בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1493/98
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערער: שמעון
סטפ
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בחיפה, מיום 29.12.97, בת.פ. 145/96
שניתן על-ידי כבוד השופטים: ח'
פיזם,
י' גריל, ש' וסרקרוג
תאריך הישיבה: כ"ג
באדר התשס"ב (07.03.02)
בשם
המערער: עו"ד יהושע רזניק; עו"ד שי אילון
בשם המשיבה: עו"ד
חובב ארצי
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. האישום
המערער הובא לדיון באשמת ביצועה של עבירת רצח
לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ותמציתן של העובדות אשר יוחסו
לו היתה זו:
בתאריך 2.8.96, בשעה 22:00 לערך, פרץ ויכוח
בין המערער לנקולאי צרבנקוב ז"ל (להלן - המנוח). במהלך הויכוח נטל המערער קרש
עם מסמרים והכה את המנוח, בעיקר בפניו. לטענת המשיבה, ביצע המערער את כל אלה
בכוונה לגרום למותו של יריבו, ואת זאת הסיקה המשיבה מהכרזתו של המערער בעת שתקף את
המנוח: "אני אהרוג אותו", והעובדה שגם לאחר שאחד המתקהלים ניסה להשתלט
על המערער ואף אחז בו, הצליח המערער להיחלץ ושב והיכה את המנוח בראשו.
לצוות רפואי שהגיע למקום לא נותר אלא לקבוע את
מותו של המנוח, ונתיחה שלאחר המוות העלתה כי המנוח נפטר כתוצאה מאותם נזקים
חבלתיים חמורים בפנים שגרם לו המערער, וכן משאיפתו של דם לדרכי הנשימה העליונות.
2. הדיון בבית המשפט המחוזי
בהיפתח הדיון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה
השיב המערער לכתב האישום באומרו: "אני לא הרגתי אותו, זו היתה הגנה
עצמית". במהלך משפטו טען המערער כי מספר חודשים לפני האירוע בו עוסק תיק זה,
התיר למנוח להתגורר במגורון שלו, ועד מהרה גילה כי מדובר באדם המכור לטיפה המרה,
שאינו מקפיד על ניקיון, ועושה את צרכיו בכל מקום. המערער דרש ממנו לעזוב את
המגורון, אך המנוח הגיב בצעקות ואף תקף את המערער. לבסוף הוזעקה המשטרה ובהתערבותה
נאלץ המנוח להעתיק את מגוריו למקום אחר, ונראה שעל רקע זה נותר בלבו משקע של כעס
כלפי המערער. ועוד נטען, כי ביום האירוע הסבו יחדיו המערער, המנוח ושניים אחרים
תוך שהם לוגמים משקאות משכרים, עד שלפתע חזר והתלהט הויכוח הישן בגינו נאלץ המנוח
לעזוב את המגורון של המערער. על פי גרסתו של האחרון, החל המנוח להטיח בו כינויי
גנאי אנטישמיים, ולפתע החל ללכת לקראת המערער במטרה לפגוע בו. משנסיונותיו של
המערער להתחמק ממנו לא הועילו, הוא נטל קרש שהיה במקום והכה את המנוח.
בסיכומיו בפני בית משפט קמא, טען בא-כוח
המערער, כי שולחו עשה את כל אלה, עקב "ההתגרות המיידית... המרגיזה
והפרובוקטיבית" של המנוח. על פי גרסה זו, התנהגותו של המנוח גרמה למערער סערת
רוח, אשר שללה ממנו את שיקול הדעת וכוח השליטה העצמי. ועוד נטען, כי המערער
"לא הכין את עצמו" לגרום למותו של המנוח, הואיל והקרש בו אחז נמצא בזירה
במקרה, ומכל מקום, הוא לא חזה ששימוש באותו קרש יגרום לתוצאה כה קשה, מה גם שאת
המכות הוא לא כיוון לראשו של המנוח דווקא.
