פסק-דין בתיק ע"א 1475/02
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1475/02
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערערת:
אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 30.12.01 בת"א 1514/99
שניתן על-ידי כבוד השופט צ' כהן
תאריך הישיבה:
כ"ז בכסלו תשס"ג
(2.12.02)
בשם המערערת:
עו"ד מ' שחור, עו"ד י' טל
בשם המשיבה:
עו"ד ל' פלד
פסק-דין
השופט א' מצא:
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי,
ולפיו נדחו טענת קיזוז ותביעה- שכנגד, שבהן התגוננה המערערת מפני בקשת המדינה
לביצועם של שני שיקים שעקב ביטולם על-ידי המערערת חוללו באי-פירעון.
2. ביום 27.3.1991 התקשרה המערערת (חברת אפרופים) עם המדינה (משרד הבינוי והשיכון) בחוזה לבניית 748
דירות בקריית-גת. ההסכם נערך על-פי המתכונת של "חוזה פרוגרמה 1990 (במסגרת
תכנית מיוחדת להרחבת היצע הדיור"). בחוזה התחייבה המערערת לשלם למדינה את
הוצאות עבודות הפיתוח של אתר הבנייה, ולמילוי התחייבותה האמורה מסרה למדינה מספר
שיקים דחויים. שניים מבין השיקים הללו - האחד בסך 336,291 ₪ והשני בסך 1,228,792 ₪
- שהוצגו על-ידי המדינה במועדיהם הנקובים (הראשון ביום 14.2.1994 והשני ביום
14.3.1994) לא כובדו עקב הוראת ביטול שמסרה המערערת לבנק הנמשך. משביקשה המדינה
לבצע את שני השיקים, התנגדה המערערת לבקשה בטענה, שכנגד חיובה על-פי השיקים עומדת
לה הזכות לקזז סכומים שהמדינה חייבת לה: ראשית, הוצאות שלטענתה הוציאה לביצוע
עבודות "פיתוח כללי" באתר, שבהתאם לחוזה החובה לבצען חלה על המדינה;
שנית, עלותן הנוספת של עבודות "פיתוח החצר", שאולצה על-ידי המדינה לבצען
בסטנדרט בנייה יותר גבוה מזה שעליו הותנה עימה בחוזה; ושלישית, דמי שכירות שנאלצה
לשלם לרוכשי דירות בפרוייקט, שבשל עיכוב בהשלמת עבודות שהיו באחריותו של משרד
הבינוי והשיכון, לא ניתן היה למסור להם את דירותיהם במועדים המוסכמים. בהתבסס על
טענות אלו ניתנה למערערת רשות להתגונן; ולכתב ההגנה שהוגש מטעמה צירפה המערערת
תובענה-שכנגד שהתבססה על אותן הטענות.
בעוד ההליכים תלויים ועומדים לפני בית
המשפט המחוזי נשאו בעלי הדין ונתנו ביניהם בדבר דרישת המערערת לתשלומים נוספים.
בסיומו של בירור זה הסכים משרד הבינוי והשיכון להכיר בצדקת דרישתה של המערערת
לתשלום נוסף (מעבר למחיר המוסכם בחוזה) בסך 71,417 ₪, בגין עבודות שבוצעו על-ידה.
למסמך שנערך על-ידי בעלי הדין ביום 15.11.1995 צורף נספח ובו פורטו העבודות
הנוספות ומחיריהן המוסכמים. בסעיף 5 למסמך זה, שהוגש על-ידם לבית המשפט בלוויית הנספח,
הצהירו הצדדים לאמור:
"5. לגבי הסעיפים שאושרו, כפי שמוצגים בנספח א' - החברה
ומשהב"ש (קרי: "אפרופים" ומשרד הבינוי והשיכון - א' מ') מסכימים כי
אלו הסכומים הסופיים והדיון לגביהם הסתיים בהסכמה.
לגבי כל הסעיפים האחרים בהם לא
נערכה התחשבנות עקב אי אישורם על ידי משהב"ש - נותרה המחלוקת בין הצדדים
בעניין.
החברה עומדת על תביעותיה אלה במלואם. משהב"ש אינו
מאשרם".
3. בית המשפט המחוזי קבע, כי הנטל להוכיח כי
עומדת לה הגנה מפני חיובה בתמורת השיקים רובץ על המערערת. ומשדן, אחת לאחת, בשלוש
הטענות שהעלתה המערערת להגנתה, פסק כי ביחס לאף אחת מן הטענות לא נשאה המערערת את
הנטל שרבץ עליה. מסקנתו הייתה אפוא, כי בנתון לניכוי הסך 71,417 ₪ - כשוויו לפי
מדד חודש אוקטובר 1995 - שבהתאם להודעתם המשותפת של הצדדים, הסכימה המדינה לניכויו
מכל סכום שייפסק לזכותה, יש לדחות את תביעתה הנגדית של המערערת ולחייבה במלוא סכום
תביעתה של המדינה.
4. בערעורה על פסק הדין, וכן בסיכום טענותיה
שבכתב, לא השיגה המערערת על דחיית תביעתה להשבת דמי השכירות, שלטענתה נאלצה לשלם
לרוכשי הדירות. ערעורה הופנה נגד דחיית שני ראשיה האחרים של תביעתה הנגדית. ואולם
בשלב השלמת הטיעון לפנינו הודיע בא-כוח המערערת, כי הוא זונח את הערעור על דחיית
התביעה לתשלום הוצאות "הפיתוח הכללי" ומגביל את הערעור לשתי טענות בלבד:
האחת, כי על-פי הראיות שהובאו לפניו היה על בית המשפט המחוזי לקבל את תביעתה
הנגדית של המערערת לתשלום עלותן הנוספת של עבודות "פיתוח החצר", שעל-פי
טענת המערערת אולצה על-ידי המדינה לבצען בסטנדרט בנייה יותר גבוה מזה שעליו הותנה
עימה בחוזה; והשנייה, כי לסכום 71,417 ₪, שהמדינה הסכימה לניכויו מן הסכום שייפסק
לטובתה במשפט, היה על בית המשפט להוסיף מס ערך-מוסף.
5. ייאמר מיד, כי דין הטענה השנייה להידחות.
ראשית, לנוכח האמור בפסקה הראשונה של סעיף 5 למסמך מיום 15.11.1995, שנוסחו הובא
לעיל, כי "לגבי הסעיפים שאושרו, כפי שמוצגים בנספח א' - החברה ומשהב"ש
מסכימים כי אלו הסכומים הסופיים והדיון לגביהם
הסתיים בהסכמה" (ההדגש הוסף - א' מ'). ושנית, מפני שאת הטענה, כי את הסכום
האמור צריך היה בית המשפט לנכות בתוספת מע"מ, העלתה המערערת לראשונה בערעור.
טענתה סמכה על כך, שעל-פי שיטת ההתחשבנות שנהגה בין הצדדים, הסכומים שנכללו
בחשבונותיה הוצגו ללא מע"מ, כאשר זכותה לתוספת מע"מ על הסכומים הללו לא
הועמדה מעולם במחלוקת. חוששני שלנוכח האמור במסמך, כי הסכומים שעליהם הסכימו
הצדדים הינם "הסכומים הסופיים", לא הייתה המערערת רשאית להניח כי זכותה
לתוספת מע"מ על הסכום 71,417 ₪, שהמדינה הסכימה לניכויו, תוכר על-ידי בית
המשפט על יסוד שיטת ההתחשבנות שנהגה בין הצדדים; ואם ביקשה לשכנע את בית המשפט, כי
על הסכומים המוסכמים, אף שהוגדרו כ"סופיים", זכאית היא לתוספת
מע"מ, היה עליה להעלות טענה זו לפניו בלשון מפורשת ולהעמידה להכרעה. משלא
עשתה כן בערכאה הראשונה, שוב איננה יכולה להישמע בטענתה בערעורה לפנינו; שכן
"מושכל יסודי הוא, שטענה, אשר לא נטענה כלל לפני הדרגה הראשונה, שוב אין זכות
לטוענה - אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן עד מאוד - בבית המשפט שלערעור"
(ע"א 113/87 בוני ציון בע"מ נ' גורני,
פ"ד מג(2) 545).
6. עיקרו של הערעור התמקד בטענת המערערת, כי
משנדרשה על-ידי משרד הבינוי והשיכון, לאחר כריתת החוזה, לבצע את עבודות
"פיתוח החצר" בסטנדרט בנייה יותר גבוה מזה שעליו הוסכם בחוזה, קמה לה
זכות לתשלום נוסף. אילו היו הדברים כה פשוטים קרוב להניח, כי רכיב זה בתביעתה
הנגדית של המערערת אכן ראוי היה להתקבל. אלא שביחס לשאלה, מהו סטנדרט הבנייה שעליו
הותנה בחוזה, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת.
בסעיף 14 לחוזה, שהוכתר במלים "טיב
ואיכות הבנייה", הוגדרה, בין היתר, חובתה של המערערת לעניין סטנדרט הבנייה.
בסעיף-קטן (א) נאמר, כי "החברה (קרי: המערערת - א' מ') תבצע את כל העבודות
לפי חוזה זה על נספחיו, לפי מיטב הנוהג המקצועי, בסטנדרט נאות, לפי כל דין ובהתאם
לאמור בחוזה זה". בסעיף-קטן (ג) נקבע, כי "הדירות נשוא חוזה זה ייבנו
בהתאם ל'מפרט לעבודות בנייה' בהוצאת הוועדה הבין משרדית שבתוקף ליום חתימת החוזה
ובהתאם להנחיות התכנון של משרד הבינוי והשיכון". ובסעיף-קטן (ד) נאמר כי
"החברה תגיש למשרד (קרי: משרד הבינוי והשיכון - א' מ') לפני התחלת הבנייה
באתר את תוכנית הדירות לאישור" וכי "המשרד יאשר אם התכניות תואמות
להנחיות של המשרד". להלן הותנה, כי "התאמת התכניות להנחיות התכנון וקבלת
אישור המשרד לכך הם תנאי עיקרי מתנאי החוזה הספציפי אליו מתייחס התכנון". עוד
יש להזכיר את הוראת סעיף 15 לחוזה, שלפיו התחייבה המערערת, "כי בעת התחלת
עבודות הבנייה יהיו בידיה היתרי בנייה תקפים וכל הרשיונות הדרושים כחוק לביצוע
העבודות", וכן התחייבה "למלא אחר תנאי ההיתרים והרשיונות בנוגע לעבודות
המבוצעות על ידה".
המערערת טענה, כי הנחיות משרד הבינוי
והשיכון שהיו בתוקף במועד כריתת החוזה היו ה"הנחיות לעבודות תכנון
1.23", שקבעו סטנדרט בנייה מסוים; ואילו לאחר כריתת החוזה המציא לה משרד
הבינוי והשיכון "תדריך לתכנון פיתוח השטח - שטחים פרטיים". תדריך זה קבע
סטנדרט בנייה גבוה יותר לעבודות פיתוח החצר, ועבודות אלו - שכללו ריצוף השבילים
וחלקות החנייה, הקמת גדרות וקירות תומכים והנחת מצעים מתחת לריצוף ולקירות - חויבה
היא לבצע בהתאם לתדריך זה. מלכתחילה טענה המדינה, כי המערערת בחרה לבצע את עבודות פיתוח
החצר על-פי סטנדרט יותר גבוה, במטרה להעלות בדרך זו את מחירי הדירות, אך עמדתה
בדיון הייתה, כי בנייה על-פי הסטנדרט שנקבע בתדריך הייתה בגדר חובתה של המערערת
לפי החוזה. לשיטתה, ה"הנחיות לעבודות תכנון 1.23", שפורסמו על-ידי משרד
הבינוי והשיכון, היו אך הנחיות בסיסיות, שהיוו תנאי בכל ההתקשרויות במסגרת
"חוזה הפרוגרמה"; ואילו התדריך השלים את הנחיות התכנון ביחס לאתרים
ספציפיים ונועד לפרט ולהבהיר כיצד יש לבצע את עבודות הבנייה באותם אתרים. מכאן
שהתדריך איננו מסמך זר לחוזה אלא חלק בלתי נפרד ממנו. לא למותר להעיר, בהקשר זה,
כי בהנחיות לעבודות תכנון 1.23 אכן נאמר, כי "לפי הצורך תפורסמנה מפעם לפעם
הנחיות חדשות וכן תעודכנה ההנחיות הללו בהתאם לשינויים במדיניות משרד הבינוי
והשיכון".
