פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 150/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 150/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.11.08 בתפ"ח 1045/05 שניתנו על ידי כבוד השופטים: א' שהם, י' שבח וש' ברוך תאריך הישיבה: כ"ט באדר התש"ע (15.3.2010) בשם המערער: עו"ד ד"ר אלקנה לייסט בשם המשיבה 1: עו"ד אפרת רוזן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בתפ"ח 1046/05 (כבוד השופטים א' שהם, י' שבח, ש' ברוך) מיום 15.7.2008 בה הורשע המערער בחלק מהמיוחס לו בכתב האישום, ולחילופין על גזר דינו מיום 30.11.2008. השתלשלות ההליכים עד כה כתב האישום 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בכפיה, לפי סעיף 354(א) (כנוסחו אז) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של אינוס בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 345(א)(3), ביחד עם סעיף 351(א) לחוק העונשין; מעשה סדום בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 347(ב), ביחד עם סעיפים 345(א)(3) ו-351(א) לחוק העונשין ומעשה מגונה בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 348(א) ביחד עם סעיפים 345(א)(3) ו-351(ג)(1) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, המערער שהוא דודן של שתי המתלוננות, ביצע בהן מעשים מיניים שונים בהיותן קטינות. באישום הראשון נטען, כי במהלך שנת 1987 המערער צפה יחד עם המתלוננת הראשונה, ילידת 1978, בסרטים פורנוגרפיים והוא ביקש ממנה שתיגע בגופו, אך היא סירבה לכך. לאחר מכן הוא ליטף את רגלה וניסה להפשיט את תחתוניה ללא הצלחה (להלן: האישום הראשון). באישום השני נטען כי מאז שנת 1993 ועד לשנת 1995, במועדים שאינם ידועים במדויק, ביצע המערער מעשים מיניים שונים במתלוננת השניה, ילידת 1986, החל ממעשים מגונים וכלה בהחדרת אצבעותיו ולשונו לאיבר מינה (להלן: האישום השני). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. ביום 15.7.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בגדרה זוכה המערער מחמת הספק מהמיוחס לו באישום הראשון והורשע במיוחס לו באישום השני. כרקע לדברים ציין בית המשפט המחוזי כי האירועים נחשפו זמן רב לאחר ביצועם, בעקבות בקשת סליחה של המערער מהמתלוננת השניה, וזאת כחלק מתוכנית גמילה מסמים בה היה מטופל. לאחר בקשת הסליחה, האירועים החלו לשוב אליה, היא שינתה את התנהגותה וכתבה מכתב לאמה כי היא נמצאת במצוקה. לאחר מכן היא סיפרה לאמה על מעשיו של המערער, ובעקבות כך הוגשה בהמשך תלונה במשטרה. ביחס לאישום הראשון נקבע כי עדותה של המתלוננת הראשונה לא הולמת את המתואר בכתב האישום, ונראה שעדות זו הושפעה מעדותה של המתלוננת השניה. כמו כן נקבע כי המתלוננת הראשונה עוינת את המערער, ולכן יש לבחון את עדותה בזהירות, וכן ישנו חשש שהעצימה את עדותה וייחסה לעצמה מן הפגיעות שפגע המערער באחותה, המתלוננת השניה. על כן, לאור טעמים אלו וטעמים נוספים הוחלט כאמור לזכות את המערער מחמת הספק מן האישום הראשון. כאמור בכל הנוגע לאישום השני הוחלט להרשיעו במיוחס לו כלפי המתלוננת השניה, והכרעה זו של בית המשפט המחוזי מתבססת על מספר אדנים מרכזיים: ראשית, נקבע כי עדותה של המתלוננת השניה היתה אמינה לחלוטין בעיני בית המשפט. ניכר היה שעדותה אמיתית ומבטאת קושי כנה לתאר את אשר עולל לה המערער. עוד נקבע כי שפת גופה ותנועותיה מחזקות את גרסתה. כמו כן, נקבע כי היא לא העצימה את המעשים ולא הוסיפה פרטים שוליים על מנת להשחיר את פני המערער. בנוסף נקבע כי כבישת העדות במשך שנים רבות אינה פוגמת באמינותה כהוא זה, שכן ידוע הוא מה הקושי של קורבנות עבירות מין, ביחוד קטינות, לספר את אשר אירע להן, ורק בבגרותן הן אוזרות אומץ וכוחות נפשיים על מנת להתמודד עם המעשים הקשים שבוצעו בהן. בנוסף נקבע כי אי הדיוקים בעדותה, כפי שהודגשו על ידי הסנגוריה, אינם משמעותיים והם מובנים בנסיבות מעין אלו, אך בעיקרו של דבר נראה כי גרעין העדות בכל הנוגע למעשים עצמם, היה עקבי לאורך כל הדרך. יתר על כן, נקבע כי עדותה לא עמדה בסתירה לעדות עדי ההגנה. בסיכומו של דבר תיאר בית המשפט את גרסתה כ"מצמררת" ונתן בה אמון