פלוני נ. בית הדין השרעי בירושלים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1488/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי בירושלים 2. בית הדין השרעי לערעורים 3. פלוני 4. פלונית 5. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרת: עו"ד יעקב לרר בשם המשיבים 3-4: עו"ד ג'דעון מרואן בשם המשיב 5: עו"ד נטע אורן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. עניינה של עתירה זו בטענת העותרת, כי המשיבים 2-1, בית הדין השרעי בירושלים ובית הדין השרעי לערעורים, חרגו מסמכותם בעת שניהלו הליכים בנוגע למתן צו ירושה, שניתן על-פי בקשתו של המשיב 3. 2. ברקע לעתירה סכסוך שמתנהל משך מספר שנים, באשר לחלוקת זכויות כלכליות הנובעות מבניין ברחוב הנביאים בירושלים (להלן: הנכס). במקביל לעתירה, מתנהל בעניין זה הליך אזרחי, לפני בית משפט השלום בירושלים (ת"א 54068-06-14). התביעה האזרחית הוגשה בשם קבוצת יורשים של אדם שהחזיק בחלק מהזכויות בנכס (להלן: יורשי המנוח), על-ידי המשיב 3, נכדו של המנוח ובנה של המשיבה 4, אחת מהיורשים. יתר היורשים, למעט המשיבה 4, הם תושבי חוץ המתגוררים בכווית ובירדן. בתביעה האזרחית נטען, כי חלקו של המנוח בנכס מצוי עתה בבעלות יורשיו, ולפיכך הם זכאים לקבל חלק מדמי השכירות, שכיום משולמים לעותרת. 3. במסגרת ההליך האזרחי נדרש המשיב 3 להוכיח, כי הקבוצה שבשמה הוא פועל כוללת את יורשיו החוקיים והבלעדיים של המנוח. הוא נתבקש להציג צו ירושה ישראלי שיוכיח זאת, ולשם כך פנה בבקשה לבית הדין השרעי בירושלים, על מנת שייתן תוקף לצו ירושה ירדני שהיה ברשותו. העותרת פנתה לבית הדין בבקשה להצטרף כצד להליך, ומשאושרה בקשתה, הגישה את התנגדותה למתן צו ירושה. בהתנגדותה טענה, בין היתר, כי לבית הדין אין סמכות לדון בבקשה, נוכח הוראת סעיף 155(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), שלפיו סמכותם של בתי דין דתיים ליתן צווי ירושה, טעונה קבלת הסכמה מפורשת ובכתב מאת "כל הצדדים הנוגעים בדבר". נטען, כי בנדון דידן לא ניתנה הסכמה מפורשת מצדם של היורשים. אמנם המשיב 3 הציג יפוי כוח אשר מסמיכוֹ לפעול בשמם, אולם יפוי כוח זה הוא "בעייתי וחסר תוקף". עוד נטען בהתנגדות, כי למנוח נתונות אמנם זכויות בנכס, אולם היורשים הנטענים הם אינם אלה שזכאים להנות מהן. לשיטת העותרת, מדובר בניסיון של המשיב 3 לגזול את זכויותיו של המנוח, שלא כדין. על כן, יש להצר את צעדיו, כדי שבעלי הזכויות האמיתיים לא יעמדו בפני 'שוקת שבורה', ככל שיגיעו לדרוש את כספם בעתיד. 4. ביום 8.10.2018 ניתן פסק הדין של בית הדין השרעי, שבו נתקבלה בקשתו של המשיב 3 למתן צו ירושה, ובהתאם דחה בית הדין את ההתנגדות שהגישה העותרת. בית הדין קבע, כי הוכח שיורשי המנוח המנויים בבקשה הם היורשים החוקיים, ואין יורש אחר מלבדם. עוד נקבע, כי יפוי הכוח מלמד על הסכמתם של היורשים לייצוגם על-ידי המשיב 3, והדבר מבסס את סמכותו של בית הדין ליתן צו ירושה בהתאם לסעיף 155(א) לחוק הירושה. כמו כן צוין, כי חלוקת הזכויות בנכס אינה במחלוקת, ואין מדובר בחלוקת עיזבון; תכליתו היחידה של ההליך שהתנהל לפני בית הדין, היא קביעת היורשים החוקיים בנכס. לפיכך, מתן צו ירושה אמור להפיג את חששה של העותרת, שכן מקור דאגתה העיקרי הוא הרצון לוודא שאין יורשים נוספים ש'יצוצו' בעתיד. 5. העותרת ערערה על החלטה זו לבית הדין השרעי לערעורים. בערעור שבה העותרת על טענותיה ביחס להעדר סמכותו של בית הדין ליתן צו ירושה. עוד טענה לגופו של עניין, כי בית הדין לא בדק את הנושא ביסודיות הנדרשת, אלא סמך ידו על אסמכתאות מועטות שאינן מספיקות. בית הדין לערעורים דחה את הערעור בהחלטתו מיום 13.12.2018 בקובעו, כי הערעור הוגש באיחור, לאחר שחלף המועד הסופי להגשה. בית הדין שלל את טענת העותרת, שלפיה לא ידעה על פסק הדין של בית הדין השרעי בירושלים, מכיוון שלא הומצא לה. לאחר שניתנה החלטה זו, הגישה העותרת בקשה לעיון מחדש, ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור; שתיהן נדחו על-ידי בית הדין השרעי לערעורים. 