פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1473/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1473/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 12.5.2011 ומיום 8.11.2011 בתפ"ח 1116-09 שניתנו על ידי כבוד השופטים: ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התשע"ד (16.7.2014) בשם המערער: עו"ד דבורה מילר בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי) בתפ"ח 1116-09 מיום 12.5.2011, במסגרתה הורשע המערער פה אחד בעבירות מין במשפחה (אינוס), לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות מין במשפחה (ניסיון למעשה סדום), לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיפים 347(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (ניסיון לאינוס), לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים), לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות של סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; התעללות בקטין על ידי אחראי, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין; תקיפת קטין על ידי אחראי, לפי סעיפים 368ב(א) ו-368(ב)(ב) סיפא לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ותקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין. כמו כן, מופנה הערעור כלפי גזר הדין מיום 8.11.2011, במסגרתו נגזרו על המערער עונש של 18 שנות מאסר; שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא עבירת מין שהיא פשע; ושנת מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא עבירת אלימות בתוך המשפחה שהיא פשע. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצוי בסך 90,000 ש"ח לקורבן עבירות המין. כתב האישום 2. על פי המתואר בכתב האישום מיום 12.8.2009, המערער הוא בן זוגה של מ.ר, אימם של הקטינים (להלן: האֶם) א.ר. ילידת 15.10.1991 (להלן: א.ר.), י.ר. יליד 29.10.1992 (להלן: י.ר.), מ.ר. יליד 16.6.1994 (להלן: מ.ר.), ר.ר. ילידת 9.9.1995 (להלן: ר.ר.) ו-ח.ר. ילידת 1.10.1997 (להלן: ח.ר.). עוד מתואר בכתב האישום כי המערער התגורר יחד עם הקטינים ואימם החל משנת 2001 ועד לתאריך 14.7.2009. 3. על פי האישום הראשון, בין השנים 2004-2002, במספר רב של הזדמנויות, נהג המערער לגשת בלילה למיטתה של א.ר. ולהתעלל בה גופנית, נפשית ומינית. מעשי ההתעללות כללו את החדרת איבר מינו לאיבר מינה בכשלוש עד ארבע הזדמנויות, החדרת אצבעותיו לאיבר מינה, ניסיונות להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה או לפיה בעודה מעמידה פני ישנה עקב הלחץ והפחד אותם חוותה, מעשים מגונים שכללו ליטופים בחזה ובבטנה, חיכוך איבר מינו בגופה ובפרט במקומות האינטימיים ומריחת הזרע שפלט על שפתיה לאחר שהגיע לסיפוקו המיני. העבירות החלו בטרם קיבלה א.ר. את המחזור החודשי ופסקו לאחר התקנת מנעול על דלת החדר בו ישנו א.ר. ואחיותיה. 4. על פי האישום השני, החל מחודש ספטמבר בשנת 2003, למדה א.ר. בפנימייה והגיעה לבית בסופי שבוע ובחופשות. במועד שאינו ידוע למשיבה (סמוך לחודש אוקטובר שנת 2005), א.ר. שהתה בבית בחופשה מהפנימייה ביחד עם חברתה מ.א. (להלן: "מ.א."), והשתיים יצרו קשר עם נער באמצעות האינטרנט. משהבחין בכך המערער, קרא לא.ר. לחדר הסמוך ותקף אותה בחבטות, זאת על אף בקשותיה שיפסיק. כתוצאה ממעשים אלו, סבלה א.ר. מכאבים בגבה ונגרמו לה חבלות של ממש. במקרה נוסף (סמוך לחודש ספטמבר שנת 2003), הגיע המערער עם האֶם לבקר את א.ר. בפנימייה, והבחין בכך שא.