פישר נ' משרד המשפטים/פרקליטות המדינה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 15016-04-25 לפני: כבוד השופטת ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין העותר: אריה פישר נגד המשיבים: 1. משרד המשפטים, פרקליטות המדינה 2. צבי ברבי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט אלכס שטיין: העתירה שלפנינו תוקפת את החלטת מחלקת עררים בפרקליטות המדינה (להלן: מחלקת עררים) אשר דחתה את ערר העותר על החלטת משטרת ישראל (תחנת חיפה מחוז חוף) (להלן: המשטרה) לסגור את תיק החקירה שנפתח בעקבות תלונה שהגיש העותר (להלן: תיק החקירה). ביום 2.1.2024 הגיש העותר תלונה למשטרה, בטענה כי בשנת 1990, אחיו, המשיב 2, זייף פרוטוקול דיון של בית המשפט המחוזי בחיפה, באמצעות זיוף חתימת כב' השופט יוסף מרגלית, במסגרת סכסוך ירושה בין השניים. העותר צירף לתלונתו חוות דעת גרפולוגית אשר קובעת כי בסבירות גבוהה חתימת השופט זויפה. לאחר בחינת התלונה על-ידי המשטרה, ביום 6.2.2024, התקבלה החלטה על סגירת תיק החקירה על-ידי קצין החקירות. ערר שהגיש העותר על החלטה זו נדחה ביום 11.3.2024 על-ידי רכז החקירות. ערר על החלטת רכז החקירות נדחה בהחלטה מיום 12.3.2025 על-ידי מחלקת עררים. בהחלטת מחלקת עררים צוין כי אין מקום להתערבות בהחלטת רכז החקירות – זאת, הואיל וסגירת התיק בנסיבות העניין מוצדקת. נקבע כי העבירה עליה מצביע העותר היא זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – קרי: עבירה מסוג עוון, אשר במועד הגשת התלונה חלפה תקופת התיישנותה שעומדת על חמש שנים מיום ביצוע העבירה. לפיכך, כך נקבע, אין מקום להעמיד את המשיב 2 לדין בגין עבירה זו. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה טוען העותר כי זיוף פרוטוקול של בית המשפט בכוונה לקבל באמצעותו זכות רישום במקרקעין, הוא בגדר מעשה פסול, אשר מערער את אמון הציבור במערכת המשפט, ומצדיק את העמדת הנילון לדין פלילי. העותר מוסיף וטוען כי זיוף פרוטוקול של בית המשפט מהווה נסיבה מחמירה כאמור בסיפא של הוראות סעיף 418 לחוק העונשין: "ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים"; ומשכך הוא, לשיטת העותר, אין עסקינן בעבירת עוון, כפי שסברו רשויות התביעה, כי אם בעבירה מסוג פשע. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים, בהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו בהחלטת רשויות התביעה לסגור את תיק החקירה. החלטת רשויות התביעה – אשר נבחנה לא אחת ובקפידה רבה – נשענת על הקביעה כי העבירה אשר נטען כי המשיב 2 עבר התיישנה זה מכבר. הלכה היא עמנו כי בהחלטות מסוג זה התערבותו של בג"ץ הינה חריגה ומצומצמת במיוחד, שכן אין אנו אמורים להיכנס בנעלי המדינה ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתנו (ראו, למשל: בג"ץ 4341/19 פלונית נ' פרקליטות המדינה, פסקה 6 והאסמכתאות שם (30.10.2019)). העתירה שלפנינו אינה נופלת בגדר המקרים החריגים אשר מצדיקים את התערבותנו. זאת ועוד: אף אם נניח כי העבירה מושא החקירה היא מסוג פשע, כדברי העותר, לא יהיה בכך כדי לסייע לו. זאת, מאחר שבמצב דברים זה – ובאין פעולת חקירה אשר מאפסת את מרוץ ההתיישנות – תקופת ההתיישנות עומדת על 10 שנים ממועד ביצוע העבירה בשנת 1990 (ראו: סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). כך או כך, ברי הוא כי תקופת ההתיישנות חלפה זה מכבר. אשר על כן, ובשים לב להתיישנות העבירה מושא החקירה, סבורני כי אין מקום להמשך מיצוי ההליך הפלילי כנגד המשיב 2; ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת רשויות התביעה. לא למותר לציין כי הסכסוך בין העותר למשיב 2 היה נושא להתדיינות ממושכת שחזרה והגיעה לבית משפט זה בעבר בגדרו של ההליך האזרחי (ראו: ע"א 8926/15 ברבי נ' בן טוב (9.3.2017); ע"א 5074/21 פישר נ' ברבי (11.8.2021)). ניתן לצפות כי בשלב זה העותר יימנע מנקיטת הליכים שלא לצורך שבמהותם נסבים על אותו עניין. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין, ומאחר שלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ה (10 אפריל 2025). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט