יוסף פלדינגר נ. מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל מחוז ירושלים

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1474/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. יוסף פלדינגר 2. דנה שטרית 3. עזרא מצרפי 4. יהודה הירש 5. עופר מאיר 6. יניב בן חגי 7. רבקה קיגלמן 8. גבריאל וינשלבאום 9. אהרון ששון 10. דניאל מלכה 11. ליאור חדד 12. לאה גריידי 13. ורד פרידמן 14. אבי אוזנה 15. דוד ימין 16. שוש שץ 17. שרה כהני 18. יוסי ברדה 19. שמעון גרמן 20. אורי פלדינגר 21. לירן קיגלמן 22. אברהם יחיא 23. אפרת קרמיזי 24. אסף אזולאי 25. עומרי מצרפי 26. לאה סלמה 27. מאיר נעים 28. בוריס גייסינסקי 29. ששון ששון 30. אפרים לייבוביץ 31. מלכה גריידי 32. דניאל כהן 33. אלברט פולט 34. אוגינה ברדה 35. בר כהני 36. מיתר ברדה 37. זכריה גרמן נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל מחוז ירושלים 2. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון 3. תלמי יפה - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 1.1.2017 בה"פ 13602-07-14 שניתן על ידי כבוד השופטת רחל ברקאי תאריך הישיבה: י' בניסן התשע"ט (15.4.19) בשם המערערים: עו"ד תמיר יחיא; עו"ד נטע בן חמו בשם המשיבים: עו"ד יעקב הילמן; עו"ד איילת עומר-ליפשיץ פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינה של השופטת רחל ברקאי בה"פ 13602-07-14, במסגרתו נדחתה העתירה המנהלית שהגישו המערערים, מפוני היישוב אלי סיני בחבל עזה, בעניין המועד שנקבע לחישוב דמי ההיוון שנדרשו על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), בגין מגרשים שהוקצו לטובת המומלצים על ידם במושב תלמי יפה - היישוב אליו העתיקו את מגוריהם בשל תוכנית ההתנתקות. רקע ותמצית המחלוקת בין הצדדים המערערים 1 – 19 מהווים קבוצת מפונים מהיישוב אלי סיני, שהיה חלק מיישובי חבל עזה (להלן, ביחד עם שני מפונים נוספים, שאינם חלק מההליך שלפניי: "המתיישבים"). בשנת 2005, במסגרת תכנית ההתנתקות, פונו המתיישבים מבתיהם ביישוב אלי סיני, וקמה להם בעקבות כך זכאות לזכויות שניתנו למפונים בהתאם לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן: "חוק ההתנתקות"). המתיישבים חתמו ביום 28.6.2006 על הסכם העתקה עם ממשלת ישראל בהתאם להוראת סעיף 85 לחוק ההתנתקות (להלן: "הסכם ההעתקה"). בהתאם להסכם זה העתיקו המתיישבים את מקום מגוריהם, כקהילה, למושב תלמי יפה המצוי בחבל שלום שבצפון הנגב (להלן: "המושב" או "תלמי יפה"), במעמד של תושבים קהילתיים. לשם כך הוקצה לכל אחד מהמתיישבים על ידי רמ"י, בהסכמת המושב, מגרש לבניית בתי מגורים בשטח של כ- 500 מ"ר בשכונה חדשה שהוקמה בתלמי יפה על גבי חטיבת קרקע בגודל 34 דונם, הידועה כחלקה 403 (להלן: "השכונה החדשה" ו – "מגרשי המתיישבים" בהתאמה). התחייבויות המשיבים בקשר להקצאת מגרשי המתיישבים קוימו, ועניין זה אינו מהווה