פסק-דין בתיק ע"א 1501/99
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1501/99
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
המערערים:
פאטמה דריני ועוד 12, יורשי המנוח עבד-אלקאדר דריני
נ ג ד
המשיבים:
1. משרד האוצר
2. רשות הפיתוח - מינהל מקרקעי ישראל
3. הקרן הקיימת לישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 21.1.99 בת.א. 657/97
שניתן על ידי כבוד השופט נ' ממן
בשם המערערים:
עו"ד ע' ח'טיב
בשם המשיבים:
עו"ד מ' גולן
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בנצרת (כב' השופט נ' ממן), בו נדחתה תביעת המערערים כי יועברו לידיהם אדמות
שהיו בבעלות מורישם, עבד-אלקאדר דריני (להלן - המנוח), והוקנו לאפוטרופוס הכללי
(להלן - האפוטרופוס) מאחר שהמנוח הוכרז כנפקד.
2. המנוח, אשר היה תושב נצרת כל חייו, היה
בעליהן של 7 חלקות קרקע בכפר כוכב אל הווא (להלן - המקרקעין) לפני קום המדינה. בעת
כיבוש כוכב אל הווא על ידי צה"ל במלחמת השחרור, בתאריך 16.5.48, היה המנוח
בעירו נצרת. נצרת נכבשה רק כעבור חודשיים, ביום 16.7.48. האפוטרופוס היה בדעה כי נתקיימו
לגבי המנוח הנסיבות המצוינות בסעיף 1(ב)(1)(II) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950
(להלן - חוק נכסי נפקדים או החוק), שכן במהלך אותם חודשיים הוא שהה בחלק של ארץ
ישראל שהיה מחוץ לשטח ישראל. לפיכך, נקבע כי המנוח הינו נפקד ביחס למקרקעין, וכי
הם מוקנים לאפוטרופוס. בשנת 1952 הועברה הבעלות במקרקעין מהאפוטרופוס לרשות
הפיתוח. מאוחר יותר הועברו האדמות לקרן קיימת לישראל (להלן - קק"ל). כיום
רשומים המקרקעין בבעלות קק"ל, ומנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל. יצוין כי בשנת 1970 הוציא האפוטרופוס אישור לפיו המנוח הינו נפקד והמקרקעין
נשוא ההתדיינות מהווים נכס נפקד. בשנת 1997 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי
בנצרת תובענה לביטול הכרזתו של המנוח כנפקד, לשחרור המקרקעין ולהעברתם לבעלותם.
בית משפט קמא דחה את התובענה. לאור הרקע העובדתי שנפרש בפניו, קבע בית המשפט כי
המנוח היה נפקד שעה שנכבש האזור בו מצויים המקרקעין, היות שנתמלאו לגביו תנאי סעיף
1(ב)(1)(II)
לחוק נכסי נפקדים. יתרה מכך, בית המשפט פסק שאף אילולא היה המנוח נפקד לא ניתן היה
להעניק למערערים את הסעד המבוקש, מכיוון שהמקרקעין הועברו על ידי האפוטרופוס לצד
שלישי, רשות הפיתוח. לאחר שמיעת ראיות בעניין זה נקבע כי ההעברה בוצעה בתום לב וכי
היא חוסה תחת הגנת סעיף 17 לחוק. זאת ועוד, בית המשפט הוסיף כי אף אילו הוכח שהיה
חוסר תום לב בעסקה האמורה, הרי שהמקרקעין הועברו מידי רשות הפיתוח לצד רביעי -
קק"ל - בעסקה שנעשתה בתום לב ובתמורה. מכאן הערעור שבפנינו.
3. המערערים משיגים על קביעותיו של בית משפט
קמא בכל הנוגע להיות המנוח נפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים. לטענתם, יש לקבוע כי
סעיף 1(ב)(1)(II)
לחוק אינו חל על מי שהיו אזרחים ארצישראליים, שכן מעמדם של אלה מוסדר אך ורק בגדר
סעיף 1(ב)(1)(III).
לפי טענה זו, מאחר שהמנוח היה אזרח ארצישראלי, סעיף 1(ב)(1)(II) אינו רלוונטי לגביו. המערערים
מוסיפים כי המנוח לא נופל גם לגדר סעיף 1(ב)(1)III), כיוון שלא יצא ממקום מגוריו
בנצרת, והדבר אף נקבע על ידי בית משפט קמא. עוד טוענים המערערים, כי בניגוד לאמור
בפסק דינו של בית משפט קמא, לא הוכח שהמקרקעין הועברו כדין ובתום לב לצדדים
שלישיים. מנגד, המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגרסתם,
לאור הפרשנות הראויה של חוק נכסי נפקדים, העובדה שסעיף 1(ב)(1)(III) עוסק באזרחים
ארצישראליים לא נועדה להוציא אזרחים כאמור מגדר סעיף 1(ב)(1)(II). לעניין הגנת
סעיף 17 לחוק טוענים המשיבים, כי הוכח בעדותו של איש מינהל מקרקעי ישראל, זרבל
אלון (להלן - אלון), שהבעלות במקרקעין הועברה בתום לב.
