פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1475/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1475/15 ע"פ 1616/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערער בע"פ 1475/15 והמשיב בע"פ 1616/15: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 1475/15 והמערערת בע"פ 1616/15: 1. מדינת ישראל המשיבים בע"פ 1475/15: 2. יצחק מואטי 3. אירית מואטי ערעור על פסק דינו וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 18.1.2015 בת"פ 47890-05-12 שניתנו על ידי כבוד סגנית הנשיא ו' מרוז תאריך הישיבה: י"א בשבט התשע"ו (21.1.2016) המערער בע"פ 1475/15 והמשיב בע"פ 1616/15: עו"ד מנחם רובינשטיין, עו"ד גבריאל רפפורט בשם המשיבה 1 בע"פ 1475/15 והמערערת בע"פ 1616/15: עו"ד עידית פרג'ון בשם המשיבים 3-2 בע"פ 1475/15: עו"ד רותי אלדר בשם שירות המבחן לנוער: גב' רינה מועלם פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. נער בן שבע עשרה נדקר למוות בסכין על-ידי נער אחר. דקירה זו באה בסיומה של מסכת תקיפה שהחלה עוד קודם לכן, ושהמערער, חברו של הדוקר, נטל בה חלק מרכזי. תחילתו של אירוע התקיפה הייתה בכך שהמערער חתך את המנוח באמצעות סכין יפנית, והמשכו היה בכך שהמערער דלק אחריו עם חברו, זה אשר בסופו של דבר נעץ בגופו של המנוח את דקירת המוות באמצעות סכין אחרת. האם נכון היה להרשיע את המערער, בנסיבות אלה, בעבירת הריגה? ואם כן – מה צריך להיות עונשו? שאלות אלה נדונו בפנינו. כתב האישום ועיקרי ההליכים עד כה 2. ביום 24.5.2012 הוגש נגד המערער, ד' פ' (להלן: המערער או ד') כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"פ 47890-05-12, סגנית הנשיא ו' מרוז). כתב האישום ייחס לו עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. כתב אישום זה כלל נאשם נוסף, א' כ' (להלן: א'), שלו יוחסו עבירות של קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, הפרה של חובת הצלה והושטת עזרה לפי סעיף 1(א) לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998 וסיוע לאחר מעשה לפי סעיף 261(1) לחוק העונשין. להשלמת התמונה ייאמר כבר עתה כי בגין האירועים מושא כתב האישום הוגש כתב אישום נוסף לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד – בנפרד – כנגד ו' ק' (להלן: ו'), שבו יוחסה לו עבירת רצח, לצד עבירות נוספות (תפ"ח 47874-05-12, סגן הנשיא מ' פינקלשטיין והשופטים ל' ברודי ו-ר' אמיר). 3. על-פי האמור בכתב האישום, ביום 5.5.2012 התקשר ו' אל המערער וסיפר לו על תגרה שבה היה מעורב עם אחרים, ובהם אורגיל מואטי ז"ל (להלן: אורגיל או המנוח). בזמן השיחה עם ו' שהה המערער בבית אחותו במגדל העמק, חרף העובדה שהיה עליו לשהות בהוסטל "כנף של אהבה" בגדרה על-פי צו מבחן. ו' סיפר למערער בשיחת הטלפון שאורגיל חייב לו כסף והשניים סיכמו ביניהם ביחד עם א' שהם יחפשו אותו ו"יסגרו אתו את הסיפור". המערער נסע בהמשך אותו היום לעיר רחובות כדי לפגוש את ו', כשהוא מצויד בסכין יפנית גדולה. ברחובות פגש המערער את ו' וא'. תחילה, שהו השלושה בביתו של א'. בשעה 01.30 אחרי חצות החלו השלושה לחפש אחר אורגיל. כאשר מצאו אותו בגן ציבורי סמוך עם נערים ונערות נוספים הזמין אותו המערער לגשת עמו הצידה, ואז שלף את הסכין שהביא עמו, שאל "איפה הכסף", וכאשר נענה על-ידי אורגיל שאין לו כסף חתך אותו המערער שני חתכים בראשו. אורגיל החל להימלט מן המקום, והמערער רדף אחריו. בשלב זה, הצטרף ו' אל המרדף כשהוא אוחז בידו בסכין מטבח. ו' והמערער הצליחו להדביק את אורגיל, שהתחנן בפניהם "קחו את מה שיש לי בכיס... רק אל תגעו בי". חרף תחנוניו של אורגיל, המערער חתך אותו עוד מספר פעמים, בגבו ובזרועו. בשלב זה, ו' נעץ את סכין המטבח שהחזיק בבטנו של אורגיל, דקירה שגרמה למותו. השניים הותירו את אורגיל כשהוא מתבוסס בדמו. א' הצטרף אל ו' והמערער בבריחתם, וסייע להם להימלט מן המקום בכך שהזמין עבורם מונית. 4. המערער הודה בחלק ניכר מעובדות כתב האישום, אך טען שלא קשר קשר עם ו' לפגוע במנוח, שלא פעל בצוותא חדא עמו, ושכלל לא ידע כי ו' הצטייד בסכין. הוא הוסיף וטען כי מאחר שהדקירות שדקר הוא את המנוח לא גרמו למותו של המנוח, אין להרשיעו בהריגה. 5. בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי הגדיר שלוש שאלות שיש להשיב עליהן לצורך מתן הכרעת הדין: האם נקשר קשר בין המערער לבין ו' לפגוע באורגיל? האם לאורך האירוע המערער פעל עם ו' בצוותא חדא? והאם היה על המערער לצפות את התוצאה הקטלנית שנגרמה על-ידי ו'? בית המשפט המחוזי השיב בחיוב על שלוש השאלות, ועל כן, ביום 13.4.2014 הרשיע את המערער בעבירת ההריגה וכן בשתי העבירות הנוספות שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן נקשר קשר לפגוע באורגיל; כי המערער ו-ו' פעלו בצוותא חדא (כשהמערער נוטל למעשה את עמדת ההובלה באירוע); וכן שעולה מחומר הראיות שהמערער היה מודע לקיומה של סכין אצל ו'. 6. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להרשיע את המערער בהריגה בתור "היוזם, המתכנן והמוציא לפועל של תכניתם המשותפת, לפגוע במנוח באורח קשה, אפשר גם קטלני" (בפסקה 56 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי), הגם שלא ביצע את הדקירה הקטלנית בעצמו. 7. ביום 13.4.2014 נתן בית המשפט המחוזי את גזר דינו של המערער. בית המשפט המחוזי נדרש בגזר הדין לחומרת המעשים שבהם הורשע המערער (שתוארו כ"מכוערים ומעוררים שאט נפש"), לעברו הפלילי ודפוסיו האלימים, ולכך שלא נטל אחריות של ממש למעשיו. לצד זאת, הוא שקל את נסיבות חייו הקשות כמי שגדל בתנאים של מצוקה, את הודאתו המיידית במעורבות באירוע, וכן את גילו הצעיר. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להטיל על המערער עונש מאסר של 11 שנות מאסר בפועל, ובנוסף לכך 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות מסוג עוון או פשע, וכן השית עליו פיצוי לטובת משפחתו של המנוח בסכום של 150,000 שקל. 8. ראוי להוסיף, כי א' הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו לו ונגזר עליו עונש של ששה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, לצד עונשים נוספים (העתירה נגד הסדר הטיעון נדחתה בבג"ץ 1571/14 מואטי נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.5.2014)). ו' שהועמד לדין בנפרד ויוחסה לו כאמור עבירת רצח, הורשע ביום 4.5.2015 בבית המשפט המחוזי בעבירות של הריגה, קשירת קשר לפשע והפרת הוראה חוקית, וביום 7.7.2015 הושת עליו עונש מאסר בפועל של 17 שנים, לצד מרכיבי ענישה אחרים. הערעורים 9. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור העיקרי, זה שכוון נגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד (ע"פ 1475/15) הוגש על-ידי ד', המכונה כאן (למען הנוחות) המערער. לצדו של ערעור זה, הוגש גם ערעור מצד המדינה נגד קולת עונשו של ד' (ע"פ 1616/15). הדיון בפנינו בשני הערעורים התקיים ביום 21.1.2016. הערעור על הכרעת הדין 10. בפתח הטיעון מעלה המערער טענה עקרונית כנגד סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניינו, בשל כך שהשופטת שישבה לדין לא קיבלה מינוי מיוחד כשופטת נוער בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מחמת טעות (לאחר שבעבר הוסמכה לשמש כשופטת נוער בעת שכיהנה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע). מהעובדות שנפרשו בפנינו עולה התמונה הבאה: ביום 8.11.2017 מונתה השופטת מרוז לשמש כשופטת נוער על-פי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א-1971, עד לתום כהונתה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ביום 1.9.2010 השופטת עברה לכהן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בשלב זה לא ניתן לה כתב מינוי מחודש לשמש כשופטת נוער, עד שביום 24.6.2015 היא מונתה לשופטת נוער בבית משפט מחוזי (ללא שיוך אזורי). בא-כוחו של המערער טען כי בנסיבות אלה יש לראות את פסק הדין שניתן – כולו – כפסק דין שניתן בחריגה מסמכות ולכן בטל, באופן שמחייב את החזרת התיק לדיון בבית המשפט המחוזי. 11. לגוף הדברים, המערער טוען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת הריגה. לטענתו, לא הונח בסיס לקביעה שהוא ו-ו' קשרו קשר ואף פעלו בצוותא חדא. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי טעה בגיבוש התשתית העובדתית שהובילה למסקנה כי פעל בצוותא עם ו'. במסגרת כך, הוא תוקף את הקביעות הבאות של בית המשפט המחוזי: כי רקם עם ו' תכנית מוקדמת לפגוע במנוח; כי ידע על הצטיידות של ו' בסכין עובר לדקירה; כי רדף יחד עם ו' אחר המנוח; וכי דרך הימלטותו מזירת האירוע מלמדת על שותפות עם ו'. על-פי הטענה, המדובר בפעולה שהייתה במידה רבה ספונטאנית וחלק מרצף מהיר של התרחשויות, ולכן לא ניתן לדבר על תכנית משותפת שהוצאה לפועל. בנסיבות אלה, כך נטען, ניתן לייחס למערער רק את מעשיו שלו, ולא להרשיעו בהריגה. המערער מוסיף ומצביע על כך שמלכתחילה ו' הועמד לדין בעבירת הרצח בגין מעשיו בפרשה, בעוד הוא הואשם כבר מראשית הדברים בעבירת ההריגה. המערער רואה בכך אינדיקציה לכך שלא נרקמה שותפות בין המערער לבין ו', וכי כל אחד מהם ביצע עבירות עצמאיות, שבגינן עליהם לחוב בנפרד. כמו כן, המערער מצביע על מקרים נוספים שבהם הורשעו נאשמים במצבים דומים לשלו בעבירה של סיוע להריגה בלבד (בהפניה לע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (24.3.2011) (להלן: ע"פ 2638/10)). 12. המדינה טוענת כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. באשר לסמכותו של בית המשפט המחוזי לשמש כבית משפט לנוער ציינה המדינה כי אכן נפל פגם בהליך, אלא שפגם זה ניתן לתיקון, בשים לב לכך שההליך נוהל באופן שאינו שונה במאום מן האופן שבו היה מתנהל. המדינה מוסיפה ומצביעה על כך שהשופטת מרוז שימשה בעבר כשופטת נוער כאשר כיהנה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ומדגישה כי מינויה פקע רק מהסיבה שעברה לבית משפט אחר מבלי שמונתה – בשגגה – לשמש כשופטת נוער גם בבית משפט זה. המדינה טוענת אפוא כי יש לדחות את הטענה כי פסק הדין בטל על יסוד הבחנה בין הפגם לבין תוצאתו. לשיטתה, מדובר בפגם בעל אופי "טכני", ומכאן שלא צריכה להיות לו השלכה על תוצאות ההליך דנן, ומכל מקום אין בו כדי להביא לבטלותו של פסק הדין. כמו כן, המדינה טוענת כי יש להכיר בתוקפו של פסק הדין על בסיס הדוקטרינה של "שופט דה-פקטו", המבוססת על ההבחנה שבין פגמים שנפלו בסמכותו של שופט לבין פגמים שנפלו בסמכותה של ערכאה שיפוטית. לפי דוקטרינה זו, כך על-פי המדינה, במקרים מסוימים נמנעת האפשרות לערער על פעולותיו הרשמיות של אדם אשר שימש בתום לב כשופט דה פקטו, אך מפאת הסיבה שלא שימש כשופט דה יורה. המדינה טוענת כי המקרה שלפנינו נמנה עם גדר המקרים שבהם ראוי לעשות שימוש בדוקטרינה זו. 13. במישור הדין המהותי, המדינה טוענת כי מהלך הדברים כולו מלמד על תכנון מוקדם שהחל עוד בשיחת הטלפון בין המערער לבין ו', ועל פעילות עבריינית מתואמת. על כן, לעניין האחריות הפלילית, אין חשיבות לכך שלא ידו של המערער היא שדקרה את הדקירה הקטלנית. הערעורים על גזר הדין 14. באשר לגזר הדין הועלו בפנינו טענות משני הצדדים – זה בכה וזה בכה. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, בהתחשב בגילו הצעיר ובמצוקה הקשה שבה גדל. המערער אף טוען כי היה טעם לפגם בכך שתסקיר המבחן שהוגש בעניינו בבית המשפט המחוזי הוכן על-ידי שירות המבחן למבוגרים, ולא על-ידי שירות המבחן לנוער, וכי בכך נפגעה הראייה השיקומית-טיפולית שלה הוא היה זכאי כמי שביצע את העבירות בהיותו קטין. 15. מנגד, המדינה טוענת כי בשים לב לחומרת המעשים ולתפקידו המרכזי של המערער בתכנית העבריינית ובביצועה, לא זו בלבד שעונשו של המערער לא היה מופרז, אלא למעשה היה מקום להחמיר עמו. בהקשר זה נטען כי גם אם אין להשוות את עונשו לזה של ו' שביצע את הדקירה הקטלנית, אין מקום לפער הענישה המשמעותי יחסית ביניהם. באת-כוח המדינה הוסיפה בדיון שנערך בפנינו כי עניינו של המערער מהיבט גילו בעת ביצוע העבירה נבחן באופן ענייני על-ידי שירות המבחן, וכי מכל מקום, בעת הזו מונח בפני בית המשפט גם תסקיר שהוכן על-ידי שירות המבחן לנוער. 