שמעון כהן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עפס"פ 14681-10-24 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא יצחק עמית המערער: שמעון כהן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בפתח תקווה בת"פ 41275-06-20 מיום 7.10.2024 שניתנה על ידי כב' השופט דרור קלייטמן בשם המערער: עו"ד מיכל הליבני; עו"ד נועם גוטמן פסק-דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט ד' קלייטמן; להלן: המותב) מיום 7.10.2024 בת"פ 41275-06-20 שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינו של המערער. 1. ביוני 2020 הוגש כתב אישום שייחס למערער עבירת איומים. ביוני 2022 הודה המערער במיוחס לו והורשע, אך בהמשך אותה השנה הופנה עניינו לבית משפט קהילתי והרשעתו בוטלה. אולם, בדצמבר 2023 הוגש תסקיר שבמסגרתו המליץ שירות המבחן לסיים את השתתפותו של המערער בהליך הקהילתי. ביום 1.1.2024 התקיימה ישיבת הכנה בפני בית המשפט הקהילתי (כב' השופטת א' כתבי-ריבלין), בהתאם לסעיף 220יא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן, בהתאמה: ישיבת ההכנה וחסד"פ); ובהמשך לכך, ביום 7.1.2024 הוגש לבית המשפט מסמך מטעם קצינת מבחן מחוזית (להלן: המסמך) שבו צוין, בין היתר, כי קיים חשש ממשי מהתנהגות תוקפנית של המערער כלפי קצין המבחן המטפל. 2. ביום 4.3.2024 הורה בית המשפט הקהילתי על החזרת המערער להליך פלילי רגיל, לשם שמיעת טיעונים לעונש. בסמוך לאחר מכן הגיש המערער בקשה שבה טען כי חרף הוראת סעיף 220יג(ג) לחסד"פ – שממנה עולה כי עניינו אמור להידון בפני השופט הקהילתי גם לאחר ההחזרה למסלול הרגיל – ראוי שהשופטת כתבי-ריבלין תפסול את עצמה. זאת, כך המערער, מכיוון שהמסמך הכיל אמירות קשות לגביו, שרובן בלתי-מבוססות ו"משחירות" את דמותו מעבר לצורך. 3. ביום 30.4.2024 נעתרה השופטת כתבי-ריבלין לבקשת המערער (להלן: החלטת הפסילה העצמית). השופטת כתבי-ריבלין הסבירה כי המסמך מפרט את עיקרי הדברים שנאמרו בישיבת ההכנה, והוסיפה: "עניין לנו במקרה חריג וקיצוני בחריפותו, במהלכו נחשפתי באופן ישיר לחששו הממשי של מוביל צוות קציני המבחן בבית המשפט הקהילתי מפני פגיעה אישית בו על ידי [המערער – י"ע]. עד כדי, שדאגתי עבורו לסידורי אבטחה בבית המשפט במועדי הדיונים שנקבעו בעניינו של [המערער – י"ע] (יצויין, כי בסופו של יום האבטחה לא מ[ומ]שה, הואיל וקצין המבחן לא התייצב בבית המשפט). ואדגיש כי מדובר, בקצין מבחן המשמש באופן קבוע כמוביל צוות שירות המבחן בבית המשפט הקהילתי ומכאן היכרותי המשמעותית עם פועלו המקצועי והמסור כלפי המשתתפים במסגרת ההליך הקהילתי." 4. על רקע זה הועבר ההליך לניהולו של המותב. ביום 7.5.2024 הגיש המערער בקשה שבה טען, בין היתר, כי המשיבה מנסה לעקוף את החלטת הפסילה העצמית ולחשוף את המותב למידע שעמד בבסיס הבקשה לפסילת השופטת כתבי-ריבלין. ביום 10.7.2024 התקיים דיון בפני נשיא בתי משפט השלום במחוז מרכז, כב' השופט מ' מזרחי, שבמהלכו התייחסו הצדדים לשאלה אם ראוי שהמותב ייחשף לתוכן המסמך. בתום הדיון ציין הנשיא מזרחי כי "נאשם שיוצא מבית המשפט הקהילתי, נושא עימו אל בית המשפט הרגיל, את שק הזכויות והחובות שאותו צבר מבית המשפט הקהילתי, הן תסקירים חיוביים והן תסקירים שליליים [...]", אך הבהיר כי אינו מתערב בסדרי הדין ובאופן ניהול ההליך על ידי המותב. 