יוסף כהן נ. צים חברת השיט הישראלית בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 148/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 741/10 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער בע"א 148/10 והמשיב בע"א 741/10: יוסף כהן נ ג ד המשיבה בע"א 148/10 והמערערת בע"א 741/10: צים חברת השיט הישראלית בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 457/99 שניתן ביום 17.12.2009 בשם המערער: עו"ד יצחק ריינפלד, עו"ד אורנה זיסמן בשם המשיבה: עו"ד מיכאל ספרן, עו"ד קרן פישר פסק-דין השופט י' עמית: שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 457/99 (כבוד השופט גדעון גינת) שעניינם שאלת האחריות וגובה הפיצוי שנפסק בגין תאונת עבודה. לשם הנוחות, המערער בע"א 148/10 והמשיב בע"א 741/10 ייקרא להלן: המערער והמשיבה בע"א 148/10 והמערערת בע"א 741/10 תיקרא המשיבה. עיקרי העובדות והכרעת בית משפט קמא 1. המערער, יליד 29.6.51 וימאי במקצועו, נפגע בתאונת עבודה ביום 16.11.98 במהלך הפלגה בשירות המשיבה. המערער מעד במורד מדרגות בספינה ונמצא כאשר הוא שכוב על גבו בתחתית גרם המדרגות, ללא יכולת להזיז את רגליו ואת ידו הימנית (להלן: התאונה). המערער הוחש תוך מספר שעות לבית החולים במלטה, שם אושפז כתשעה ימים ולאחר מכן הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. ברמב"ם, אושפז עד ליום 16.12.98 ולאחר מכן הועבר לבית חולים "אלישע" להמשך טיפול שיקומי, שם שהה כחודשיים. מאז התאונה ועד היום, ולאחר שאושפז פעמים נוספות בבתי חולים שונים לצורך טיפול שיקומי או הערכה קלינית, המערער משותק ברגליו מבלי שנמצאה סיבה רפואית לכך, והועלתה השערה כי מדובר בקונברסיה (תגובה נפשית/רגשית הבאה לידי ביטוי בתסמינים גופנים-נוירולוגיים). התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעה למערער נכות על ידי המל"ל בשיעור של 100%. 2. התאונה אירעה בעת שהמערער ביצע עבודות תחזוק על ריצפת גשר הפיקוד באונייה. העבודות נמשכו על פני מספר שבועות ובמהלכם הודבקו מחדש לוחות P.V.C על הריצפה. לצורך הידוק הלוחות השתמש המערער בגליל ברזל במשקל של 30 ק"ג והתאונה אירעה כאשר סיים את עבודות ההדבקה והיה בדרכו להחזיר את גליל הברזל לחדר המכונות. 3. בדיון בבית משפט קמא נחלקו הצדדים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. הצדדים הביאו מומחים מטעמם בכל השאלות השנויות במחלוקת, לרבות מומחים בטוקסיקולוגיה רפואית, נוכח טענתו של המערער כי התאונה נגרמה בהשפעת אדי הדבק בו עשה שימוש לשם הדבקת לוחות ה-P.V.C בגשר הפיקוד. בפסק דינו סקר בית משפט קמא את עדויות המומחים והראיות שהובאו בפניו ודחה את האפשרות כי יש קשר סיבתי בין שאיפת אדי הדבק לבין התאונה. מנגד, קבע בית משפט קמא כי המערער מעד במדרגות מאחר שלא אחז בידיו במעקה המדרגות כי שתי ידיו היו תפוסות עם גליל הברזל הכבד שאותו הוריד מגשר הפיקוד. נקבע כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו, שכן ניתן היה להשתמש בכלי קל משקל בהרבה כדי לבצע את העבודה ולמיצער, עובד נוסף היה צריך לסייע למערער בהורדת הגליל במדרגות. לפיכך נקבעה רשלנות של המשיבה בהפחתת אשם תורם של המערער בשיעור של 10%. זאת, בהתחשב בכך שהמערער היה ימאי בעל ותק של 25 שנים והיה מודע לסיכונים הכרוכים בנשיאה של משאות כבדים בעת ירידה במדרגות. 