16. מרכיב נוסף בערעורו של המערער נגע לפיצוי שהושת עליו. בא-כוחו של המערער טען בדיון בפנינו כי פיצוי זה חורג באופן קיצוני מיכולתו של המערער לעמוד בו וצפוי להיות ריחיים על צווארו בדרך לשיקום. יצוין כי הערעור הוגש תחילה מבלי שצורפו אליו כמשיבים בני משפחתו של המנוח, אך בהמשך נענתה בקשתו של המערער לתקן מרכיב זה בערעור. 17. כנגד מרכיב זה של הערעור טענה בפנינו באת-כוחם של בני משפחתו של המנוח. לטענתה, הפיצוי אינו נקבע בהתאם ליכולתו הכלכלית של העבריין, ומכל מקום, יש באפשרותו של המערער לנסות ולעבוד בתקופה שבה הוא מרצה את עונשו כדי להתחיל בתשלום הפיצוי. 18. לקראת סופו של הדיון שהתקיים בפנינו ביקש המערער להביע את חרטתו, וכן את העניין שיש לו כעת בשיקום. כמו כן, אביו של אורגיל ז"ל ביקש להציג את עמדתו, ודיבר באופן נוגע ללב על תחושותיו ועל נזקיה של האלימות הפושה בקרב בני הנוער. דיון והכרעה 19. לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי למסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. באשר לערעורים על העונש אני סבורה שהדין עם המדינה, במובן זה שאילו תישמע דעתי הערעור שהגיש המערער (ע"פ 1475/15) יידחה כולו ואילו ערעורה של המדינה (ע"פ 1616/15) יתקבל, כמפורט להלן. דיון בערעור על הכרעת הדין הטענה נגד סמכותו של בית המשפט המחוזי 20. בפתח הדברים אני מוצאת לנכון לדחות את טענתו של המערער בדבר בטלותו של פסק הדין בשל הפגם במינויה של השופטת כשופטת נוער לאחר תחילת כהונתה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. כפי שצוין, בשל שגגה לא ניתן כתב מינוי חדש של השופטת מרוז לשמש כשופטת נוער לאחר שעברה לכהן בבית המשפט המחוזי מרכז, חרף העובדה שכתב המינוי הקודם שלה הוגבל עד לתום כהונתה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. אכן, חשיבות רבה נודעת למינויים כדין, ולא כל שכן לתפקיד של שופט או שופטת נוער. אולם, בחינת הדברים לגופם מלמדת כי בנסיבות העניין הפגם – גם אם ראוי היה להימנע ממנו – לא גרם לכל עוול, בהתחשב באופן ניהול ההליך על-ידי שופטת מנוסה, שאף מונתה בעבר כשופטת נוער (אלא שהמינוי הוגבל באותה עת לכהונה בבית המשפט המחוזי באר-שבע). על האופן שבו נוהל ההליך, בהתחשב בעובדת היותו של המערער קטין, ניתן ללמוד מהאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובאופן ספציפי מהתייחסותו המפורשת לכך ש"עניין לנו... בקטין, אשר העקרונות המונחים בבסיס תיקון 113 לחוק העונשין אינם חלים עליו" (בפסקה 35 לגזר דינו של בית המשפט המחוזי). 21. הנה כי כן, בית המשפט המחוזי היה ער לעובדה שהמערער הוא קטין, וניהל את ההליך בהתאם לכך. אני סבורה אפוא כי הפגם שנפל במקרה זה אינו פגם מהותי, וכי לא נגרם למערער כל עוול כתוצאה ממנו. טענותיה של המדינה באשר להבחנה בין הפגם לבין תוצאתו נטענו בדין (ראו והשוו: ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (1996); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673 (2001)). מנגד, המשמעות של קבלת טענתו של המערער היא בטלות לכל דבר ועניין של פסקי דין שמכוחם מרצים נאשמים מורשעים עונשי מאסר. דומה שאין צורך להרחיב על הקשיים הטמונים בגישה זו. לאמיתו של דבר, אף לבא-כוחו של המערער לא היו תשובות של ממש לקשיים אלה בדיון שהתקיים בפנינו. למותר לציין, כי נודעת חשיבות רבה לכך שעם גילויו של הפגם במינוי הוצא לשופטת מרוז כתב מינוי מחודש לשיפוט נוער ללא הגבלה לבית משפט מסוים. 22. תוצאה זו אינה בגדר חידוש כלל, והיא מתחייבת גם מן הדוקטרינה הוותיקה של "שופט דה-פקטו". אין מדובר אפוא בתחום פריסה חדש של ההלכה ביחס לתוצאותיהם של פגמים בפעולותיהן של הרשויות (ראו: דפנה ברק-ארז "הבטלות היחסית במשפט המינהלי: על מחירן של זכויות" ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל וחברה 283, 291 ו-293 (יואב דותן ואריאל בנדור עורכים, 2005)). על מהותה של הדוקטרינה של שופט דה-פקטו עמד השופט (כתארו אז) אגרנט בבג"ץ 19/56 ברנדוין נ' מנהל בית הסוהר המרכזי רמלה, פ"ד י(1) 617 (1956) (להלן: עניין ברנדוין): "בתנאים ידועים, אין מרשים לערער את פעולותיו הרשמיות של אדם אשר כיהן כשופט דה-פקטו, רק משום שלא שימש כשופט דה-יורה. זאת אומרת, העקרון הוא, כי כל הבא לשלול את סמכותו של