי בהנחיית נשיאת בית משפט זה מיום 1.1.2021 בנושא "נוהגים במזכירות בית המשפט העליון" נקבע בסעיף 6(ב) כי: "בערעורים פליליים יכול ויידרשו הצדדים להגיש עיקרי טיעון בכתב לשם ייעול הדיון בפני ההרכב". ואכן, הסמכות להורות על הגשת עיקרי טיעון, שיהיה בהם כדי למקד את המחלוקת ולהביא לפני בית המשפט את תמצית ולב העניין, הינה בגדר "סמכות טבועה" בסיסית ביותר הנתונה לבית המשפט על מנת לנהל באופן ראוי את ההליך השיפוטי. ויובהר, לא ניתן לומר כי ישנה הגדרה ממצה וברורה לסמכויות הטבועות הנתונות לבית המשפט, ומטבע הדברים מדובר במושג המתייחס להגדרות ונוסחים שונים ואינו ברור לחלוטין (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 264 (1999) (להלן: עניין רוקר)). בהקשר זה, נפסק זה מכבר כי הסמכות הטבועה שמורה בעיקר לנושאים דיוניים (רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 17 (28.4.2011)). אולם, לא פעם עשו בתי המשפט שימוש ב"סמכות הטבועה" הקנויה להם, גם בנושאים שאינם מוגבלים לסדרים הדיוניים גרידא של ההליך השיפוטי. כך למשל נקבע כי מכוח סמכותה הטבועה של ערכאת הערעור, היא רשאית לדחות ערעור על סמך כתב הערעור בלבד (בש"א 661/08 גולדבליט נ' מעלות הנביאים בע"מ (31.3.2008); כי מכוח סמכותו הטבועה רשאי בית משפט לדחות על הסף בקשות אשר גם ברמה הלכאורית אינן מצדיקות מתן סעד זמני (רע"א 2102/20 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (7.7.2020); בהליך הפלילי אף הוכרה "סמכות טבועה" לעכב או לבטל הליך פלילי שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996); דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" אשר לימים עוגנה בסעיף 149 לחסד"פ). אכן, נפסק כי השימוש ב"סמכות טבועה", ייעשה רק במצבים חריגים, כאשר הדבר נדרש באופן חיוני, ובזהירות רבה (ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 646 (1995); עניין רוקר, עמ' 264; רע"א 1499/20 מרקעי תקשורת בע"מ נ' בר, פסקה 16 (25.5.2020)). וכך גם, כשמדובר בהליך פלילי, סמכות טבועה לא תמצא את מקומה במקום שהחוק קובע סמכויות מפורשות (בש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 1, 13 (2001)). עוד יש ליתן את הדעת להבדלים בעניין זה בין היקף סמכותו של בית משפט בהליכים פלילים לעומת הליכים אזרחיים. זאת בשים לב להוראת סעיף 3 לחסד"פ הקובע כי "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק", לעומת סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובע כי לבית משפט הדן בעניין אזרחי נתונה הסמכות "לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפנינו" (ראו גם: בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.4.2011)). עם זאת, במקרה שלפנינו מדובר בסמכות טבועה הנוגעת לעניינים דיוניים שאין בהן כל פגיעה בזכויות בעל דין. לא הרי שימוש בסמכות טבועה בעניינים מהותיים שיש לה השלכה משמעותית על זכויותיו המהותיות של בעל דין, כהרי שימוש בסמכות טבועה בעניינים שבסדר דין הנוגעים להגשת מסמכים. לגבי עניינים דיוניים מובהקים, נאמר זה מכבר כי "בית משפט לא יוכל לעשות לא משפט ולא צדק אלא אם כן אופן פעילותו שלו יוסדר קודם שייגש להפעלת סמכותו על זולתו" (ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 378 (2001) (להלן: עניין חנא)). הסמכות הטבועה לניהול סדרי הדין נדרשת וחיונית ביותר לצורך עבודת שפיטה תקינה (בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457, 1474 (1961)). לא למותר לציין כי הסמכות הטבועה באשר לעניינים דיוניים עולה אף מהוראת סעיף 17(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הקובעת כי: "הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו – משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק" (ראו גם: עניין חנא, עמ' 378). בענייננו, מדובר כאמור בהוראה שניתנה לבאת-כוח המערער להגיש עיקרי טיעון. מדובר בעניין המצוי בלב הסמכות הטבועה הדיונית הנתונה לבית המשפט, שופט כרשם. בהוראה זו אין פגיעה או הגבלה כלשהי של זכות מזכויות המערער, שכן עיקרי הטיעון מוגשים לצד נימוקי הערעור. הטענה באשר לפגיעה ב"איכות" נימוקי הערעור, לא רק שאין לה בסיס, בהתייחס לכך שכל שמתבקש הוא תמצות הטענות והבאת עיקריהן לפני בית המשפט (שאם כבר יש בכך כדי להביא לתוצר "איכותי" יותר), אלא שאף לעמדת באת-כוח המערער נראה כי אין היא סוברת שמדובר בפגיעה כלשהי בזכות דיונית, משלא נטען לפגיעה באיזו מזכויות המערער. גם אין מקום בהקשר זה להבחנה המלאכותית בין סמכויות הנתונות לבית משפט לבין סמכויות הנתונות לרשם. מה גם, שהטענה כי לרשם בית המשפט אין סמכות "ליתן החלטות כלשהן ביחס לנימוקי ערעור או ביחס לעיקרי טיעון" כלל אינה ברורה, בין היתר בהתייחס לסעיף 203 לחסד"פ (אותו ציינה גם באת-כוח המערער) המקנה סמכות מפורשת לרשם ליתן הוראה בקשר לנימוקי הערעור, בהאי לישנא: "הודעת ערעור תפרט את נימוקיו, ואולם, לא ניתנו בהודעה נימוקים או לא פורטו במידה מספקת, רשאי רשם בית המשפט להורות למערער להגיש נימוקים, או נימוקים מפורטים יותר, במועד שיקבע; לא מילא המערער אחר הוראת הרשם, רשאי בית המשפט, בתחילת הדיון בערעור, לדחות את הערעור מטעם זה בלבד." אדרבה, מהסעיף ניתן אף ללמוד, בניגוד לעמדת באת-כוח המערער, כי הסמכות ליתן הוראות לגבי נימוקי הערעור בהליכים פליליים נתונה גם נתונה לרשם. מהסעיף אף עולה כי היעדר הגשת נימוקים מפורטים, על אף דרישת הרשם, עשויה להביא לדחיית הערעור מטעם זה לבדו. ממילא, אינני מוצא כל פסול בהחלטת הרשם, אשר הורה כי אם לא יוגשו עיקרי הטיעון "תישקל" דחיית מועד הדיון. ניתן אף לומר כי דחיית מועד הדיון בשל אי-הגשת עיקרי טיעון הינה אף המתבקשת בנסיבות כגון אלה, בהן מסרב עורך דין להגיש גרסה מתומצתת וממוקדת של טענותיו, באופן שיש בו כדי להביא לבזבוז זמן שיפוטי אותו לא ניתן להלום. סופו של דבר, לא מצאתי להתערב בהחלטת הרשם. הערעור נדחה. ניתן היום, ‏ט' בניסן התשפ"א (‏22.3.2021). ש ו פ ט _________________________ 21015030_N02.docx אש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1