כמו כן נטען, כי המערער כמו המנוח, לגם כמות
לא מבוטלת של אלכוהול, וכתוצאה מכך הוא פעל במה שהוגדר על-ידי בא-כוח המערער
כ"מצב שכרות מוחלט". כתוצאה מכך התערפלה דעתו במידה כזו שלא היה יכול
ליצור את הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעתו ברצח.
3. העולה מהאמור הוא, שהגנת המערער במשפטו היתה
רבת-פנים, ועיקריה הם אלה: הגנה עצמית, שכרות, התגרות תכופה, והעדר הכנה. שופטי
הרוב בבית המשפט המחוזי (כב' השופטים ח' פיזם וי' גריל) דחו את טענות המערער אחת
לאחת. באשר ל"הגנה עצמית" נקבע (עמ' 104), כי המערער יכול היה להימלט או
לסגת מהמקום, ולא זו בלבד שלא נהג כך, אלא שהוא פגע וחזר ופגע במנוח במה שהוגדר
כ"מכות אכזריות".
באשר לטענת השכרות נקבע,
כי בהודעה שמסר המערער בעת חקירתו הוא לא טען שהיה שיכור במידה שלא יכול היה להבין
את אשר הוא עושה, אדרבא, המערער תאר בפרוט רב את מעשה ההמתה ומה שקדם לו, כך שגם
אם היה שכור שפיותו לא נפגמה, ובלשון בית המשפט (בעמ' 104): "לא יתכן שהנאשם
ידע לתאר במדויק מה ארע עובר להמתה ובהמתה עצמה וגם ידע ל'הגניב' טענות הגנה,
כשהוא לא שפוי: חסר יכולת להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול שבמעשהו, או שנמנע
ממנו מעשית המעשה".
שופטי הרוב הוסיפו וקבעו, כי כל יסודות עבירת
הרצח הוכחו כדבעי, וביניהם ה"הכנה" ו"העדר קינטור". באשר
ל"הכנה" נקבע, כי זו התקיימה בנטילת הקרש והנפתו לעבר המנוח. באשר להעדר
קינטור נקבע, כי המערער לא טען כלל כי איבד את עשתונותיו, והטענה כאילו הטיח בו
המנוח קריאות אנטישמיות, היא טענה שלא היה לה זכר בהודעות המערער במשטרה. כך או
כך, הוסיף בית המשפט וקבע, גם אם יצאו מפיו של המנוח מילות גנאי, לא נתקיים במערער
הרכיב האובייקטיבי של הקנטור, באשר התגובה של אדם מן הישוב על התבטאות מסוג זה
איננה כוללת הנחתה של מכות רבות על ראשו של "המקנטר", ותהיה חומרתה של
ההתבטאות אשר תהיה.
לנוכח כל האמור הגיעו שופטי הרוב למסקנה כי
הוכחו כל רכיביה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. על מסקנה זו חלקה
כבוד השופטת ש' וסרקרוג, הואיל ולהשקפתה לא הוכיחה המשיבה את היסוד של העדר
קינטור. השופטת קבעה, כי אין לשלול את דברי המערער לפיהם התגרה בו המנוח עובר
להמתה, וכן שהוא שהתקרב אליו בתנועה מאיימת. המערער הגיב בנסיגה תוך שהוא מנסה
להרגיע את יריבו, ובכל אלה קבעה השופטת, יש כדי להצביע על קיומו של קינטור על פי
שני מבחניו, הסובייקטיבי והאובייקטיבי. לנוכח מסקנה זו הציעה השופטת להסתפק בהרשעת
המערער בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין.
גם בסוגיית העונש נחלקו השופטים בבית משפט קמא
בדעותיהם, אך הפעם בסדר שונה. השופט מ' פיזם קבע כי שכרותו של המערער היתה קשה,
ואף שלא גרמה למצב של אי-שפיות, היתה לה השפעה חמורה על התנהגותו עובר לביצוע
העבירה. בנסיבות אלו הציע השופט להחיל על המערער את הוראותיו של סעיף 300א' לחוק
העונשין, ולגזור לו 18 שנים מאסר, חלף עונש החובה - מאסר עולם. דעתם של השופטים
גריל ווסרקרוג היתה שונה. על פי השקפתם, לא הוכחו בעניינו של המערער אף אחת
מחלופותיו של סעיף 300א', ולפיכך הוחלט, ברוב דעות, לגזור למערער מאסר עולם.
