בני סולימני נ. מדינת ישראל-משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 1474/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1474/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון העותר: בני סולימני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - משטרת ישראל 2. בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד המפל עמית בשם המשיבים: עו"ד שי אילן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בפנינו עתירה להורות על ביטול פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, בו נקבע כי העותר אינו זכאי לפדיון ימי מחלה שנצברו לזכותו בגין תקופת שירותו במשטרה. העותר שירת כרכז בטחון שוטף בישוב נס הרים, החל משנת 1974. בשנת 2000, כשהוא בן 47, פוטר מעבודתו עקב קיצוץ בתקציב מערכת הביטחון. לאחר שקיבל הודעה על פיטוריו, פנה העותר לבית-משפט זה במסגרת עתירה קודמת (בג"צ 7921/02), וטען נגד הפסקת שירותו במשטרה, ולחלופין עתר לקבלת תשלום דמי פדיון מחלה. עתירה זו נדחתה ביום 7.9.03, משלא נמצאה עילה "לשוב ולדון בצדקת פיטוריו של העותר". כן נקבע, כי שאלת זכאותו של העותר לתשלום דמי מחלה, נתונה לסמכותו העניינית של בית-הדין לעבודה. 2. משפנה העותר לבית הדין, נמצא כי ההסדר החל על עובדי המשטרה בעניין דמי-מחלה, נקבע בנוהל פנימי שהעותר אינו עונה על אף-אחד מהקריטריונים המפורטים בו. בנוהל זה (נוהל אגף משאבי אנוש של המשטרה 16.2.05), נקבע כי הזכות לפדיון ימי מחלה קמה רק בפרישה מהשירות בגיל 50 ומעלה, או בפרישה בשל בעיות רפואיות, ועל כן סבר בית-הדין האזורי כי העותר, שפוטר כאמור בגיל 47, אינו זכאי לאותו תשלום. בית הדין הוסיף וקבע, כי אין בידו להושיט סעד לעותר גם נוכח החלטת ועדת המעקב של משטרת-ישראל מיום 29.7.01, הכוללת פרק העוסק ב"נוהל פדיון ימי מחלה לשוטרים מתחת לגיל 50", ואף לא מחמת הטענה כי העותר הוסיף לשמש בתפקידו בהתנדבות, הואיל ובשלב זה כבר לא התקיימו בינו למשטרה יחסי עובד-מעביד. 3. על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, ערער העותר לפני בית-הדין הארצי לעבודה. בערעורו טען, כי הערכאה הדיונית שגתה בכך שנקטה גישה פורמליסטית ודווקנית, תוך שהיא מתעלמת ממהות הנוהל וממה שהוגדר כעקרונות של תום-לב, סבירות, שוויון והגינות. בית-הדין הארצי דחה את הערעור, תוך שהוא קובע כי הפרשנות שהעותר מבקש לאמץ לנוהל המשטרתי שחל בעניינו, הינה פרשנות מלאכותית ומאולצת העומדת בניגוד ללשונו המפורשת. 4. בעתירה שלפנינו חוזר העותר על הטיעונים ששימשו אותו בערכאות קמא, היינו, שבנוהל קיים חסר, אותו נכון למלא באמצעות עקרונות הצדק, השוויון, הסבירות וההגינות. נטען, כי פסקי-הדין של בתי-הדין לעבודה נגועים בפורמליסטיות יתר, וככאלה גרמו לתוצאה בלתי צודקת. 5. לאחר שעיינו בעתירה הגענו לכלל דעה כי דינה להידחות על הסף. ההלכה הנוהגת היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק ימנע מלהתערב בהחלטותיו של בית-הדין הארצי לעבודה, כל עוד לא נתגלתה בפסק דינו של האחרון טעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"צ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810 (2003)). בית-הדין לעבודה הוא הגוף האמון על משפט העבודה בישראל, ובית-המשפט הגבוה לצדק לא ישים עצמו בנעליו ולא יחליף את שיקול-דעתו בזה שלו. התערבות בהכרעותיו של בית-הדין תיעשה רק במקרים בהם נמצא כי הדין פותח או יושם באורח שגוי המחייב התערבות. המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים אלה. לגופו של עניין ומעבר לדרוש נוסיף, כי כפי שקבע בית-הדין הארצי לעבודה בעבר, זכאות לפדיון ימי מחלה אינה מעוגנת בחוק, אלא עומדת לעובד מכוח הסכם (ראו (ע"ע ארצי) 582/05 שלום שם-טוב נ' אורט ישראל בע"מ (לא פורסם, 21.12.06)). התנאים בהסכם החל על העותר במקרה זה ברורים הם, ועל כן אין עילה להתערב בהם תוך הפעלה של פרשנות משפטית מאולצת. העתירה נדחית. ניתן היום, י"ט באדר ב' התשס"ח (26.03.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08014740_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il