אחר לכהן כשופט, חייב לעשות כן על-ידי הליכים המכוונים במישרים להעביר את זה מכהונתו, או לאסור עליו את השיפוט בעניינו של האדם שדינו עומד להתקיים בפניו" (שם, בעמ' 630). עסקינן בדוקטרינה שמקנה תוקף לפעולותיו של אדם הנחזה כבעל הסמכה חוקית, גם אם מתברר בדיעבד כי הסמכתו פגומה או שתוקפה פג. דוקטרינה זו מבחינה בין פגמים בסמכות של שופט לבין פגמים בסמכותה של הערכאה כולה. היא נועדה לשמור על יציבותה של מערכת המשפט; למנוע פגיעה בהסתמכות של צדדים שלישיים; להגן על האינטרס הציבורי הגלום בכך שהליכים שהתקיימו ופסקי דין שניתנו לא יהפכו לחסרי משמעות בשל פגמים טכניים; וכן למנוע שימוש תכסיסני בטענות שראוי להעלותן עוד לפני שמסתיים ההליך (ראו גם: ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (2.3.2006)). ראוי לציין שבתיאורם של התנאים להכרה בדוקטרינה של "שופט דה-פקטו" בעניין ברנדוין ניתן למצוא דמיון רב למקרה שלפנינו: "שופט דה-פקטו, כיצד? ראשית, אין המדובר באדם אשר סתם לקח לעצמו שררה בשטח השיפוט – בחינת 'שופט מעצמו' – כי אם הכוונה לאדם שחשב בתום-לב שהוא מוסמך לכהן כשופט בהסתמכו, למשל, על כתב-מינוי אשר ראה אותו כתופס, או כעדיין תופס, אם כי, למעשה, אותו מינוי היה פסול, או פג תקפו. שופט דה-פקטו הוא, איפוא, לא רק מי שפעל בתורת שכזה בתום-לב, אלא גם אשר עשה כן מתוך היאחזות בזכות חוקית כביכול (by color of right or authority) בלי, אמנם, שהיאחזות זו תהיה מבוססת די צרכה... אחד המקרים, המובאים בקטע האמור בדבר שופט המחזיק במשרתו דה-פקטו, הוא המקרה בו נתמנה אדם לכהן במשרה שיפוטית כדת והמשיך לכהן בה גם אחרי שנסתיימה תקופת הכהונה שנקבעה בחוק" (שם, בעמ' 631-630). 23. לסיכום סוגיה זו, יש לדחות את טענתו של המערער בדבר בטלותו של פסק הדין בשל הפגם במינויה של השופטת כשופטת נוער. טענותיה של המדינה באשר להבחנה בין הפגם לבין תוצאתו ובאשר לתחולת הדוקטרינה של "שופט דה-פקטו" מתקבלות במקרה זה. התערבות בממצאי עובדה ומהימנות 24. חלק מטענותיו של המערער מופנות כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. בין היתר, המערער תוקף את הקביעה כי הוא ידע על הצטיידותו של ו' בסכין כבר בשלבים מוקדמים של האירוע. כמו כן, המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהוא ו-ו' רדפו אחרי המנוח יחדיו. 25. טענות אלה יש לדחות. דומה שאין צורך להזכיר שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים בענייננו (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 634-632 (2004)). יתרה מכך, גם לגופם של דברים ניסיונו של המערער לקעקע את התשתית העובדתית שעליה נסמך בית המשפט המחוזי הוא חסר כל בסיס. כך לדוגמה, הקביעה לפיה המערער ידע על כך ש-ו' נושא סכין נסמכה, בין היתר, על אמרותיו של המערער עצמו. בתשובה לשאלה "מתי פעם ראשונה שאתה מודע לזה שיש לעוד מישהו סכין?" השיב המערער את הדברים הבאים: "ידעתי שיש סכין עוד בבית של החבר" [בהתייחסו לא' – ד' ב' א']. המערער טוען כי לא התכוון לכך שידע על סכין בחזקתו של ו', אלא רק לכך שבביתו של א' נמצאה סכין. טענה זו אינה מתיישבת עם הגיונה הפנימי של השאלה שנשאל המערער, ואף לא עולה בקנה אחד עם העובדה שבא-כוחו הקודם אישר במענה לכתב האישום כי המערער ו-ו' סיכמו ביניהם כי יצטיידו בסכינים (פסקה 43 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי). 26. גם שאר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ביחס למערער מקובלות עליי, ולא ראיתי מקום להתערב בהן. כזו היא למשל הקביעה כי המערער ו-ו' רדפו אחר המנוח יחדיו (גם אם במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני). קביעתו זו של בית המשפט המחוזי התבססה על מכלול של עדויות שונות. מכל מקום, לא ברור כיצד יש בטענת המערער כי לא הבחין בהצטרפותו של ו' למרדף כדי לסייע למערער, בהתחשב בכך שבסופו של דבר שהו השניים יחדיו מול המנוח לאחר שהשיגו אותו. המסקנה היא, אם כן, שאין מקום לסטייה, ולו קלה, מהתשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי. האם המערער פעל עם ו' בצוותא חדא? 27. נותרנו אפוא עם השאלה איזו משמעות משפטית יש לייחס לעובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. אתמקד בשאלה שעמדה במוקד הערעור – האם המערער פעל עם ו' בצוותא חדא מכוחה של תכנית משותפת. התשובה לשאלה זו חיונית לצורך הכרעה בשאלה המרכזית שבפנינו – האם היה מוצדק להרשיע את המערער בעבירת ההריגה, חרף העובדה שהדקירה שהובילה במישרין למותו של המנוח לא בוצעה על-ידו. אקדים את המאוחר ואציין כי גם אני, כבית המשפט המחוזי, השתכנעתי שיש להשיב על שאלה זו בחיוב, היינו שהמערער ו-ו' פעלו בצוותא חדא. כפי שיוסבר להלן, השתכנעתי שקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה מעוגנת היטב בחומר הראיות, וכל פרשנות אחרת של האירועים תהווה משום "אטומיזציה" של רצף אירועים אחד. 28. "מבצע בצוותא" מוגדר בסעיף 29(ב) לחוק העונשין כדלקמן: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". מלשון הסעיף עולה כי לצורך הרשעה בביצוע בצוותא מכוח דיני השותפות אין הכרח שכל אחד מהמבצעים יעשה מעשה אשר, כשלעצמו, ימצה את ביצוע העבירה. ואכן, בפסיקה נקבע לא אחת כי מקום שכמה בני אדם חוברים יחד לביצועה של עבירה, כאשר לכל אחד מהם "תפקיד" נפרד בביצוע – נושא כל אחד מהם באחריות לביצועה כמבצע בצוותא, אף אם לא השלים בעצמו את כל רכיבי היסוד העובדתי של העבירה (ע"פ 8134/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (25.11.2012); ע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 93 (28.7.2011). יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 594-593 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי). מבצע בצוותא הוא מי שתרם תרומה החורגת מהכנה גרידא להגשמת התכנית העבריינית המשותפת ונמנה עם חברי "המעגל הפנימי" של תכנית זו. היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה כמבצע בצוותא הוא זה של העבירה העיקרית, בצירוף מודעות לכך שהנאשם פועל יחד עם שאר המבצעים (ע"פ 193/14 נסראללה נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (26.10.2014); רבין וואקי, בעמ' 598). על בסיס האמור לעיל, נהוג לראות במבצע בצוותא כמי שפעל, יחד עם שאר המבצעים, כ"גוף אחד" במסגרת התכנית המשותפת (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388 (1997)). 29. מצוידים בעקרונות אלה, נפנה לבחון את העובדות שהוכחו ביחס למערער בבית המשפט המחוזי: המערער ציין ביום האירוע, כי בכוונתו להגיע לעיר רחובות וסיכם עם ו' כי "יסגרו את הסיפור" עם המנוח. בהמשך אותו היום המערער אכן הגיע לרחובות, כמתוכנן, כשהוא מצויד בסכין. המערער פגש ב-ו' ובא', והשלושה שהו בביתו של האחרון. שם, המערער התוודע לכך שגם ו' נושא סכין באמתחתו. המערער, ו' ו-א' יצאו בשעת לילה לחפש את המנוח. משאיתרו אותו בגן הציבורי, המערער הוא שהזמין את המנוח לשוחח עמו בצד, כאשר ו' ו-א' ממתינים מאחור. לאחר שיחה קצרה, המערער חתך את המנוח בראשו. כשהמנוח ברח – המערער ו-ו' יצאו במרדף אחריו. כשתשו כוחותיו של המנוח והשניים השיגוהו – הם תקפו אותו בסכיניהם, זה אחר זה, כשדקירתו של ו' בבטן היא שהובילה למותו. לאחר שהמנוח התמוטט ו' והמערער נמלטו מהמקום, השליכו את הסכינים, רחצו את ידיהם והמשיכו במנוסה. 30. התמונה המצטיירת אינה משאירה כל מקום ספק ביחס לקיומו של קשר מוקדם שתורגם לפעילות משותפת, כמו גם לחלקו המהותי של המערער בפעילות זו. עניינה של התכנית שרקמו ו' והמערער, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הוא לפגוע ולחבול במנוח פגיעה קשה (ובמילותיו של המערער: "לסגור עמו את הסיפור"). לא ניתן שלא לראות במערער "איש פנים" ביחס לביצועה של תכנית זו. הוא רקם עם שותפו את התכנית, והיא בוצעה ביוזמתו ובהובלתו. המערער הצטייד בסכין, חתך, רדף ואז שוב חתך. לא למותר לציין, כי הפצעים שנגרמו למנוח מסכינו של המערער לא היו קלים כלל וכלל (וכפי שקבע בית המשפט המחוזי: "אין מדובר בשריטות קלות ושטחיות, אלא בחריצים שנחרצו לעומק גופו של המנוח" (פסקה 58 להכרעת הדין)). אם כן, בעובדה שהדקירה הקטלנית בוצעה על-ידי ו' דווקא אין אפוא כדי להפחית מאחריותו של המערער