ידידיה אפרים משולמי נ. שרת התחבורה

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1460/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: ידידיה אפרים משולמי נ ג ד המשיבות: 1. שרת התחבורה 2. ממשלת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בשם המשיבות: בעצמו עו"ד יונתן נד"ב פסק-דין השופט י' אלרון: במוקד העתירה שלפנינו מתחם בחלקה הצפוני של ירושלים, ששימש בעבר כשדה התעופה עטרות (להלן: שדה התעופה או המתחם), ובמסגרתה התבקשו שני סעדים: ראשון – כי יינתן צו על תנאי המורה למשיבות לבוא וליתן טעם "מדוע לא יחדלו לאלתר את הפעולות העברייניות המתבצעות באתר השדה"; ושני – כי נורה על בטלות איסור כניסתו של העותר לשטח שדה התעופה בהתאם לפסק דין שניתן בהליך קודם שהתנהל בין רשות שדות התעופה ורשות מקרקעי ישראל לבין העותר – ת"א 40416-04-18 (להלן: פסק הדין). לטענת העותר, מאחר שבמתחם קיימים כעת חניון אוטובוסים ומפעל בטון, פנה למשיבות כדי שיופסקו שימושים אלו ויישמר ייעודו בתור שדה תעופה. לשיטתו, אין אפשרות לשנות את ייעוד המתחם משדה תעופה, גם אילו חפצו המשיבות לעשות כן. העותר מוסיף, כי לשיטתו האחריות הקניינית במתחם אינה של רשות מקרקעי ישראל אלא של המשיבות בלבד, ולפיכך, המשיבה 1 מתרשלת בפיקוח על המתחם משאינה מפסיקה את השימוש שנעשה בו, בפרט נוכח הצהרתה לאחרונה בדבר שיקומו וייעודו לשימוש כשדה תעופה. עוד נטען כי לעותר זכויות פרטיות במתחם, ומשהמתחם פרוץ ונטוש, הרי שיש לבטל את פסק הדין האוסר על כניסתו למתחם. מנגד, המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות. אשר לבקשת העותר ביחס להפסקת העבודות במתחם, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף מטעמי אי מיצוי הליכים ואי צירוף משיבים רלוונטיים, וגם לגופה. לשיטתן, העותר אמנם פנה למשרד התחבורה החל מחודש דצמבר 2021, אך מכתביו לא עסקו בנושא העתירה. פנייה רלוונטית נעשתה רק ביום 14.2.2022, אך אחריה העותר לא אפשר למשיבות זמן סביר לבחינתה ולגיבוש מענה הולם לה, והגיש את העתירה שבועיים בלבד לאחר פנייתו. זאת ועוד, העותר לא פנה ולא צירף משיבים רלוונטיים לעתירה כרשות מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים. לגופן של טענות, נטען שהסמכות הניהולית במתחם נתונה לרשות מקרקעי ישראל, ובסמכות המדינה לערוך שינוי ייעוד במתחם, במקרה הצורך. ביחס לטענות העותר בדבר המבוצע במתחם והתרשלות המשיבות במניעת שימוש זה, נטען כי חרף ייעודו התכנוני של המתחם כשדה תעופה, הוא אינו משמש למטרה זו, והוא אף נגרע מרשימת שדות התעופה בחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977. עוד הוסיפו המשיבות, כי למשיבה 1 ממילא אין סמכות לפינוי עבודות בלתי חוקיות במתחם, בפרט כאשר החזקה בו מסורה לרשות מקרקעי ישראל. לבסוף, נטען כי לגבי העבודות להקמת חניון זמני לאוטובוסים והשימוש במתחם כשטח התארגנות לרכבת הקלה בירושלים, מינהל הדיור הממשלתי פנה לרשות מקרקעי ישראל לשם קבלת רשות זמנית להשתמש במקרקעין. ביחס לבקשת העותר לאפשר את כניסתו למתחם חרף פסק הדין שאסר זאת, נטען שדינה להידחות על הסף מאחר שבית משפט זה ביושבו כבג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על פסיקות בתי המשפט האזרחיים. עוד מודגש, כי העותר פלש לשדה התעופה ועשה בו שימוש – שלא כדין, ומשכך אין לקבל את טענתו בדבר מימוש זכויותיו במתחם. דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי ונוכח אי צירוף משיבים רלוונטיים. הלכה היא, כי בית המשפט הגבוה