מוחלט. שנית, נקבע כי עדויות אנשי המקצוע מחזקות את גרסת המתלוננת השניה ומלמדות על הקושי הרב לחשוף ולספר את מעללי המערער, ולכן עדויותיהם מחלישות את הגרסה כי קיימת עלילה כנגדו. שלישית, לצד עדותה האמינה של המתלוננת מצא בית המשפט המחוזי ראיות חיצוניות לא מעטות אשר תומכות בגרסתה: (א) נקבע כי דרך חשיפת הפרשה מלמדת שלא קיימת עלילה כנגד המערער והדברים לא באו לאוויר העולם כ"רעם ביום בהיר". לאחר שהמערער, במסגרת הליך גמילה שעבר, ביקש את סליחתה של המתלוננת, היא החלה להתייסר, ומעשיו הקשים החלו להדהד בה, ובמשך מספר ימים סירבה ללכת לבית הספר ולצאת מחדרה. לאחר מכן כתבה מכתב מצוקה ורק בשלב מאוחר יותר חשפה את כל הפרטים. נקבע כי דרך זו של גילוי הדברים בהדרגה טפח אחר טפח אופייני ומוכר לקורבנות עבירות מין. (ב) המתלוננת השניה לא רצתה להגיש תלונה במשטרה כנגד המערער, והיא הגישה את התלונה רק לאחר שעשתה זו המתלוננת הראשונה ואמה. (ג) המתלוננת לא העצימה או הוסיפה פרטים לגרסתה, למרות שיכלה לעשות כן על מנת כביכול לחזק את אמינותה. כך למשל קבע בית המשפט המחוזי כי אם היה מדובר בעדות שקר, אזי קרוב לוודאי שהיא היתה מספרת כי המערער ביקש ממנה סליחה על הפגיעות המיניות שפגע בה בעבר, אולם היא הסתפקה באמירה לפיה המערער ביקש ממנה סליחה בלא לפרט בגין מה הסליחה. (ד) נקבע כי חיזוק לגרסתה של המתלוננת השניה ניתן למצוא בעדותו של יוסי סבן, אשר סיפר כי בהליך הגמילה שעבר יחד עם המערער ננקט "הליך ווידוי" במסגרתו התוודו המטופלים על מעשיהם. מכאן נראה כי המערער פנה למתלוננת במסגרתו של הליך זה. (ה) ברשותו של המערער נמצא מצבור גדול של קלטות פורנוגרפיות. עובדה זו מחזקת את עדות המתלוננת וכן מלמדת על העדפותיו המיניות, שכן בחלקן הנערות המשתתפות בסרטים מדמות עצמם לילדות על ידי שימוש באביזרים שונים. (ו) מצבה הנפשי של המתלוננת השניה, לאחר שהמערער ביקש את סליחתה, מחזק את עדותה. היא הסתגרה בחדרה והיתה במצב נפשי קשה. עדות נוספת בדבר מצבה הקשה ניתן ללמוד מעדויות הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית שנפגשו עימה לאחר מכן. (ז) נקבע כי היחסים הטובים ששררו בין המערער לבין אחותו, אמן של המתלוננות, שוללים כל אפשרות לקנוניה כנגד המערער בעבור בצע כסף, כפי טענתו. אפילו גרושתו של המערער, אשר צידדה בו, סיפרה כי אחותו היתה בשבילו "כל העולם", והיחסים בין השניים התדרדרו רק לאחר גילוי הפרשה. (ח) בתקופה בה בוצעו המעשים היה המערער מסוכסך עם רעייתו, הוא עזב את הבית ולא קיים עימה יחסי מין. על כן נראה כי עובדה זו תומכת בטיעון לפיו הוא נאלץ למצוא את סיפוקו בשדות זרים. (ט) נקבע כי מהעדויות עולה כי המתלוננת נהגה לישון בביתו של המערער, ואף גרושתו ובתו לא הכחישו זאת. דבר זה מחזק את עדותה של המתלוננת בדבר מעשים שנעשו בה בעת שנותרה לישון בביתו. (י) התנהגותו של המערער לאחר שהתגלתה הפרשה לאחותו אינה מתיישבת עם אדם אשר טוען לחפותו. בזמן שהתגלתה הפרשה גר המערער בבית אחותו יחד עם המתלוננות. לאחר שקראה האם, אחותו של המערער, את מכתבה של בתה ושוחחה עימה, היא הודיעה למערער כי המתלוננת השניה מסרבת לישון בבית כל עוד הוא נמצא שם ולכן עליו לעזוב את הדירה. הוא כלל לא ניסה לברר מדוע עליו לעזוב, והוא קם ועזב באופן מיידי. בית המשפט המחוזי קבע כי התנהגות זו תמוהה ואינה מתיישבת עם ההנחה לפיה לא ידע המערער את פשר הסיבה בגינה נאלץ לעזוב. לכן נראה כי אין מדובר בבקשת סליחה תמימה, אלא נראה כי הוא ידע בדיוק מדוע ביקש את סליחתה של המתלוננת, ומדוע היא מבקשת שיעזוב את הבית. רביעית, בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בעדותו של המערער. הוא הכחיש מכל וכל את המיוחס לו, אולם הוא קשר עצמו לאירועים והודה כי המתלוננת השניה נהגה להישאר בדירתו לישון, ואף אישר כי נשאר עימה לבד. הוא הודה כי ביקש סליחה, אך טען כי בקשת הסליחה כוונה רק למנהגו להשתמש בסמים בבית של המתלוננת. נקבע כי בגרסה זו אין שמץ של אמת, שכן סליחה זו כלל אינה צריכה להיות מכוונת אל המתלוננת, שכן באותה תקופה היתה ילדה רכה בשנים שלא היתה אמורה להבין את המתרחש. 