ר. מאופרת. בתגובה, איים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה. בשבת שלאחר האירוע, כאשר א.ר. חזרה מהפנימייה, המערער תקף אותה בהכאה באמצעות ידיו. מקרה אחרון באישום זה, התרחש כשא.ר. חזרה בסוף השבוע מהפנימייה והמערער ביקש ממנה לשחק עם ביתו הקטנה מנישואיו הקודמים. א.ר, שלא חשה בטוב בשל היותה במחזור, סירבה לכך בטענת כאבי בטן. בתגובה תקף אותה המערער בכך שנעץ לה מזלג בחוזקה בבטנה. 5. על פי האישום השלישי, במועדים שונים בין השנים 2001 ועד לתאריך 14.7.2009, התעלל המערער בקטין י.ר., התעללות גופנית ונפשית, תקף אותו במספר רב של הזדמנויות וגרם לו חבלות של ממש. כך למשל; הקטין הותקף במכות לאחר שהמערער סבר כי רכבו אינו נקי דיו; המערער בעט עם נעלי עבודה בי.ר. כששכח לשים דבר מה בתיק אותו הכין למערער לעבודה; כשחשד המערער כי י.ר. עישן, היכה אותו באמצעות מקל מטאטא על רגליו וכתפיו עד שהמקל נשבר ואז נעץ את החלקים השבורים בבטנו בחוזקה. י.ר. אשר חשש מהמערער, ברח מהבית ועבר ללון מספר ימים במקלט הבניין; במקרה נוסף בו חשד שי.ר. עישן, קרא לו המערער הביתה בתואנה כי אימו חולה וצריך לקחת אותה לבית חולים. משהגיע, התנפל עליו המערער בחבטות עד שנפל על הרצפה, דבר אשר לא עצר מבעד המערער להמשיך להכותו. במעמד זה דרש המערער מי.ר. לפשוט את מכנסיו ותחתוניו ובאמצעות פלאייר תפס את איבר מינו ולחץ אותו. כך עשה גם לאצבעותיו; במספר הזדמנויות תקף המערער את י.ר. עד שזה דימם מאפו או משפתיו והדם ניתז על הקירות. לאחר מעשים אלו, דרש מי.ר. לנקות את הדם באמצעות סמרטוט; לעתים תקף המערער את י.ר. בכך שחבט את ראשו בקיר עד שנגרמו לו נפיחויות בראשו; ובמקרה נוסף המערער זרק על י.ר. את שלט הטלוויזיה וגרם לו לחתך בשפה. לאחר מכן הכה בראשו באמצעות השלט. 6. על פי האישום הרביעי, מ.ר. סבל מבעיות הקאה ובשל כך המערער התעלל בו גופנית ונפשית, תקף אותו באגרופים וחבטות במספר רב של פעמים, העליב אותו וגרם לו לחבלות חמורות, דימום ונפיחות בשפתיים. באחד המקרים, המערער דרש ממ.ר. לשתות את השתן של אחיותיו. במקרה נוסף, דחף המערער את מ.ר. על שולחן אבן כך שפניו נחבטו ושיניו הקדמיות נשברו. כן, במועד נוסף מ.ר. שב הביתה לאחר שנשבר לו כידון האופניים, על כך הפילו המערער לרצפה, בעט בו ברגלו וחבט בו בידיו. 7. על פי האישום החמישי, במספר רב של פעמים נהג המערער להעניש את א.ר., י.ר. ומ.ר. בהעמדתם בפינת החדר זמן ממושך ולעתים דרש מהם לעשות זאת על רגל אחת כשהם מרוחקים מהקיר כדי שלא ישענו עליו. באחד המקרים הנ"ל המערער קשר את השלושה באמצעות סרט דביק ואסר עליהם להורידו במשך כל הלילה. עונש שכיח נוסף היה צביטת אצבעות הקטינים באמצעות פלאייר. באחת הפעמים דרש המערער מא.ר. ללחוץ באמצעות הפלאייר את אצבעותיו של י.ר. ואיים עליה כי אם לא תעשה זאת, יצבוט את אצבעותיה שלה. משהבחין כי אינה לוחצת בחוזקה, דחף אותה ולחץ בעצמו. 8. על פי האישום השישי, המערער תקף גם את הקטינות ר.ר. וח.ר. לאחר שזרקו מהחלון פרוסת לחם עם גבינה שהכין להן. המערער הכה באגרופים בפניהן וגרם להן לחבלות בשפתיים ולדימום. 9. על פי האישום השביעי והאחרון, המערער תקף את האֶם באגרופים בפארק וכתוצאה מכך היא סבלה מכאבים בגב ונגרמו לה חבלות של ממש. כן, במועד שאינו ידוע, במהלך ריב בין המערער והאֶם בבית, הוא התקרב אליה עם סכין ואיים עליה. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירות מין במשפחה (אינוס) (ריבוי עבירות), לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות מין במשפחה (ניסיון למעשה סדום) (ריבוי עבירות), לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיפים 347(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (ניסיון לאינוס) (ריבוי עבירות), לפי סעיף 351(א) בנסיבות של סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) (ריבוי עבירות), לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות של סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; התעללות בקטין על ידי אחראי (ריבוי עבירות) לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין; תקיפת קטין על ידי אחראי, לפי סעיפים 368ב(א) ו-368(ב)(ב) סיפא לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות (שתי עבירות), לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ותקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות (שתי עבירות), לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי 10. ביום 12.5.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט בעבירה אחת של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות במקרה התקיפה של האֶם עם הסכין. בתקיפה זו המערער זוכה מחמת הספק. הרשעתו מבוססת על האמון שנתן בית המשפט בעדויותיהם של א.ר וי.ר. בצירוף תימוכין שנמצאו לעדויותיהם בעדויות נוספות של חברים, שכנות ומחנכים. גרסאות המערער והאֶם, אשר ניסתה לסייע למערער בעדותה, נדחו בשל היותן לא מהימנות ובעלות סתירות רבות. יצוין, כי עדותו של מ.ר. קיבלה משקל פחות, היות שבית המשפט התרשם כי הקטין חושש ומפחד להעיד כנגד המערער ובוחר להסתיר ולמזער את מעלליו. 11. ביום 8.11.2011 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על ממצאי תסקיר הנפגעת א.ר. ודו"ח הערכת מסוכנות שנערך בעניינו של המערער. נמצא כי א.ר. הינה אישה פגועה רגשית, המתאמצת לנהל אורח חיים נורמטיבי על אף המשקעים שהתירו בה מעשי המערער. הפגיעות המיניות וההתעללות הרגשית והפיזית שעברה, הוטמעו בה והפכו חלק בלתי נפרד מחייה, ונקבע שהיא נזקקת לטיפול. באשר למסוכנות המערער, נמצא כי מדובר באדם בעל הפרעת אישיות קשה עם דפוסי התנהגות אלימים. ההסברים שמצא המערער להתנהגותו כלפי הקטינים מוצפים קונוטציות מיניות מוצהרות או סמויות, דבר המעיד על העדפה מינית סוטה. נקבע כי מסוכנותו לרצידיביזם בתחום המיני היא בינונית עד גבוהה. כאמור, על המערער הושת עונש של 18 שנות מאסר בצירוף שני מאסרים על תנאי וחיוב בפיצויים לטובתה של א.ר. הערעור 12. המערער מבקש לבטל את הרשעתו ולזכותו מהעבירות נשוא כתב האישום. לחילופין, הוא מבקש להקל בעונשו. לטענתו, טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא הביא במניין שיקוליו את הסתירות והשקרים שלטענתו התגלו בדברי המתלוננים ועדי התביעה. כך למשל, בעניין סיבת ומועד הגשת התלונות של א.ר. וי.ר.; מועד מעבר המערער לביתם; שימוש חוזר בטענת "איני זוכר" מצדו של י.ר.; לבושה של א.ר. בעת מעשי הפגיעה המינית; השימוש בסרט דביק בעת הענשת הקטינים בפינה; משך הזמן לו נדרשו הקטינים לעמוד בפינה על רגל אחת; השימוש בפלאייר ללחיצת איבר מינו של י.ר. וללחיצת אצבעות הקטינים; ועוד כהנה וכהנה סתירות ושקרים נטענים. לטענת המערער, אלו מעידים על ניסיון מכוון מצד הקטינים להפלילו. משכך, הרשעתו באישומים השונים אינה מבוססת דיה. כך גם לגבי העדויות המסייעות והתומכות של בעלה של א.ר., חברו של י.ר. והשכנות. כמו כן, לטענת המערער בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא נתן משקל ראוי לעדות האֶם, אשר יש בה כדי לחזק את גרסתו. עוד טוען המערער, כי מספר מחדלי חקירה לא נלקחו בחשבון: אי בדיקת צבע הקירות בבית; אי הקלטת העדויות בעבירות המין בחקירה במשטרה; ובכלל התנהגות כללית של המשטרה שלא חקרה די את הסביבה. 