סעדה אלג'ול ואח' ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1495/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרים: סעדה אלג'ול ו-32 אח' נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 3. רשות האכיפה במקרקעין עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד קייס נאסר בשם המשיבים: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה, בבקשת העותרים, כי נורה למשיבים, בצו על-תנאי, לבוא וליתן טעם "מדוע לא תבוטל החלטת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב להסדיר את התיישבות משפחת אלגול, מקבצים 568 ו-463 במקום התיישבותם הנוכחי של העותרים, וזאת ללא שיתוף ציבור [ה]עותרים, ללא כל הליך הידברות מול העותרים, וללא מתן זכות שימוע, מבלי לשקול חלופות, ומבלי שיוסדרו זכויות הבעלות והחזקה של העותרים בקרקע". בעתירה נטען, כי ביום 19.2.2023, נודע לעותרים על כוונת המשיבים לפעול לפינוי מבנים המצויים בבעלותם, בישוב ערערה שבנגב, מזרחית לכביש 80, במתחם המכונה "צביר 463". מבנים אלה, נבנו ללא היתר והוצאו לגביהם צווי הריסה שיפוטיים, כאשר המועד לפינויים והריסתם נקבע למחר, יום רביעי, 22.2.2023. במסגרת העתירה התבקשנו ליתן, בדחיפות ובבהילות, צו ביניים-ארעי, האוסר על פינוי הבתים במתחם 463, עד לבירור העתירה או עד להחלטה אחרת. כעולה מהעתירה, צווי ההריסה השיפוטיים שהוצאו לגבי מתחם 463, לפי הוראת סעיף 212 ו-213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (בנוסחם עובר לתיקון 116 לחוק הנ"ל), ניתנו על ידי בית משפט השלום בבאר שבע, עוד בחודש יולי 2020 (צ"ה 34769-04-20 מדינת ישראל נ' אלמוני (19.7.2020); השופט ח' פס). הצווים ניתנו במעמד צד אחד, לאחר שבעלי המבנים לא התייצבו לדיון, אף שהוזמנו כדין. בהמשך, ביום 20.11.2020, כ-3 חודשים לאחר מתן צווי ההריסה השיפוטיים, הגישו חלק מבני משפחת אלג'ול, המתגוררים במתחם 463, הלוא הם העותרים 11-1 שלפנינו, בקשה למתן ארכה להגשת בקשה לביטול צווי ההריסה, ולצדה בקשה למתן צווי עיכוב ביצוע ארעיים. סמוך לאחר מכן, הגישו העותרים את בקשת הביטול גופה. עם הגשת הבקשה, הורה בית משפט השלום לעותרים הנ"ל, לצרף לבקשתם את תשובת המשיבה 1 – מדינת ישראל – בהבהירו כי אין בכך כדי לעכב את ביצוע הצווים. העותרים לא פעלו כמצוות בית המשפט, והלכה למעשה זנחו את בקשתם. מקץ שנתיים-ימים, ביום 12.9.2022, ולאחר שכאמור, הצווים לא עוכבו, מחמת אוזלת ידם של העותרים עצמם, פנו העותרים לבית משפט השלום פעם נוספת, בניסיון להחיות את הבקשה לביטול הצווים. זאת, על רקע חשש מפינויו הממשמש ובא, של מתחם 463. ביום 9.11.2022 – נדחתה הבקשה. נקבע, כי הבקשה לביטול צווי ההריסה נזנחה על-ידי העותרים, ועל כן, אין הצדקה לדון בה כבקשה חדשה בשלב כה מאוחר, בחלוף שנתיים ממועד מתן הצווים. במקביל להליכים הנ"ל, התנהל הליך מקביל לפינוי מבנים המצויים במתחם אחר, הממוקם בסמוך למתחם 463, ומכונה "צביר 568". במתחם זה, קיימים מבנים בבעלות העותרים 33-12 – בני משפחה אחרים ממשפחת אלג'ול. כעולה מנספחי העתירה, לאחרונה, ביום 