3. ביום 30.11.2008 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר השית על המערער עשר שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופיצוי למתלוננת בסך 75,000 ש"ח. נקבע כי המערער ניצל את גילה הצעיר של המתלוננת, את תמימותה ואת חוסר יכולתה להתנגד למעשיו, ופגע בה פעם אחר פעם, במהלך תקופה ממושכת, בביצוע עבירות מיניות שונות, החל ממעשים מגונים וכלה בהחדרת אצבעותיו ולשונו לאיבר מינה. הוא גזל ממנה את שמחת חייה, פגע באמונה בבני אדם וגרם לה לטראומה נפשית מתמשכת הפוגעת בתפקודה היומיומי. כמו כן לחובתו נזקפו חומרת המעשים, הישנותם במקומות שונים במספר רב של פעמים ואת פרק הזמן הממושך בו נעשו. כן נזקף לחובתו עברו הפלילי המכביד המתבטא ב-18 עבירות שמרביתן בתחום הרכוש והסמים, כמו גם את שני המאסרים בפועל שריצה בעבר. גורם נוסף אשר הובא בחשבון בשלב גזירת העונש הינו הנזק הרב שנגרם למתלוננת. כשיקולים לקולה התחשב בית המשפט המחוזי בנסיבות חייו הקשות של המערער ובילדותו העגומה, אשר מן הסתם השפיעה על אורחות חייו בשנות בגרותו. נקבע גם כי דרגת המסוכנות שהוערכה כנמוכה עד בינונית, אינה גורם שיש לשקול אותו לחומרה. כן נלקח בחשבון לזכותו האסון הטרגי, אשר פקד אותו, בו התחשמל למוות בנו עת טיפס על עמוד חשמל. כמו כן נלקח בחשבון לזכותו כי הוא הצליח לצאת ממעגל הסמים בכוחות עצמו, ולא היה מעורב בכל עבירה בשנים האחרונות. באיזון בין השיקולים לחומרה ולקולה נגזרו על המערער העונשים, כפי שפורטו לעיל. מכאן הערעור שלפנינו המופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד גזר הדין. טענות הצדדים 4. בקליפת אגוז המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות, כאשר קבע כי עדותה של המתלוננת השניה עדיפה על גרסתו, וכן הוא טוען כי החיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי לעדותה אינם חיזוקים ממשיים. בנוסף הוא טוען כי לחלק מן העובדות בהן הורשע אין כלל ביסוס בחומר הראיות, ואלו טענותיו ביתר פירוט: (א) לטענתו השיהוי בהגשת התלונה אינו מוסבר, ולא ניתן להסתמך על התזה כי בקשת הסליחה שלו, היא אשר עוררה את הפרשה לאחר שנים כה רבות. לטענתו מהעדויות בבית המשפט לא ניתן להסיק כי בקשת הסליחה עוררה את זיכרונה של המתלוננות ומדבריהן ניתן להסיק כי תמיד ידעו אודות האירועים להן הן טוענות. עובדה זו אינה מתיישבת, לטענתו, עם היחסים המעולים שהיו לאורך השנים בינו לבין משפחתן. יתר על כן, לטענתו, דברי האם כי אף אותה אנס בילדותה אינם מתיישבים עם הקרבה הרבה בין השניים, ובינו לבין המתלוננות. על כן, לטענתו, התזה של הדחקה והיזכרות אינה מעוגנת בחומר הראיות. (ב) לטענתו יש תמיהה רבה לגבי אותנטיות המכתב, שכתבה המתלוננת השניה לאמה, לאחר בקשת הסליחה. כמו כן, לטענתו קיימת סתירה ממשית בין עדות האם לעדות המתלוננת בכל הנוגע למצבה הנפשי לאחר בקשת הסליחה. לגרסתו בעוד שהאם תיארה הסתגרות בחדר למשך כשבועיים, המתלוננת תיארה יום אחד בלבד. מכאן לטענתו לא ניתן למצוא חיזוק בעובדה זו כנגדו, ויש להטיל ספק באותנטיות המכתב, שכן מתוארת בו "יציאה משגרה" מה שאינו מתאים לדבריה של המתלוננת. (ג) לטענתו אותות האמת שעליהם הסתמך בית המשפט המחוזי, כאשר ביכר את גרסת המתלוננת – שפת הגוף בזמן העדות, אופן הדיבר, צביטות ועוד – אינם בהכרח מעידים על דברי האמת באופן משכנע, וייתכן והם אף מעידים על אמירת שקר. (ד) לטענתו החיזוק שמצא בית המשפט המחוזי לגרסת המתלוננת בדמות חשיפת הפרשה "טפח אחר טפח" אינו חיזוק, שכן מהיום בו ביקש את הסליחה ועד הגשת התלונה עברו 21 חודשים, ולפרק זמן ארוך זה לא ניתן הסבר משכנע, לטענתו. עוד הוא טען כי שאר החיזוקים לעדות המתלוננת, כמו עדותה של גרושתו ועדותו של יוסי סבן אינן מחזקים דבר. יתר על כן, לטענתו עדויותיהן של גרושתו ושל בתו מחלישות את גרסת המתלוננת, שכן נראה על פי דבריהן כי אין סיכוי סביר שהוא יכול היה לעשות את הנטען כלפיו, כאשר הם ישנו באותו הבית מכיוון ששנתן קלה והן היו מרגישות זאת ומתעוררות. (ה) לטענתו ההשתהות של המתלוננת השניה בהגשת התלונה במשטרה, אינה מלמדת בהכרח על אותנטיות הדברים, אלא דווקא על הגרסה שייתכן והיא נדחפה לעשות כן על ידי אמה ואחותה, כחלק מעלילה נגדו. (ו) לטענתו עולה מחומר הראיות תמיהה רבה לגבי