13. באשר לגזר הדין, לטענת המערער טעה בית המשפט המחוזי בכך שמיצה את הדין עמו. בית המשפט המחוזי לא הביא במניין שיקוליו את הנזק המזערי שנגרם לקטינים, אם נגרם. לשיטתו, המתלוננים מנהלים כיום אורח חיים תקין ורגיל דבר המעיד כי הם לא ניזוקו מהמעשים. עוד טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי בחר לבטל משקלם של שיקולים אישיים, שיקולי שיקום ושיקולי הפלייה ברמת הענישה. עוד טוען המערער, כי לא נשמר יחס הולם בין חומרת העבירות על נסיבותיהן לחומרת העונש. כן, בית המשפט המחוזי סטה מרף הענישה המקובל בעבירות דומות. תגובת המשיבה 14. המשיבה, מנגד, מבקשת מבית משפט זה לדחות את הערעור על שני חלקיו. כטענה מקדמית היא מציינת כי נימוקי הערעור נשענים על חומר ראיות שלא הוגש לבית המשפט המחוזי. יתרה מכך, עמדתה היא כי הכרעת הדין נסמכת על ממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי על בסיס התרשמותו מהעדויות השונות ומהתשתית הראייתית הרחבה. המשיבה טוענת כי בעוד שבית המשפט המחוזי האמין לעדויותיהם של האֶם ועדיה, בית המשפט לא האמין לעדותו של המערער ומצא אותה לא מהימנה ומלאת סתירות. עוד טוענת המשיבה כי הקשיים אשר העלה המערער בערעורו, אודות הסתירות בגרסאותיהם של האֶם ו-י.ר., זכו להתייחסות מספקת ומבוססת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטעמה, הכרעת הדין יסודית ומפרטת כדבעי את מסכת הראיות אשר הובילה להרשעת המערער בכל אחד מאישומיו, ועל כן היא סבורה כי אין כל נימוק שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים. 15. באשר לגזר הדין, טוענת המשיבה כי בעונש המאסר שהוטל על המערער אין כדי להביא מזור לנזקים שנגרמו לקטינים ואין בו כדי להביע שאט נפש ממעשיו. העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו ואין מקום להתערב בו. דיון והכרעה 16. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה, והוא יעשה כן רק במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה או כאשר הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראו: ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002); ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564 (1986)). 17. יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעת מהימנות גרסאות וקביעת ממצאי עובדות על יסודן בולט במיוחד בעבירות מין, אשר מטבען נעשות בצנעה, בנוכחות התוקף והקורבן בלבד, כשהשניים לבדם עדים למעשים הנוראים (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.1.2007) (להלן: פרשת וקנין); ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (11.4.2007); ע"פ 7462/05 פלוני נ' מדינת ישראל (17.2.2010)). במקרים של עבירות מין, אין לבחון את גרסת המתלונן בפריזמה שבה נבחנות עדויותיהם של מתלוננים בעבירות אחרות. בית המשפט אינו מצפה מנפגעים בעבירות מין להיות "מכשיר לדיוק אוטומטי" (ראו: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.2007) (להלן: עניין פלוני)). ומשכך, לעתים תתקבל גרסתם גם כאשר היא זרועה אי דיוקים, סתירות, חוסר התאמות ובלבול (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220 (2002); ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 91-82 (20.10.2010)). 