נושא למחלוקת שלפנינו. במסגרת הדיונים על הסכם ההעתקה העלו המתיישבים דרישה כי בצד הקצאת מגרשי המתיישבים, תינתן לכל מתיישב גם הזכות לקבל הקצאה של מגרש נוסף בשכונה החדשה לטובת אדם שיומלץ על ידו (להלן: "הדרישה להקצאת מגרשים למומלצי המתיישבים"). דרישה זו נומקה ברצון לאפשר גם לבני משפחה של המתיישבים לעבור למושב, והוצדקה בכך שעובר להתנתקות קודם הליך של הרחבת היישוב אלי סיני, ואלמלא ההתנתקות היה מתאפשר למתיישבים לצרף ליישוב אלי סיני מומלץ מטעמם. ביום 20.9.2005 קיימה הנהלת רמ"י דיון בעניין העתקת מתיישבי אלי סיני לתלמי יפה. בדיון זה השתתפו מנהל רמ"י דאז, מר יעקב אפרתי, ומנהלת האגף החקלאי בשעתו, גב' שולה בן-צבי, וכן גורמי המנהלת שהוקמה לצורך סיוע למפוני חבל עזה ויישום תוכנית ההתנתקות (להלן: "מנהלת סל"ע"), בראשות ראש מנהלת סל"ע, מר יונתן בשיא, ונציגי המתיישבים. במסגרת דיון זה הועלתה, בין השאר, הדרישה להקצאת מגרשים למומלצי המתיישבים. נציגי רמ"י מסרו כי לא ניתן להיענות לדרישה זו כפשוטה, ואולם הבהירו כי "ניתן לפעול עפ"י הצעת מנהלת האגף החקלאי (959) להקצאת מגרשים למומלץ של האגודה" (דברי מנהל רמ"י, סעיף 4(ח) בסיכום דיון ההנהלה). משמעות הדברים היא שהמענה לדרישה להקצאת המגרשים הנוספים למומלצי המתיישבים אמור להינתן באופן שתלמי יפה יאפשר למתיישבים לקבוע מומלצים מטעמם, ויכלול אותם במסגרת מומלצי היישוב החקלאי למגרשים בשכונה החדשה, וזאת במסגרת החלטה 959 של מועצת מקרקעי ישראל שכותרתה "בניה למגורים באגודות ישובים חקלאיים שהם  מושב עובדים כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ, או אגודה שיתופית חקלאית", ואשר התקבלה ביום 4.2.2003 (להלן: "החלטה 959"). ויובהר, על פי סעיף 5.1 להחלטה 959 "מגרשי בניה למגורים יוקצו על ידי [רמ"י] למומלצים, ובלבד שהמומלצים הינם יחידים אשר אינם בעלי זכות לנחלה, למגרש מגורים צמוד קרקע, או למשק עזר בישוב כלשהו". המונח "מומלץ" הוגדר בסעיף 1.3 כ"מי שהומלץ ע"י ועדת קבלה של הישוב החקלאי לחכור מגרש מגורים בהרחבה". בעקבות זאת לא כלל הסכם ההעתקה מיום 28.6.2006 התייחסות לנושא של הקצאת מגרשים למומלצי המתיישבים, ואולם אין חולק כי לכל המעורבים – רמ"י, מנהלת סל"ע, מושב תלמי יפה והמתיישבים - היה ברור כי בצד המגרש שיוקצה למתיישבים עצמם, תוענק גם לכל מתיישב הזכות לצרף מומלץ אחד מטעמו, אשר גם לטובתו יוקצה מגרש בשכונה החדשה. ואכן, השכונה החדשה שנוצרה עבור מפוני אלי סיני, ואשר עבודות הפיתוח בה הסתיימו בשנת 2009, כללה 42 מגרשים, 21 עבור המתיישבים עצמם, ועוד 21 עבור המומלצים על ידם. כן היה מוסכם כי המסגרת המשפטית באמצעותה תמומש זכאות זו היא החלטה 959. ואם נדרשה ראיה חותכת לכך שכל הגורמים, לרבות רמ"י, הבינו את הסיכום בדרך שתוארה לעיל הרי שההתרחשויות שאירעו בספטמבר 2009 ממחישות עניין זה: רמ"י פרסמה במהלך 2009 מכרז לשיווק 21 מגרשים בתחום השכונה החדשה בהתאם