עדותה של המתלוננת השניה. ראשית, היא סירבה לערוך עימו עימות, ועובדה זו כלל לא הובאה בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי. שנית, קיימת סתירה בין הנטען בכתב האישום לבין עדותה של המתלוננת. על פי הנטען בכתב האישום המעשים נעשו כאשר המתלוננת היתה בין הגילאים שבע לתשע, ואילו בעדותה סיפרה כי המעשים נמשכו עד גיל 12. שלישית, קיימת לטענתו חוסר קוהרנטיות באשר לעדותה בדבר המין האוראלי הכפוי. מחד היא טוענת כי המעשים נעשו בלילה, ואילו לאחר מכן היא טוענת כי זה היה בערב כאשר אף אחד לא היה בבית. רביעית, לטענתו למתלוננת היה מניע לטפול עליו עלילה, שכן הוא סיפר לאמה על קשר רומנטי שהיא מנהלת, למרות התנגדות אמה. חמישית, בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע כי למשפחת המתלוננת לא היה מניע כספי כנגדו, שיכול להוות הסבר לעלילת השווא. שישית, לטענתו טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא התייחס לתזה שהועלתה על ידו כי אביה של המתלוננת ביצע בה את המעשים הנטענים, ויש לתת משקל משמעותי להתעלמותו של בית המשפט המחוזי מטענה אפשרית זו. שביעית, לטענתו הוא הורשע במעשים המפורטים באישום השני, בסעיפים 3(א) ו-3(ג), וזאת מבלי שהובא ולו בדל של ראיה שיסבך אותו בביצועם. (ז) לחילופין טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי עת גזר את עונשו לחומרה יתרה. לטענתו לא ניתן משקל ראוי לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, לנסיבותיו האישיות הקשות, ובייחוד להליך הגמילה המוצלח שעבר ולטרגדיה שפקדה את משפחתו לאור מותו של בנו הקטן. עוד הוא טוען כי הפיצויים שנפסקו למתלוננת מופרזים לחומרה בנסיבות המקרה. 5. המשיבה סומכת את ידה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתה הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, אשר אינם מצדיקים התערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי לא לענין עצם ההרשעה ואף לא לענין העונש. עוד היא טוענת כי בית המשפט המחוזי בחן את הראיות בצורה יסודית ונתן אמון מלא בגרסת המתלוננת, ועל כן אין כל מקום להתערבותו של בית משפט זה בהכרעת הדין. לענין העונש, טענה, כי העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות ביותר, והעונש שהושת עליו הולם את חומרת המעשים ואת הפגיעה הקשה במתלוננת. דיון ערעור על הכרעת הדין עדות כבושה של קורבן עבירות מין בתוך המשפחה 6. המערער בפתחה של הודעת הערעור הגדיר מקרה זה כ"מוזר ביותר". כפי שתואר בהכרעת הדין המערער כחלק מהליך גמילה מוצלח שעבר התנצל בפני אנשים שקרובים לו על התנהגויות שהיו עלולות לפגוע בהם בתקופת התמכרותו. בהתאם לכך הוא דיבר עם אחייניתו, המתלוננת השניה, וביקש את סליחתה על התנהגותו בעבר. לטענתו התכוון לכך שגם אחותו, אמה של המתלוננת, השתמשה עימו בסמים ועל כך הוא מצטער. אולם המציאות, כפי שתוארה על ידי המתלוננת, שונה ובקשת הסליחה הציפה בה מחדש את מעשיו הקשים, והם היו הבסיס לבקשת הסליחה ממנה. לטעמי אין כל דבר "מוזר" בפרשה זו, כפי שמנסה להגדיר זאת המערער. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שכבישתה של עדות במשך זמן ממושך הינה תופעה אופיינית לקורבנות עבירת מין בכלל, ולקטינים שהם קורבנות עבירות מין במשפחה, בפרט. מקום בו ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות, לא יהא בדבר כדי לפגום במהימנותה כהוא זה. כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 926-925 (2001)): "... כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר אירע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה. ממד נוסף נלווה לכך כאשר קורבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעיתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על-מנת להתמודד כנגד הפוגע וחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר. לעיתים קרובות הוא גם אינו מודע לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לו עזרה ולחלצו ממעגל האמה שבו הוא שרוי. הנסיבות המביאות קטין, קורבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות, ולרוב הן אינן מונחות על פי היגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר. לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של הענין ובמציאות החיים שבה שרוי קורבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גירסת המתלונן. ההסבר לכבישת העדות מאפשר לבית המשפט ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא כמתחייב מן הנסיבות..." (ראו גם ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.12.2009); ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 361 (1993). יפים לענין זה גם דברים שכתבתי בע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2007): "כבישת עדויותיהם של קורבנות עבירות מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה. במצבים אלה, עצם ההשתהות בהגשת התלונה לא תפחית בהכרח מאמינותה. בית משפט זה קבע לא אחת, כי רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה ... התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קורבנות עבירה, ומשכך, קבעה הפסיקה לאורך כל הדרך, כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פסיבית של קורבן עבירת המין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ראו גם ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2004); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 559, 572 (2005); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684, 692 (1999)). בענייננו, מדובר במתלוננת אשר בעת תחילת ביצוען של העבירות היתה ילדה רכה בשנים, שנפלה קורבן לעבירות מין אשר בוצעו על ידי דודה לאורך תקופה ממושכת. במשך השנים, כפי שקרה במקרים רבים אחרים היא הדחיקה את המעשים הקשים שנעשו בה, ויתכן שאף כלל לא הבינה את משמעותם. אולם בעקבות בקשת הסליחה של המערער הדברים שבו ועלו, כפי שמתארת זו המתלוננת בעדותה: "ש: איך קרה שהאירועים האלה צפו.....? ת: ... בשנת 2000 ככה אני חושבת, ... היה אצלנו בבית, הוא גר אצלנו בבית והוא בדיוק היה בתוכנית של N.A והוא בא לבקש ממני סליחה על כל מה שהוא עשה לי ש: מה הוא אמר לך? ת: שהוא הגיע לאיזה משהו כזה ב N.A שהוא צריך לבקש סליחה מכל אלה שהוא פגע בה, ושהוא בא לבקש סליחה ממני אז פתאום הכל צף ........ ש: עכשיו תגידי לי, מתי נזכרת במעשים האלה או האם זכרת אותם כל הזמן? ת: תמיד זכרתי אותם, חייתי אתם כל יום (העדה מתייפחת) ........ ת: אני מה שאני רציתי זה שהוא ישכח את מה שהיה ושאני כאילו תמיד הפנמתי את זה ולא רציתי אף פעם שזה, תמיד הדחקתי את זה, לא רציתי להעלות את זה אף פעם. ושהוא בא לבקש סליחה שנינו ידענו שהוא מדבר על זה. אין עוד דבר אחר, אין על מה לבקש סליחה" (עמ' 136-137, 149, 152 לפרוטוקול מיום 23.9.2007). כפי שעולה מעדותה, וכפי שציין בית המשפט המחוזי קיים הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות ולסיבה בגינה האירועים צפו ועלו, בעקבות בקשת הסליחה, שככל הנראה היוותה זרז להתפרצות הדברים. איני מוצא כל ביסוס לנטען בהודעת הערעור, כאילו אין ממש בקביעה כי במקרה זה קיימת הדחקה והיזכרות, וגילוי הפרשה לאחר זמן כה רב מעורר תמיהות, כך לשיטתו של המערער. דרך זו של גילוי עבירות מין, ביחוד בתוך התא המשפחתי, לא רק שתואמת לחלוטין את חומר הראיות בתיק דנן, אלא מתאמה לדפוס ההתנהגות של קורבנות עבירות מין באופן כללי, כפי שפורט קודם לכן. אשר על כן, איני מוצא כל ביסוס להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לנסיבות כבישת העדות ומתן אמון מלא בה לאורן של נסיבות אלו. ממצאי עובדה ומהימנות ועדות קורבן של עבירות מין 7. טענות המערער נסובו בעיקרן כנגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009) (להלן: פרשת גואטה); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983) ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)). יפים לענין זה דבריו של השופט זילברג: "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק עד-אין-נבדק על ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963)). כן יפים לענין זה דברים שנאמרו בע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009) (להלן: פרשת פלוני): "כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית והיא ברורה על פניהם" (ראו גם ע"פ 6395/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.09)). 