עבאס אבו רמילה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1503/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1503/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: עבאס אבו רמילה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת.פ. 8049/05 מיום 4.9.06, שניתנה על ידי כבוד השופט ח' עמר ע"ה, ועל גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 2.1.07 שניתן על ידי כבוד השופט י' אלון תאריך הישיבה: ח' באייר תשס"ז (26.4.07) בשם המערער: עו"ד יוסי זילברברג בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. המערער הורשע יחד עם שניים אחרים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); התפרצות לבניין מגורים בכוונה לבצע פשע לפי סעיף 406(ב) לחוק ושוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(2) לחוק. בגין ביצוע המעשים האמורים נגזרו עליו 33 חודשי מאסר בפועל, וכן 16 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירת אלימות מסוג פשע. בנוסף הוחלט להפעיל בחופף עונש מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו (ת.פ. 1162/03). כן הורה בית המשפט כי תקופת המאסר תחל להימנות אך מתום המאסר בן שישה חודשים שמרצה כעת המערער בגין גזר הדין בת.פ. 1287/04. הערעור שלפנינו מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. 2. מן האמור בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה, כי המערער ושניים אחרים – סרגיי דמיאנוב (להלן: סרגיי) ודאוד אבו דיאב (להלן: דאוד) – קשרו קשר לתקוף חלפן כספים (להלן: המתלונן) ולשדוד ממנו את כספו. לשם קידום קשר זה, עקבו השלושה אחר המתלונן, גילו את מקום מגוריו, ובאחד הלילות אף פרצו את הסורגים הקבועים על אחד מחלונות הדירה, אולם משהתעורר המערער משנתו, נמלטו הם מן המקום. ביום 26.1.05 הגיעו השלושה שוב לבניין בו מתגורר המתלונן. תחילה, חדר סרגיי לדירתו מבעד לחלון, אך משלא מצא הוא מקום להסתתר בו, חזר הוא על עקבותיו. בהמשך, המתינו השלושה למתלונן בכניסה לבניין, תוך שהם דאגו להחשיך את המקום. משהגיע המתלונן למקום תקפוהו השלושה וגנבו ממנו סכום של 1,500 ש"ח, אותו חילקו ביניהם בשלב מאוחר יותר. 3. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ח' עמר ע"ה) הרשיע ביום 4.9.06 את המערער ואת דאוד בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. דאוד אף הורשע בשתי עבירות נוספות של השמדת ראיות ואיומים. ערעור שהגיש דאוד כנגד עצם הרשעתו, נדחה על ידי בית משפט זה ביום 22.2.07 (ע"פ 8825/06). ביום 2.1.07 גזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' אלון) על המערער את העונשים שפורטו לעיל. מכאן הערעור שבפנינו, בגדרו מבקש המערער להשיג הן כנגד עצם הרשעתו בדין והן כנגד העונש שנגזר עליו. 4. בערעורו מעלה המערער טענות מטענות שונות, שמרביתן כבר נדונו בפני הערכאה הדיונית. אתמקד בעיקריות שבהן. תחילה, נטען כי בית משפט קמא שגה עת שסמך הרשעתו על ראיה אחת ויחידה, האמרות המפלילות שמסר סרגיי לחוקריו. כאן המקום לציין, כי זה האחרון נדון בהליך נפרד, ולאחר שהורשע – על פי הודאתו – ונגזר דינו, נתבקש הוא להעיד במשפטם של המערער ודאוד. אלא שאז סירב סרגיי לחזור על הדברים שמסר במשטרה ונמנע מלציין את שמותיהם של שותפיו למעשה הפשע. לאור האמור, הוכרז סרגיי כעד עיון ואמרותיו במשטרה הוגשו לבית המשפט בהסתמך על סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. לטענת המערער, יש לראות בסרגיי עד מדינה, ולכן עדותו טעונה סיוע. לחלופין, טוען המערער כי מאחר ומדובר בשותף לדבר עבירה שאמרת החוץ שלו הוגשה כראיה לבית המשפט, נדרש חיזוק מוגבר לעדותו. בהמשך מלין המערער על כך שבית המשפט מצא את עדותו של סרגיי כמהימנה ועל כך שהוא התעלם לחלוטין ממחדלם של גורמי החקירה אשר נמנעו מלבדוק את טענת האליבי שהציג, לפיה בזמן האמור הוא שהה במקום אחר, בקרבת בית הקפה איזידור. כן טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חמור יתר על המידה, וכי בית המשפט שגה שעה שהטיל עליו עונש מאסר המצטבר לתקופת המאסר אותה הוא מרצה כעת. 5. דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק דין מנומק היטב, הכולל ניתוח מדוקדק ומפורט של חומר הראיות, תוך שהוא נתן דעתו לטענותיו המרכזיות של המערער ודחה אותן אחת לאחת. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור ולאחר ששמענו את טענות המערער בעל פה, נחה דעתנו כי אין מקום להתערבות במסקנתו הסופית של בית המשפט המחוזי לפיה אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. 6. תחילה יש לציין כי במהלך הדיון שנערך בפנינו חזר בו המערער מן הטענה לפיה מעמדו של סרגיי הינו של עד מדינה, ועל כן עדותו טעונה תוספת ראייתית מסוג "סיוע", ולכן אין אנו נדרשים עוד לפסוק בעניין זה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי החליט, כאמור, להעדיף את הגרסה המפלילה שמסר סרגיי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, זאת הן בהתבסס על התרשמותו הישירה מעדותו של סרגיי והן נוכח אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט. איני רואה מקום לסטות מקביעה זו. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בקביעותה העובדתיות של הערכאה הדיונית, בפרט כאשר אלו נוגעות לממצאי מהימנות. שכן, הערכאה הדיונית היא זו ששומעת ומתרשמת באופן ישיר מן העדים שהעידו לפניה (ראו למשל, ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780). לא שוכנעתי כי המקרה שבפנינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמות מן העדויות השונות. מה גם, שבמהלך עדותו בבית המשפט נמנע סרגיי מלהכחיש את עצם אמירת הגירסה המפלילה במשטרה או את אמיתות תוכנה. לא זו אף זו, לגרסה המפלילה שמסר סרגיי במשטרה, ניתן למצוא חיזוק של ממש בחומר הראיות. ראשית, מן הסתירות שהתגלו בדבריו של המערער בנוגע להיכרותו המוקדמת עם סרגיי, סתירות שיש בהן כדי להשליך על מהימנותו. כך, במהלך כל משפטו ניסה המערער להרחיק עצמו מסרגיי וטען כי הוא כלל אינו מכיר אותו. אלא, שמדבריו של סרגיי מצטיירת תמונה הפוכה לחלוטין. זה האחרון הודה במפורש כי הוא מכיר את המערער. זאת ועוד, מדברים שמסר סרגיי, הן במסגרת חקירתו משטרה והן במהלך עדותו בבית המשפט, עולה כי בעת ההמתנה לדיון בנוגע להארכת המעצר של השלושה שאל המערער, אשר היה מוחזק בתא אחר, את סרגיי האם הוא מכיר אותו ואת דאוד. משסרגיי השיב בחיוב, צעק המערער לכיוונו: "לא, לא. אתה לא מכיר אותנו". בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי דברים אלו יש בהם כדי להעיד על חששו של המערער מפני הפללתו על ידי סרגיי או על ניסיונו למנוע מסרגיי מלהפריך את גירסתו בנוגע לאי-היכרותם המקודמת. לכך מתווספות הסתירות השונות שהתגלו בגרסה שהציג המערער בנוגע למעשיו בעת קרות האירועים האמורים. כך למשל, מאמרתו הראשונה במשטרה עולה, כי הוא שהה בקרבת בית הקפה איזידור בשעה בה בוצע מעשה השוד וכי הוא לא ראה שם את דאוד. ואילו במסגרת אמרתו השנייה, המערער כבר הודה בכך שפגש במקום זה את דאוד. כמו-כן, בעת מסירת אמרתו הראשונה חזר המערער וטען, כי אין ביכולתו להיזכר בשמם של מי מן האנשים אשר ראו אותו בבית הקפה איזידור, אלא שבמהלך הדיון בהארכת מעצרו מנה סניגורו של המערער את שמותיהם של מספר אנשים שראוהו נוכח באותו מקום. לבסוף, אציין כי אף בין עדותו של המערער לזו של אחיו התגלו סתירות שונות באשר למשך הזמן בו עבדו יחדיו במהלך אותו יום בו אירע מעשה השוד, באשר לזהות האנשים עימם נפגש המערער באותו יום ובאשר לשאלה מי מביניהם היה הראשון ששב לביתו באותו יום (ראו, פיסקה 34 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). באשר לטענתו של המערער לפיה האליבי שהוצג על ידו לא נבדק כדבעי על-ידי המשטרה, הרי שטענה זו נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי שמצא לנכון לדחותה מכל וכל בהתבסס על נימוקים שונים, אשר מקובלים אף עלינו. נוכח כל האמור, היננו סבורים כי הרשעתו של המערער בדין יסודה. 7. איננו מוצאים ממש אף בטענות המערער בנוגע לעונש שהושת עליו. אין צורך להכביר מילים אודות חומרתה של עבירת השוד, ודאי וודאי שעה שזו מבוצעת בצוותא, תוך תכנון מוקפד מראש וכאשר הינה מלווית בהפעלת אלימות. בהתחשב בכל אלו, מצא בית המשפט המחוזי לנכון להורות כי תקופת המאסר שירצה המערער בגין העבירות נשוא תיק זה תהא במצטבר לעונש מאסר אחר שמרצה המערער כעת. אף בהחלטה זו איננו מוצאים כל פגם המצדיק התערבותנו. אשר על כן, דין הערעור על שני חלקיו להידחות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ' באייר התשס"ז (8.5.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07015030_H01.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il