4. נימוקי הערעור
בערעור שבפנינו זנח המערער את הטענה בדבר
"הגנה עצמית", ואת יהבו השליך על טענת השכרות. לפי גרסתו, הוא היה שיכור
בעת האירוע, לפחות באופן חלקי, ועל פי ממצאו של השופט פיזם בגזר הדין, גרמה לו
שתיית האלכוהול להיות "מורעל מבחינה התנהגותית". מכאן דעתו של בא-כוח
המערער, שבמצב זה לא היה יכול להתקיים בשולחו היסוד הנפשי שבעבירת רצח.
ועוד נטען, כי במצבו אותה שעה, לא היה המערער
מודע לחלק מפרטי העבירה, ובעיקר לתוצאה הגלומה בתגרה שהתפתחה בינו למנוח. לפיכך,
לא יכול היה להתקיים בו היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", וממילא גם לא
"ההחלטה להמית", שבלעדיה לא תיכון הרשעה בעבירת רצח.
בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי לא השכרות לבדה
גרמה למערער שלא לשלוט במעשיו ולנהוג כפי שנהג, הואיל ולזו נלווה קינטור לפחות
במובנו הסובייקטיבי אשר מקורו היה בקללות האנטישמיות שהטיח בו המנוח, ולאותה תוצאה
תרמו גם האיומים שהפנה האחרון כלפיו, ואשר התפתחו לתקיפה ממש. לאור כל אלה סבור
בא-כוח המערער, כי המשיבה לא הוכיחה את היסוד הנפשי בעבירת רצח, ועל כן נכון היה להסתפק
בעניינו של שולחו בהרשעתו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.
5. דיון - טענת השכרות
סעיף 34ט(א) לחוק העונשין פוטר נאשם מאחריות
פלילית, אם בעת מעשה שעשה היה במצב של שכרות מלאה שלא נגרמה בהתנהגותו הנשלטת או
שלא מדעתו. סעיפי משנה (ב)ו-(ג) של סעיף 34ט קובעים חזקות חלוטות ביחס למי שביצע
עבירה במצב של שכרות שהוא עצמו גרמו. סעיף משנה (ד) מגדיר מהו "מצב של
שכרות", לאמור, מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם
מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את
הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה.
מממצאיו של בית משפט קמא עולה, כי אף אחד
מהשופטים לא סבר שהמערער היה נתון במצב של שכרות מלאה, ועל כן צריך היה לבחון אם
חלה עליו הוראתו של סעיף 34ט(ה), העוסק בשכרות-חלקית. לענין זה השאלה היא אם
המערער לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה, ולכאורה, התשובה לשאלת השכרות
בכללותה ברורה, והיא מצויה בחוות דעתו של השופט פיזם בהכרעת-הדין, לאמור:
"שוכנעתי
מעל לכל ספק שהנאשם, שהיה שתוי בעת שהמית את המנוח, לא היה בלתי שפוי בנסיבות ואין
הוא זכאי ליהנות מהגנת השכרות. במיוחד אמורים הדברים כאשר מצב השכרות שאליו
הגיע הנאשם לא נגרם שלא מדעתו או שלא בהתנהגותו הנשלטת" (עמ' 105 להכרעת
הדין).