8. הלכה זו מקבלת משנה תוקף בעדות של קורבן עבירות מין. במצבים מעין אלו בית המשפט אמור להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות השונות זו מזו. בעבירות מין "רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו" (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.4.2007). ראו גם ע"פ 7462/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.2.2010)) מכאן שיש לתת משקל יתר לקביעות של הערכאה הדיונית. "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 419, 426-425 (2004)). עבירות מין דוגמת המקרה שלפנינו מתבצעות בחדרי חדרים ובדרך כלל ללא עדים. "לעבירות אלה, במרבית המקרים, אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת ושל קורבנותיו, ועימות של "גרסה מול גרסה" הוא כמעט בלתי נמנע. במצב דברים זה ישנה חשיבות יתרה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו לפניה ומכאן שההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית עומדת ביתר שאת" (פרשת פלוני, פס' 33 לפסק הדין. ראו גם בע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009); רע"פ 9747/09 מצרווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.1.2010); ע"פ 4901/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 222-221 (2002); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, 634 (2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 1.1.2007); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645 (2000)). 9. המערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את התערבותנו בפסק דינו המנומק והמבוסס של בית המשפט המחוזי (ראו ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2008); ע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק דינו של השופט מלצר (טרם פורסם, 21.7.2008)). שופטי הערכאה הדיונית, ששמעו את העדויות, מצאו את עדותה העקבית של המתלוננת מהימנה, בעוד עדותו של המערער נמצאה כבלתי מהימנה. די בכך כדי לדחות את הערעור. אולם כפי, שיפורט בהמשך לא מצאתי גם בשאר הטיעונים אשר הועלו על ידי המערער כדי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 10. בנוסף חשוב לחזור ולהדגיש כי "השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205, 233 (2002) (להלן: פרשת נור); ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.12.2009)). נראה שבענייננו התשובה לכך חיובית, כפי שציין בית המשפט המחוזי: "יצוין כי אי דיוקים המתגלים בעדותה של מתלוננת בעבירות מין אינה תופעה חריגה כלל וכלל כי אם תופעה טבעית ומובנת, במיוחד כאשר המעשים נעשו לפני שנים, עת היתה המתלוננת ילדה קטנה, מה גם שבמקרנו אין מדובר כלל וכלל בסתירות, כי אם באומדנים והערות בכל הנוגע לשנים, תקופות וגילאים, שמטבע הדברים קשה לדייק לגביהם. גרעין הדעות, בכל הנוגע למעשים עצמם- היה עקבי לאורך כל הדרך ... עיון בסתירות הנטענות בסיכומי ההגנה מעלה כי אין מדובר בסתירות כלל וכלל ומכל מקום מדובר בנושאים שבשוליים אשר אי דיוקים לגביהם הינם אך מובנים". על כן, יש להבחין בין "'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות', המעלות חשש של אמירת שקר; שרק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות" (פרשת נור, עמ' 223; יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1616 (2003)). נראה כי במקרה הנדון לא התגלו סתירות מהותיות בעדותה של המתלוננת, וגרעין האמת בעדותה לא נפגע, והוא עומד איתן על אדנים מוצקים בחומר הראיות. חיזוקים לגרסתה של המתלוננת 11. כאמור, חזית המחלוקת בין המערער לבין המתלוננת הינו רחב ביותר. בעוד המערער טוען כי לא היו דברים מעולם, המתלוננת מתארת מסכת קשה של פגיעות מיניות מצידו. בית המשפט המחוזי מצא את גרסתה של המתלוננת אמינה לחלוטין, ודי בכך על מנת להרשיעו בדין (ראו סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). אולם בית המשפט המחוזי מצא לא פחות