4. בהסתמך על חוות הדעת הרפואיות ומכלול הראיות, קבע בית משפט קמא כי המערער סובל משיתוק בפלג גופו התחתון כתוצאה מתגובה קונברסיבית, להבדיל מפגיעה אורגנית. טענתו של המערער כי אינו שולט על הסוגרים נדחתה בהיעדר הוכחה, משלא אובחנה הפרעה כזו במהלך האשפוזים בבתי החולים השונים ולא הוצגה ולו קבלה אחת בגין רכישת חיתולים. 5. בהמשך בחן בית המשפט את ראשי הנזק השונים, לאחר שהגיע למסקנה כי לא נגרם למערער קיצור תוחלת חיים, וקבע כלהלן: א. הפסד ההשתכרות ובסיס השכר - הוכח כי המערער, שלאחר התאונה עבר במל"ל קורס הפקה ועריכה של סרטי וידאו, הפיק שתי הופעות של להקות רוק ושני תקליטורים. בית המשפט לא השתכנע כי המערער עשה ניסיון ממשי להשתלב בשוק העבודה והעמיד את הפגיעה בכושר השתכרותו על 80%. החישוב נעשה על פי בסיס שכר של 10,205 ₪ לחודש (12,624 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין) בצירוף שווי הטבה של שלוש ארוחות ביום, במשך 197 ימים בשנה בסך 844 ₪ בחודש. נדחתה טענת המשיבה כי המערער היה מפסיק להשתכר שכר זה החל משנת 2003, שאז הפסיקה המשיבה כמו כל חברות הספנות האחרות, להעסיק ימאים דירוגיים ישראליים. לפיכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הפסד השתכרות לעבר עומד על סכום של 1,717,583 ₪, והפסד ההשתכרות לעתיד על 988,562 ₪. לסכום זה הוסיף בית משפט קמא סך של 303,736 ₪ בגין פנסיה והטבות סוציאליות לעבר ולעתיד. ב. עזרת צד ג' - בחוות דעתו של המומחה לשיקום מטעם התובע נאמר שהתובע "עצמאי ברוב פעולות היום יום (אכילה, רחצה, הלבשה, מעברים וניידות בכסא גלגלים), ברגעים של חולשה זקוק לעזרה". נוכח חוות הדעת, ובהתחשב בכך שהמערער לא העסיק עזרה בשכר פסק בית משפט קמא פיצוי לפי 5 שעות עזרה ביום לתקופה של שנה וחצי ממועד התאונה; לפי 10 שעות עזרה בשבוע מתום שנה וחצי מהתאונה ועד למועד פסק הדין; ולפי 20 שעות בשבוע (90 שעות בחודש) מיום פסק הדין ואילך, בהתחשב בכך שהמערער ייזקק בעתיד לעזרה מרובה יותר. החישוב נערך על בסיס של 36 ₪ לשעה. בגין העבר נפסק סכום של 363,946 ₪ ולעתיד הסך של 577,063 ₪. ג. ניידות – המערער רכש באישור המל"ל רכב מסוג שברולט סוואנה דיזל נפח מנוע 6,500 סמ"ק בתוספת אביזרים מיוחדים. בגין הוצאות נסיעה בתקופת האשפוז ועד רכישת הרכב נפסק הסך של 80,000 ₪, בגין רכישת הרכב נפסק הסך של 47,032 ₪, וחישוב הפיצוי בגין אחזקת הרכב לעבר ולעתיד נקבע לפי עלות חודשית של 4,772 ₪, בהתבסס על עלות החזקת רכב לחודש על פי היקף נסיעה של 1,000 ק"מ לפי חוות דעתו של קצין. בהתאם לכך נפסק פיצוי לעבר בסך 514,704 ₪ ולעתיד בסך 849,921 ₪, כך שסה"כ פיצוי בגין ניידות עמד על 1,491,657 ש"ח. ד. בגין הוצאות רפואיות, אביזרי עזר וצרכי