אך כאמור, חזר כבוד השופט פיזם לנושא השכרות
בגזר-הדין, שם הגדיר את שכרותו של המערער כ"קשה", שאמנם לא היה בה די
כדי להקים הגנה לפי סעיף 34ט לחוק העונשין, אך היא פותחת פתח לדיון בסוגיית תחולתו
של סעיף 300א לחוק על מקרה זה. וכאן המקום לומר, כי להשקפה שהביע כבוד השופט פיזם
בגזר-הדין, היתה התייחסות גם בהכרעת הדין (ראה עמ' 104), שם הוא כבר רמז על כך שגם
אם המערער אינו יכול לחסות בצילה של הגנת השכרות, אפשר "שהשכרות גרמה להפרעה
נפשית חמורה או למצוקה נפשית קשה המצדיקה הטלת עונש מופחת".
6. עובדת שכרותו של אדם אין בה די כדי לפטור אותו
מאחריות פלילית. מי שמבקש ליהנות מפירותיה של הגנה זו, עליו להוכיח קיומו של קשר
סיבתי בינה לחוסר יכולתו להבין, בשעת מעשה, את אשר עשה או את הפסול במעשהו או
להימנע מעשיית המעשה (כאשר הטענה היא לשכרות מלאה), או להיות מודע לפרט מפרטי
העבירה (כאשר הטענה היא שכרות חלקית). בחינת ממצאיו של בית משפט קמא והראיות שהיו
בפניו, אינה תומכת בטענות המערער, ולהלן אבהיר את דברי:
א) בדיקת דגימה מדמו של המערער העלתה, כי
ריכוז האלכוהול המצוי בה הוא של 60 מ"ג, ומאחר וחלפו מספר שעות משעת האירוע
ועד לנטילת הדגימה, צריך להניח לטובת המערער, כי רמת האלכוהול בדמו בשעת האירוע
היתה גבוהה יותר. אך גם ברור ששתית האלכוהול על ידי המערער הפעם, לא היתה תופעה
חריגה, ומקובל על הכל (גם על דר' גופר שנקרא להעיד בבית משפט - ראה עמ' 92), כי
השפעת האלכוהול היא אינדיבידואלית ועשויה להשתנות מאדם לאדם. אכן, ד"ר גופר
השיב במהלך חקירתו הראשית כי "בספרות הרפואית אדם מעל 250 מ"ג אחוז
כמורעל", והעד הוסיף כי "מבחינה התנהגותית, בתחום זה הממוצע של אנשים
התנהגו בצורה שאפשר להבחין בהם ששתו אלכוהול". אך ד"ר גופר לא אמר כי
כזה היה מצבו של המערער בעת האירוע, אדרבא, העד הבהיר כי סוגיית השפעתה של שתיית
אלכוהול על שפיותו של אדם, אינה מצויה בתחום מומחיותו, ועל כן הוא נמנע מלהרחיב
בתשובותיו בשאלה זו.
ב) האפשרות הנוספת ללמוד על השלכותיה
האפשריות של שתיית האלכוהול על מצבו של המערער, היא מתוך בחינת הראיות הנוספות,
ובראש ובראשונה מדבריו של המערער עצמו ומהתנהגותו.
עיון בגרסתו שנרשמה לאחר מעצרו (ראה ת6/)
מלמד, כי הוא לא טען שהיה שיכור בעת האירוע, אדרבא, הוא זכר את האירועים היטב,
ולשאלה מדוע הוסיף להכות את המנוח גם לאחר שזה התמוטט ונפל הוא השיב, כי פחד
שהמנוח יקום ויכה אותו בחזרה.
ג) בשעה 00:50 של ליל האירוע נרשמה
מפיו של המערער ההודעה ת20/, ובה הוא חזר ותאר בפרוט רב את אשר התרחש, וגם על
פרטים שלכאורה הם שוליים הוא לא דלג, וכך לדוגמה הוא ידע להגדיר את ממדיו של הקרש
עמו תקף את המנוח (60X4X8 ס"מ).