מעשרה חיזוקים חיצוניים לעדותה זו. המערער ניסה בהודעת הערעור לתקוף חלק מחיזוקים אלו, וייתכן שיש ביניהם חיזוקים משמעותיים יותר, וחיזוקים משמעותיים פחות. אולם מכלול הדברים מהווה בעיני מסה קריטית שיש בה להוות חיזוק משמעותי ביותר לגרסת המתלוננת, אל מול גרסתו של המערער, אשר טוען כי מדובר בעלילת שווא. ראשית, נקבע כי התנהגותה של המתלוננת ומצבה הנפשי סמוך לאחר בקשת הסליחה מחזקים את גרסתה למעשים המתוארים בכתב האישום. כידוע, מצבו הנפשי של מי שנפל קורבן לעבירת מין הוא ראייה אובייקטיבית, שבכוחה לשמש כחיזוק ואף לעיתים כסיוע לדברים שנמסרו בעדות (ראו ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (20.12.2009); ע"פ 10898/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.4.2010)). הלכה זו תקפה גם במקרה בו אין סמיכות זמנים בין המעשים לבין המצב הנפשי המתואר (ראו ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 38 לפסק הדין (טרם פורסם, 3.7.2007)). הדברים מקבלים משנה תוקף במיוחד במקרה שלפנינו בו בקשת הסליחה של המערער היוותה זרז משמעותי להתפרצות הפרשה, שהודחקה במשך השנים על ידי המתלוננת. למעשה הרגע בו צפו הדברים ועלו, בעקבות בקשת הסליחה, הוא הרגע בו הבינה המתלוננת באופן ממשי את חומרת המעשים, ועל כן יש לראות במצבה הנפשי, לאחר בקשת הסליחה, כחיזוק לעדותה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. על מצבה עמדה העדה הפסיכולוגית עירית סדן: "...חלה הידרדרות בלימודים שזה היה מה שגם הביא אותה בסופו של דבר לשתף את אמה בסיפר הזה, הרבה בכי, הרבה מאוד שינה, דברים שהיא תיארה. בתוך הקבוצה שוב ראינו ילדה מאוד עצורה, מאוד מצומצמת ..." (עמ' 190 לפרוטוקול מיום 28.10.2007). עמדה על מצבה של המתלוננת לאחר בקשת הסליחה גם העובדת הסוציאלית נועה קפלן: "ניכרה הידרדרות מסוימת מבחינת הגעה לבי"ס על בסיס סדיר ... התנהגות שאינה מאפיינת אותה, היה קושי להתעורר בבוקר, בכלל רצון לישון יותר, קשיים בהירדמות וכמובן שכל זה השליך על התנהלותה כנערה" (עמ' 225 לפרוטוקול מיום 1.11.2007). לצד עדויות אלו ניתנה עדותה של האם שתיארה את התנהגותה של המתלוננת, לאחר בקשת הסליחה, שהסתגרה בחדרה וניכר שהיתה במצב נפשי קשה, כפי שתואר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לא מצאתי בטענותיו של המערער בסוגיה זו, כל מקום להתערבות בקביעותיו המבוססות של בית המשפט המחוזי, ועל כן יש לראות בהתנהגותה כחיזוק לעדותה. שנית, כפי שציין בית המשפט המחוזי התנהגותו של המערער אינה מעידה על חפות. לאחר שסיפרה המתלוננת לאמה אודות מעשיו, היא ביקשה שהוא לא יגור יותר בביתם. האם פנתה אליו וביקשה ממנו שיעזוב את הבית מכיוון שהמתלוננת לא רוצה לישון בבית כל עוד הוא גר שם. מאדם שטוען לחפות מוחלטת היה מצופה שישאל ויברר מדוע הוא צריך לעזוב, ולמה המתלוננת כועסת עליו. אולם, כפי שהוא שתיאר זאת בעדותו, הוא פשוט קם ועזב את הבית מבלי לשאול דבר על הסיבה שבגינה הוא מתבקש לעשות כן (ראו עמ' 285-286 לפרוטוקול מיום 2.12.2007). התנהגותו זו אינה אופיינית לאדם שטוען לחפותו המלאה, ועל פי ניסיון החיים והשכל הישר נראה כי מי שאינו שואל מדוע הוא נאלץ לעזוב את הבית בו הוא גר, יודע היטב את התשובה לכך. מכאן שלאור התנהגותו נראה שהוא ידע על מה הוא ביקש סליחה ומדוע פרץ זעמה של המתלוננת כלפיו ויש בכך חיזוק משמעותי לגרסתה. שלישית, שאר טענותיו של המערער כנגד עדותה של המתלוננת, ובייחוד התזה שייתכן ואביה ביצע בה את המעשים הנטעים כלפיו, אינן טענות המעוגנות בצורה ממשית בחומר הראיות. טענותיו לא יוצרות ספק סביר בדבר אשמתו. עקרון יסוד הוא במשפטנו כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (ראו סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). "מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי אינה אפוא של ודאות מוחלטת, אלא של שכנוע מעל ספק סביר. ספק זה מתגבש כאשר 'ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית'" (ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 20.4.2009) (להלן: פרשת קסטרו). ראו גם ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד (4) 