15.2.2023, דחה בית משפט השלום בבאר שבע בקשה שהגישו אלה האחרונים, בניסיון להביא לביטול צווי ההריסה השיפוטיים שניתנו במעמד צד אחד, ביחס למבנים המצויים במתחם 568 (צ"ה 35487-04-20 מדינת ישראל נ' אלעול (15.2.2023); השופט י' עטר). באותו עניין נקבע, כי הצווים הוצאו כדין; כי לא קמה עילה לבטלם; וכי על אף שלא מוטלת על המדינה חובה לעשות כן, הוצע לעותרים פתרון מגורים חלופי, מעשי וזמין, במיקום סמוך למתחם 568. במישור האופרטיבי, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע הפינוי, עד יום 2.4.2023, בהתייחסו לחלק מהמבנים שבמתחם 568 (מבנים שבעניינם ניתנו בעבר החלטות לעיכוב ביצוע הפינוי, כמפורט בהחלטת השופט עטר). בעתירה שלפנינו נטען, כי עוד קודם למתן ההחלטה העוסקת במתחם 568, פנה ב"כ העותרים למשיבה 2, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, בבקשה לקיים ישיבה משותפת לטובת הסדרת התיישבות בני משפחת אלגו'ל, ביחס לשני מקבצי הבנייה. הישיבה קבועה עתה ליום 6.3.2023. ואולם, העותרים טוענים, כי מאז יום 15.2.2023, שבו ניתנה החלטת בית משפט השלום בעניין מתחם 568, ראו המשיבים דרור לעצמם, לממש את צווי ההריסה לגבי המבנים שבמתחם 463, מבלי להמתין לישיבה האמורה, אף שבה עתידים הצדדים לדון בגורל 2 מתחמי הבנייה. בעקבות זאת, ביום 20.2.2023, שיגר ב"כ העותרים הודעת דוא"ל בהולה לנציגי המשיבה 3, הרשות לאכיפה במקרקעין, בבקשה לעכב את ביצוע הפינוי במתחם 463. במענה לפניה זו, הודיעה היועצת המשפטית של הרשות לאכיפה במקרקעין, כדברים הללו: "הצווים במתחם המדובר ניתנו על ידי בית המשפט בשנת 2020, מאז אין שינוי במצבם החוקי, ואף התיקים בהם הוגשו בקשות לביטול הצווים נסגרו מחוסר פעילות. בנובמבר 2022 דחה בית משפט השלום בבאר שבע את בקשתכם להארכת המועד להגשת בקשות לביטול הצווים הללו. היה די והותר זמן בידי מרשיך לפנות לרשות להסדרה מאז קבלת הצווים ולמצות את השיח. להבנתנו יש פתרון קבע הסדרתי למרשיך, על כן הליכי האכיפה יימשכו כרגיל". מכאן העתירה שלפנינו. לטענת העותרים, "החלטת רשות הבדואים להסדיר את התיישבותם [של העותרים – נ' ס'], ללא הסכמתם, ללא התייעצות אתם, ללא שימוע [..] היא החלטה לא הוגנת, לא מאוזנת והיא בלתי מידתית באופן קיצוני בנסיבות". בתוך כך, נטען כי הפתרון שהוצע, לפנות את העותרים ל"שכונה 8", מתחם המגורים החלופי הסמוך, ללא מיצוי אפשרויות הסדרה אלטרנטיביות – אינו נותן מענה הולם למצבם, וכלל אינו בר-ביצוע. מטעמים אלה ועוד, העותרים מבקשים כי נורה למשיבים להתייצב וליתן טעם, מדוע לא תבוטל החלטת הרשות. דין העתירה להידחות על הסף. עתירה זו אינה מכוונת כלפי הפעלת סמכות זו או אחרת, הנתונה למשיבים, כי אם להליכים קונקרטיים שנוהלו בעניינם של העותרים. מכלול הצווים המבוקשים בעתירה ובבקשה למתן צו ביניים מכוונים למניעת הריסת המבנים הבלתי-חוקיים, שהצווים להריסתם ניתנו, אושרו ואושררו בהחלטות שיפוטיות. הלכה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הערכאות הדיוניות (בג"ץ 2403/15 אלזיאדנה נ' מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 