צבי בן-אליעזר נ. מדינת ישראל - משרד האוצר, החשב הכללי ומשרד

23 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 1456/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט י' כשר המערער: צבי בן-אליעזר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – משרד האוצר, החשב הכללי ומשרד הביטחון המבקשת להצטרף כ"ידיד בית המשפט": לשכת עורכי הדין בישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר), מיום 16.1.2023, ב-עת"ם 58562-05-22 תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשפ"ג (17.5.2023) בשם המערער: עו"ד פיני גלעד בשם המשיבה: עו"ד אבי טוויג בשם המבקשת להצטרף כ"ידיד בית המשפט": עו"ד ערן זהר פסק-דין השופט י' כשר: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ע' אבמן-מולר), מיום 16.1.2023, ב-עת"ם 58562-05-22. עניינו של הערעור דנן במכרז מספר 1001/2022, אשר פורסם ביום 17.2.2022, על-ידי מדינת ישראל – משרד האוצר (להלן: המשיבה), לבחירת ספקים למתן שירותי בדיקה מקצועית של מיסוי עירוני המוטלים על משרדי הממשלה וטיפול בהפחתתם (כותרת המכרז: "בדיקת חיובי מיסוי עירוני של משרדי הממשלה (לרבות משרד הבטחון) וטיפול להפחתתם על ידי משרדי עורכי דין"; להלן: המכרז). המכרז הופנה למשרדי עורכי דין העומדים בתנאי סף מקצועיים המוגדרים בו. המערער הוא בעליו של משרד עורכי דין העוסק בתחום המיסוי המוניציפלי, והוא נמנה על המציעים במכרז מושא הערעור. יצוין כי מכוחם של מכרזי עבר שערכה המשיבה בתחום, מספק משרדו של המערער למשיבה, עובר למכרז דנן, שירותים משפטיים בתחום מושא המכרז. רקע הדברים וההליך בבית המשפט המחוזי המכרז הראשון בקשר לשירותים מושא העתירה פורסם בשנת 2010, ומספרו 16/2010 (להלן: מכרז 2010). בגדרי מכרז זה, נדרשו המציעים להגיש הצעות לפי אחת משתי חלופות: הראשונה, הצעה משותפת שיגישו חברה מקצועית העוסקת בבדיקת חיובי מיסוי עירוני יחד עם משרד עורכי דין המתמחה בתחום; השנייה, הגשת הצעה על-ידי משרד עורכי דין המתמחה בתחום, אשר יעסיק מטעמו אנשי מקצוע בתחומים הנדרשים. נגד המכרז הוגשו שתי עתירות לבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"ם 57884-03-11 ועת"ם 11579-04-11); אשר נדחו בפסק דין מיום 23.10.2011 (השופט נ' בן אור). בית משפט זה, במסגרת הערעור שהוגש על פסק הדין בעתירות הנ"ל, קבע כי החלופה הראשונה להתקשרות במכרז מפרה את סעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין או החוק), האוסר על עורך דין לעסוק בשותפות עם מי שאינו עורך דין, או לשתפו בהכנסותיו. זאת, מכיוון שבהיעדר הפרדה בין התשלום למשרד עורכי הדין לבין שכרה של חברת הניהול (שהגישו הצעה משותפת), מתקיים למעשה שיתוף בהכנסות בין שני הגופים. בהתאם לקביעה זו, בית המשפט הורה על ביטול מכרז 2010 (עע"ם 8539/11 מלכה אנגלסמן ושות' – משרד עורכי דין נ' משרד האוצר (5.7.2012) (להלן: עניין אנגלסמן)). בעקבות פסק הדין בעניין אנגלסמן, פרסמה המשיבה, בשנת 2012, מכרז חדש שמספרו 15/2012 (להלן: מכרז הספקים). מנגנון ההצעות שנקבע במכרז הספקים הוא של שיתוף פעולה בין משרד עורכי דין וחברה מקצועית, אשר יפעלו כ-"צמדי ספקים", אולם יגישו הצעות נפרדות (תוך ציון המציע האחר איתו יהיה שיתוף הפעולה), על מנת שלא ייווצר שיתוף הכנסות בין הגופים. במכרז 2012 זכו שלושה "זוגות מציעים", ובהם גם הצעתם של משרד המערער וחברת הניהול "עירונית". מכוח זכייתו זו במכרז הספקים משנת 2012, מספק המערער שירותים למשיבה בתחום מושא המכרז. כמכרז משלים למכרז הספקים, ערכה המשיבה, בשנת 2016, מכרז שנועד לבחור גוף שינהל את הטיפול בתחום חיובי מיסוי עירוני של משרדי הממשלה: מכרז חט/ממ-1 "לבחירת נותני שירותים עבור משרדי הממשלה בנושא ניהול הטיפול בחיובי מיסוי עירוני אגרות והיטלים לרבות מים וביוב" (להלן: מכרז הניהול). במכרז זה זכו חברת ניהול (חברת אידע – ניהול ויעוץ כלכלי בע"מ; להלן: חברת הניהול), ומשרד עורכי דין חיצוני (מוסקוביץ, אזרואל – משרד עורכי דין; להלן: המשרד המלווה). בסעיף 6.5 למכרז הניהול, צוין כי, לצד הטיפול הפרטני בחיובי המיסוי העירוני שיבוצע על-ידי הזוכים במכרז הספקים, ובנסיבות המצדיקות זאת, "יטופלו חיובים פרטניים על ידי חברת הניהול ומשרד עורכי הדין שזכו במכרז זה". ביום 17.2.2022 פורסם המכרז מושא הערעור דנן, שנועד להחליף את מכרז הספקים משנת 2012 (הוא "המכרז" כהגדרתו בראש פסק דין זה). במכרז שונתה מתכונת ההתקשרות עם הספקים הזוכים: בוטל מנגנון "צמדי הספקים" (שיתוף הפעולה בין משרדי עורכי דין לחברות מקצועיות); כך שרק משרדי עורכי דין רשאים להגיש הצעות במסגרת המכרז. לצד זאת, נקבע במכרז כי לצורך מתן שירותים מקצועיים הנלווים לשירות המשפטי שיספקו הזוכים למשיבה, יהיו רשאים הזוכים להתקשר עם חברות מקצועיות במידת הצורך. כמו כן, בגדרי המכרז הוקנו תפקידים לחברת ניהול והמשרד המלווה (שזכו, כאמור, במכרז הניהול משנת 2016): "כל ספק יידרש לשתף פעולה ולמלא אחר הנחיות חברת הניהול ומשרד עו"ד המלווה [...] לרבות אפשרות העברת הטיפול ו/או הייצוג לחברת הניהול ומשרד עו"ד המלווה, לפי החלטת הממונה" (סעיף 9 למכרז). כמו כן, נכללה במכרז הוראה המקנה למשיבה שיקול דעת להעברת תיקים לטיפולם של המשרד המלווה או חברת הניהול, חלף הספקים הזוכים במכרז (סעיפים 105-104). הוראות אלו משלימות את סעיף 6.5 למכרז הניהול, שהובא לעיל. ממועד פרסום המכרז לראשונה, בחודש פברואר 2022, ועד למועד האחרון להגשת הצעות (ביום 22.5.2022), פנה המערער מספר פעמים לגורמים במשיבה בקשר למכרז, כדלהלן: ביום 6.3.2022 שלח המערער מספר שאלות הבהרה ביחס למכרז ולתנאיו. בעקבות שאלות ההבהרה שהופנו לוועדת המכרזים, לרבות שאלותיו של המערער, הוחלט על שינוי בתנאי הסף ודרישות האיכות במכרז, שינוי אשר הצריך את פרסומו מחדש (המכרז המתוקן פורסם ביום 13.4.2022). יום קודם לפרסום המכרז המתוקן, ביום 12.4.2022, פנה המערער בשאלות הבהרה נוספות. עם פרסום המכרז המתוקן, ביום 13.4.2022, נמסר מענה לשאלות הבהרה שנשלחו, לרבות לשאלותיו של המערער מיום 12.4.2022 (להלן: המענה לשאלות ההבהרה). ביום 1.5.2022, כשבועיים לפני המועד האחרון להגשת הצעות, פנה המערער בכתב לוועדת המכרזים, ובמסגרת זו שטח טענותיו לפגמים מהותיים שנפלו להשקפתו במכרז. ביום 11.5.2022 התכנסה ועדת המכרזים לדון בטענות המערער, והחליטה כי אין מקום לקבל את הטענות, הן בשל השלב שבו נטענו (בחלוף המועד האחרון למשלוח שאלות הבהרה), והן מאחר שניתן להן מענה ענייני במענה לשאלות ההבהרה. ביום 17.5.2022 השיבה הלשכה המשפטית במשרד האוצר למערער כי טענותיו במכתבו מיום 1.5.2022 נדחות. המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז חל ביום 22.5.2022. למחרת היום נפתחה תיבת ההצעות למכרז, ובה נכללה גם הצעת המערער. יצוין כבר עתה כי במסגרת הגשת הצעתו למכרז, חתם המערער על נספח ב' למכרז ("טופס הצעה משרד עו"ד"), שבו נכללה, בסעיף 11, ההצהרה הבאה: "קראתי בעיון את כל הפרטים של מכרז זה על כל נספחיו, אני מצהיר בזה שהבנתי את הדרישות, שאני עומד בדרישות ושאני מסכים לתנאי ההתקשרות ולחוזה המצורף המהווים חלק בלתי נפרד מהזמנתכם ובהתאם לכך ערכתי את הצעתי זו" (ההדגשה הוספה – י' כ'). שלושה ימים לאחר פתיחת תיבת ההצעות, ביום 26.5.2022, הגיש המערער, לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, את העתירה המנהלית מושא הערעור דנן (עת"ם 58562-05-22). בגדרי העתירה התבקש הסעד: "להורות על ביטול המכרז ועריכת מכרז חדש, ללא מעורבות של חברת הניהול ומשרד עורכי הדין המלווה, בו יתוקנו כל הפגמים המהותיים שבמכרז". עוד קודם לעתירת המערער (וקודם למועד האחרון להגשת הצעות) הוגשה נגד המכרז עתירה מנהלית אחרת, וזאת ביום 25.4.2022, על-ידי חברה מקצועית שזכתה במכרז הספקים משנת 2012 (בהצעה משותפת עם משרד עו"ד), אשר תקפה את מנגנון ההתקשרות במכרז דנן. עתירה זו נדחתה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר), מיום 16.1.2023 (עת"ם 44075-04-22 אופיר ריפאנד בע"מ נ' מדינת ישראל (16.1.2023) (להלן: עניין ריפאנד)). טענות המערער בעתירה נחלקו לשלוש טענות מרכזיות: ראשית, המערער טען כי קיים ניגוד עניינים מובנה במכרז, משום שהוראותיו הופכות את חברת הניהול והמשרד המלווה, בפועל, לנותני שירותים לפי המכרז (מכוח ההוראות שמאפשרות העברת תיקים לטיפולם), לצד שירותי הניהול שהם מספקים מכוח מכרז הניהול. נטען כי לצד זאת קיים חשש לניגוד עניינים של המשרד המלווה וחברת הניהול, הן במעורבותם בעיצוב תנאי המכרז והן במעורבותם בשלב בחינת ההצעות ובחירת הזוכים. במישור זה, טען המערער כי המשרד המלווה וחברת הניהול מקיימים קשרים מקצועיים ועסקיים עם חלק מהמציעים במכרז. עמדת המערער בעתירה הייתה כי יש לכלול במכרז תנאי סף (בשונה מהוראת ניגוד העניינים שנכללה בגוף המכרז, בסעיפים 101-98), האוסר על מי שמקיים קשר עסקי או מקצועי עם חברת הניהול או עם המשרד המלווה מלהגיש הצעה למכרז, או לחלופין כי ההתקשרות עם מציע כאמור תהא בכפוף להסדר ניגוד עניינים פרטני. שנית, המערער טען כי הוראות המכרז מפרות מספר סעיפים בחוק לשכת עורכי הדין ובכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה; החוק וכללי האתיקה יכונו, יחד, להלן: דיני האתיקה). בעיקרם של דברים, טען המערער כי האפשרות להעביר תיקים לטיפול חברת הניהול, שאינה משרד עורכי דין, מפרה את סעיף 20 לחוק בדבר ייחוד המקצוע; וכן כי היעדר ההבחנה במכרז בין שכר הטרחה לבין החזר הוצאות מנוגד לסעיף 85 לחוק ולסעיף 44 לכללי האתיקה. שלישית, המערער טען כי נפל במכרז פגם מהותי בשיטת ניקוד איכות ההצעות, בכך שניתן משקל בלתי סביר לגודל המציע (כמות עורכי דין במציע), ולכמות תיקים והליכים שטיפל בהם המציע בשנים 2021-2020. המערער טען כי המשקל הגבוה שניתן למדדים האמורים נועד "לתפור את המכרז למידותיהם של שני משרדי עורכי דין מסוימים". בד-בבד עם הגשת העתירה, הגיש המערער בקשה למתן צו ביניים. ביום 24.6.2022 הגישה המשיבה תגובה לבקשה זו. בחלוף יומיים, ובהתאם להחלטת בית המשפט, הודיעה המשיבה ביום 26.6.2022 כי היא מבקשת לראות בתגובתה לבקשה למתן צו ביניים כתגובה מקדמית גם לגופה של העתירה. בהתאם להודעה מטעם המשיבה, העתירה נקבעה לדיון ביום 30.6.2022. בפתח הדיון ביקש ב"כ המערער כי הדיון יתמקד בבקשה למתן צו ביניים, ושהדיון בעתירה לגופה יידחה למועד אחר. בית המשפט הורה לקיים את הדיון לגופה של העתירה. בסוף הדיון ציין ב"כ המערער כי לעמדתו נפגעו זכויותיו הדיוניות בקיום הדיון בעתירה במועד כה סמוך למועד הגשת כתב התשובה. סמוך לאחר הדיון, הגיש המערער בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון, אשר המשיבה הסכימה לה (למעט הסתייגות אחת). בית המשפט קיבל את הבקשה בחלקה בהחלטתו מיום 19.8.2022 (השופטת ע' אבמן-מולר); בעוד לגבי חלק קטן מהתיקונים המבוקשים, לרבות תיקונים מוסכמים, נדחתה הבקשה. תיקונים אלו כללו, בין היתר, עניינים שבסדר אמירת הדברים על-ידי ב"כ הצדדים והערות שנתן בית המשפט עצמו במהלך הדיון. ביום 3.7.2022 החליט בית המשפט קמא (השופטת ע' אבמן-מולר) על החלת והרחבת צו ביניים שניתן בעניין ריפאנד (החלטה מיום 4.5.2022), גם לעתירה מושא הערעור דנן. בהתאם לכך נאסר על פרסום הזוכים במכרז; ובית המשפט הורה כי "הצעות לא יועברו לטיפולו ולעיונו של משרד עורכי הדין המלווה". ביום 6.10.2022 הגיש המערער בקשה לצירוף המציעים האחרים במכרז כמשיבים לעתירה, לאחר שנודע לו כי המשיבה עדכנה את המציעים בדבר הגשת העתירה. המשיבה התנגדה לבקשה זו. יצוין כבר עתה כי בית המשפט המחוזי לא נתן החלטתו בבקשה זו בטרם ניתן פסק הדין העיקרי בהליך. ביום 1.1.2023 התקיים דיון בפני בית המשפט קמא בבקשת המערער למתן פרטים נוספים. הבקשה נדחתה בתום הדיון (השופטת ע' אבמן-מולר). ביום 16.1.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא (השופטת ע' אבמן-מולר) אשר דחה את העתירה. פסק דינו של בית המשפט קמא בית המשפט קמא, בפסק דינו, דחה את העתירה, למעט לעניין מעורבותו של המשרד המלווה בבחינת הצעות המציעים, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. שיהוי – בית המשפט המחוזי עמד על כך שעל אף שנדחו השגות המערער, הוא בחר להגיש את הצעתו למכרז, ובכך הביע הסכמה לתנאיו. העתירה המנהלית הוגשה ביום 26.5.2022, ארבעה ימים לאחר שנסגרה תיבת ההצעות, למעלה משלושה חודשים לאחר פרסום המכרז לראשונה ולמעלה מחודש לאחר פרסום המכרז המתוקן. זאת, כך נקבע, בניגוד להלכה שלפיה יש להעלות טענות לפגמים במכרז בהקדם האפשרי, ומבלי שהמערער סיפק הסבר מניח את הדעת לעיתוי ההגשה. אשר על כן קבע בית המשפט קמא כי העתירה לוקה בשיהוי סובייקטיבי. במישור השיהוי האובייקטיבי, בית המשפט קמא עמד על כך שבזמן שחלף מאז פרסום המכרז ועד להגשת העתירה הושקעו משאבים מצד המשיבה ומצד משתתפי המכרז. בנוסף, נקבע כי השיהוי בהגשת העתירה גורם לנזק לאינטרס הציבורי במניעת קיום המכרז במועד שקבעה המשיבה; ולעניין זה הוסיף בית המשפט כי: "בכל הזמן הזה [שבו המכרז מעוכב – י' כ'] ממשיכים הזוכים במכרז הקודם [מכרז הספקים – י' כ'], ובכלל זה העותר, לתת שירותים למשיבה". משכך, קבע בית המשפט כי יש לדחות את העתירה על הסף. למעלה מן הצורך, דן בית המשפט גם בטענות המערער לגופן. ניגוד עניינים – בית המשפט קמא דחה את כלל טענת המערער ביחס ל-"ניגוד עניינים מובנה" בתנאי המכרז. לעניין זה נקבע כי טענות המערער מהוות למעשה תקיפה עקיפה של מכרז הניהול משנת 2016, שם הוגדרו תפקידיהם של המשרד המלווה וחברת הניהול, לרבות האפשרות כי יועברו תיקים לטיפולם; כאשר הוראות המכרז אותן תוקף המערער בעתירתו נקבעו בהלימה להוראות מכרז הניהול. על כן, נקבע כי אין מקום לשמוע את הטענות האמורות; על אחת כמה וכמה מקום בו לא צורפו חברת הניהול והמשרד המלווה כמשיבים לעתירה. גם לגופה של הטענה, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המערער להראות שהמכרז מושא העתירה משנה את מצב הדברים כך שנוצר ניגוד עניינים מובנה, בפרט לאור הסברי המשיבה כי לא צפוי להיות שינוי באופן ההפעלה של חברת הניהול ושל המשרד המלווה. טענתו האחרת של המערער במישור ניגוד העניינים, כאמור לעיל, התמקדה במעורבות המשרד המלווה וחברת הניהול, הן בשלב קביעת הוראות המכרז והן בשלב בחינת ההצעות. טענת המערער באשר למעורבות בעיצוב הוראות המכרז נדחתה בבית המשפט קמא בהיעדר בסיס עובדתי, לנוכח הבהרות המשיבה כי תרומתו של המשרד המלווה לעיצוב המכרז הייתה מינורית. לעומת זאת, בכל הנוגע למעורבות המשרד המלווה בהליך בחינת ההצעות, בית המשפט קמא מצא קושי מסוים, בהתבסס על העובדה ששוק עורכי הדין בתחום המיסוי העירוני הוא מצומצם. בדיון שנערך הבהיר ב"כ המשיבה כי ככל שבית המשפט יסבור שאין די בהשחרת פרטי המציעים או צמצום מעורבותו של המשרד המלווה, תסכים המשיבה כי המשרד המלווה לא ייקח חלק בבחינת ההצעות. אכן, בית המשפט סבר כי יש מקום להורות כי המשרד המלווה לא ייקח חלק בבחינת ההצעות, "ולו על מנת שלא להעמידו במצב שבו עשויה להיות התנגשות בין אינטרס הקשור בביצוע תפקידו לבין אינטרס אישי אחר שלו". אשר לטענת המערער כי היה מקום לקבוע תנאי סף של ניגוד עניינים – בית המשפט עמד על כך שהמכרז כולל הוראות בדבר ניגוד עניינים, ובמסגרת זו אף מוקנית לוועדת המכרזים סמכות לפסול הצעתו של מציע בשל ניגוד עניינים (סעיף 100 למכרז). בהינתן האמור, בית המשפט קבע כי ההחלטה שלא לסווג את ההוראות הנ"ל כתנאי סף מצויה בשיקול הדעת המסור לרשות, ואין מקום להתערב בכך. ניקוד האיכות על פי אמות מידה – בית המשפט קמא דחה את הטענה כי ניתן משקל בלתי סביר, במסגרת ניקוד האיכות, לגודל המציע (כמות עורכי הדין במשרד) וכמות התיקים וההליכים בהם טיפל. בית המשפט נדרש לחלוקת הניקוד וציין כי טרוניית המערער מופנית נגד סך של 15 נקודות בלבד, מתוך 65 נקודות המוקנות בגין כל מרכיבי האיכות יחד; בעוד יתר מרכיבי האיכות עוסקים באיכות כתבי טענות וניהול הליכים משפטיים (30 נקודות), והתרשמות מהמציע על יסוד ראיון והמלצות (20 נקודות). על יסוד האמור נקבע כי הניקוד שניתן עבור מרכיבי הכמות, הוא נמוך באופן יחסי. מכל מקום, כך נקבע, אמת המידה של מספר עורכי הדין במשרד מקנה, לכל היותר, 4 נקודות בלבד (מתוך 65), ועל כן אין בסיס לטענת המערער כי תנאי זה נועד "לתפור את המכרז" למידותיהם של מציעים מסוימים. לצד זאת נדחתה הטענה כי הנתונים הכמותיים אינם רלוונטיים לבחינת איכות המציע, תוך שנקבע כי: "כמות ההליכים שניהל המציע מעידה על ניסיונו והיקף פעילותו בתחום הרלוונטי, וכמות עורכי הדין במשרד יש בה כדי ללמד על יכולתו של המציע להתמודד עם העבודה שתועבר אליו". אי-חוקיות תנאי המכרז בשל הפרת דיני האתיקה – בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערער כי הוראות המכרז מפרות את דיני האתיקה. ראשית, ולעניין הטענות בדבר ייחוד מקצוע עריכת הדין (סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין) – בית המשפט קמא שב וציין כי תפקידיה וסמכויותיה של חברת הניהול אינם נובעים מהמכרז מושא העתירה, אלא ממכרז הניהול משנת 2016. לצד זאת, נדחתה הטענה לגופו של עניין, תוך שנקבע כי הגם שקיימת אפשרות להעברת טיפול בתיקים לחברת הניהול, אין בכך כדי לקבוע שחברת הניהול רשאית לנקוט בפעולות בתחום עיסוקם של עורכי דין, ואף אין לקרוא אפשרות שכזו לתנאיו של המכרז. שנית, ולעניין הטענות בדבר היעדר הבחנה בין שכר טרחה לבין החזר הוצאות (סעיף 85 לחוק וסעיף 44 לכללי האתיקה) – בית המשפט קבע כי מתכונת המכרז יוצרת הפרדה ברורה בין שכר הטרחה שישולם לזוכה, לבין החזר בגין הוצאותיו, שישולם בנפרד ובכפוף לאישור מראש. לעניין זה, הסתמך בית המשפט המחוזי על סעיף 45 למכרז, העוסק בתשלום התמורה לזוכה; ובפרט הפנה בית המשפט לתת-סעיף 45.1: "כל דרישה במכרז תפורש בהתאם לדין ובהתאם לכללי האתיקה והמגבלות החלים על פי דין על עורכי דין, ובכל מקרה של סתירה בין האמור בדיני האתיקה לבין האמור במכרז – יגבר האמור בדיני האתיקה." כמו כן, הסתמך בית המשפט קמא על המענה לשאלות ההבהרה (ובפרט שאלות 24, 27 ו-45), שם הובהר כי הזוכים במכרז יהיו זכאים להחזר הוצאות עבור כלל השירותים המקצועיים החיצוניים בהם יעזרו, כל עוד ניתן לכך אישור מראש של הממונה; והפנה לקביעות המפורטות בהקשר זה בעניין ריפאנד (בפסקאות 35-38 לפסק הדין). בפסק הדין קמא נדחו טענות נוספות של המערער בדבר אי-סבירות של שורה ארוכה של תנאי המכרז (כמפורט בפסקות 34-33); משנמצא כי אין מקום להתערב בשיקול דעת