להחלטה 1149 של מועצת מקרקעי ישראל, שעניינה "הקצאה לבני מקום מפוני חבל עזה וצפון השומרון" (להלן: "החלטה 1149". המדובר בהחלטת מועצה מיום 9.3.2008, שעדכנה החלטות מועצה קודמות באותו עניין, שראשיתן בהחלטה 1113 מיום 21.5.2007). משנודע הדבר למושב ולמתיישבים מיהר בא כוח המושב להוציא ביום 23.9.2009 מכתב לגב' שולה בן-צבי, מנהלת האגף החקלאי ברמ"י, בו הבהיר שמכרז זה נוגד את הסיכומים עם המושב והמתיישבים, ועמד על כך שהקצאת המגרשים למומלצי המתיישבים תבוצע על פי החלטה 959, וללא מכרז. בעקבות זאת התקבלה מספר ימים לאחר מכן החלטה של הנהלת רמ"י, במסגרתה בוטלו ההליכים לפי החלטה 1149 בתלמי יפה, והובהר כי תבוצע "הקצאה למומלצי האגודה מבין בני המפונים שהוקצו להם מגרשים על בסיס הסכם העתקה ובהתאם לתנאי החלטת מועצה 959" (החלטת הנהלה 2564 מיום 29.9.2009). למרות ההבנות האמורות, הקצאת המגרשים למומלצי המתיישבים לא הושלמה עד עצם היום הזה. עד לסוף 2011 לערך התנהלה בעצלתיים חלופת מכתבים בין רמ"י לבין המושב שעניינה דרישות שונות שהציבה רמ"י לקבלת מסמכים שונים מהמושב, לשיטתה בהתאם למתחייב מהחלטה 959. לקראת סוף שנת 2011 ותחילת שנת 2012 הומצאו כל המסמכים הדרושים, להנחת דעת רמ"י, ואולם אז התעוררה המחלוקת אשר מונעת את הקצאת המגרשים עד עצם היום הזה. עניינה של מחלוקת זו בשאלה מהו המועד הקובע לחישוב דמי ההיוון שישולמו לרמ"י על ידי מומלצי המתיישבים. עמדת המתיישבים הייתה כי המועד הקובע הוא יום חתימת הסכם ההעתקה, דהיינו ה- 28.6.2006. לעומת זאת, עמדת רמ"י הייתה כי המועד הקובע הוא המועד בו יוקצו המגרשים למומלצים, וזאת בהתאם להוראות סעיף 6 להחלטה 959. המשמעויות הכספיות של מחלוקת זו הן נכבדות: על פי הנמסר לנו בעוד ששווי מגרש בשכונה החדשה בשנת 2006, המועד בו נחתם הסכם ההעתקה, עמד על כ- 80 אלף ש"ח, הרי שבשנת 2009, מועד השלמת עבודות הפיתוח, עלה השווי לכ- 250 אלף ש"ח, ואילו בשנת 2014, מועד הגשת המרצת הפתיחה, הוא האמיר ל- 522 אלף ש"ח, ועוד היד נטויה. במהלך השנים נעשו ניסיונות לגשר על הפערים. מנהלת סל"ע המליצה באוקטובר 2012, כהסדר פשרה, כי המועד לקביעת שמאות שווי המגרשים יהיה 2009, ואולם הצעתה נדחתה על ידי רמ"י. בעקבות כישלון הניסיונות להגיע לפתרון של פשרה, הוגשה ביום 7.7.2014 המרצת הפתיחה מושא הערעור דנן (להלן: "המרצת הפתיחה"). ההליך בבית משפט קמא המרצת הפתיחה הוגשה על ידי 19 מתיישבים (המערערים 1 – 19), ו- 19 מומלציהם (המערערים 20 – 38). הסעד המרכזי שהתבקש במסגרתה הוא הצהרה לפיה את דמי ההיוון ביחס למגרשי המומלצים יש לחשב על פי יום חתימת הסכם ההעתקה (28.6.2006), או מועד אחר לפי שיקול דעת בית המשפט. בית המשפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, דחה את המרצת הפתיחה. ביסוד פסק דינו עומדת הקביעה כי לא ניתן לקשור בין הסכם ההעתקה, המסדיר את זכויות המתיישבים כלפי ממשלת ישראל על פי חוק