18. ברם, אספקלריה שונה זו שבה נבחנת גרסתו של קורבן עבירות מין, אינה יכולה להפוך את ההליך הפלילי, אשר במרכזו הנאשם, לפלסתר. מכאן, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נתקיים אותו "ספק סביר" הנדרש על פי סעיף 34כב לחוק העונשין. בעשותו כן, על השופט לבחון האם בעדותו של מתלונן בעבירות מין עדיין ניצב גרעין של אמת, או סיפור ברור ויציב שיש בו כדי לתאר את הטראומה הקשה שהייתה מנת חלקו. משנוכח בית המשפט שלערעור כי מסקנותיה של הערכאה הדיונית (אשר זוקקו מתוך ממצאיה העובדתיים), הולמות מסקנה זו, עליו לנקוט בכלל הרגיל ולהימנע מהתערבות (ראו: פרשת וקנין, פסקה 44; ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 504, 524-523, 528 (1950); עניין פלוני, בפסקה 14). יש לזכור כי לא כל תמיהה תעלה כדי ספק סביר המצדיק את זיכויו של הנאשם, אלא נדרש ספק רציני, הגיוני ובעל אחיזה מעשית במציאות (ראו: פרשת וקנין, פסקה 48; ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (31.5.2007)). 19. במקרה שלפנינו, לא מצאתי כי יש להתערב במסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי. בחנתי את ממצאי הערכאה הראשונה ואת טענות הצדדים לגופן ונחה דעתי כי עיקר הממצאים העובדתיים שאותם קבע בית המשפט המחוזי מבוססים על חומר הראיות, ואין מקום לשנות ממה שקבע. כך, החלק הארי של הכרעת הדין יסודו בהתרשמות בית המשפט המחוזי מהעדויות השונות. על פי עדויות אלו, קבע בית המשפט המחוזי ממצאים בדבר סיבת ומועד הגשת התלונות; מועד מעבר המערער לבית המשפחה; קשיי הזיכרון בעדותו של י.ר.; לבושה של א.ר. בעת מעשי הפגיעה המינית; השימוש בסרט דביק בעת הענשת הקטינים; וכן בדבר יתר הסתירות לכאורה שמעלה המערער בטיעוניו. הערכאה הדיונית פירטה בהכרעת דינה את הסימנים ואותות האמת שמצאה בעדויות מעל דוכן העדים, אשר הובילה אותה למסקנה, כי עדויות א.ר. וי.ר. מהימנות, בעוד שעדות המערער והאֶם נמצאו מלאות בסתירות ולא אמינות. כמתואר בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתפ"ח 1116-09 (פסקאות 18-17): "לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות ההגנה באשר לאמינות עדות א.ר. לא מצאתי כי יש בהן כדי לקעקע את אמוני בגרסתה. נתתי אמון מלא בגרסתה של א.ר. התרשמתי כי א.ר., בעת שעמדה על דוכן העדים, מסרה עדות אמת, ניסתה, עד כמה שניתן היה, לדייק בעובדות ובפרטים שתיארה. עדותה הייתה אמינה וקוהרנטית. א.ר. לא הסתירה כעסה על הנאשם, אך יחד עם זאת, נזהרה שלא להכפישו שלא לצורך ונמנעה מהגזמות בתיאוריה" (שמות הקטינים שונו – ס.ג.). כך גם לעניין עדותו של י.ר.: "אך טבעי שי.ר. שהיה ילד כאשר הנאשם נכנס לביתם, ונער כאשר העיד, לא יכל לנקוב במועדים ובזמנים שבהם אירעו האירועים, ומשמדובר בתקופה של מספר שנים. כאשר נשאל: "..איך זה שאתה לא זוכר מתי זה היה.." השיב "כי עברתי יותר מידי..." לשאלה למה התכוון בדברים אלה השיב "עברתי יותר מידי. אני הוצאתי לי את זה מהראש. אני לא רוצה להכניס לי את זה עוד פעם לראש וזהו" (עמ' 80 לפרוט'). באופן טבעי לא ניתן לצפות מהמתלוננים שהיו ילדים שידייקו בתאריכי אירועים שונים שקרו במהלך מספר שנים – מסכת שלמה של מעשי התעללות" (שמות הקטינים שונו –ס.ג.). באשר לעדויות המסייעות, הרי שלפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 אין מניעה כי בית המשפט ירשיע נאשם בביצוע עבירות מין אף בהתבסס על עדות יחידה של קורבן העבירה, ללא כל תוספת ראייתית, ובלבד שבית המשפט ינמק מה הניע אותו להסתפק בעדות הקורבן. במקרה שלפנינו, אני סבור כי ניתן היה לעשות כן. יחד עם זאת, יצוין כי העדויות הנוספות שימשו חיזוק משמעותי לעדויות הקטינים וקבלתן אף היא התבססה על התרשמות בית המשפט המחוזי מעדויות אלה. בצירוף דחיית עדויות המערער והאֶם, ניכר כי אין ממש בטענות המערער לעניין מהימנות העדויות הנוספות. לעניין זה ראו פסקה 25 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתפ"ח 1116-09: "לעומת האמון שנתתי בעדותה של א.