הרשות. אשר על כן נדחתה עתירת המערער, ונפסקו הוצאות לטובת המשיבים על סך 40,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערער תחילה טוען המערער כי נפגעו זכויותיו הדיוניות בהליך קמא, ובראשן זכות הטיעון, מכיוון שלא ניתנה לו אפשרות לטעון באופן סדור, בין בדרך של טיעון בעל-פה ובין בדרך של הגשת עיקרי טיעון או סיכומים. לעניין הדיון שנערך ביום 30.6.2022, טוען המערער כי היה מדובר למעשה בדיון מקדמי, שנערך ארבעה ימים בלבד לאחר הגשת כתב התשובה מטעם המשיבה, ועל כן לא ניתן לראות בכך כהגשמה של זכות הטיעון. כמו כן, המערער טוען כי טרם מתן פסק הדין לא ניתנה החלטה בבקשתו מיום 6.10.2022 לצירוף המציעים הנוספים במכרז כמשיבים לעתירה. לטענת המערער, הפגיעות הנ"ל בזכויותיו הדיוניות גרמו לו לעיוות דין ומצדיקות כשלעצמן את ביטול פסק הדין קמא. לצד זאת, המערער טוען כי לא נפל שיהוי בהגשת העתירה. לעניין זה מדגיש המערער כי עתירתו הוגשה ביום 26.5.2022, בחלוף 9 ימים בלבד מקבלת מענה ועדת המכרזים אשר דחתה את השגותיו (המענה התקבל ביום 17.5.2022). לגופם של דברים, שב המערער על שלושת טענותיו העיקריות בערכאה דלמטה (כמפורט לעיל בפסקה 12): הטענה כי המכרז לוקה בפגמים במישור ניגוד העניינים אשר מצדיק את ביטולו; הטענה כי אמת המידה הכמותית אינה רלוונטית למכרז וכי המשקל שניתן לה אינו סביר; הטענה כי הוראות המכרז מפרות את דיני האתיקה – הן לעניין ייחוד המקצוע והן לעניין חובת ההבחנה בין תשלום שכר טרחה והחזר הוצאות. המערער מפנה את ערעורו גם נגד החלטת הביניים של בית המשפט קמא מיום 19.8.2022, בעניין הבקשה לתיקון פרוטוקול; ונגד החלטת הביניים מיום 1.1.2023 בגדרה נדחתה בקשתו למתן פרטים נוספים. כמו כן, טוען המערער נגד ההוצאות שנפסקו לחובתו על סך 40,000 ש"ח. טענות המשיבה המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו המנומק של בית המשפט קמא. לגישת המשיבה, עתירת המערער, אשר הוגשה למעלה מחודש וחצי ממועד פרסום המכרז המתוקן, לקתה בשיהוי ניכר. זאת, משהוגשה לאחר שהמערער הגיש זה מכבר את הצעתו בתיבת ההצעות ובחלוף המועד האחרון להגשת הצעות; ובכך יש משום מתן הסכמה מצידו לתנאי המכרז. מטעמים אלו טוענת המשיבה כי בדין קבע בית המשפט קמא כי יש לדחות את העתירה על הסף. ביחס לפגיעה הנטענת בזכויותיו הדיוניות של המערער – ראשית, המשיבה טוענת כי אין לראות בדיון שנערך ביום 30.6.2022 כדיון מקדמי רק מכיוון שנערך סמוך להגשת התשובה. שנית, לגישת המשיבה, עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי המערער קיבל את יומו בבית המשפט וניתנה לו מלוא זכות הטיעון. לא זו אף זו, המשיבה טוענת כי בכך שוויתרה על הגשת כתב תשובה (בנפרד מתגובתה לבקשה למתן סעד זמני), דווקא היא זו שוויתרה על זכויותיה הדיוניות. שלישית, באשר לבקשה לצירוף משיבים נוספים, המשיבה טוענת כי אי-מתן החלטה בבקשה זו טרם דחיית העתירה אינו מהווה פגם דיוני, שכן עצם דחיית העתירה, שלא על בסיס אי-צירופם של צדדים חיוניים, מייתרת את שאלת צירוף המשיבים. מכאן לטענות המשיבה לגופו של הערעור; בגדרן סמכה המשיבה חלק נכבד מטענותיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לעניין הטענה לניגוד עניינים בעיצוב תנאי המכרז בסיועם של המשרד המלווה וחברת הניהול, המשיבה הדגישה כי התייעצות מעין זו בגוף חיצוני, אשר אינו עתיד להיות מתחרה של מציעים פוטנציאליים במכרז, היא עניין מקובל ושגרתי ואין בכך פסול כשלעצמו. הוטעם כי בנסיבות העניין, מעורבותן של חברת הניהול והמשרד המלווה בעיצוב תנאי המכרז הסתכמה בליווי וסיוע טכני במהותו. אשר לטענה בדבר ניגוד עניינים מובנה, הודגש כי התיקים המועברים לטיפול חברת הניהול והמשרד המלווה הם תיקים שיש לספקים קושי לטפל בהם בעצמם, במקרים שאינם מתאימים לטיפול הספקים הזוכים במכרז (כגון כאשר מדובר בטיפול זניח, או חיוב נמוך שהטיפול בו יקנה שכר טרחה נמוך); ובנסיבות כאמור, בהיעדר "תחרות" על הטיפול בתיקים, לא מתקיים ניגוד עניינים מובנה. המשיבה הוסיפה והדגישה בהקשר זה כי המקור לטרוניית המערער הוא מכרז הניהול משנת 2016, ולא המכרז דנן; וכי ממילא ניתן מענה לחשש מניגוד עניינים במסגרת ההוראות בגוף המכרז. אשר לטענות בדבר התחשבות בנתון כמותי במסגרת תנאי האיכות – המשיבה טוענת כי הטעם לתנאי האיכות בדבר כמות עורכי הדין במשרד המציע הוא מקצועי וענייני: מספר גדול באופן יחסי של עורכי דין מאפשר יכולת התמודדות עם עומסים במידת הצורך, וכן גמישות והמשך פעילות תקינה במקרה של היעדרויות או עזיבה של עובדים. אשר לטענות בדבר הפרת דיני האתיקה – המשיבה טוענת כי העובדה שחברת הניהול (שאינה משרד עורכי דין) מוסמכת לשלוח מעת לעת מכתבים לרשות מקומית בנוגע לחיוב מסוים, אין בה כדי להפר את הוראות הדין בדבר ייחוד המקצוע; ולעניין זה סומכת המשיבה את ידיה על האמור בפסקה 31 לפסק הדין קמא. לעניין ההבחנה בין תשלום שכר טרחה להחזר הוצאות, סומכת המשיבה את ידיה על פרשנות בית המשפט קמא, שלפיה הוראות המכרז עולות בקנה אחד עם דיני האתיקה; וזאת בפרט לנוכח סעיף 45.1 למכרז (המצוטט לעיל), שמכפיף במפורש את הוראות המכרז לדיני האתיקה. בקשת ההצטרפות מטעם לשכת עורכי הדין לשכת עורכי הדין הגישה בקשה הצטרפות להליך, כ-"ידיד בית המשפט", ביום 16.5.2023. בבקשת ההצטרפות, טוענת לשכת עורכי הדין כי תנאי המכרז בעניין התמורה שתשולם לזוכה, מנוגדים לחובה, המעוגנת בדיני האתיקה, להבחין בין תשלום שכר טרחה לבין החזר הוצאות. בהקשר זה מפנה הלשכה למספר סעיפים במכרז (סעיפים 32ג, 45, 55, 83 ו-110), ובתוך כך: סעיף 110 למכרז מחייב את הספק, בנסיבות מסוימות, לשאת בהוצאות משפט שייפסקו נגד המשיבה; הוראות המכרז המחייבות את הספק לגלם בהצעת המחיר גם הוצאות עתידיות, ובלתי ניתנות לכימות מראש (למעט מספר מצומצם של הוצאות נקודתיות שבגינן יינתן החזר נפרד כקבוע בסעיף 32ג למכרז); סעיף 83 למכרז המחייב את הספק לשאת בהוצאות שמירת חומר ארכיוני עבור המשיבה, למשך 15 שנים. לעמדת לשכת עורכי הדין, הוראות אלו מפרות את סעיף 43 לכללי האתיקה, האוסר על עורך דין ליתן הלוואה או טובת הנאה אחרת ללקוח על מנת לזכות בעבודה; את סעיף 44 לכללי האתיקה, האוסר על עורך דין ליתן הלוואה לצורך תשלום הוצאות הכרוכות במתן השירות המקצועי ללקוח; ואת סעיף 85 לחוק לשכת עורכי הדין, האוסר על קבלת שכר כולל ללא הבחנה בתמורה בין שכר טרחה והוצאות. יובהר, למען הסר ספק, כי לשכת עורכי הדין לא הביעה עמדה ביחס לטענות כי המכרז מפר גם את הוראות ייחוד המקצוע; אלא טענה רק במישור ההבחנה בין שכר טרחה להוצאות כאמור לעיל. בדיון שנערך בפנינו, ביום 17.5.2023, הוחלט כי נסתפק בעמדת הלשכה שהוגשה בכתב. הדיון בפנינו ביום 17.5.2023 נערך הדיון בפנינו, בו שטחו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. במהלך הדיון הבהרנו למשיבה כי אנו מוצאים קושי ליישב את הוראות המכרז עם הוראות הדין באשר לחובת ההבחנה בין שכר טרחה להוצאות. המשיבה הבהירה בדיון, פעם נוספת, כי המציעים במכרז אינם נדרשים לגלם בהצעת המחיר את הוצאותיהם המשוערות לרכישת שירותים מקצועיים; וככל שיהיה בכך צורך, בכפוף לאישור מראש, יינתן החזר הוצאות מהמשיבה (בנפרד משכר הטרחה). הבהרה זו עולה בקנה אחד עם קביעת בית המשפט המחוזי בעניין ריפאנד, שם נפסק, "ברחל בתך הקטנה", כי: "מתכונת המכרז אינה כוללת שיתוף בהכנסות, אלא יוצרת הפרדה ברורה בין שכר טרחתו של עורך הדין לבין הוצאות שיאושרו, שישולמו לו בנוסף לשכר טרחתו" (שם, בפסקה 28); וכן עם תשובת המשיבה לשאלה 24, במענה לשאלות ההבהרה, כי תשלום עבור שירותים נלווים להם נזקק הספק יהא "לפי מחירון חשכ"ל יועצים לניהול, או בדרך של החזר הוצאות, בכפוף לאישור הממונה מראש ובכתב". לצד ההבהרות הללו, סברנו כי נותר קושי בכל הנוגע לסעיף 110 למכרז, המתיר למשיבה לדרוש מהספק לשאת בהוצאות משפט שהוטלו על המשיבה, מקום בו "מבדיקת המזמין התברר כי הטלתן נבעה מטיפול לא מקצועי מהספק". סעיף זה מעורר קושי בעיקר ביחס לסעיף 44 לכללי האתיקה, האוסר על עורך דין לשאת עבור הלקוח בתשלום הוצאות הכרוכות במתן השירות המקצועי. לנוכח הערותינו בעניין זה בדיון שנערך לפנינו, הודיע ב"כ המשיבה כי ועדת המכרזים מסכימה לגרוע את סעיף 110 מהמכרז. זאת, מבלי לפגוע בהוראות סעיף 47 למכרז, הקובעות את מנגנון תשלום שכר הטרחה והחזר ההוצאות לספק (ע"י מסגרת תקציב שנתית, הכוללת תשלום לכלל השירותים לרבות החזרי הוצאות, תוך אפשרות חריגה ממסגרת זו בכפוף לאישור המשיבה). בהינתן כל האמור לעיל, הסכימה המשיבה להצעתנו בדיון, כי לשם הבהירות ועל מנת שלא יוותר שום ספק לעניין זה, תתווסף למכרז ההוראה הבאה: "סבר הספק שלצורך הטיפול יידרשו הוצאות חיצוניות (כגון תשלום לצד ג', הוצאות נסיעה וכד'), יציג אותן מראש לממונה בטרם יתחיל הטיפול, ככל שההוצאות המבוקשות יאושרו על ידי המזמין, לרבות מקרים בהם ביקש המזמין לקבל מספר הצעות מחיר לשירות המבוקש, יוחזרו לספק תוך זמן סביר לאחר תשלומן. סעיף 110 יושמט והודעה תישלח. אין בגריעת סעיף 110 כדי לפגוע בסעיף 47 לאמור לעיל". בכך ניתן מענה לטענות המערער ולשכת עורכי הדין בכל הנוגע להיעדר הבחנה בין שכר טרחה והחזר הוצאות. לנוכח זאת, הצענו למערער לחזור בו מערעורו, תוך שהדגשנו בפניו את הקושי שנוצר מעיתוי