מועצה מקומית ערערה בנגב נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1496/24 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרת: מועצה מקומית ערערה בנגב נ ג ד המשיבות: 1. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 2. היחידה הארצית לאכיפת דיני תכנון ובניה 3. רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד גלעד שר בשם המשיבות: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי תבוטל מדיניות ה"אכיפה תומכת הסדרה"; כי יבוטלו צווי ההריסה והליכים משפטיים שהוצאו וננקטו במסגרתה; וכי המשיבה 1 תחזור ליישם את מדיניות ה"הסדרה במקום". כן, מבוקש ליתן צו ביניים להפסקת מדיניות ה"אכיפה תומכת הסדרה" ולעיכוב ההליכים המשפטיים הנ"ל. 2. העותרת, מועצה מקומית ערערה בנגב, טוענת כי החל משנת 2016, פעלה המשיבה 1, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן בהתאמה: המועצה ו-הרשות לפיתוח), לקידום מהלך תכנוני באופן של "הסדרה במקום", קרי, תכנון מתחמי מגורים באזור ערערה והסדרת שטחים שונים המצויים הן בבעלות המדינה והן בתחום תביעות בעלות של משפחות המתגוררות באזור; וכי "לאחרונה" החלה הרשות לפיתוח ליישם מדיניות חדשה של "אכיפה תומכת הסדרה" שבמסגרתה הוצאו ונאכפו צווי הריסה באופן "אגרסיבי וסלקטיבי" (להלן גם: הצווים), וזאת תוך העדפת מנגנון האכיפה על-פני הסדרת השטחים השונים. בפרט, מלינה המועצה על הליכי הריסה המתקיימים ביחס למבנים המצויים ב-12 מקבצי מגורים ספציפיים, שבהם מתגוררות משפחות בתחומי תביעות הבעלות שלהן. בהמשך לאמור, טוענת המועצה, בין היתר, כי יש לבטל את מדיניות ה"אכיפה תומכת הסדרה" ואת ההליכים המשפטיים והצווים שננקטו במסגרתה, שכן היא נוגדת עקרונות יסוד, ובייחוד את הזכות לקורת גג; היא פוגעת בעקרון השוויון, בשים לב לכך שמדיניות ה"הסדרה במקום" הוחלה ביחס לחלק מהתושבים בלבד; וכי היא בלתי סבירה ובלתי מידתית, שכן לא אוזנו במסגרתה האינטרסים הרלוונטיים, תוך הימנעות מניהול משא ומתן עם המועצה ותושביה, מהתחשבות בצרכיהם ותרבותם ומהכרה בזכויותיהם הקנייניות. [להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 6.11.2023 פנתה המועצה לרשות לפיתוח בדרישה להפסקה מידית של פעולות ההריסה בערערה ולקידום מדיניות "הסדרה במקום". למחרת התקבלה הודעה מטעם הרשות לפיתוח כי מענה יתקבל "בימים הקרובים", אך, כך נטען, מאז לא התקבלה תשובה מטעם הרשות לפיתוח] 3. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה עתירה כללית וכוללנית, משעה שאינה נסמכת על תשתית עובדתית קונקרטית ביחס לצווים ולשינוי הנטען במדיניות הרשות לפיתוח. כן נטען, בין היתר, כי יש לדחות את העתירה אף בשל שיהוי, שכן בעוד המועצה טוענת כי חל שינוי במדיניות הרשות לפיתוח, מדיניות ה"אכיפה תומכת הסדרה" אינה חדשה וגובשה באופן סדור כבר בשנת 2016, במסגרת מסמך "עקרונות וסדרי עדיפויות באכיפה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 לגבי עבירות בניה בפזורה הבדואית בנגב – פיילוט" (21.6.2016), המהווה בסיס לפעילויות אכיפה בכל הנוגע להתיישבות בדואים בנגב (להלן: מסמך המדיניות). בפרט, מצביעות המשיבות על כך שבמסמך המדיניות נקבע