4. דעתי היא כי דין הערעור להידחות. איני
נדרש לבחון את השאלה האם התקיימו תנאי החוק לעניין הגדרת המנוח כנפקד. אף אם נניח
כי הכרזת המנוח כנפקד בטעות יסודה, הרי שהמערערים אינם זכאים להעברת המקרקעין
לבעלותם, וזאת לאור האמור בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים. סעיף 17 מהווה מעין
"תקנת שוק" ספציפית לעניין נכסי נפקדים, בדונו בתוקפן של עסקאות אשר
נעשו בנכס שהוכרז בטעות כנכס נפקד. הוראת סעיף 17(א) קובעת:
"על עיסקה שנעשתה בתום לב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס
שהאפוטרופוס חשבו בשעת העיסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס
לא היה אותה שעה נכס מוקנה".
התנאי
המרכזי הקבוע בסעיף 17 הוא תום לב בביצוע העסקה, וזאת בדומה להסדרים חקוקים אחרים
של "תקנת השוק". התקיימותו של תנאי תום הלב הינה הכרחית על מנת שניתן
יהא להצדיק את התוצאות הקשות הנובעות מהחלת דוקטרינת "תקנת השוק".
דוקטרינה זו מביאה לשלילת זכויות קנייניות מבעליהן, ולא אחת הדבר נעשה מבלי שנפל
כל דופי בהתנהגותו. הפסיקה קבעה כי אמת המידה לבחינת תום הלב כמשמעותו בסעיף 17
לחוק נכסי נפקדים, כמו גם בסעיפי חוק אחרים הדנים ב"תקנת השוק", הינה
סובייקטיבית בעיקרה. השאלה אותה יש לבחון הינה האם האפוטרופוס ידע או חשד כי לא
מתקיימים תנאי החוק לעניין הגדרת הנכס הנדון כנפקד. בכדי שיישלל תום ליבו של
האפוטרופוס אין די ברשלנות מצידו, ולפיכך אין רלוונטיות לשאלה מה היה עליו לדעת או
במה היה עליו לחשוד (ע"א 170/66 פיאד נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד
כ(4) 433, 437-436; ע"א 109/87 חוות מקורה
בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1 (להלן - עניין חוות מקורה), 18-17).
5. במקרה דנא, כאמור, נמכרו המקרקעין
מהאפוטרופוס לרשות הפיתוח בשנת 1952. בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי תנאי
סעיף 17 מתקיימים לגבי העברת הבעלות, שכן זו נעשתה בתום לב ובשעה שהאפוטרופוס
האמין כי המקרקעין מוקנים לו. איני סבור כי יש מקום להתערבות בית המשפט שלערעור
בקביעתה זו של הערכאה הדיונית. עובדות המקרה המרכזיות, קרי, שהייתו של המנוח באזור
שטרם נכבש על ידי צה"ל שעה שהמקרקעין כבר נכללו בשטח ישראל, אינן שנויות
במחלוקת. לא הובאה כל ראיה המעידה, כי עובר להקניית המקרקעין לרשות הפיתוח היה
לאפוטרופוס חשד שהמנוח אינו בגדר נפקד כמשמעותו בחוק. המסקנה כי העברת האדמות
בוצעה בתום לב נתמכת גם בעדותו של אלון, לפיה לא היה חשד כלשהו כי הנכס אינו נפקד
או כי אינו שייך לאפוטרופוס. מן החומר עולה, אמנם, שאלון לא היה בעל תפקיד במינהל
מקרקעי ישראל במועד בו העביר האפוטרופוס את הבעלות במקרקעין. ואולם, בא כוח
המערערים לא התייחס לנקודה זו בחקירה הנגדית שערך לאלון, ועל כן עדותו לא נסתרה.
אפילו ניתן היה לומר כי האפוטרופוס נהג בחוסר זהירות - ולא הוכח כי כך הם פני
הדברים - לא היה בדבר בכדי לפגוע בתום ליבו, מכיוון שכאמור, תום הלב הנדרש הינו
סובייקטיבי. בית משפט קמא מצא כי המקרקעין נמכרו על ידי האפוטרופוס לרשות הפיתוח
בעת שהצדדים היו תמי לב. משלא נמצא פגם בתום ליבם של הצדדים לעסקה שנעשתה
במקרקעין, חל על המקרה סעיף 17(א) לחוק. לפיכך, אף אם היינו קובעים כי המנוח אינו
נפקד, לא היה בכך בכדי לפגוע בתוקפה של העסקה ולזכות את המערערים בבעלות על
המקרקעין. יוער, לסיום, כי אין באמור כדי להשליך על שאלת זכאותם הלכאורית של
המערערים לקבל את תמורת מכר המקרקעין. מן החומר עולה כי תשלום כאמור הוצע בעבר
למערערים אך הם סירבו לקבלו, בטענה שהוא אינו הולם את שווי המקרקעין. השאלות בדבר
עצם הזכאות לפיצוי ובדבר גובה הפיצוי לא הועמדו להכרעה בפני בית משפט קמא וממילא
אף לא בפנינו.
15. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים יישאו
בשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
גרוניס.
ניתן היום, ח' בטבת תשס"ה
(20.12.04).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ש ו פ
ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99015010_S19.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/