שיקום פסק בית משפט קמא סכום כולל של 70,000 ₪ בהתחשב בכך שעיקר ההוצאה מכוסה על ידי המל"ל; התביעה לפיצוי בגין התאמת דיור נדחתה לאחר שהוכח כי בוצעו מספר שינויים בדירת המערער במימון המל"ל ומשרד הבריאות. בגין כאב וסבל פסק בית משפט קמא סכום כולל של 600,000 ש"ח. מסכום הפיצוי הכולל בסך 6,112,547 ש"ח נוכה 10% אשם תורם ולאחר מכן נוכו תגמולי המל"ל בסכום של 4,971,563 ₪, כך שהפיצוי שנפסק בסופו של יום לזכות המערער עמד על 529,729 ש"ח. על פסק דין זה נסבים שני הערעורים שבפנינו. דיון והכרעה 6. המערער תקף את מרבית הקביעות של בית משפט קמא. נטען כי לא היה מקום לניכוי אשם תורם; כי היה צריך להעמיד את אובדן כושר ההשתכרות על 100% במקום 80% כפי שנפסק; כי את חישוב הוצאות הניידות יש לערוך לפי נסיעות בהיקף של 2,500 ק"מ לחודש; וכי יש להגדיל את הפיצוי בגין הכאב וסבל לסכום של 1,200,000 ש"ח. 7. המשיבה תקפה אף היא את קביעות בית משפט קמא בכל החזיתות. במישור האחריות נטען כי לא היה מקום להטיל כלל אחריות על המשיבה ולמיצער, כי היה מקום להטיל על המערער אשם תורם משמעותי. במישור הנזק נטען כי משלא הציג המערער חוות דעת של פסיכיאטר מטעמו לא היה מקום לקבוע כי הוא סובל מתסמונת קונברסיבית אלא שמדובר בהתחזות. לעניין ראשי הנזק, התמקדה המשיבה בבסיס השכר לאור טענתה כי אין סיכוי שהמערער היה ממשיך להיות מועסק כימאי החל מתחילת שנת 2001, וכעובד בחוף היה המערער יכול להשתכר לכל היותר הסך של 8,304 ש"ח. עוד נטען כי הוכח שהמערער יכול להשתכר לפחות שכר מינימום ולכן לא היה מקום להעמיד את אובדן כושר ההשתכרות על 80%. כן הלינה המשיבה על כך שבחישוב הוצאות הניידות לא ניכה בית המשפט את שווי השימוש ברכב שהמערער היה נדרש לו גם אלמלא התאונה ואת העובדה שגם אשתו של המערער משתמשת ברכב. 8. עודני בא להכריע בערעורים שבפני, אקדים מילים מספר לגבי היקף ההתערבות של ערכאת ערעור בתיקי נזיקין. אשר לממצאי עובדה ומהימנות, מושכלות יסוד שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא, אלא במקרים חריגים. אשר לסכום הפיצוי שנפסק, בחינת הסכום בערכאת הערעור נעשית בשלושה שלבים, אשר לעיתים סמויים מעינו של הקורא. בשלב הראשון בוחנת ערכאת הערעור אם סכום הפיצוי הכולל שנפסק עומד ביחס סביר לנזק בהתחשב בפרמטרים העיקריים של גיל הניזוק ותוחלת חיים; הנכות הרפואית והתפקודית ואופיה; ובסיס השכר. בשלב השני ולצורך בחינה נוספת של סבירות הפיצוי הכולל, בוחנת ערכאת הערעור את הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. ודוק: אין מדובר בבחינה לעומק של כל ראש נזק וכל תג ותג מבין ראשי הנזק הרבים, אלא בבחינה ממעוף הציפור שנועדה לבדוק אם קיימת חריגה בולטת מהמקובלות באחד מראשי הנזק. ערכאת הערעור לא תתערב בראש נזק כזה או אחר גם אם סברה כי ניתן היה לפסוק סכום שונה ממה שנפסק על ידי הערכאה הדיונית. רק אם נמצא כי נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק, תתערב ערכאת הערעור באותו רכיב. השלב השלישי, חוזר ומתחבר לשלב הראשון במובן זה שערכאת