בהודעה זו הגדיר המערער את מצבו במהלך האירוע
כ"צלול" יותר מזה של המנוח, ובלשונו:
"כאשר
הוא הרים את ידו אני הכיתי אותו עם הקרש בראשו. לא יודע לאן בדיוק פגעתי לו. באותו
רגע הוא המשיך לנוע לכיווני תוך שהוא אומר 'ילדון אני אהרוג אותך'. ראיתי שהוא שב
והרים את ידו עם אגרוף סגור אבל אני הייתי יותר צלול ממנו ובגלל זה במקרה אני
הקדמתי אותו ושוב הכתי אותו עם הקרש בראשו באזור הפנים".
בהודעה ת20/ מצויות שתי עובדות נוספות החשובות לענייננו. ראשית,
עד כמה השכרות היתה מהמערער והלאה תלמד העובדה, שלאחר שתקף את המנוח טרח המערער
לומר לסובבים אותו בזו הלשון: "בקרוב תבוא משטרה... אמרתי להם שכשתבוא המשטרה
לכוון אותה לקרוואן שלי מס' 534 ואמרתי להם שאני עשיתי את זה".
נראה איפוא, שבין חקירתו ועד לעדותו בבית
המשפט תפחו ממדיה של השכרות בה ביקש המערער להתגונן ועמה האלימות שיחס המערער
למנוח, ועל מגמה זו יעיד הענין השני אליו אני מבקש להפנות. במהלך עדותו בבית המשפט
(ראה עמ' 72) טען המערער, כי המנוח הלך לקראתו, ואז (בלשונו) "אני קמתי והוא
הרביץ לי עם אגרוף, אני מראה על השיניים שלי, ששתי שיניים מהם נפלו מאוחר
יותר". אך מתברר שבעת חקירתו שנערכה כשנה לפני עדותו בבית המשפט, נשאל המערער
אם המנוח הרביץ לו באותה קטטה, ותשובתו היתה נחרצת: "הוא לא הספיק" (ראו
עמ' 4 של ת20/).
ד) גם במהלך השחזור שנערך בזירה (ראו ת18/),
לא טען המערער כי היה שיכור בעת האירוע, והוא ידע לעשות אבחנה בין מצבו לזה של
המנוח, ובלשונו:
"ישבנו
יחד שתינו, דיברנו, אחר כך שקוליה [המנוח] השתכר התחיל לאיים..."
(ההדגשה לא במקור).
ה) התמונה המצטיירת מכל האמור עד כה היא,
שהמערער ידע וזכר היטב את הנעשה בזירה, והוא לא סבר כלל שאת קולר האשם להתנהגותו
האלימה יש לתלות בשכרותו, אלא בצורך להתגונן מפני הסכנה שנשקפה לו, לטענתו, מידיו
של המנוח. ובמלים אחרות, מתוך גרסתו של המערער במהלך חקירתו עולה, כי הוא הבין
היטב את נתוני הזירה ואת אשר התרחש שם, והוא אף היה פיכח דיו על מנת לנסות להרגיע
את המנוח כדי שלא יתקוף אותו, אך משמאמציו לא נשאו פרי, הוא בחר, ובמודע, בדרך
היחידה שעל פי השקפתו היתה פתוחה בפניו כדי לחלץ את עצמו מהתקיפה הצפויה, ואיך
צורך לומר כי תאור זה רחוק מהגדרתו של "מצב של שכרות" בסעיף 34ט(ד),
היינו מי שנקלע לחוסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו,
או להימנע מעשיית המעשה.
באשר לאפשרות שהמערער יכול לחסות בצילה של
ההגנה בדבר שכרות-חלקית, גם אפשרות זו אינה עומדת במבחן הביקורת. המערער ידע היטב
את משמעות מעשיו ולא הסתיר כי כוונתו היתה להקדים ולפגוע במי שעומד לפגוע בו, והוא
אף ידע לתאר בפרוט רב את המכשיר אשר שימש אותו לצורך התקיפה. ובאשר למודעותו
לתוצאה הקטלנית האפשרית של מעשיו, אין לך טוב יותר מאשר הכרזתו של המערער בפני אלה
שהתקהלו בזירה: "אני אהרוג אותו". אכן, למרבה הצער אמירה זו נפוצה בפיהם
של הבריות, ולא כל מי שעושה בה שימוש גם מתכוון לגרום למותו של אדם. אך כאשר דבריו
של המערער מלווים במהלומות חוזרות על ראשו של הקורבן, וכאשר הכלי ששימש אותו הוא
קרש בעל ממדים שבראשו מסמרים, וכאשר המערער חוזר ותוקף את המנוח גם כאשר זה שכב על
הרצפה חסר אונים, אינך יכול שלא להגיע למסקנה כי הכרזת המערער ומעשיו שלובים זה
בזה, ומעידים על מי שהבין את התוצאה הצפויה ואף רצה בה (ראו ע"פ 357/95, יוסף
וייצמן נ' מדינת ישראל, פד"י נא(4), 577).