כי יינתן דגש לתכלית ההסדרה של התיישבות הבדואים בנגב; וכי אכיפה ביחס לבנייה ותיקה מצויה בסדר עדיפות גבוה, ובמסגרתה יש לשקול, בין היתר, "אכיפה תומכת הסדרה", המוחלת "כאשר האחראים על הבניה מסרבים לעבור לחלופת המגורים שנקבע [כך במקור – י"ו] על ידי הרשות כי היא הראויה בעניינם, או אינם מוכנים לדון עם הרשות בפרטי הסדרת התיישבותם". עוד מדגישות המשיבות כי ביום 20.3.2022 פורסם מסמך "עדכון מדיניות של עבירות תכנון ובניה בחברה הבדואית בנגב והמלצות בתחום התכנון", שבו אושררה מדיניות ה"אכיפה תומכת הסדרה"; וכי זו מופיעה אף במסגרת החלטות ממשלה שונות (החלטה מס' 2397 מיום 12.2.2017 והחלטה מס' 1321 מיום 24.3.2022). נוסף על האמור, טוענות המשיבות כי יש לדחות את העתירה ביחס לביטול הצווים והפסקת ההליכים המשפטיים השונים – אף מחמת קיומו של סעד חלופי, שכן מקום הטענות בעניינים הנ"ל בפני הערכאות הדיוניות המתאימות. לגוף העתירה, נטען, בעיקרו של דבר, כי מדיניות הרשות לפיתוח מביאה בחשבון את מכלול האינטרסים הרלוונטיים ותואמת את החלטות הממשלה בנושא הסדרת התיישבות הבדואים בנגב. דיון והכרעה 4. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. 5. ראשית, הסעדים המבוקשים בעתירה דנן – ביטול המדיניות האמורה והפסקת ההליכים המשפטיים שננקטו במסגרתה – מנוסחים בצורה כוללנית ונעדרים תשתית עובדתית קונקרטית. בין השאר, השינוי במדיניות הרשות לפיתוח נטען בעלמא, ללא ביסוס ופירוט; וההליכים המשפטיים והצווים שאותם מבוקש לבטל באופן גורף – אינם מפורטים כלל ועיקר, תוך השמטת עובדות רלוונטיות. להווי ידוע, כי לא בנקל יעניק בית משפט זה סעד כוללני כאמור, המתייחס, ככלל, "למדיניות הראויה בסוג של מקרים או לדרך ההתנהגות הנדרשת בסוג של מקרים, שמספרם אינו ידוע ופרטיהם אינם ברורים, להבדיל מסעד ממוקד, המתייחס למקרה מסוים שעובדותיו ידועות וברורות" (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 411 (1994). עוד ראו: בג"ץ 2223/15 רגבים נ' שר הביטחון, פס' 8 (22.7.2015)). בנסיבות העניין, יש בכוללניות העתירה, אם כן, כדי להוביל לדחייתה. 6. יתר על כן, בשים לב לכך שמדיניות ה"אכיפה תומכת הסדרה" גובשה כבר בשנת 2016, הרי שהעתירה – שהוגשה רק ביום 21.2.2024 ללא מתן הסבר לחלוף הזמן – לוקה בשיהוי כבד. אף בכך, יש כדי לתמוך בדחיית העתירה בכל הנוגע לסעד זה (ראו, למשל: בג"ץ 5480/22 גמזו נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, פס' 23 (2.7.2023)). זאת ועוד, בכל הנוגע לטענות המועצה העומדות בבסיס הבקשה לביטול הצווים והפסקת ההליכים המשפטיים שננקטו במסגרת המדיניות הנ"ל – כידוע, מקומן בפני הערכאות המוסמכות לכך (ראו: בג"ץ 1495/23 סעדה אלג'ול ו-32 אח' נ' מדינת ישראל, פס' 6 (21.2.2023); בג"ץ 8217/18 אבו רקייק נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' 3 (20.11.2018)). לפיכך, אף מחמת קיומו של סעד חלופי כאמור, דין העתירה להידחות. 7. לנוכח כל האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' בסיון התשפ"ד (‏16.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 24014960_R03.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il