ההתנתקות, לבין הזכות שהובטחה למתיישבים להקצאת מגרשים למומלציהם, זכות המעוגנת רק בהסכמים שבינם לבין המושב. לאור זאת, סבר בית המשפט קמא כי כל עוד לא עמדו המושב והמתיישבים בהוראות החלטה 959, ולא העבירו את מכלול המסמכים הנדרשים לצורך יישומה של החלטה זו (ובכלל זה המלצת המושב בהתאם להחלטת ועדת הקבלה), לא קמה להם הזכות להקצאת המגרש, וממילא לא התקבעה הערכת השווי לצורך חישוב דמי ההיוון. מאחר שהליך העברת המסמכים הדרושים הושלם רק בשלהי שנת 2011, לא קמה למערערים הזכות לקיבוע הערכת שווי המגרש למועד מוקדם יותר. דיון והכרעה לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים בכתב, ושמענו את טיעוניהם בעל פה, הגענו למסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור בחלקו, ולהורות כי המועד שייקבע לחישוב דמי ההיוון הנדרשים על ידי רמ"י בגין המגרשים שיוקצו לטובת מומלצי המתיישבים במושב תלמי יפה יהיה ספטמבר 2009, דהיינו המועד בו הושלמו עבודות הפיתוח ביחס למגרשים. להלן נבהיר בקצרה את עמדתנו. המקרה בו עסקינן איננו מקרה שגרתי של יישום החלטה 959. המדובר בנסיבות חריגות, בהן הנהלת רמ"י הציעה לקבוצה של מפוני רצועת עזה, כי הטבה מסוימת תינתן להם על דרך של יישום החלטה 959. הצעה זו התקבלה על דעת כל הגורמים המעורבים (ובכללם מנהלת סל"ע, רמ"י והמושב תלמי יפה), והפכה לחלק מחבילת הפיצויים שהובטחו למפוני היישוב אלי סיני על ידי מדינת ישראל. ויובהר, לא ניתן לנתק בין הסיכום בעניין הקצאת המגרשים למתיישבים (אשר עוגן בהסכם ההעתקה) לבין הסיכום בעניין הקצאת המגרשים למומלצי המתיישבים (אשר אומנם לא עוגן בהסכם ההעתקה, אבל היווה חלק ממכלול ההסכמות שהושגו ביחס להעתקת המתיישבים מאלי סיני לתלמי יפה). הן זה והן זה הובטחו למתיישבים על ידי הרשויות המוסמכות כנגד העתקתם מבתיהם כחלק מתוכנית ההתנתקות – ואת שניהם ראוי לקיים לא רק להלכה, אלא גם למעשה. אבן הָרֹאשָׁה של דיני המינהל הציבורי היא שהרשות המינהלית, בהיותה נאמן של הציבור, חייבת לנהוג בהגינות כלפי הפרט. ובלשונו היפה של השופט מישאל חשין "אם בכל אלה אין די, תעלה ותבוא דוקטרינת ההגינות - אותה דוקטרינה שכל רשות ציבורית טובלת ואמורה לטבול בה עד לשפתה" (ע"א 7699/00 טמג"ש חברה לניהול ופיתוח פרויקטים בע"מ נ' רשות הניקוז קישון, פ"ד נה(4) 873, 889 (2001). בבג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 319 (1998) (להלן: "עניין קונטרם") נדונה בהרחבה היקף חלותה ומקורותיה של הדוקטרינה והרוצה להרחיב יעיין שם. בתמצית, יאמר כי באותו עניין ניטשה מחלוקת באשר לשאלה האם כנגד חובת ההגינות של הרשות מוטלת גם על האזרח חובה לנהוג בהגינות כלפי הרשות (ראו: עניין קונטרם עמוד 320 לפסק דינו של השופט יצחק זמיר, לעומת עמדתם החולקת של הנשיא אהרן ברק, עמוד 349, והשופט מישאל חשין, עמודים 362-363). ואולם, בין כך ובין כך, לא הייתה מחלוקת כי על הרשות מוטלת חובת הגינות