7 (8.6.2015)). העותרים לא השיגו על ההחלטות שהתקבלו בעניינם במסגרת הליך ערעורי, ולמצער לא נטען כן בעתירה (מבלי להביע כל עמדה באשר להתקיימות התנאים המתאימים לכך). על אחת כמה וכמה, משנטען על-ידי העותרים, בפסקה 35 לכתב העתירה, כי ההליך דנן מוגש "לצד פניית העותרים לבית משפט השלום, להביא לדחיית מועד ביצוע צווי ההריסה שניתנו בהיעדר נגדם". מכך ניתן להבין, כי בד בבד עם הגשת עתירה זו, הוגשה גם בקשה מקבילה לבית משפט השלום, בניסיון להביא למניעת הפינוי. ברי כי אין לאפשר 'מסלול מהיר', עוקף סדרי דין, באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. עתירה לבית משפט זה, אינה מהווה תחליף להגשת בקשת ארכה, להגשת ערעור, או להגשת בקשה לעיון מחדש (בג"ץ 8871/20 המועצה המקומית מעלה עירון נ' שר המשפטים, פסקה 2 (24.2.2022)). בתוך כך, יש לדחות בשתי ידיים גם את ניסיונם של העותרים לצבוע את עתירתם בצבעי 'תקיפה ישירה'. העתירה דנן, המופנית כלפי החלטת המשיבים לפעול למימוש צווי ההריסה בקרוב (אם בכלל התקבלה החלטה שכזו), אינה אלא עקיפה ברורה של סדרי הדין, בניסיון לחדש את הדיון שהתקיים בעניין זה, בבית משפט השלום. מטעם זה לבדו – דין העתירה להידחות. לכך אוסיף, כי לפי הנטען בעתירה, הטעם להגשתה בעת הזו, נובע מכוונת המשיבים לקדם את הליכי האכיפה ביחס לבינוי במתחם 463 (בהקשר זה נטען כי הפינוי ממשמש ובא), ולא ביחס להליכי הפינוי במתחם 568, שמועד ביצועו עוכב עד לחודש אפריל 2023. דא עקא, צווי ההריסה לגבי המבנים המצויים במתחם 463, הוצאו לפני זמן רב, עוד בשנת 2020; מִני אז ועד היום – לא עוכב ביצועם. יש לתמוה אפוא, מדוע לא פנו העותרים אל המשיבים, משך למעלה משנתיים, בניסיון למצות את אפיק ההידברות והשיח. לא זו אף זו, כעולה מהחלטת בית משפט השלום מיום 9.11.2022, העותרים בחרו לזנוח את הבקשה שהגישו בעבר, לעיכוב ביצוע צווי ההריסה ביחס למתחם 463, ללא הסבר מבורר לכך. גם מאז חודש נובמבר 2022, לאחר שבית המשפט הורה על דחיית בקשת העותרים לביטול צווי ההריסה לגבי מתחם זה, לא הזדרזו העותרים לפעול מול המשיבים, מסיבותיהם שלהם. עתה, משחרב הפינוי מרחפת מעל מתחם 463, כנטען על-ידם, מבקשים העותרים סעד ומזור מלפני בית משפט זה, בנימוקים ממוחזרים, שבית משפט השלום התייחס אליהם באופן מפורט, ודחה אותם בשתי החלטות שונות. גם מטעם זה, אין להיעתר לעתירה. העתירה נדחית אפוא על הסף, ועמה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. זמן קצר לפני חתימה, הובאה לעיוננו הודעה מטעם המשיבים, הנותנת משנה תוקף לאמור בפסק דיננו. לא זו אף זו: מהודעת המשיבים עולה כי קמה הצדקה לדחיית העתירה על הסף, אף מחמת אי-ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט. העותרים ביקשו להגיב להודעה זו אך לא ראינו הצדקה לכך. במכלול הנסיבות, העותרים ישאו בהוצאות המשיבים, בסך של 10,000 ₪. ניתן היום, ‏ל' בשבט התשפ"ג (‏21.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23014950_O01.docx במ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il