הגשת העתירה לבית המשפט קמא. המערער סרב להצעתנו. מכאן פסק הדין דנן. דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי סבורני שדין הערעור להידחות. זאת, הן משום שלהשקפתי היה מקום לדחות את עתירתו של המערער על הסף מחמת מניעות, והן על יסוד נימוקיו של בית המשפט המחוזי לגופו של עניין, שאותם אציע לאמץ מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א; התקנה חלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). זאת, מששוכנעתי כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין קמא; כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות של פסק הדין; וכי אין במסקנות המשפטיות האמורות טעות שבחוק. אולם, בטרם אדרש בקצרה לטענות הערעור על פסק הדין קמא לגופו, אתייחס לטענות המערער על פגיעה בזכויותיו הדיוניות. במישור זה, טוען המערער כי נפגעה זכותו להליך הוגן, משום שהדיון לגופה של העתירה נערך ארבעה ימים בלבד לאחר הגשת כתב התשובה מטעם המשיבה; וכן כי לא ניתנה לו הזדמנות להגיש סיכומים בכתב. אין בידי לקבל את טענת המערער: ראשית, עיון בפרוטוקול הדיון דלמטה, מיום 30.6.2022, מלמד שניתנה לב"כ המערער הזדמנות לשטוח את טיעוניו בהרחבה. שנית, סבור אני שבעתירות המוגשות בענייני מכרזים, על ההשלכות של מתן צווי ביניים במסגרתן ודיון נפרד בעתירה עצמה, על בעל דין הפונה לבית המשפט הן בעתירה והן בבקשה לצו ביניים, לצפות לקיום הדיון בעתירה לגופה במועד סמוך לאחר הגשת התשובה לעתירתו. שלישית, גם אם תתקבל טענת המערער כי קיים קושי, מבחינת זכות הטיעון, בעריכת הדיון בעתירה כה סמוך למועד הגשת כתב התשובה, הרי שקושי זה ניתן ל-"ריפוי" במסגרת הדיון בערעור. כידוע, סמכויותיה של ערכאת הערעור רחבות הן, וכוללות את כל הסמכויות של הערכאה הדיונית (ראו: תקנה 146 לתקנות סד"א). בהתאם לכך, לא כל פגם דיוני שנפל בהליך דלמטה, גם במישור זכות הטיעון, יצדיק את ביטול פסק הדין; ולעתים ניתן יהיה לתקן את הפגם הדיוני בגדרי ההליך הערעורי (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 197 (מהדורה שלישית, 2012); ע"א 6681/21 קילקר נ' נועם, פסקה 46 והאסמכתאות שם (12.7.2023)). הדברים יפים גם באשר לטענת המערער כי לא ניתנה החלטה בבקשתו לצירוף המציעים האחרים במכרז כמשיבים לעתירה (בקשה מיום 6.10.2022). כאמור לעיל, לעמדת המשיבה שאלת צירופם של המשיבים התייתרה משעה שהעתירה נדחתה לגופה שלא על בסיס אי-צירופם של צדדים חיוניים. מבלי להכריע בכך, וגם אם תתקבל עמדת המערער כי אי-מתן החלטה בבקשתו לצירוף משיבים מהווה פגם דיוני מסוים (ואיני קובע כך), אין בכך כדי להביא לתוצאה של ביטול פסק הדין כפי שחפץ המערער. כך או אחרת, מקום בו המשיבה עדכנה את המציעים האחרים בדבר הגשת העתירה והם בחרו שלא לבקש להצטרף להליך (כפי שעולה מתגובת המשיבה לבקשה, מיום 25.10.2022), דומה כי לא היה בצירופם כדי לשנות מהותית את תוצאת פסק הדין. ומכאן לטענות הערעור לגופו של עניין. כאמור לעיל, סבורני כי דין הערעור להידחות על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות סד"א. אף על פי כן, מצאתי לעמוד בקצרה על הטעמים לדחיית טיעוני הערעור לגופו של עניין. לאחר מכן, אבהיר את עמדתי שדינה של עתירת המערער היה להידחות על הסף, מחמת מניעות. ניגוד עניינים – לאחר שבית המשפט קמא קבע כי המשרד המלווה לא יהיה מעורב בהליך בחירת הזוכים במכרז (על בסיס הסכמת המשיבה), נותרו בפי המערער שני היבטים עיקריים לטענתו בדבר ניגוד עניינים. בהיבט הראשון, נטען כי הוראות המכרז באשר להעברת תיקים לטיפולם של המשרד המלווה וחברת הניהול, אשר מחזיקים גם בתפקיד פיקוחי וניהולי מכוח מכרז הניהול, יוצרות ניגוד עניינים מובנה. טענה זו דינה דחייה, מהטעמים שפורטו בפסק הדין קמא. המכרז מושא העתירה אינו יוצר שינוי של מצב הדברים הקיים על פי מכרז הניהול משנת 2016. ההוראות אותן ביקש המערער לתקוף בעתירתו, הן לא יותר מאשר הוראות משלימות להוראות שנקבעו לעניין זה במכרז הניהול (ובפרט סעיף 6.5). משכך, אין מקום לתקוף בעקיפין את הוראות מכרז הניהול לעניין זה, כשש שנים לאחר פרסומן, בגדרי העתירה מושא הערעור דנן. גם לגופו של עניין דומה כי אין ממש בטענה לניגוד עניינים מובנה. בנסיבות דנן המשיבה הבהירה במסגרת תשובתה לעתירה, וגם בהליך לפנינו, כי ההוראות במכרז הניהול המאפשרות העברת תיקים לטיפול המשרד המלווה ו/או חברת הניהול, מיועדות לאותם מקרים שאינם מתאימים לטיפול הספקים. וכך נטען בתשובה לערעור: "ההוראות בנוגע להעברת הטיפול בתיקים שבמכרז הניהול מיועדות למקרים שאינם מתאימים להעברה לעוה"ד מכוח מכרז הספקים, כגון טיפול זניח שדורש למשל שליחת מכתב בלבד, או למקרים בהם החיוב שהוטל (ומתוך כך שכר הטרחה הצפוי) נמוך ביותר. במקרים כאלו לא משתלם למשרדים במכרז הספקים לטפל בו, לעומת משרד עוה"ד המלווה שמקבל שכר לפי שעות עבודה. כמו כן, על אף שהמכרז העיקרי מחייב את הספקים לטפל בכל תיק שמועבר אליהם, במקרים בהם לא היה ספק שמסוגל לטפל (עקב עומס, ניגוד עניינים, סירוב וכד'), בלית ברירה התיק מועבר לטיפול המשרד המלווה, כדי למנוע מהחיובים להפוך לחלוטים תוך פגיעה ביכולתה של המדינה למצות את זכויותיה לגביהם" (פסקה 45 לתשובת המשיבה לערעור). מהאמור עולה כי העברת התיקים למשרד המלווה ו/או לחברת הניהול יהא במקרים שבהם אין לספק אינטרס או יכולת לטפל בתיקים בעצמו; ולפיכך לא מתעוררת כל "תחרות" על הטיפול בתיקים בין הספקים לבין המשרד המלווה וחברת הניהול. קשה להלום טענה כי בכך מתקיים ניגוד עניינים מובנה. בהיבט השני של טענת ניגוד העניינים, טוען המערער כי מעורבות המשרד המלווה וחברת הניהול בעיצוב תנאי המכרז מקים חשש לניגוד עניינים. טענה זו דינה דחייה ולו משום שבית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי מעורבות המשרד המלווה וחברת הניהול בעיצוב תנאי המכרז הייתה מינימלית: "ועדת המכרזים היא שהחליטה על השינויים המהותיים במכרז, ובכלל זה שינוי מתכונת המכרז, ורק לאחר שהיתה טיוטה מתקדמת, זו הועברה למשרד המלווה אשר נתן מספר הערות מינוריות" (פסקה 18 לפסק הדין קמא). אשר לטענות כי הוראות המכרז, בשלב ניקוד ההצעות, נותנות יתרון לשני משרדים המקיימים קשרים עסקיים עם המשרד המלווה – אלו נמצאו חסרות בסיס עובדתי. לעניין זה אין לי אלא להפנות לקביעת בית המשפט קמא, אשר הבהיר כי על פי הקריטריונים לניקוד המציעים במכרז, דווקא למשרדים אליהם מתייחס המערער אין כל יתרון יחסי (פסקה 18 לפסק הדין). כמו כן, יש לזכור כי בגוף המכרז נכללו הוראות בדבר ניגוד עניינים; ובין היתר מוטלת חובה על המציע לכלול בהצעתו התייחסות לפעילויות שעלולות ליצור ניגוד עניינים, ולפרט על אודות קשרים משפטיים או עסקיים עם המזמין, חברת הניהול, והמשרד המלווה (סעיפים 101-98 למכרז). ככל שאכן קיים חשש לניגוד עניינים, הוראות אלו נותנות על כך מענה. לעניין זה, אין להורות, כפי שביקש המערער, כי ההוראות הנ"ל יכללו כתנאי סף במכרז. כפי שקבע בית המשפט קמא, קביעת תנאי סף במכרז מצויה בליבת שיקול דעתו של עורך המכרז, ומידת ההתערבות של בית המשפט בכך תהא מועטה (ראו והשוו: עע"ם 7736/10 הרקולס את סנפיר בע"מ נ' טייפון קבלנים בע"מ, פסקה 18 (6.9.2011)). המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות מסוג זה. אמות מידה כמותיות – טענה אחרת של המערער, כאמור, עניינה בסבירותן ומשקלן של אמות המידה הכמותיות לניקוד איכות המציע. במישור זה נטען, בין היתר, כי ניתן יתרון מובהר למשרדים "גדולים" על פני מציעים אחרים. גם טענה זו, כפי שקבע בית המשפט קמא, נעדרת בסיס. ראשית, אין מקום לקבל את הטענה שאמות המידה הכמותיות אינן רלוונטיות להערכת המציעים במכרז. כפי שהבהירה המשיבה, אמת המידה בדבר גודל המציע מלמדת, במידת מה, על יכולתו לעמוד בטיפול בתיקים שיועברו אליו; ואמת המידה בדבר כמות ההליכים מלמדת על ניסיונו של המציע בתחום הרלוונטי. שנית, מתוך כלל הניקוד עבור מדדי האיכות, אמות המידה הכמותיות מהוות חלק קטן יחסית (15 נקודות מתוך 65). בפרט, לעניין גודל המציע, אמת המידה הכמותית יכולה להקנות למציע, לכל היותר, יתרון של 4 נקודות בלבד (נקודה עבור כל עורך דין נוסף מעבר לשלושה שנדרשים כתנאי סף, עד לניקוד מקסימלי של 4 נקודות). אם כן, אין כל יסוד לטענה כי המשקל שניתן לאמות המידה הכמותיות בלתי סביר, או כי הן מקנות יתרון בלתי הוגן למציעים "גדולים" (במידה רבה ההפך הוא הנכון – הוראות המכרז אינן מקנות כל יתרון למשרד אשר בו יותר מ-7 עורכי דין). גם בהקשר זה לא למותר לציין את ההלכה שלפיה ההתערבות השיפוטית בתוכן המכרז תהא במקרים חריגים בלבד, ורק מקום בו יש סטייה מהותית מעקרונות יסוד של דיני המכרזים (ראו: עע"ם 6466/19 משרד הביטחון נ' עמותת חברות הסיעוד, פסקה 14 והאסמכתאות שם (11.10.2020) (להלן: עניין חברות הסיעוד); עע"ם 5655/20 כפר ילדים ונוער "אהבה" – עמותה לקידום ילדים, נוער וצעירים בסיכון נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (9.2.2021)). אין זה המקרה דנן. ייחוד מקצוע עריכת הדין – ומכאן לטענתו העקרונית האחרונה של המערער, לעניין הסתירה הנטענת בין הוראות המכרז לבין דיני האתיקה. בבית המשפט קמא טענה זו התבססה הן על הוראות הדין בדבר ייחוד המקצוע, והן בדבר חובת ההבחנה בין תשלום שכר טרחה והחזר הוצאות. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הטענות. כאמור לעיל, בדיון שבפנינו הסכימה המשיבה לביטול סעיף 110 ולהוספת סעיף מבהיר למכרז באשר לתשלום החזר הוצאות. בכך באה על פתרונה הטענה במישור זה. משכך, נותרה על כנה הטענה כי הוראות המכרז, המאפשרות העברת תיקים לטיפול חברת הניהול, שאינה משרד עורכי-דין, מפרה את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין המורה על ייחוד המקצוע. דין טענה זו דחייה. המכרז אינו מסמיך את חברת הניהול, בשום שלב, לבצע פעולות ייחודיות למקצוע עריכת הדין; וכך גם קבע בית המשפט קמא (פסקה 31 לפסק הדין). מסקנה זו עולה גם בקנה אחד עם חזקת התקינות המנהלית ויישומה בדיני המכרזים (ראו, מיני רבים: עניין חברות הסיעוד, פסקה 14). כפי שהבהירה המשיבה, לעתים הטיפול הנדרש בתיקים הוא זניח ואינו משפטי, כגון שליחת מכתבים לרשויות המקומיות; ולשם כך אין כל מניעה שהטיפול יועבר לחברת הניהול. חזקה על המשיבה כי התיקים שיועברו לחברת הניהול לא יצריכו נקיטת פעולות הייחודיות למקצוע עריכת הדין. ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי – המערער הפנה את ערעור על פסק הדין קמא גם נגד סכום ההוצאות שנפסק לחובתו בסך של 40,000 ש"ח. בהינתן התוצאה בדבר דחיית הערעור, ולנוכח הכלל שלפיו רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים: ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 23 והאסמכתאות שם (2.1.2011)) – אני מוצא לדחות טענה זו. על יסוד כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות הן את טענות המערער לפגיעה בזכויותיו הדיונית; והן את טענותיו נגד המכרז, לגופו של עניין (למעט הטענה שבאה על פתרונה בדיון לפנינו, בהסכמת המשיבה). באשר לשאלת דחיית העתירה על הסף, בשל מועד הגשתה, לכך אפנה מיד. מניעות – השאלה העומדת לדיון רשות פרסמה מכרז. קודם למועד האחרון להגשת ההצעות, ראובן, שמתכוון להשתתף במכרז, מעלה טענות בפני ועדת המכרזים על פגמים שנפלו, לטענתו, במכרז. ועדת המכרזים דוחה את טענותיו של ראובן. ראובן מגיש הצעה במסגרת המכרז, ללא מחאה. לאחר חלוף המועד האחרון להגשת הצעות, אולם בטרם פורסמה זהותו של הזוכה במכרז, מגיש ראובן עתירה נגד תנאי המכרז, המבוססת על אותן הטענות שהעלה קודם לכן ונדחו. האם דין עתירתו של ראובן להידחות מחמת מניעות או שיהוי? זו השאלה העומדת לפנינו. ניתן לבחון את השאלה הנ"ל בשני מכשירים משפטיים, שיש ביניהם דמיון לא מבוטל, בייחוד בהקשר הסוגיה הספציפית בדיני המכרזים שבה עסקינן: הראשון – דיני השיהוי. לעניין זה רלוונטית הפסיקה לפיה במכרזים, גם תקופת זמן קצרה על פניה, יכולה להוות שיהוי המצדיק את דחייתה של העתירה (ראו, למשל: בר"ם 995/02 ג'לג'ולי תכנון וביצוע ג.ל. 1996 בע"מ נ' עירית אל טירה (19.2.2002); בר"ם 5677/02 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' מדינת ישראל (5.7.2002)). עוד נקבע כי גם כאשר מתקיימות נסיבות של שיהוי, יכול והעתירה לא תדחה מקום שבו היא מצביעה על פגיעה בשלטון החוק (עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקאות 99-96 (7.12.2006)). השני – דיני המניעות. לעניין זה, ההלכה בדיני מכרזים (שעל גבולותיה נבקש לעמוד להלן), היא כי: "הימנעות ממתן התרעה על פגם במכרז עד לאחר שפורסמו תוצאותיו, מקימה מניעות מלתקוף את המכרז על סמך פגם זה, אלא אם כן מדובר בפגם חמור היורד לשורש חוקיות המכרז" (עניין אנגלסמן, פסקה 16). בהקשר דיני המכרזים והאופן שבו עוצבו ההלכות בעניין זה, נראה כי ההבדל בין שתי הדוקטרינות הנ"ל, מבחינה מעשית, אינו רב, ופעמים רבות השימוש בכל אחת מהן יביא לתוצאה זהה. בנסיבות העניין דנן, סבורני כי הדוקטרינה המתאימה לניתוח היא דוקטרינת המניעות, וכך אעשה (זאת, הגם שבית המשפט קמא, בענייננו, בחן את העתירה במשקפיים של שיהוי ומניעות, בלא להבחין ביניהם). פסק הדין המוזכר תדיר בהקשר הסוגיה דנן ניתן בבג"ץ 126/82 "טיולי הגליל" בע"מ נ' ממשלת ישראל – משרד התחבורה, פ"ד לו(4) 44 (1982) (להלן: הלכת טיולי הגליל). במיוחד זכה לעדנה הקטע הבא מפסק הדין: "כלל הוא, שאין אדם יכול מצד אחד להשתתף במכרז ומצד שני להעלות טענות נגדו, משנתברר שלא זכה בו" (ההפניות הושמטו, ההדגשה הוספה – י' כ'; שם, בעמ' 468-467). אם נחזור לנסיבות שביסוד השאלה שהוצבה לעיל (בפסקה ‎48), ניתן להסיק מהציטוט הנ"ל כי המועד שבו ידועה למשתתף זהות הזוכה, הוא המועד הקריטי להתגבשות המניעות מהגשת העתירה. מכאן, לכאורה, שבנסיבות שהוצגו בשאלה – משתתף במכרז, שעותר כנגד תנאי שנקבע בו, לאחר המועד האחרון להגשת הצעות אולם לפני שפורסם זהותו של הזוכה במכרז – אין מקום לדחות את עתירתו על הסף מטעמי מניעות. אלא שמיד לאחר המשפט שצוטט לעיל, נכתבו בפסק הדין בעניין טיולי הגליל, הדברים הבאים: "הנימוק להלכה זו הוא, כי אדם, אשר שתק בזמן שהגיש הצעתו למכרז, מוותר על האפשרות להטיל דופי לאחר מעשה במכרז ובתנאיו. מפרסם המכרז והמשתתפים בו זכאים לבטוח, שכל אחד מהמשתתפים קיבל על עצמו את תנאיו, ושבהליכים תקינים ומקובלים יוכל המזמין לקבל את ההצעה הטובה והנוחה לו ביותר, וכן כי מציע הצעה זאת הוא שיזכה במכרז. כל הגשת הצעה על הכרוך בה דורשת מאמץ והשקעה ניכרים" (ההדגשה הוספה –י' כ'; שם). מציטוט זה מתבקשת מסקנה הפוכה – שהמועד הקריטי להתגבשותה של המניעות הוא דווקא מועד הגשת ההצעה במסגרת המכרז – ומכאן שבנסיבות שהוצגו בפסקה 48 לעיל, דין עתירתו של "ראובן" להידחות, על הסף, מטעמי מניעות. ואז, מיד בהמשך לקטע שצוטט לעיל, נאמרים בפסק הדין גם הדברים הבאים: "על-כן לא יהא זה הוגן, אם משתתף במכרז, הרואה בו פגם מתחילתו, ישתוק, אך יתריע על כך, לאחר שהתברר לו שלא זכה. יש בכך חוסר הגינות הן כלפי המזמין והן כלפי המשתתפים האחרים. יתר-על-כן, אם המכרז יבוטל כתוצאה מגילוי פגם כזה, ויוצא מכרז חדש, יפגע הליך כזה באחד היסודות החשובים ביותר של דיני המכרזים, והוא יסוד סודיות ההצעות. המכרז השני מטבע ברייתו אינו יכול להתנהל בסודיות הרצויה, שכן גלויות וידועות לכל מציע ההצעות הקודמות של המשתתפים במכרז הראשון. קיימת איפוא סכנה שמשתתפים הרואים פגם במכרז, לא יגלו התנגדותם לו מלכתחילה, בכוונה תחילה שהצעותיהם של המשתתפים האחרים יתגלו. וכך, אם הם יזכו – ימשיכו להחריש, אך אם לא יזכו – יעלו את טענת הפגם במכרז, כדי שבכך יוכלו להביא לפסילת המכרז ואז יוכלו להשתתף במכרז השני, כאשר הצעות מתחריהם גלויות לפניהם. הלכך, גם לשם שמירת טוהר המכרז אין לשעות לטענת משתתף במכרז, אשר כבש את טענותיו, עד לאחר שנודע לו, כי הוא לא זכה בו" (ההפניות הושמטו, ההדגשות הוספו – י' כ'; שם). ומהקטע דלעיל חוזרים אנו למסקנה ההפוכה, לפיה המועד הקריטי הוא דווקא המועד בו נודע למציע שלא זכה במכרז. אין להתפלא על חוסר הבהירות עליה עמדנו לעיל: בעניין טיולי הגליל העובדות היו שהעותרת הגישה את עתירתה לאחר שנודע לה שלא זכתה במכרז. לכן, ההבחנה בין מועד הגשת ההצעות לבין מועד פרסום זהותו של הזוכה במכרז, לעניין המועד הקריטי ליצירת המניעות – היא ההבחנה שבלב השאלה שאנו תרים אחר פתרונה – לא הייתה רלוונטית. חשוב לציין כי המניעות הנזכרת בהלכת טיולי הגליל אינה מוחלטת. כפי שנקבע גם בציטוט שהובא לעיל מפסק הדין בעניין אנגלסמן, מקום בו נטען בעתירה כי המכרז נגוע באי-חוקיות, הרי שככלל, טענת המניעות תיסוג בפני האינטרס הציבורי שבשמירה על התנהלות ציבורית תקינה וראויה, המקודמת על-ידי בירור טענות העתירה לגופן (וראו, בנוסף לעניין אנגלסמן, גם את בג"ץ 5377/90 לוי נ' עיריית אשדוד (16.1.1991) (להלן: עניין לוי); עע"ם 5498/09 ניו-אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי ים המלח, פסקאות 9-8 (11.10.2011); עע"ם 2398/12 ע.מ.ת ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ נ' החברה הכלכלית שהם בע"מ, פסקה 14 (22.4.2012) (להלן: עניין ע.מ.ת); ולעמדה אחרת, שלפיה מניעות עשויה לעתים לגבור גם על אי-חוקיות: רע"א 5979/12 אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' מטמנות אפעה בע"מ, פסקה 12 (21.8.2012) (להלן: עניין אוליצקי); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי כרך ג 192 (2013) (להלן: ברק-ארז, משפט מינהלי כלכלי)). מאז שניתנה הלכת טיולי הגליל חלפו כ-40 שנה. מספר רב של פסקי דין ניתנו בסוגיה של מניעות בהקשר הגשת עתירה בדיני מכרזים. עם זאת וכפי שנראה להלן, ספק אם ניתן למצוא בפסקי הדין שניתנו תשובה ברורה לשאלה שהוצבה. חלק נכבד מפסקי הדין מצטטים, או מביאים בדרך של "פרפרזה", את תחילת הדברים שנקבעו בעניין טיולי הגליל – "כלל הוא, שאין אדם יכול מצד אחד להשתתף במכרז ומצד שני להעלות טענות נגדו, משנתברר שלא זכה בו" (ראו, למשל: עניין לוי; ע"א 4683/97 ידע מחשבים ותוכנה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 643, 646 (1997); עע"ם 7357/03 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים תכנון תאום וניהול פרוייקטים בע"מ, פ"ד נט(2) 145, 166 (2004); עע"ם 8610/03 אמנון מסילות מעלות את מרכז שוש סלע נ' המועצה המקומית מג'אר, פ"ד נח(6) 755, 763 (2004); עע"ם 1873/12 אסום חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פסקה 6 לפסק הדין של השופט נ' הנדל (6.8.2012); עע"ם 1981/02 קיסר – הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (24.3.2002); בר"ם 2190/20 G&B Packing Co. נ' Serra International, Inc., פסקה 31 (25.10.2020); עע"ם 4529/15 אורט ישראל נ' המועצה המקומית דלית אל כרמל, פסקה 10 (24.8.2015)). ברם, המשותף לפסקי הדין הנ"ל הינו שבדומה להלכת טיולי הגליל עצמה, לא נדרשה בהם, לעניין גיבוש מניעות מלהגיש עתירה כנגד תנאי המכרז, ההבחנה בין מועד הגשת ההצעות לבין מועד פרסום זהות המציע הזוכה. על כן לא ניתן לראות בכל האסמכתאות דלעיל כמספקות תשובה לשאלה שהוצגה לעיל. קיימת גם פסיקה שהפנתה להלכת טיולי הגליל כקובעת דווקא את מועד הגשת ההצעות כמועד הרלוונטי ליצירת המניעות מלתקוף את תנאי המכרז (ראו: בר"ם 6745/10 מטיילי תור בע"מ נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, פסקה 8 (21.9.2010) (להלן: עניין מטיילי תור); עניין ע.