כלפי הפרט. כדברי הנשיא אהרן ברק: "השלטון הוא נאמן, ונאמנות מחייבת הגינות, והגינות מחייבת התנהגות (דיונית ומהותית), שאינה מבוססת על אינטרס עצמי אלא על הצורך לקדם את טובת הכלל" (עניין קונטרם עמוד 346. כן ראו: עע"ם 7217/10 אילנית מרכז לשיקום בע"מ נ' מדינת ישראל – הממונה על מחוז חיפה, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז ופסקה ג לפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין (27.6.2012) (להלן: "עניין אילנית"); עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן פסקה 26 לפסק דינו של השופט עוזי פוגלמן (31.5.2016)). לחובת ההגינות המוטלת על הרשות עשויות להיות משמעויות שונות בהקשרים שונים. אחד מיישומיה הוא התביעה מהרשות, בנסיבות מתאימות, "שלא להטיל על הפרט את כל החומרות הנובעות מהפרת חובותיו הסטטוטוריות" (השוו דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי – כרך א' 284 – 285 (2010) המפנה לעניין זה לחילוקי הדעות שהתגלעו בבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008); וראו גם ע"א 8158/16 בן מנחם נ' פקיד שומה – מס הכנסה חיפה, פסקה 13 לפסק דיני, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (16.10.2018)). במקרה דנן רמ"י אינה כופרת בעצם ההתחייבות להקצות למומלצי האגודה, שהם מומלצי המתיישבים, את המגרשים הנוספים בפטור במכרז בהתאם להוראת החלטה 959. עניינה של המחלוקת בין הצדדים מתמצה באופן ביצוע ההתחייבות זו להבדיל מעצם קיומה. בהתאם, חובת ההגינות של הרשות המנהלית באה לידי ביטוי באופן ביצוע ההקצאה של המגרשים הנוספים, ובפרט סוגיית דמי ההיוון שישתלמו בגינם. בין השנים 2006 ל- 2009 לא ניתן היה להקצות את המגרשים למתיישבים ולמומלציהם, מאחר שעבודת הפיתוח טרם הושלמו. ואולם, משבשלה בשנת 2009 העת, וניתן היה להעניק הטבה זו הלכה למעשה, התעוררה אי בהירות בשאלה כיצד יש ליישם את שסוכם. רמ"י עמדה על כך כי יישום הדברים יעשה בהתאם לכללים הרגילים החלים ביחס להחלטה 959, ככתבם וכלשונם, ואילו המושב התקשה לעמוד בדרישות השונות שהציבה רמ"י. כתוצאה מכך, מצאו עצמו המערערים בלא אפשרות לממש את ההטבה שהוענקה להם. משהצליחו רמ"י והמושב להגיע לעמק השווה ביחס למסמכים הדרושים, התברר כי שווי המגרש האמיר, וסירוב רמ"י להיענות להצעת מנהלת סל"ע כי השומות יתבססו על מחירי 2009, הביא למצב בו לא ניתן היה לקדם את ביצוע ההקצאה. אם לא די בכך, הרי שיש ממש בטענת המערערים כי החלטת הנהלת רמ"י מיום 29.9.2009 יצרה אי בהירות ביחס למועד הקובע של חוות דעת השמאי. בסיום החלטה זו צוין כי "המועד הקובע של חוו"ד השמאי הינו יום עריכת ההרשמה וההגרלה". נראה כי כוונת הדברים הייתה להתייחס רק להקצאות המבוצעות לפי החלטה 1149, ולא על ההקצאה בה עסקינן, אשר הוחרגה מתחולתה. ואולם, נקל להבין מעיון בסיכום הדיון מדוע עניין זה יצר אי בהירות וציפיות שווא אצל המערערים. ויובהר, התנהלות