6. משנדחו הערעור והבקשות שהוגשו לאחריו, הגישה העותרת את העתירה שלפנַי. בעתירתה מבקשת העותרת צו על תנאי, שיורה לבתי הדין השרעיים ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסק הדין וההחלטות שניתנו על-ידם במסגרת ההליך דנא, מכיוון שניתנו בחוסר סמכות, ותוך סטייה מכללי הצדק הטבעיים. לחלופין מבקשת העותרת, כי נורה לבית הדין השרעי לערעורים ליתן לה זכות ערעור. בעתירה נטען כבראשונה, כי בית הדין השרעי נעדר סמכות לדון בעניין צו הירושה, שכן לא ניתנה הסכמה בכתב מצדם של כל הנוגעים בדבר, כנדרש לפי הוראת סעיף 155(א) לחוק הירושה. למצער, לא ניתנה הסכמתה של העותרת, אשר דרושה אף היא נוכח מעמדה כמתנגדת למתן צו הירושה. כמו כן נטען, כי יפוי הכוח שניתן למשיב 3 מוגבל לעניינים טכניים בלבד, ואינו מתיר לו לייצג את יורשי המנוח בהליכים משפטיים. עוד טוענת העותרת, כי הגישה את ערעורה לבית הדין השרעי לערעורים במועד הנדרש. לשיטתה, פסק הדין של בית הדין השרעי בירושלים לא הומצא לה, ויש לחשב את המועד להגשת הערעור על-פי היום שבו הובא פסק הדין לידיעתה. 7. היועץ המשפטי לממשלה והמשיבים 4-3 הגישו את תגובותיהם המקדמיות לעתירה, שכללו טענות חופפות בעיקרן, ולפיהן אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין השרעי לערעורים. כאמור, בית הדין דחה את טענות העותרת ביחס למועד המצאת פסק הדין, וקבע כי הערעור הוגש לאחר שחלף המועד. עוד נטען, כי הפגמים שמנסה העותרת לייחס לפסק הדין של בית הדין השרעי נדונו על-ידי בית הדין ונשללו במפורש. לדברי המשיבים, החלטות כגון דא אינן נמנות על סוגי ההחלטות שבהן יתערב בית משפט זה בשבתו כבג"ץ. כמו כן נטען, כי לעותרת אין מעמד לפי חוק הירושה; לבטח לא ניתן לראות בה 'צד הנוגע בדבר', ולומר שהסכמתה נדרשת על מנת לבסס את סמכותו של בית הדין על-פי הוראת סעיף 155(א) לחוק הירושה. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על נספחיהם, ושקלתי את נימוקי הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל דעה כי דין העתירה להידחות. הלכה מושרשת היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין הדתיים, ובכלל זה בתי הדין השרעיים. התערבות בהחלטותיו של בית דין דתי שמורה למצבים חריגים בלבד, כגון חריגה מובהקת מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי (ראו למשל: בג"ץ 8132/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 4 (18.11.2018); בג"ץ 2695/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקה 10 (27.5.2018)). העתירה שלפנַי אינה נמנית על אותם מצבים שמצדיקים את התערבותנו. 9. העותרת טוענת, כי החלטת בית הדין השרעי ניתנה בחוסר סמכות, ומשכך העניין הנדון נמנה על אותם מצבים שבהם יתערב בית משפט זה בשבתו כבג"ץ. אלא שבחינת הדברים מלמדת שלא כך. הטענה לחריגה מסמכות, דינה להידחות. במה דברים אמורים? לפי הוראת סעיף 155(א) לחוק הירושה, בתי דין דתיים מוסמכים ליתן צווי ירושה, ובלבד שכל הצדדים הנוגעים בדבר נתנו הסמכתם לכך, בכתב. המחלוקת שבין הצדדים ניטשה סביב השאלה אם ההסכמה הנדרשת בדין ניתנה, אם לאו. על מנת להכריע בשאלה, נדרש בית הדין לעיין בחומר הראייתי אשר הונח בפניו, ובכללו יפוי הכוח שהגיש המשיב 3. בית הדין ישב על המדוכה, ולבסוף הכריע כממצא שבעובדה, כי יפוי הכוח תקף ומשקף את הסכמות הצדדים הנוגעים בדבר. משכך, הרי שמתקיים התנאי שבסעיף 155(א) לחוק הירושה, ומוקנית לבית הדין הסמכות לדון בצו הירושה. אמת נכון הדבר, שאלת ההסכמה ושאלת ההסמכה משפיעות זו על זו, אולם הטענות שמשמיעה העותרת מתייחסות לבחינה העובדתית שערך בית הדין ולתוצאותיה; טענות שהן ערעוריות על-פי טיבן ומהותן. 10. מקל וחומר, אין בידי לקבל גם את טענת העותרת, שלפיה שגה בית הדין לערעורים כשהחליט לדחות את הערעור. טענה זו עניינה במועד שבו הומצא לעותרת פסק הדין של בית הדין השרעי בירושלים, והמועד שבו הגישה את הודעת הערעור. בית הדין לערעורים בחן את הדברים במסגרת הדיון בערעור, ולאחר מכן במסגרת הבקשה לעיון חוזר, והבקשה להארכת מועד. אין מקום להתערב באופן שבו שרטט בית הדין את השתלשלות האירועים על ציר הזמן. 11. נוכח האמור, העתירה נדחית, בהעדר עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין השרעיים. העותרת תישא בהוצאות המשיבים 4-3 בסך של 5,000 ₪, ובהוצאות המשיב 5 בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, ט"ו באייר התשע"ט (‏20.5.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19014880_O04.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1