5. בהמשך לכך ביקש המערער מהמותב לקיים דיון מקדמי בשאלה אם ראוי שהאחרון ייחשף לחומרים מתיק בית המשפט הקהילתי. ביום 6.8.2024 דחה המותב את בקשת המערער בקבעו כי אין בסיס להטלת חיסיון על ההליך הטיפולי, וכי נאשם שבוחר להיעזר בשירות המבחן מביע בכך את הסכמתו להעברת חוות הדעת של שירות המבחן לעיונו של בית המשפט. עוד צוין כי השופטת כתבי-ריבלין לא פסלה את עצמה עקב החשיפה לחומרים מטעם שירות המבחן, אלא עקב החשיפה לחששו של מוביל צוות שירות המבחן. ביום 23.9.2024 הגיש המערער בקשה נוספת לקיום דיון מקדמי, והדגיש שאינו מבקש לחסות את ההליך הטיפולי כולו, אלא אך את המסמך שבעקבותיו ניתנה החלטת הפסילה העצמית. בקשה זו נדחתה אף היא. בדיון שהתקיים ביום 7.10.2024 חזרה באת-כוח המערער פעם נוספת על נימוקי הבקשה, והמותב דחה את טענותיה בציינו, בין היתר, כי התנהגותו של נאשם כלפי שירות המבחן במסגרת ההליך הקהילתי היא חלק חשוב מהמידע שאמור להיות מונח בפני בית המשפט בבואו לגזור את דינו של אותו נאשם. בתגובה לכך טענה באת-כוח המערער כי הדבר אינו מתיישב עם החלטת הפסילה העצמית, וביקשה כי המותב יפסול את עצמו ויאפשר למערער להישפט בפני מותב שלא נחשף למסמך. המותב דחה על אתר את הבקשה לפסילתו, והדגיש כי לא מצא הצדקה לטענה כי בית משפט שאמור לגזור את עונשו של נאשם "לא יעיין בכלל המסמכים אשר הוגשו" במסגרת ההליך הקהילתי. עוד נקבע כי החלטת הפסילה העצמית אף היא חלק מהתיק, וכי ההחלטה האמורה ניתנה "על סמך חשיפתו הישירה של המותב לגורמים ולהליכים בתיק ביהמ"ש הקהילתי". 6. מכאן הערעור שלפניי, שבמסגרתו נטען כי החלטת המותב מעקרת מתוכן את החלטת הפסילה העצמית. נטען כי המסמך הוא "מסמך חריג ביותר, שסוקר את עמדתו של שירות המבחן – ברמה המוסדית ולא מנקודת מבטו של איש הטיפול – כלפי המערער"; כי נכללו בו תיאורים המשחירים את דמותו של המערער שלא לצורך; וכי הובאה בו "בקשה חריגה ביותר, צופה פני עתיד, במסגרתה שירות המבחן עתר לכך שהמערער לא יופנה אליהם לצורך כל ניסיון טיפולי". על רקע זה טען המערער שהמותב לא יוכל לגזור את דינו באובייקטיביות לאחר העיון במסמך. לשיטת המערער יש טעם לפגם גם בכך שהמותב עיין בהחלטת הפסילה העצמית, שכן נימוקי ההחלטה חושפים אף הם את טיב החומר שיצר את עילת הפסלות. 7. לאחר שעיינתי בערעור, הגעתי למסקנה כי דינו להידחות. המבחן לקיומה של עילת פסלות עניינו בנסיבות שיוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לעתים מתעוררת בהקשר זה השאלה אם קמה עילה לפסילת מותב עקב היחשפותו ל"מסה קריטית של חומר בלתי קביל" – כלומר לחומר שאליו לא היה אמור להיחשף, ואשר עקב טיבו או כמותו עלול להשפיע על שיקול הדעת של המותב בבואו לדון בהליך (ראו למשל: ע"א 125/17 ג'ורדאל בע"מ נ' מנהל מע"מ באר שבע, פסקה 8 (15.3.2017); ע"פ 8431/23 אבוחצרה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (30.11.2023)). אך בניגוד לאופן שבו הוצגו הדברים על ידי המערער, שאלה זו כלל אינה מתעוררת בענייננו – שכן בשלב זה לא עומדת על הפרק היחשפות של המותב לחומר בלתי-קביל כלשהו, לא כל שכן ל"מסה קריטית". 