לצדק לא ייזקק לעתירה מקום בו בידי העותר סעד חלופי אפקטיבי העומד לו על פי דין (בג"ץ 7418/21 עו"ד גיא דורון נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, פסקה 9 (4.11.2021) (להלן: עו"ד דורון); בג"ץ 7501/17 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' שר הפנים, פסקה 8 (9.5.2018)). בענייננו, העותר מבקש לבטל פסק דין חלוט אשר ניתן בהליך בו רשות שדות התעופה ורשות מקרקעי ישראל תבעו את סילוק ידו משטח שדה התעופה, כאשר בסיומו פסק הדין עיגן את פשרת הצדדים. זו לשון הסכמתם: "הנתבע [העותר – י' א'] ויתר על כל טענותיו ביחס לשדה עטרות וכי פינה את החזקה משטח המקרקעין הידועים בשם שדה תעופה עטרות [...] כן הסכימו הצדדים כי ינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע [העותר – י' א'] ו/או על מי מטעמו במישרין או בעקיפין, להיכנס לשטח שדה עטרות. הצדדים הסכימו כי להסכמתם כאמור ינתן תוקף של פס"ד ללא צו להוצאות". עתה, בחלוף כשנתיים וחצי ממועד מתן פסק הדין, העותר מבקש כי נורה על בטלותו וכי בהתאם תתאפשר כניסתו לשדה התעופה. לא זו הדרך בה על המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה לפעול (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 648-646 (מהדורה 11, 2013)). הדין מכיר באפשרות לתקוף את הצד ההסכמי שבבסיס פסק הדין (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 589-588 (1997)), וכן את האפשרות לתקוף את הצד השיפוטי, המאשר את פסק הדין (ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 (1989)). מכל מקום, בית המשפט שלפניו טיעון שכזה נדרש להתברר הוא בית המשפט שנתן את פסק הדין (רע"א 8996/08 עיזבון המנוח פריד דאוד סלימאן נאסר ז"ל נ' הקרן הקיימת לישראל, פסקה 7 (22.8.2011)). מהאמור עולה, כי בידי העותר סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט המתאים לביטול פסק הדין. זאת, תוך שמובן כי אין באמור לעיל כדי לחוות דעה בדבר סיכוייו של העותר לביטול פסק הדין במסגרת הליך חלופי שכזה. מכאן לפגם נוסף בעתירה – אי צירוף כלל המשיבים הרלוונטיים. נקבע זה מכבר, כי די באי צירופם של משיבים רלוונטיים לעתירה כדי לדחותה, הן מחמת הפגיעה בשלמות התמונה העובדתית המובאת לפני בית המשפט והן מחמת הפגיעה בזכות הטיעון של המשיב הרלוונטי שלא צורף (בג"ץ 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994); בג"ץ 4308/21 עזבון פארס אבו נאב ז"ל נ' ראש המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, פסקה 23 (18.4.2022)). לעתירה זו כלל לא צורפו כנדרש רשות שדות התעופה ורשות מקרקעי ישראל אשר הם הצדדים לפסק הדין שביטולו מבוקש בעתירה זו. די בכך כדי לדחותה. מלבד קושי זה, אי צירוף צדדים אלו משליך גם על האפשרות לברר לעומק וכנדרש את הסוגיות המועלות בעתירה. כך בפרט, נוכח טענת העותר כי "המקרקעין שלפנינו... אינם בגדר "מקרקעי ישראל" כהגדרתם בחוק היסוד ולפיכך אין עבורם סמכות ניהולית כזו שבהתאם לחוק רמ"י" (פסקה 46 לעתירה) מחד גיסא; ונוכח הצהרת המשיבות כי "המקרקעין עליהם היה מצוי שדה התעופה הם מקרקעין הנמצאים בבעלות המדינה ותחת ניהולה המלא של רשות מקרקעי ישראל" (פסקה 37 לתגובת המשיבות) מאידך גיסא. סוף דבר: דין העתירה להידחות. העותר יישא בהוצאות המשיבות בסך של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ז' בסיון התשפ"ב (‏6.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22014600_J08.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1