מ.ת, פסקה 14). פסקי דין אחרים, שבו על ה"כפילות" שהופיעה בהלכת טיולי הגליל, במובן זה שמחד גיסא נזכר בהם הכלל כי משתתף אינו יכול לעתור נגד המכרז לאחר שנודע לו כי הפסיד, ומאידך גיסא נכללו בהם גם האמירות המתייחסות דווקא למועד הגשת ההצעות כמועד הרלוונטי לגיבוש המניעות. כך, למשל, בהחלטה בבר"ם 6571/05 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' עיריית תל-אביב (25.7.2005), נקבע כי: "בית משפט זה כבר פסק פעמים רבות כי מציע, הסבור כי נפל פגם במכרז אך אינו טוען נגדו אלא לאחר שנודע לא כי לא זכה, יהיה מנוע מלהישמע בטענה זו"; ובאותה הנשימה אוזכר הכלל שלפיו: "המבקש לתקוף מכרז בשל פגם בתנאיו נדרש לעשות כן בהקדם האפשרי ובטרם יגיש הצעתו" (ההדגשות הוספו – י' כ'; וראו, בנוסף: בג"ץ 430/89 מאור שילוט ופרסום חוצות מואר בע"מ נ' עיריית כפר-סבא, פ"ד מג(3) 269, 270 (13.8.1989); עע"ם 2914/09 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין של השופט י' עמית (24.11.2009)). הסיבה לאזכור, באותה הנשימה, של אמירות משפטיות שקיים ביניהן הבדל, נובע מאותו הטעם עליו עמדתי לעיל בהתייחסותי לפסק הדין בעניין טיולי הגליל – נסיבות העניין שנדונו באותם פסק דין לא הצריכו את ההבחנה, לעניין מניעות, בין הגשת העתירה לאחר הגשת ההצעות ולפני פרסום תוצאות המכרז לבין הגשת העתירה לאחר פרסום תוצאות המכרז. יוער, כי אין חולק שמקום בו העתירה הוגשה טרם חלוף המועד האחרון להגשת הצעות במכרז – לא קמה מניעות מהגשת העתירה, גם אם העותר הגיש זה מכבר את הצעתו (וראו לעניין זה: עע"ם 6629/21 אטלנטיס מרכזי הכשרה לחקלאות בע"מ נ' משרד החוץ – אגף מש"ב, פסקה 7 (14.3.2022) (להלן: עניין אטלנטיס)). פסקי דין של בית משפט זה, שעסקו בנסיבות בהן הוגשה העתירה לאחר הגשת ההצעות אולם קודם לפרסום זהותו של הזוכה במכרז, הינם, עד כמה שידיעתי משגת, מועטים: בעניין עע"ם 4622/09 שידורי רדיו ירושלים (2007) בע"מ נ' הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (23.8.2009), המערערת הגישה עתירה נגד המכרז בשלב הביניים שבין סגירת תיבת ההצעות לבין ההכרזה על הזוכה. המערערת משכה את עתירתה זו, ולאחר שהתקבלה ההחלטה על הזוכה במכרז – הגישה עתירתה בשנית. בית המשפט זה דחה את טענותיה של העותרת לגופן אולם הוסיף, לעניין טענת המניעות, את הדברים הבאים: "כידוע, משתתף במכרז אינו רשאי להמתין להכרזה על הזוכה במכרז ואז להעלות טענות הנוגעות לתקינות הליכי המכרז, כאשר העובדות העומדות בבסיסן היו ידועות לו בזמן אמת [וכאן מפנה בית המשפט להלכת טיולי הגליל – י' כ']. ואולם, יש לזכור כי בענייננו פנתה המערערת לערכאות שיפוטיות טרם הושלמו הליכי המכרז. עתירה זו אמנם נמחקה, אך כל טענות המערערת נשמרו לה. מכל מקום, בחינת טענותיה של המערערת לגופן, מגלה כי בנסיבות העניין לא קיימת עילה לפסילת הליכי המכרז" (שם, פסקה 6). ניתן למצוא באמירה דלעיל תמיכה מסוימת בתוצאה לפיה אין מקום לדחייה על הסף של עתירתו של "ראובן" (פסקה 48 לעיל) מטעמי מניעות. זאת משום שלא נמצא מקום לדחות את עתירת המערערת בעניין שידורי ירושלים מחמת מניעות, הגם שהגישה את הצעתה למכרז לאחר שמשכה את עתירתה שהוגשה קודם למועד האחרון להגשת הצעות, וניתן היה לראות בכך כהסכמה של המערערת לתנאי המכרז. יחד עם זאת, ברי כי לא ניתן למצוא באמירה דלעיל משום קביעת הלכה בעניין זה (הן משום שנעדרת בה קביעה פוזיטיבית כלשהי, הן משום שמדובר באמרת אגב מפורשת ומובהקת, והן משום העדר הנמקה). תימוכין מסוימים, לאותה מסקנה, ניתן למצוא גם בפסק הדין בעע"ם 6217/02 שלומית – עמותה להפעלת מתנדבים בשירות הלאומי נ' משרד החינוך, התרבות והספורט (31.7.2002). במקרה זה התקבל ערעור, בהסכמת הצדדים, על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע כי משתתפת במכרז שלא נתקבלה הסתייגותה מנועה מהגשת עתירה, משהגישה את הצעתה למכרז ולא עתרה נגד תנאיו בטרם חלוף המועד האחרון להגשת הצעות (עת"ם 1241/02 שלומית – עמותה להפעלת מתנדבים בשירות הלאומי נ' משרד החינוך התרבות והספורט (17.6.2002)). בית משפט זה החזיר את הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים לדיון בעתירה לגופו של עניין, "מבלי שהעובדה שהמערערת לא תקפה את דרישת הסף תעמוד לה לרועץ כעילה לדחיית העתירה על הסף". נזכיר כי מדובר כאמור בפסק דין שניתן בהסכמה ובלא כל הנמקה. מאידך, ניתן למצוא לכאורה תימוכין לעמדה הפוכה וזאת בעניין עע"ם 3212/12 ירמיהו לבנדיגר – אתגר חקירות פרטיות ובטחון נ' מדינת ישראל (24.9.2012) (להלן: עניין לבנדיגר). במקרה זה קיבל המערער את המלצת בית המשפט למשוך את ערעורו, המלצה שניתנה, כקבוע בפסק הדין: "בעיקר הואיל ו[המערער] השתתף במכרז הגם שהעלה השגות בפני עורכיו, תחת לנקוט צעדים מתאימים". ברם, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נושא הערעור בעניין לבנדיגר, מלמד שהעתירה באותו מקרה הוגשה לאחר פרסום זהותו של הזוכה במכרז, כך שגם הקביעה שצוטטה לעיל אין בה כדי להשיב בבירור על הקושיה שהצבנו. נזכיר גם שוב את פסק הדין בעניין אנגלסמן, ונציין כי פסק הדין נסב על קודמו של המכרז דנן, שהתפרסם בשנת 2010. במקרה זה העלתה העותרת את טענותיה, בפני ועדת המכרזים, לאחר הגשת ההצעות וקודם להכרזה על הזוכה במכרז, אולם פנתה לבית המשפט רק לאחר ההכרזה על הזוכה במכרז. בית משפט זה עמד על עקרונות השיהוי והמניעות, והוסיף וקבע את הדברים הבאים: "העתירות אף נגועות במניעות. אנגלסמן אמנם פנה לוועדת המכרזים וליועץ המשפטי לממשלה לפני פרסום החלטת ועדת המכרזים בדבר הזוכים, ולכן הלכת טיולי הגליל אינה כלשונה. אולם סמיכות הזמנים בין מועד העלאת הטענה למועד פרסום החלטת ועדת המכרזים, בצירוף חוסר ההסבר לעיתוי העלאתה, מצדיקים להחיל הלכה זו גם בעניינו של אנגלסמן." האמירה כי "הלכת טיולי הגליל אינה כלשונה" וההנמקה הנוספת לה נדרש בית המשפט כדי לקבוע שקיימת מניעות, יכולות לרמוז על תמיכה מסוימת בקביעה לפיה עתירתו של "ראובן", בשאלה שהצבנו, אינה צריכה להידחות על הסף מטעמי מניעות. אולם גם בפסק דין זה אין כל קביעה בעניין דנן וכן, כפי שראינו לעיל, ל-"לשונה" של הלכת טיולי הגליל, יש, בהקשר דנן, יותר מפן אחד. מסענו בפסיקתו של בית משפט זה, לא הביא אפוא, כך אני סבור, לאיתור תשובה לשאלה העקרונית שהצבנו. ואכן, בפסק הדין בעע"ם 9289/20 לייט טי.אל.וי.אן.טי.איי. בע"מ נ' נת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ (20.5.2021), עמד השופט ע' גרוסקופף על היעדר הבהירות בפסיקה באשר למועד התגבשות המניעות: "ככל שהדברים נוגעים לתוקף סמכות הוועדה, הרי שיתכן כי ניתן היה לדחות טענות במישור זה כבר מהטעם שהמערערת לא תקפה את הוראת סעיף 3.13 למסמכי המכרז קודם למועד הגשת ההצעות במכרז. ואולם קיימת גם פסיקה ממנה עולה כי המועד הקובע לעניין זה הוא מועד פרסום תוצאות המכרז, ולא מועד הגשת ההצעות" (ההפניות הושמטו – י' כ'; שם, פסקה 17). המערער הפנה לספרו של המלומד ע' דקל, מכרזים (כרך שני), עמודים 274-275, כתומך בטיעוניו בסוגיה דנן. ואכן, הדעה המובעת שם הינה שאם הביא המשתתף במכרז את הסתייגויותיו בפני עורך המכרז לפני המועד האחרון להגשת ההצעות, הרי אם הסתייגויותיו נדחו והוא הגיש לאחר מכן הצעה, המתין עד שהתברר שהצעתו לא זכתה והגיש עתירה רק לאחר מכן, אין מקום לדחות את עתירתו מטעמי מניעות. המחבר המלומד מודע לטעמים שבאינטרס הציבורי העומדים כנגד דעתו, אולם להשקפתו יש להעדיף על פניהם טעמים שתקצירם כדלקמן: קשה לצפות ממציע לפנות לערכאות קודם שהוכרע המכרז וזאת בשל החשש שהדבר יפגע בסיכויי הצלחתו; לעימות משפטי יש עלויות וקשה לדרוש ממציע להשקיען בלי שיידע שאם תצלח דרכו המשפטית הוא יזכה במכרז; בשל כל אלו אין לראות במציע, בנסיבות כמתואר לעיל, כמי שוויתר על טענותיו בכך שלא פנה לבית המשפט; אין הצדקה במצב בו המציע מתריע והוועדה אינה שועה לו, לחסום את דרכו של המציע לבית המשפט. יצוין כי העמדה דלעיל הינה אף מרחיקת לכת מהנחוץ לענייננו, שהרי היא מתייחסת אף למי שהגיש את עתירתו לאחר שהתפרסמו תוצאות המכרז (ובלבד שהביא את טענותיו, קודם להגשת ההצעה, בפני עורך המכרז). איני שותף לדעה האמורה וזאת הן משום שהינה מנוגדת, לדעתי, לפסיקה (וראו הציטוט שהובא לעיל מעניין לבנדיגר וכן ראו את עניין מטיילי תור), והן משום