8. כאמור, המותב קבע במספר החלטות דיוניות כי החומרים מתיק בית המשפט הקהילתי – ובכללם המסמך והחלטת הפסילה העצמית – הם חומרים רלוונטיים וקבילים, שבהם רשאי בית המשפט לעיין בעת גזירת דינו של המערער. לפיכך, השגות המערער בנוגע לטיבו של המסמך ולהשלכותיו על זכויותיו הדיוניות, הן למעשה טענות ערעוריות שמטרתן להביא לביטול קביעותיו של המותב בדבר קבילוּת החומרים. אולם, ערעור פסלות אינו הפלטפורמה המתאימה לביקורת על החלטות דיוניות שניתנות בהליך, והשגותיו של המערער מקומן להתברר בהליכי ערעור מתאימים (ע"פ 3358/12 מלעי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.5.2012)). כפי שפסק כב' הנשיא א' ברק בהקשר דומה: "מרגע שהחליט בית המשפט, שהראיה הנדונה [...] היא קבילה, לא ניתן עוד לראות בהיחשפות בית המשפט לאותה ראיה בבחינת עילת פסלות. כל עוד לא נקבע אחרת על-ידי ערכאת ערעור – ולמותר לציין שאיני נוקט כל עמדה לגוף העניין – הרי שמדובר בראיה קבילה, שאין פסול בהיחשפות בית המשפט אליה" (ע"פ 4778/04 אוסיפוב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (6.6.2004)). 9. אף אין בידי לקבל את טענת המערער כי "השאלה שבבסיס העניין היא שאלה פרשנית בנוגע לקריאה הנכונה בהחלטת [הפסילה העצמית – י"ע], ולא שאלה דיונית 'עצמאית' בדיני הפסלות". מבלי להביע עמדה בנוגע להחלטת הפסילה העצמית – שעליה לא הוגש ערעור – אדגיש כי לאחר נתינתה חל שינוי נסיבות משמעותי, בדמות ההחלטות הדיוניות שלפיהן החומרים מבית המשפט הקהילתי הם קבילים ורלוונטיים להליך. בכך שונה ענייננו מפסק הדין שאליו הפנה המערער (ע"פ 6751/98 חן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 874 (1998)), אשר עסק בחוות דעת שהוגשה לבית המשפט ובתוכה פרטים שנקבע כי אינם קבילים. 10. אם כן, משלא הוכח כי המותב בענייננו נחשף ל"מסה קריטית" של חומר בלתי-קביל, לא ניתן לומר כי קמה עילה לפסילתו עקב ההיחשפות לחומרים מתיק בית המשפט הקהילתי. כמו כן, בשים לב להלכה המושרשת שלפיה החלטות דיוניות לא תקמנה כשלעצמן עילת פסלות (ראו למשל: ע"פ 2749/14 גאון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (18.4.2014)), איני סבור שההחלטות בדבר קבילוּת החומרים יוצרות כשלעצמן חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. משלא הונח בסיס אובייקטיבי לקיומה של עילת פסלות – אין עילה לקבלת הערעור שלפניי ודינו להידחות. לבסוף אציין כי לא נעלמה מעיניי בקשת המערער לקיום דיון במעמד הצדדים, אך משסוגיה זו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"פ 5133/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (12.7.2023)), ובשים לב למסקנה שאליה הגעתי בשאלת קיומה של עילת פסלות, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. 11. סוף דבר, שהערעור נדחה. ניתן היום, ב' כסלו תשפ"ה (03 דצמבר 2024). יצחק עמית ממלא מקום הנשיא