כל הצדדים שלפנינו אינה חפה מקשיים. רמ"י עמדה עמידה דווקנית על צירופם של מסמכים, באופן שספק אם הוא עולה בקנה אחד עם נסיבות המקרה – הן ביחס להעתקת יישוב בכללותו ליישוב אחר במסגרת תוכנית ההתנתקות, הן ביחס לתכלית שבבסיס ההסכמה - שהיתה מקובלת על רמ"י בשעתו ואשר נועדה לאפשר הקצאת 21 מגרשים נוספים לטובת מומלצי המתיישבים; המושב מצידו, התמהמה בהעברת המסמכים הנדרשים, והמתיישבים לא דאגו לזרזו מטעמים שלא התבררו די צורכם. ודוק, עמידת רמ"י בדווקנות על דרישות הקבועות בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, בין אם צורניות ובין אם מהותיות, היא ככלל התנהלות ראויה אשר מצופה מרמ"י שהיא נאמן על נכסי הציבור. ואולם, נסיבות המקרה הייחודיות של המקרה בו עסקינן, מביאה לכך כי עמידה זו אינה מתיישבת עם רוח ההסכמה, שרמ"י היתה שותף לה, להקצאת המגרשים הנוספים (השוו: עניין אילנית, ובמיוחד פסקה 25 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז). בהינתן האמור לעיל, ובשים לב לאופיו הייחודי והחריג של המקרה בו עסקינן, סברנו כי חובת ההגינות המוטלת על הרשות, הצדיקה בשנת 2012, ומצדיקה גם כיום, כי המערערים לא ישאו במלוא הנטל הכספי שנוצר בגין אי הבהירות ששררה ביחס ליישום ההסדר בעניין הקצאת מגרשים למומלצי המתיישבים. אכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, המושב התמהמה בעמידה בדרישות שהציב רמ"י (דרישות שאין זה ברור האם אכן היו דרושות במקרה זה), וכתוצאה מכך לא הומצאו כל המסמכים הנדרשים על פי החלטה 959 עד לסוף שנת 2011. ואולם, רשימה שמית של מומלצי המתיישבים הועברה לרמ"י כבר ב- 23.6.2008, ואילו המושב ורמ"י היו פועלים במהירות וביעילות ניראה כי ניתן היה לסיים את הליכי ההקצאה לטובת מומלצי המתיישבים עוד בשנת 2009, או בסמוך לכך. במצב דברים זה, אך הוגן וראוי הוא כי למערערים, אשר נקלעו שלא בטובתם לערפל בירוקרטי, תינתן האפשרות לשלם את דמי ההיוון על בסיס שווי השוק של המגרשים במועד בו לא הייתה כל מניעה מהותית להקצות להם את המגרשים, דהיינו בספטמבר 2009. סוף דבר לאור האמור הרינו לקבל את הערעור בחלקו, ולהורות כי על רשות מקרקעי ישראל להציע למומלצי המתיישבים הקצאה על בסיס שווי השוק של המקרקעין בספטמבר 2009. הסכומים שהיה על המשיבים לשלם בשעתו ישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי דין מספטמבר 2009 ועד למועד הנפקת השוברים המתוקנים. שוברי תשלום יונפקו למערערים 20 – 38 בתוך 60 יום ממועד מתן פסק דין זה, והם יהיו רשאים לשלמם בהתאם לנוהלי רמ"י. מערער שלא יפרע את השובר בתוך פרק הזמן שיקצב לכך – תפקע זכותו וזכות המתיישב שהמליץ עליו להקצאת מגרש נוסף בשכונה החדשה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏כ"ה בניסן התשע"ט (‏30.4.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17014740_Y07.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1