ר., לא האמנתי לעדות הנאשם. עדות הנאשם, כפי שאף יפורט להלן, הייתה מלאה בסתירות, בין סתירות בין דברים שאמר בעדותו לדברים שנרשמו באמרותיו, ובין סתירות בין עדותו ועדות האֶם שניסתה לסייע לו ככל שאך יכלה. את העבירות נשוא אישום זה הנאשם, כאמור, הכחיש. לגבי אישומים אחרים או שהכחיש או שמזער את הנטען כלפיו. הנני דוחה את גרסת הנאשם שלא היתה מהימנה עלי ומשאין היא מתיישבת עם עדותה של א.ר., שנמצאו לה תימוכין כמפורט לעיל, וכפי שיפורט גרסת הנאשם גם אינה מתיישבת, לגבי האישומים אחרים, עם עדויותיהם של א.ר. וי.ר., עדויות שנמצאו להם תימוכין גם לגבי המיוחס לנאשם באישומים האחרים" (שמות הקטינים והאֶם שונו –ס.ג.). 20. ראוי לציין כי באשר לטענות מחדלי החקירה שהעלה המערער, הרי שגם אלו מצאו את פתרונן בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי לנוכח הגשתן בהסכמה של אמרות הנאשם, הרי שאין בליקוי שבגבייתן כדי להשליך על קבילותן ומשקלן. באשר לסוגיית בדיקת צבע הקירות בבית המשפחה בשל כתמי הדם, בית המשפט המחוזי ציין כי לא הובהר אם וכיצד ניתן היה לבדוק את הטענה בדבר הכתמת הקירות, מאחר שנקבע כי הקטינים נדרשו לנקות כתמים אלו והקירות אף סוידו ונצבעו. כך טען גם המערער כי הקירות סוידו אחת לחצי שנה. 21. נוכח האמור, אני מוצא כי בית המשפט המחוזי נימק כדבעי את קביעתו ליתן אמון בעדויות א.ר., י.ר. ובעדויות התומכות. בית המשפט המחוזי התמודד באופן יסודי עם הקשיים שמעלה המערער, ועל כן, איני רואה לנכון להתערב בקביעותיו. 22. נותרה טענת המערער לעניין גזר דינו. דומה כי המערער התעלם מתסקיר הנפגעת בציינו כי הנזק שנגרם הינו מזערי, אם כלל נגרם. כמתואר בגזר דינו של בית המשפט המחוזי (בפסקה 9), א.ר. סובלת מ"זיכרון טראומטי" ומקושי רב לשוחח על הפגיעה. היא מנסה להדחיק את נזקיה שהם קשים ורבים, אך ניכר כי הפגיעות המיניות וההתעללות הרגשית והפיזית שעברה, הוטמעו בה והפכו לחלק בלתי נפרד מחייה, מצב המצריך עבורה טיפול. אין להקל ראש בפגיעות הרבות שספגו הקטינים, אף אם התמזל מזלם ואלו הצליחו להמשיך לחיים יציבים ככל הניתן. 23. באשר לטענת המערער בדבר אי שמירה על יחס הולם בין חומרת העבירות על נסיבותיהן לבין חומרת העונש, הרי שגם טענה זו זכתה להתייחסות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער או משיקולי שיקום אפשריים עבורו. אדרבא, על פי הערכת המסוכנות העדכנית בעניין המערער (מחודש אוקטובר 2013), המערער חסר מוטיבציה לשינוי ובעל חוסר יכולת להפנים ערכים. נמצא כי אין מקום לשלוח אותו לטיפול בשל הכחשתו הנחרצת. כמו כן, בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע המערער, לעובדה כי אין בענישה כדי להביא מזור לנזקים שנגרמו לקטינים וכן לעברו הפלילי של המערער, לא סטה בית המשפט המחוזי מרף הענישה המקובל. ניסיון המערער להציג פסיקה המעידה על רף מסוים בענישה אינה רלוונטית, היות שתיקון 113 לחוק העונשין אינו חל במקרה שלפנינו. אני סבור כי העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו ואין מקום להתערב בו. אשר על כן, מן הטעמים שבוארו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ב בחשון התשע"ה (5.11.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12014730_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il