הערעור בוחנת אם ההתערבות בראש נזק כזה או אחר או בקביעה כזו או אחרת של הערכאה הדיונית אכן מביאה לשינוי מהותי בתוצאה הסופית. כך, ייתכן כי בראש נזק אחד יש להגדיל את הפיצוי, ומנגד, יש להפחית את הפיצוי בראש נזק אחר, או שערכאת הערעור מצאה כי הערכאה הדיונית נקטה גישה נדיבה או גישה קפוצת יד במכלול ראשי הנזק או בקביעת שיעור הרשלנות התורמת, כך שאין לשנות את סכום הפיצוי הכולל למרות שהיה מקום להתערב בראש נזק כזה או אחר. מכאן, שאי התערבות בפסק דין של ערכאה דיונית בנזיקין, אין משמעותה בהכרח אישרור של כל ראש נזק וכל סכום וכל קביעה שנפסקה על ידי הערכאה הדיונית. ההתערבות תיעשה מקום בו מצאה ערכאת הערעור כי יש להפחית או להגדיל את סכום הפיצוי הכולל או כדי להעמיד הלכה על מכונה. 9. אלו הקווים המנחים שעל המתדיינים בתחום הנזיקין להעמיד נגד עיניהם בבחינת הסיכויים והסיכונים בהגשת ערעור על פסק דינה של הערכאה הדיונית. הדברים ידועים ומעוגנים מזה שנים רבות בפסיקתו של בית משפט זה, ואביא להלן אך חלק קטן מהדברים והאסמכתאות: השופט גרוניס בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (לא פורסם, 28.8.05): "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת.... כך נהגנו במקרה הנוכחי". השופטת פרוקצ'יה בע"א 4330/05 דוד נ' גורן (לא פורסם, 2.10.05): "לעניין ראשי הנזק, הלכה מושרשת היא מלפנינו, כי למעט מקרים חריגים, יימנע בית המשפט מלהתערב בפסיקת פיצויים. רק אם סכום הפיצויים שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק שהוכח, כי אז יראה בית המשפט לנכון להתערב ולשנות את סכומי הפיצויים שנפסקו (ע"א 610/75 אמנון רותם ואח' נ' אברהם, פ"ד לב(1) 799, 808; ראה גם: ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659)". השופט ריבלין בע"א 8022/00 רז נ' צור (לא פורסם, 19.3.06): "בערעורים שבפנינו משיגים הצדדים על כל היבטיה ורכיביה של פסיקת בית המשפט המחוזי. אין אבן שלא נהפכה, אין ראש נזק שבעלי הדין לא ביקשו אותנו להתערב בקביעת בית המשפט קמא לגביו – מי למעלה ומי למטה. בחירה זו של בעלי הדין, להשיג על כל צעד ושעל, מתבלטת בערעורים הנוגעים לגובה הנזק בתיקי נזיקין. בחירה זו, לא אחת, מתעלמת מן ההלכות המושרשות בדבר אמות המידה להתערבות ערכאת הערעור בכגון דא. "הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (בע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25). אכן, לעולם עשוי בית המשפט של ערעור לסבור כי ראוי היה לפסוק בראשי הנזק השונים יותר או פחות. ואולם סברה זו לחוד, עילת התערבות לחוד. מטיבו של הנושא, שיקול הדעת בו הוא תכופות רחב ביותר, ובשל כך נפרס ברגיל גם מתחם רחב של סבירות. דברים אלה אין בהם כל חדש – בית משפט זה חזר ופסק כי נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא לשים את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק. "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 337, 345). פסיקה מושרשת זו הגיונה עמה, וראוי כי בעלי הדין יתנו לה משקל