7. הקנטור
התשובה לסוגיית הקינטור היא בעיקרה אותה תשובה
שניתנה לענין טענת השכרות. קנטור הינו התנהגות הגורמת לנאשם לאבד את השליטה
העצמית, ולבצע את המעשה הקטלני באופן ספונטני וללא יישוב דעת (ע"פ 3112/94, אבו-חסן
נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1), 422, 428), והרי מעולם לא טען המערער כי
תגובתו האלימה היתה תוצאה של אובדן שליטה עצמית, שנגרמה כתוצאה מהתגרותו של המנוח.
אדרבא, מגרסתו עולה כי התנהגותו היתה נשלטת, והיא לא נבעה מפרץ של זעם בעקבות
הגידופים בעלי הגוון האנטישמי שהמנוח הטיח בו, אלא מתוך ידיעה כי רק על ידי כך
שיקדים ויפגע ביריבו הוא יצליח להרחיק את הסכנה שנשקפה לו ממנו.
בכך היה די כדי לשלול את קיומה של התגרות
במובנה הסובייקטיבי, ובאשר לפן האוביקטיבי, לא נותר אלא לחזור ולשנן לכל, כי מלים
עולבות אינן בבחינת קנטור (ע"פ 655/78, 663, שמידמן נ' היועץ המשפטי
לממשלה, פד"י לד(1), 63, 73; ע"פ 5413/97, זורבליוב נ' מדינת
ישראל, פד"י נה(2), 541, 554), ומכל מקום הן אינן מצדיקות תגובה נזעמת כה
קיצונית כמו קיפוד פתיל חייו של אדם.
8. עונש מופחת
סעיף 300א(א) לחוק העונשין נועד, בין היתר,
לתת מענה למקרים בהם מבצע נאשם עבירה כשהוא סובל מהפרעה נפשית חמורה או מליקוי
בכושרו השכלי, ועקב כך הוגבלה יכולתו במידה ניכרת, להבין את אשר הוא עושה או את
הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. אך בכל אלה אין כדי להושיע את המערער,
והדברים נכונים גם אם היה נקבע כי שכרות עלולה לגרום ל"הפרעה נפשית
חמורה" או ל"ליקוי בכושרו השכלי" של אדם. כפי שכבר הבהרתי בסעיפים
אחדים בחוות דעתי, הראיות שהיו בפני בית משפט קמא מצביעות על כך, שבאף אחד משלביו
של האירוע אשר הסתיים במותו של המנוח, לא נקלע המערער למצב בו לא הבין את אשר הוא
עושה או את הפסול שבמעשיו, אדרבא, מדובר בהתנהגות נשלטת, ולו רק ביקש יכול היה
המערער גם להימנע מעשיית המעשה.
נדמה שאין צורך לומר כי המערער אינו יכול
להיכנס לגדרה של החלופה השלישית של סעיף 300א לחוק העונשין, ובאשר לחלופה השניה,
גם היא אינה ישימה לעניינו של המערער, הואיל וגם אם מעשיו היו מוכרים כ"הגנה
עצמית", הם חרגו במידה רבה מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לחוק.
לאור כל האמור, אני מציע לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, כ"ג בסיון תשס"ב
(3.6.02).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 98014930.O10 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il