שהינה מעדיפה באופן מוחלט את האינטרסים של מציע השוקל אם לפנות לבית המשפט במועד כזה או אחר, על פני אינטרס ההסתמכות של הגורמים האחרים המעורבים במכרז והאינטרס של הציבור כולו. לכך אין לדעתי מקום. יתר על כן, לעניין האינטרסים של המציע השוקל האם להגיש עתירה במועד, מבקש המחבר המלומד להכיר ולתת משקל (ואף משקל מכריע) לשיקולים שספק רב בעיני אם מטעמים שבמדיניות משפטית ראויה יש מקום להכיר בהם כלל (החל מהחשש הנטען של המציע להעלות את חמתה של ועדת המכרזים שמא תפרע ממנו בעת שתקבע את זהותו של הזוכה, וכלה בנכונות של המציע להשקיע את הממון הנדרש לצורך מימון הליכים משפטיים רק אם מובטחת הזכייה במכרז בעקבות הצלחתם). עמדה אחרת מובעת על-ידי המלומד ש' הרציג, בספרו דיני מכרזים – סעדים בדיני מכרזים (2014). במקור זה נאמר כי: "מרבית הפסיקה מתייחסת למניעות מתקיפת תנאי מכרז לאחר שהעותר הפסיד בו, אולם מהטעם למניעות – הסכמה הנלמדת מהשתתפות במכרז – נובע כי המניעות חלה מעת שהעותר הגיש הצעתו למכרז, וחלק מהפסיקה עומד על כך" (שם, עמ' 176). באשר לעניינו של המציע שהתריע עוד קודם להגשת ההצעות במכרז אולם משנדחה הגיש הצעה ופנה לבית המשפט רק לאחר מכן, מובעת הדעה לפיה במקרים אלו ההיבט הסובייקטיבי, שבמרכזו התנהגותו של העותר, אינו מצדיק דחיה על הסף בשל מניעות ולכן יש לשקול, בכל מקרה, את ההיבט האובייקטיבי, שמתמקד במידת ההסתמכות, בכוח ובפועל, של עורך המכרז, של המציעים, ושל המציעים הפוטנציאליים (ראו: שם, עמ' 184). כמובהר בהמשך, עמדתי היא שבנסיבות כאמור קיים גם קושי בהקשר הסובייקטיבי. משלא עלה בידי לאתר הלכה פסוקה המשיבה על השאלה שהצבנו, אבקש למצוא את התשובה בנימוקים שביסוד החלת המניעות בהקשר דנן. זאת, כפי שבאו לידי ביטוי כבר בהנמקה להלכת טיולי הגליל, וכן בפסיקה שלאחריה. בהקשר זה אאמץ, לשם הנוחות, את החלוקה בין ההיבט הסובייקטיבי הנוגע למשתתף במכרז שהגיש את העתירה (במועד שהגיש), לבין ההיבט האובייקטיבי המתמקד באינטרסים הלגיטימיים של כלל המשתתפים במכרז והציבור כולו. בהיבט הסובייקטיבי – ההתמקדות, לדעתי, הינה בתום ליבו של העותר, במצג שהציג באופן בו פעל ובחשש לאפשרויות של רכישת יתרון בלתי הוגן ומניפולציות. בהיבט האובייקטיבי – ההתמקדות הינה באינטרסים של עורך המכרז, המשתתפים האחרים בו והמשתתפים הפוטנציאליים בו, והסתמכותם הלגיטימית על כך שלא הוגשה עתירה בעניינו של המכרז (עד שהוגשה כזו). לאמור מצטרף ממד נוסף: בחלק משמעותי של המקרים, משמעות קבלת העתירה הינה ביטול המכרז. לתוצאה זו השלכות לא רצויות הן על עורך המכרז, הן על המשתתפים בו והן על הציבור בכללותו (היבט שהודגש עוד בהלכת טיולי הגליל, ובהקשר הכללי ראו, מיני רבים: עע"ם 7561/01 פינץ' נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד נז(3) 611, 621 (2003); עע"ם 8409/09 חופרי השרון בע"מ נ' א.י.ל סלע (1991) בע"מ, פסקה פב לפסק הדין של השופט א' רובינשטיין (24.5.2010)). זאת, בפרט מקום בו ביטול המכרז נעשה לאחר הגשת ההצעות ופתיחתן, או אז קיים חשש מפני פגיעה ביסוד הסודיות של המכרז החדש שיפורסם תחת המכרז שבוטל (וראו: בג"ץ 368/76 גוזלן נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לא(1) 505, 515 (1977); ע"א 6283/94 "מנורה" איזי אהרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 21, 26 (1997); ע"א 5035/98 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4) 11, 27 (2002)). נעבור עתה לבחינת עתירתו של "ראובן" (פסקה 48 לעיל) ולהשוואתה, מחד גיסא, למצב בו העתירה מוגשת קודם למועד הגשת ההצעות במכרז (שאז ברור שאין כל בסיס לטענת מניעות (וראו, מהעת האחרונה: עניין אטלנטיס, פסקה 7)), ומאידך גיסא למצב בו מוגשת העתירה לאחר שנודעה זהותו של הזוכה במכרז. בהיבט הסובייקטיבי – במישור תום הלב ומניעת מניפולציות, נראה "ראובן" כמי ששונה מהותית ממי שהגיש את עתירתו רק לאחר שלמד לדעת כי לא זכה במכרז. זאת משום שנעדר מהתנהגותו של "ראובן" ממד התחושה של אי-הגינות בסיסית הקיימת לגבי מי שמוכן להשתתף ב-"כללי משחק" שנקבעו מראש והופך את עורו רק כאשר מתברר שהתוצאה אינה לטובתו. אלא שהאמור לעיל הינו חלקי בלבד: לעיתים קרובות, בסמוך לאחר הגשת הצעות במכרז, נחשף "ראובן" למידע שלא היה בידיו עובר להגשת הצעתו. כך לגבי עצם הגשת הצעות על-ידי מציעים אחרים, כך לגבי מספרם של אותם מציעים וכך, לעיתים, גם לגבי זהותם. מדובר במידע שיכול להסיר חלק משמעותי מחוסר הוודאות לגבי זכייתו או אי-זכייתו של "ראובן" במכרז, ולקרב אותו למקום בו נמצא מי שהגיש את עתירתו רק לאחר היוודע זהות הזוכה במכרז. באשר לשאלת קיומו של מצג המלמד שהמשתתף במכרז מסכים לתנאיו ואין בכוונתו לתקוף אותם, המצג העיקרי והמכריע, לדעתי, ניתן בפעולת הגשת ההצעה והרבה פחות מאי-פנייה לבית המשפט בתקופה שלאחר הגשת ההצעות ועד להודעה על ההצעה שנבחרה. בהיבט זה דומה אפוא "ראובן" למי שהגיש את עתירתו רק לאחר שנודע לו כי הצעתו אינה ההצעה הזוכה. בהיבט האובייקטיבי – הן לעניין הסתמכותו של עורך המכרז והן לעניין הסתמכותם של המשתתפים האחרים במכרז, יהיה המועד האחרון להגשת הצעות המועד החשוב יותר. עמד על כך בית משפט זה עוד בהלכת טיולי הגליל, בפסקה שצוטטה לעיל, לאמור: "מפרסם המכרז והמשתתפים בו זכאים לבטוח, שכל אחד מהמשתתפים קיבל על עצמו את תנאיו, ושבהליכים תקינים ומקובלים יוכל המזמין לקבל את ההצעה הטובה והנוחה לו ביותר, וכן כי מציע הצעה זאת הוא שיזכה במכרז. כל הגשת הצעה על הכרוך בה דורשת מאמץ והשקעה ניכרים" (ההפניות הושמטו – י' כ'; שם, עמ' 48). הדבר נכון גם בהקשרם של משתתפים פוטנציאליים במכרז שהחליטו שלא להגיש הצעה לאור תנאי המכרז כפי שהם. נראה כי בכל ההקשרים הנ"ל, קרוב "ראובן" למי שהגיש את עתירתו לאחר שנודע זהותו של הזוכה במכרז. יצוין כי האמור אינו נכון בכל המקרים. כך, לעיתים (למשל במכרזים גדולים לעבודות תשתית נרחבות ומתמשכות), גם הליך הבחירה בין ההצעות השונות, לאחר שהוגשו, הוא ארוך ויקר, הן למפרסם המכרז והן למציעים בו. במקרים אלו קיים הבדל משמעותי, לעניין ההשלכות על מפרסם המכרז ועל המשתתפים האחרים, בין הגשת עתירה כנגד תנאי המכרז בסמוך לאחר הגשת ההצעות לבין מי שהמתין עד לאחר בחירתה של ההצעה הזוכה. באשר להשלכות של סעד ביטול המכרז, נראה כי אלו קיימות, במידה דומה (אם כי לא זהה – הפגיעה בסודיות תוכן ההצעות במסגרת המכרז שמבוטל יכולה להיות פחותה כאשר טרם נקבעה זהות הזוכה), הן לעניין עתירה המוגשת לאחר הגשת ההצעות וקודם להודעה על הזוכה, והן לעניין עתירה המוגשת לאחר ההודעה על הזוכה. להשלמת התמונה נחזור ונזכיר את שאלת החשיבות של העובדה ש-"ראובן" טען את טענותיו, בפני עורך המכרז, עוד קודם למועד הגשת ההצעות במכרז ושעורך המכרז בחר לדחותן. הנני רואה בעובדה זו כבעלת חשיבות שאינה מכרעת (אלא בהקשר עליו אעמוד להלן): המצג שבהגשת ההצעה מבלי לפנות קודם לכן בעתירה לבית המשפט, אינו ברור פחות כאשר המציע טוען את טענותיו, אלו נדחות והוא בוחר בכל זאת להגיש את הצעתו, מאשר מצב שבו המציע כלל לא טען לפגם אלא רק לאחר שהוגשו ההצעות. הנסיבה האמורה – העלאת הטענות בפני מפרסם המכרז עוד קודם להגשת ההצעות – מקלה במידת מה במישור תום ליבו של המציע (בהיבט הסובייקטיבי) וכן מקדמת את האינטרס הציבורי בעידוד פניות מסוג זה ולו כדי לאפשר למפרסם המכרז לתקן את הטעון תיקון, אולם לא מעבר לכך. בשני המקרים, עצם הגשת ההצעה מהווה מצג של הסכמה מצדו של המשתתף לתנאי המכרז – בין אם העלה השגותיו לגבי תנאי המכרז ואלו נדחו על-ידי ועדת המכרזים (ואף על פי כן החליט המשתתף כי הוא מעוניין להשתתף במכרז כמות שהוא); ובין שכלל לא העלה השגותיו טרם הגיש הצעתו. התמונה העולה מהאמור לעיל הינה שבראי השיקולים הרלוונטיים, נסיבותיו של "ראובן" אינן זהות אולם קרובות לנסיבות של מי שהגיש את עתירתו לאחר שהתברר לו שהצעתו לא זכתה, ורחוקות מרחק רב ממי שהגיש את עתירתו קודם למועד האחרון להגשת הצעות. משכך, לו דעתי נשמעת, התשובה שצריך להשיב לשאלה שהוצבה לעיל (בפסקה 48), הינה שככלל דין עתירתו של "ראובן" להידחות על הסף מטעמי מניעות. הנני סבור כי האמור לעיל עולה בקנה אחד גם עם הדין הרצוי לאור קיומו של אינטרס ציבורי לעודד משתתפים במכרז לפנות לבית המשפט בשלב מוקדם ככל האפשר ולפני המועד האחרון להגשת הצעות (וראו: ברק-ארז, משפט מינהלי כלכלי, בעמ' 191). בהקשר האמור ראוי להעיר שתי הערות חשובות: הראשונה – כפי שהודגש כבר לעיל, כל האמור לעיל כפוף להלכה לפיה כאשר בפי העותר טענות המלמדות על פגיעה בשלטון החוק, יכול והמניעות תיסוג בפני האינטרס הציבורי לברר טענות מסוג זה. השנייה – דוקטרינת המניעות, מעצם הגדרתה (ובדומה לעילת השיהוי), אינה "בינרית" אלא מותירה מקום להפעלת שיקול דעת שיפוטי בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. לאמור לעיל יש להוסיף היבט נוסף: נסיבות העניין דנן יכולות להעלות שאלה הנוגעת לאותם מקרים בהם המשתתף במכרז מביא את טענותיו בפני וועדת המכרזים עוד לפני המועד האחרון להגשת הצעות ומסיבות שאינן תלויות בו (אין מדובר, לדוגמא, במי שהביא את טענותיו, בלא סיבה טובה, במועד מאוחר), טענותיו נדחות במועד שהינו כה סמוך למועד האחרון להגשת הצעות עד שלא ניתן לצפות ממנו להגיש עתירה