ויבורו את העיקר מן הטפל (ראו גם, למשל, ע"א 971/03 בגא נ' מלול (טרם פורסם))". (עוד לעניין אופן בחינת הפיצוי בנזיקין על ידי ערכאת הערעור ראו, לדוגמה, ע"א 60/87 אילוז נ' דוד, פ"ד מב(3) 643, 649 (1988); ע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ (לא פורסם, 10.3.09); ע"א 7157/07 אי. איי. גי ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א. (לא פורסם, 17.3.08); ע"א 4716/07 פלוני נ' אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 13.7.09); ע"א 4484/08 סויסה נ' קרנית (לא פורסם, 5.7.09)). על רקע דברים אלה, אקדים אחרית לראשית ואומר כי בסופו של יום לא מצאתי להתערב בפיצוי הכולל שנפסק על ידי בית משפט קמא. 10. איני רואה לקבל את טענת המשיבה כי בהיעדר חוות דעת פסיכיאטרית מצד המערער, יש להתייחס אליו כאל מתחזה. אכן, ברגיל, ניתן היה לצפות כי כאשר בתסמונת של קונברסיה (conversion) עסקינן - תסמונת שיכולה לבוא לידי ביטוי גם בתסמינים מוטוריים ובמקרים חריגים עד כדי שיתוק בפלג גוף לאורך זמן (ויש הגורסים כי המדובר בהתפתחות של היסטריה) - יתמוך התובע את תביעתו גם בחוות דעת בתחום הנפשי. אלא שרשאי היה בית המשפט, בהתחשב במכלול הראיות שהובאו בפניו, להגיע למסקנה כי המדובר בקונברסיה ולא בהתחזות. במסקנתו זו נסמך בית משפט קמא, בין היתר, על חוות דעת בתחום הנוירולוגי, על כך שגם המל"ל הכיר בנכות צמיתה של 100% ועל כך שמהתאונה ועד למתן פסק הדין חלפו 11 שנה במהלכם לא נצפה המערער מהלך על רגליו. המדובר בממצא שבעובדה שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בו. אף איני רואה להתערב במסקנת בית משפט קמא לגבי בסיס השכר, למרות שדומה כי החישוב נעשה על הצד הגבוה, בהתחשב בכך שאין חולק כי בסוף 2003 הופסקה עבודתם של ימאים דירוגיים ישראליים. בית משפט קמא השתית קביעתו על כך שהמשיבה לא הציגה את תנאי הפרישה של הימאים הוותיקים, ומכל מקום, רשאי היה להניח כי המערער, כאיש תחזוקה ותיק, יכול היה להשלים השתכרותו כ"איש חוף" בעבודות שונות. 11. בבחינת ראשי הנזק, אני סבור כי בית משפט קמא סטה בשני ראשי נזק מהמקובל. ברכיב הניידות, די להצביע על הסכום הכולל של כמליון וחצי ₪ שנפסק לזכות המערער (בן 47 ביום התאונה), כדי לחוש כי נפלה שגגה בחישוב הנזק ברכיב זה, ויש להפחית מהסכום שנפסק. מנגד, ברכיב של עזרת צד שלישי פסק בית משפט קמא על הצד הנמוך תוך סטייה מהסכומים המקובלים לגבי פרפלג המרותק לכסא גלגלים. אלא שבראייה של הסכום הכולל שנפסק ובהתחשב במכלול טענות הצדדים, איני סבור כי יש מקום להתערב בשורה התחתונה של פסק הדין. 13. סיכומו של דבר, כי בשורה התחתונה אין מקום לשינוי הפיצוי הכולל כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא, גם אם שלא מטעמיו, ואמליץ לחברי לדחות את שני הערעורים. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום, ד' בחשון התשע"א (12.10.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10001480_E04.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il