653, 661 (2000); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993) (להלן: פרשת דמיאניוק); ע"פ 3251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45 (1995); ע"פ 1407/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 31.7.2008), וכן, מיכה לינדרשטראוס על הספק הסביר – סוגיות נבחרות (2009); עמנואל גרוס ומיכל עורקבי "מעבר לספק סביר" קרית המשפט א 229 (2001); יניב ואקי "סבירותו של הספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש" הפרקליט מט(2) 463 (2007)). אכן, "על פי הגישה הרווחת בפסיקה, משמעותו של סטנדרט ההוכחה מעבר לספק סביר הנה רמה גבוהה של ודאות לצורך הוכחת עובדות נשוא כתב האישום, אבל לא ביטחון ודאי" (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 636 (2008) (להלן: רבין וואקי)). בכל משפט ניתן לעורר צל צלו של ספק, אולם אם יזכה בית המשפט את העומד לדין בכל עת שיתעורר ספק שכזה, לא יוכל בית המשפט למלא את תפקידו תוך הגשמת האינטרס הציבורי. רק במקרה של ספק סביר מחויב בית המשפט לזכות את הנאשם (ראו ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 16.1.2006)). במקרה שלפנינו לא מתעורר כל ספק סביר לאור טענותיו של המערער כנגד החיזוקים לעדותה של המתלוננת. "אכן, יכול שיוותרו סימני שאלה או 'חורים ראייתיים' מסוימים לאחר עיבוד מכלול ראיות התביעה, ולעיתים אין בידינו לשחזר למלוא פרטיו את האירוע שבמוקד כתב האישום. ועדיין, אין משמעותם של אלה כי נוצר בהכרח ספק סביר באשמה. ספק סביר ספק ממשי הוא ולא די בהעלאת השערות או אפשרויות תיאורטיות גרידא" (פרשת קסטרו, פס' 11). 12. ממכלול הדברים נראה כי הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות אליהם הגיע בית המשפט המחוזי כמפורט לעיל, מעוגנים כדבעי בחומר הראיות, בהוראות הדין ובהלכה הפסוקה. לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת בהתאם להלכות המושרשות של בית משפט זה, כפי שפורטו לעיל. ערעור על גזר הדין 13. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאתי סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, והביא בחשבון את כלל השיקולים לקולה ולחומרה. כמו כן, יש לציין כי בפנינו הונחו חוות דעת מעודכנות מטעם שירות המבחן והמרכז להערכת מסוכנות המעלות תמונה דומה לתמונה שעלתה בבית המשפט המחוזי בשלב גזירת הדין. לגופו של ענין, מעשיו של המערער חמורים ביותר ומעוררים שאט נפש וסלידה עמוקה. במשך שנים ובהזדמנויות רבות הוא ביצע באחייניתו את זממו, ובתוך כך פצע את נפשה והותיר בה צלקות לעולמי עד. במקום להגן עליה ולחנך אותה לדרך ארץ, הוא הפך אותה לכלי למען מימוש דחפיו המיניים. מעשים מיניים מעין אלו, הנעשים בתוך התא המשפחתי, ברצף על פני תקופה ארוכה "הינה חוויה טראומתית המהדהדת משך כל חייה של הקורבן ומשפיעה על התפתחותה והתבגרותה. עוצמת הפגיעה אף מוגברת בהשוואה לפגיעה מינית אחרת, דווקא בשל חווית הבגידה מצד האדם הקרוב והנוכח ביותר בחייה של הילדה הנפגעת" (ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 24 לפסק הדין (טרם פורסם, 7.12.2009)). על כן ובהתאם לתכלית החברתית והמוסרית ביסוד דיני העונשין אנו מצווים בראש ובראשונה להגן על שלומם ושלמותם הגופניים והנפשיים של הקטינים חסרי הישע, והעונשים שבית המשפט גוזר על נאשמים הפוגעים בערכים אלו צריכים לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים המבחילים ולהרתיע כאמור עבריינים פוטנציאליים אחרים (ע"פ 5484/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 5 לפסק הדין (טרם פורסם, 17.11.2009)). בהתאם לכך, נקבע כי יש להטיל על המבצע עבירות מסוג זה עונשים כבדים ביותר, כגמול על מעשיו ומתוך ביטוי לסלידתה העמוקה של החברה ממעשים אלו (ראו, למשל ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.4.2006)). לאור האמור לא מצאתי כל מקום להתערבות באיזון שנערך על ידי בית המשפט המחוזי. סוף דבר 14. מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ב באייר התש"ע (6.5.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09001500_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il