7. בית המשפט המחוזי דן בטענת המערערת, כי
דבר קיומו ותוכנו של התדריך הועלמו ממנה בזמן כריתת החוזה, אך הגיע לכלל מסקנה כי
המערערת לא הוכיחה את טענתה. מן הראיות עלה, כי התדריך, שעל-פיו ביצעה המערערת את
עבודות פיתוח החצר, נושא תאריך נובמבר 1990, וכי היה פרי דיונים שמשרד הבינוי
והשיכון קיים עם עיריית קריית-גת. בעקבות זאת הוכללו דרישות התדריך בתב"ע,
שעל-פיה עתידים היו להינתן היתרי הבנייה. כן הוברר, כי הודעה על הפקדתה של
התב"ע, הנושאת תאריך 8.1.1991, פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 7.2.1991. כיוון
שהחוזה עם המערערת נכרת לאחר תאריך זה, ובחוזה קיבלה המערערת על עצמה לבצע את
העבודות בהתאם להיתרי הבנייה ולקיים את כל תנאיהם, נדחתה טענתה כי חיובה לבצע את
עבודות פיתוח החצר בהתאם לדרישות התדריך חרג מגדר חבותה הכלולה בחוזה. את הכרעתו
במחלוקת ניסח בית המשפט המחוזי בלשון מורכבת, שעוררה מחלוקת בדבר משמעותה:
"רצונה של המדינה, כפי שהתגבש בתדריך, ברור אפוא. ואולם אפרופים
לא הוכיחה כי מפני התדריך בלבד ביצעה מה שביצעה. היא לא הוכיחה כי מה שביצעה לא
ביצעה משום חובה שבחוק, למלא אחר תנאיו של היתר הבנייה, ממילא לא הוכיחה כי מה
שביצעה לא ביצעה משום חובה שבחוזה למלא אחר החובה שבחוק, כנדרש בסעיף 15 לחוזה
הפרוגרמה".
ואולם, מובנם הפשוט של הדברים הללו הוא,
כי המערערת, שביצעה את העבודות בהתאם להוראות התדריך, לא הוכיחה כי עשתה כן מפאת
חיוביו של התדריך בלבד. הלוא אפשר - והמערערת לא הוכיחה את ההיפך - כי ביצעה את
העבודות בהתאם להוראות התדריך משום שסברה כי חלה עליה חובה לעשות כן; בין חובה
שבחוק (המתחייבת מתנאי היתר הבנייה) ובין חובה לפי סעיף 15 לחוזה הפרוגרמה לבצע את
הבנייה כחוק (בהתאם לתנאי היתר הבנייה). על-כל-פנים, הנובע מניתוח זה הוא, כי אין
המערערת יכולה להישמע בטענה, כי ביצוע העבודות בהתאם לתדריך חרג מחובתה החוקית או
החוזית, ועל כן זכאית היא בשל כך לתשלום תמורה נוספת מעבר למחיר שעליו הותנה עימה
בחוזה. העיון בחוזה הפרוגרמה ובקורות ההתקשרות בין הצדדים אכן מעלה, כי בדין נדחתה
טענתה האמורה של המערערת.
8. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת
לשלם למדינה שכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור
בפסק-דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ט"ז באדר א' תשס"ג
(18.2.03).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02014750_F02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.