לבית המשפט קודם למועד האחרון להגשת הצעות. במצב זה לא יהיה זה הוגן לחייב את המשתתף לבחור בין החמצת המועד להגשת הצעתו במסגרת המכרז לבין הגשת הצעתו במועד ויצירת מחסום של מניעות מלהביא את טענותיו בפני בית המשפט. יחד עם זאת ניתן בהחלט לצפות מהמשתתף, בנסיבות כאמור, להבהיר הבהר היטב את כוונותיו: להודיע למפרסם המכרז כי בדעתו לפנות לבית המשפט וכי הינו מגיש את הצעתו כדי לא להחמיץ את המועד להגשתה, תחת מחאה. ככל שידועה זהותם של המציעים הפוטנציאליים אחרים במכרז, יש לשגר הודעה שכזו גם להם. בדרך זו המשתתף פועל בתום לב, אינו מנסה להשיג יתרון לא ראוי, מונע את הסתמכותו של מפרסם המכרז על דבר הגשת ההצעה על-ידי המשתתף (ובמקרה שהדבר ניתן – גם מניעת הסתמכותם של המציעים האחרים). כמו כן, בדרך זו יכול מפרסם המכרז להחליט שהינו דוחה את המועד האחרון להגשת ההצעות לפרק זמן סביר שיאפשר את פנייתו של המשתתף לבית המשפט, קודם למועד האחרון להגשת הצעות. ובסיכומם של דברים, עמדתי העקרונית היא כדלקמן: ככלל, מי שהגיש עתירה כנגד תנאיו של מכרז אחרי שהגיש הצעה במסגרתו, ולאחר שחלף המועד האחרון להגשת הצעות במסגרת המכרז – עתירתו תידחה על הסף מטעמי מניעות. זאת, בכפוף לשלוש הסתייגויות: כאשר העתירה מעלה שאלות של אי-חוקיות או אי-תקינות של הליכי המכרז (פגיעה בשלטון החוק), בית המשפט, לפי שיקול דעתו, יוכל להחליט כי האינטרס הציבורי שבבירור העתירה גובר על המניעות. אם המשתתף הביע את השגותיו בפני עורך המכרז, ומסיבות שאינן תלויות בו התשובה הדוחה את השגותיו ניתנה לו במועד שהינו כה סמוך למועד האחרון להגשת הצעות עד שלא ניתן לצפות ממנו להגיש עתירה קודם למועד זה – יכול המשתתף להגיש את הצעתו תחת מחאה, להבהיר בהודעה בכתב לעורך המכרז על כוונתו לעתור לבית המשפט, ואם הדבר אפשרי ובידיעת המשתתף – לשגר הודעה כזו למציעים פוטנציאליים אחרים. עשה כן המשתתף – אין מקום לראותו כמנוע. קביעת מניעות, ככלל, הינה עניין שבשיקול דעת שיפוטי. ומן הכלל אל הפרט: המערער דנן קיבל את התשובה הסופית הדוחה את טענותיו ביום 17.5.2022, כאשר המועד האחרון להגשת הצעות היה ביום 22.5.2022. בהתאם לאמור לעיל בפסקאות ‎66 ו-67‎ב, אלו הן נסיבות בהן ניתן לטעון לקושי של ממש לפנות לבית המשפט בתוך פרק הזמן הקצר שנותר. ברם, המערער לא הודיע שבכוונתו לפנות לבית המשפט וככל שעולה מחומר התיק, הצעתו גם לא הוגשה תחת מחאה. יתר על כן, בגדרי ההצעה שהגיש המערער, חתם הוא על נספח ב' למכרז בגדרו הצהיר כי הוא מסכים לכל תנאיו. בנסיבות אלו, מן הדין היה לסלק את עתירתו של המערער, על הסף, מחמת מניעות. אציין כי מודע אני לקושי בהחלת האמור, שלא נקבע בברור בפסיקה עד היום, על עניינו של המערער. ברם, משגם לגופו של עניין דין טענותיו להידחות, ההתלבטות בעניין זה מתייתרת. הערעור על החלטות הביניים טרם סיום, אתייחס בקצרה לערעור על החלטות הביניים של בית המשפט קמא – החלטה מיום 19.8.2022 בבקשה לתיקון פרוטוקול; והחלטה מיום 1.1.2023 בבקשה למתן פרטים נוספים. נקודת המוצא לעניין זה היא כי נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות דיוניות, ועל כן התערבות ערכאת הערעור תהא שמורה למקרים חריגים בלבד. הלכה זו יפה הן לעניין בקשות לתיקון פרוטוקול (רע"א 9456/06 מירון מפעלים שיתופיים מ.מ.ת בע"מ נ' מירון מושב עובדים של הפועל המזרחי, פסקה 3 (15.1.2007); בע"ם 1728/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (29.3.2022)); והן לעניין בקשות למתן פרטים נוספים (רע"א 6958/20 חברת החשמל לישראל נ' שליידר, פסקה 6 (23.12.2020)). לא מצאתי כי איזו מההחלטות עליהן מלין המערער נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. אשר להחלטה בבקשה לתיקון פרוטוקול, אעיר ואדגיש כי בקשת התיקון התקבלה ברובה; למעט הסתייגויות של בית המשפט מתיקונים מסוימים. אמנם, המשיבה נתנה הסכמתה למרבית התיקונים, לרבות תיקונים שנדחו על-ידי בית המשפט קמא. אולם, אין בהסכמת הצדדים כדי לאיין את שיקול דעתו של בית המשפט; בפרט מקום בו התיקונים המבוקשים הם ביחס לסדר הדיון ולהערות שנתן בית המשפט במהלך הדיון. כך או אחרת, לאחר שבחנתי את התיקונים שנתבקשו ונדחו על-ידי בית המשפט קמא, מצאתי כי לא היה בהם כדי לשנות את התוצאה של דחיית הערעור על פסק הדין. בנסיבות אלו, אין מקום להתערב בהחלטה. אשר להחלטה בבקשה למתן פרטים נוספים: בית המשפט המחוזי שמע את טענות הצדדים לעניין זה (בדיון שנערך ביום 1.1.2023), ובסופו של הדיון סבר כי הפרטים הנוספים שנתבקשו אינם נדרשים להגדרת המחלוקת בין הצדדים או לצורך הכרעה בעתירה. אינני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא לעניין זה. סוף דבר אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור על פסק הדין, בכפוף להסכמת המשיבה המפורטת לעיל בפסקה ‎38. בתוך כך, אציע כי נדחה אף את הערעור על החלטות הביניים של בית המשפט המחוזי, מיום 19.8.2022 ומיום 1.1.2023. לנוכח הסכמת המשיבה לתיקון המכרז, כמפורט לעיל, אציע כי המערער יישא בהוצאות משפט מופחתות על סך של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. בפתח הדברים אציין כי אני מסכימה עם חברי, השופט י' כשר שבשלב הנוכחי, ובשים לב לשינויים שהוכנסו בהוראות המכרז, דין הערעור להידחות לגופו. 2. בנסיבות אלה, השאלה המקדמית, שעניינה האפשרות להגיש עתירה נגד תנאי המכרז על-ידי מי שהשתתף בו לאחר המועד האחרון להגשת ההצעות, מתייתרת במישור המעשי. מכל מקום, בשים לב לטענות שהועלו בעניין זה ולהתייחסותו של חברי לסוגיה, אני מצטרפת לעמדתו העקרונית ביחס לקושי בהגשת עתירה כאמור, אף בשלב שבו טרם נודעה זהות הזוכה במכרז. אבקש להבהיר את טעמי לכך. 3. כפי שציין חברי השופט כשר, הלכה מושרשת היא כי אין להלום הגשת עתירה הנסבה על תנאי המכרז לאחר שנודעה זהותו של הזוכה בו – הן מהיבטם של דיני השיהוי והן מהיבטם של דיני המניעות. פסק דינו של חברי מחדד את ההתייחסות למצב שבו העתירה הוגשה לאחר המועד האחרון להגשת ההצעות במכרז, אך לפני שנודעה זהות הזוכה בו. אכן, ישנו שוני מסוים בין שני מצבים אלה, בראש ובראשונה בהתחשב בעובדה שלאחר הגשת ההצעות במכרז עדיין לא ידועה זהות הזוכה בו, ולכן העתירה עודנה מוגשת בתנאים מסוימים של חוסר ודאות. עם זאת, מהיבט ההשלכות על בעל המכרז, כמו גם על המשתתפים בו הדמיון אינו מבוטל. הגשת הצעה במסגרת המכרז, חלף פנייה לערכאות באופן שקורא תיגר על תנאיו, עשויה להתפרש כהשלמה עם דחיית טענות שהועלו בשלב קודם. 4. שיהוי – במובן של השיהוי הסובייקטיבי, מהיבט תום לבו של מגיש העתירה, יש הבחנה ברורה בין מצב שבו העתירה מוגשת לאחר שנודעו תוצאות המכרז לבין מצב שבו אלה עדיין עלומות. אולם, מהיבט השיהוי האובייקטיבי, החשוב לא פחות, דחיית נקיטתו של ההליך לשלב שבו כבר הוגשו ההצעות במסגרת המכרז היא בעייתית. משמעות הדברים היא שאם יתקבלו הטענות התוצאה עלולה להיות פרסום מחדש של המכרז, דבר הכרוך בעלויות מבחינת בעל המכרז והמשתתפים בו גם יחד. תוצאה נגררת נוספת היא עיכוב בלוח הזמנים לביצוע מושא המכרז, עבודות או אספקת שירותים. החלתו של השתק כלפי מי שלא נקט הליך משפטי המכוון נגד תנאי המכרז לפני שתם המועד להגשת הצעות היא חשובה לא רק במבט הצופה פני עבר, אלא גם מתוך צפייה לעתיד – על מנת לתמרץ את המשתתפים במכרז להעלות את טענותיהם במועד. יש לציין כי גם במצב שבו נדחו השגותיו של מי ששוקל להשתתף במכרז, וישנם מספר ימים בין מועד זה ועד למועד האחרון להגשת ההצעות, הגשת עתירה היא מתבקשת. כידוע, משך הזמן שמגבש שיהוי עשוי להשתנות בהתאם לסוג המקרה, ובענייני מכרזים מועדים הם בעלי חשיבות עליונה (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 375-360 (2017)). 5. מניעות – דרך נוספת להצגת הדברים היא הכרה בנקודת מוצא לפיה, ככלל, מי שטענותיו באשר למכרז נדחו והחליט להשתתף בו מבלי להגיש עתירה המלווה בבקשה לסעד זמני מתאים לפני המועד האחרון להגשת ההצעות, יהיה מנוע מהגשת עתירה כאמור. זאת, בשים לב לכך שכאמור, הגשת הצעה במכרז ללא נקיטה של הליך משפטי עובר למועד האחרון להגשת הצעות, עשויה להתפרש כהשלמה של המשתתף במכרז עם דחיית טענותיו. זאת, בהתאם לשיקולים הכלליים החלים על מניעות מפני העלאת טענות כנגד תנאי המכרז כאשר ניתן היה לעשות זאת בשלב קודם (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג – משפט מינהלי כלכלי 192-190 (2013)). ש ו פ ט ת השופטת ג' כנפי-שטייניץ: אני מצטרפת לעמדת חבריי שלפיה דין הערעור להידחות לגופו, מעיקר טעמיו של בית המשפט המחוזי. באשר לסוגיות הסף, אלה אינן דורשות הכרעה בענייננו. עם זאת אציין, כי אני נוטה לעמדתו של חברי, השופט י' כשר, באשר למועד התגבשותה של מניעות מלתקוף את תנאי המכרז. זאת מטעמים הנעוצים בעיקרם בשיקולי מדיניות משפטית, שמטרתם לעודד את משתתפי המכרז להעלות את טענותיהם נגד תנאי המכרז בשלב מוקדם, ולמנוע תוצאות בלתי רצויות העשויות לנבוע מקבלת העתירה לאחר הגשת ההצעות, כפי שתוארו גם על-ידי חברתי השופטת ד' ברק-ארז. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ‏כ"ז בכסלו התשפ"ד (‏10.12.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23014560_L08.docx חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1