להריגת המנוח. ראוי להביא, בהקשר זה, מדבריה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' אטיאס, פ"ד נא(1) 856 (2001) (להלן: עניין אטיאס): "שני המערערים פעלו בנסיבותיו של עניין זה בצוותא חדא, וכל אחד מהם הוא מבצע עיקרי. אין חשיבות משפטית לשאלה מי מהם היה זה שנעץ את הסכין במתלונן. מן העדויות עלה שעובר לנעיצות הסכין תקפו השניים בצוותא חדא את המתלונן והכוהו. לא עלה מעדויותיהם או מעדות המתלונן, שכאשר החל אחד מהם בנעיצות הסכין, השמיע השני מחאה או הסתייגות מההסלמה באירוע" (שם, בעמ' 861). דברים אלה יפים לענייננו, ואף ביתר שאת. בעניין אטיאס התעוררה השאלה של הטלת האחריות (בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה) על מי שלא הוכח מעבר לספק סביר כי השתתף בעצמו בדקירת המתלונן. לעומת זאת, בענייננו המערער עצמו תקף את המנוח בסכין מספר פעמים לאורכו של האירוע, ואף זמן קצר לפני הדקירה הקטלנית. השוואה דומה ניתן לערוך גם לע"פ 8134/10 פלוני נ' מדינת ישראל (25.11.2012) (להלן: עניין פלוני) שבו הורשע המערער בהריגה מכוח דיני השותפות, אף על-פי שלא דקר בעצמו את המנוח. 31. מן האמור עד כאן עולים בבירור ההבדלים בין המערער בפנינו לבין המערער בע"פ 2638/10 שמעניינו ביקש המערער ללמוד. אין צורך להרחיב את היריעה בנקודה זו, ודי יהיה בכך שאציין כי בניגוד לאותו עניין, המערער שבפנינו רקם עם שותפו תכנית מוקדמת לפגיעה במנוח, ובהמשך לכך עשה שימוש בסכין שהייתה ברשותו (ואף יותר מפעם אחת) נגד המנוח. כפי שצוין, המערער נמצא בלב המעגל ה"פנימי" של ביצוע העבירה, וניסיונו להפחית ממעורבותו באירוע על בסיס השוואה למקרים עם מאפיינים שונים מעניינו, נדון לכישלון. 32. בנסיבות העניין, יש אף לדחות את ניסיונו של המערער להתבסס על כך שהוא ו-ו' הואשמו (בכתבי אישום נפרדים) בעבירות הדורשות יסוד נפשי שונה (הריגה ורצח בכוונה תחילה, בהתאמה). למעשה, אין עוד צורך להידרש לטענה זו במישור העקרוני לנוכח העובדה ש-ו' הורשע בסופו של דבר בעבירת ההריגה, היינו באותה העבירה שבה הורשע המערער. בנסיבות אלה, הדיון בשאלה האם ניתן לייחס יסוד נפשי שונה למערער ול-ו' הופך אקדמי. למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות, אציין כי הגישה המשתקפת מפסיקתו של בית משפט זה היא שניתן להרשיע מבצעים בצוותא בעבירות השונות זו מזו (ראו: ע"פ 3941/99 גוטליב נ' מדינת ישראל (3.10.1999) (פסק דינה של השופטת דורנר); ע"פ 8250/06 פוטומקה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.11.2008); ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל, פסקה 147 (6.3.2013). לא למותר לציין כי מע"פ 6365/12 פלוני נ' מדינת ישראל (9.10.2013) אף עולה כי הייתה תמימות דעים בסוגיה זו בין התביעה לבין הסניגוריה בהתייחס למצב האמור של עבירות שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא של מחשבה פלילית. שם, בפסקאות 8-7)). 33. בא-כוחו של המערער הדגיש, גם במסגרת נימוקי הערעור הכתובים וגם בדיון שהתקיים בפנינו, כי המערער לא רצה במותו של המנוח. אולם, טענה זו אינה מועילה לו. כידוע, לצורך הרשעה בעבירת ההריגה אין חובה להוכיח כי הנאשם התכוון להמית את קורבנו, ואף לא כי צפה מראש את כל פרטי האירוע שהוביל למותו של הקורבן. די בכך שיהיה מודע לסיכון הקטלני הטמון במעשיו (ע"פ 6026/11 טמטאווי נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (24.8.2015); עניין פלוני, בפסקה 11). בענייננו, אין מקום להתערב בקביעה כי המערער היה מודע לאפשרות כי המנוח ימות כתוצאה מהמעשים המשותפים לו ול-ו', קביעה שנסמכה, בין היתר, על החזקה כי אדם מודע, דרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה (ראו, ביחס לעבירת ההריגה: דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (15.4.2015) (להלן: עניין דנ"פ פלוני)). על כן, אפילו אם המערער לא התכוון כי תקיפתו של המנוח בסכין תוביל למותו, אלא רק לפציעתו החמורה, אין ספק כי הוא היה מודע לסיכון כי המנוח ימות כתוצאה מפגיעות הסכין שלו או של חברו, ואף צפה אפשרות זו (ראו עוד: ע"פ 4057/09 זאידו נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (12.7.2011)). מובן מאליו, כי בנסיבות העניין אף היה צריך לצפות תוצאה זו (השוו: עניין דנ"פ פלוני, בפסקאות 41-30). דיון בערעורים על גזר הדין 34. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכל הנוגע לגזר הדין החלטתי לדחות את הערעור שכוון להקלה עם המערער ולקבל את ערעורה של המדינה, וכך אציע לחבריי לעשות. 35. אכן, לא בנקל יתערב בית משפט זה בגזר דין שהשיתה הערכאה הדיונית, ולא כל שכן כאשר הערעור מוגש על-ידי המדינה (ראו למשל: ע"פ 121/16 מדינת ישראל נ' פלוני (11.2.2016)). בענייננו יש כמובן להתחשב גם בגילו של המערער, שהיה קטין (אם כי על סף גיל הבגירות – בן 17 ו-8 חודשים בעת ביצוע העבירות), ולתת משקל משמעותי למאפייניו האינדיבידואלים ולסיכויי השיקום. עם זאת, כפי שיפורט להלן, מכלול השיקולים מוביל למסקנה שהעונש שהוטל על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי לא משקף באופן מספק את חומרת מעשיו (ראו והשוו: ע"פ 1995/14 פלוני נ' מדינת ישראל (10.2.2015)). 36. כפי שפורט בהרחבה, המערער הוביל תכנית אלימה, באכזריות, מבלי להירתע ומבלי לעצור ולחמול. הוא עצמו הגיע "לטפל" במנוח, בקשר לסכסוך לא לו, ונסע עד לקצווי ארץ כשהוא נושא סכין יפנית ומתחיל בה תקיפה של קרבן שאינו חמוש. כל זאת – כשהוא מפר צו שיפוטי. סופו של האירוע הוא מוות של אדם, תוצאה קטלנית שזעזעה ושינתה מקצה לקצה את עולמה של משפחת המנוח, כפי שעולה מתסקיר נפגע העבירה. בית משפט זה מזכיר שוב ושוב את הצורך להוקיע מכל וכל את השימוש בסכין כפתרון לסכסוכים של מה בכך (ראו, בין רבים: ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 21 (10.11.2009); ע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (6.7.2014)). לדאבון הלב, שומה עלינו לעשות כן גם במקרה דנן. 37. לחובתו של המערער שוקל גם עבר פלילי מכביד – אשר כולל הרשעות בעבירות רכוש, איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. התסקיר העדכני של שירות המבחן לנוער מצביע על כך שהמערער הפנים נורמות עברייניות ונוטל רק אחריות חלקית למעשים שהובילו להרשעתו. מהתסקיר העדכני עולה כי המערער התקשה לשתף פעולה לאורך זמן עם ניסיונות מצד גורמי הטיפול לסייע לו במרוצת השנים, אם כי כיום ניתן לזהות אצלו הבנה של המחיר שהוא משלם בגין העבירה וחשש מפני חזרה על אירוע דומה בעתיד. 38. מהמקובץ עולה כי עסקינן בעבירה חמורה ביותר שתוצאתה מוות, עבירה שבוצעה באכזריות על רקע סכסוך של מה בכך. עוד עולה כי סיכויי השיקום בעניינו של המערער לא התגלו עד כה כמשופרים, וכי הוא מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו. בשים לב לכל אלה, וכאשר ניתן משקל לכך שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את החמרת הדין עם הנאשם כמו גם לעובדה שהמערער ביצע את העבירה בעודו קטין, אציע לחבריי לקבל את ערעורה של המדינה ולהשית על המערער עונש מאסר בפועל של 12 שנים. ראוי להדגיש, כי ללא השיקולים האמורים עונשו של המערער היה חמור אף יותר. 39. כמו כן, אציע לדחות את הערעור שהוגש נגד חיובו של המערער בפיצוי. בנסיבות העניין, אין לומר שהפיצוי שבו חויב המערער הוא גבוה במיוחד, ולא נמצאה כל הצדקה לגרוע ממנו. 40. סוף דבר: אילו תישמע דעתי הערעור בע"פ 1475/15 יידחה, ואילו הערעור בע"פ 1616/15 יתקבל במובן זה שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער יעמוד על 12 שנות מאסר. שאר מרכיבי העונש וכן הפיצוי שהושת על המערער יעמדו בעינם. 41. קול דמיו של נער בן שבע עשרה שהומת – כך סתם – בדמי ימיו זועקים מן האדמה. העונש שבו נושא המערער לא ישיבו. עם זאת, יש לקוות כי עונש זה יהווה תמרור אזהרה נוסף בפני מי שנוהגים בקלות ראש בחיי אדם, ואף חמור מכך. ניתן אף לקוות כי המערער ישכיל לעשות שימוש בתקופת מאסרו כדי לעלות סוף סוף על דרך השיקום. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ה' באדר תשע"ו (15.3.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15014750_A12.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il