פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1456/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1456/07 ע"פ 1878/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בע"פ 1456/07: פלוני המערער בע"פ 1878/07: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים מיום 4.1.07 בת"פ 710/06 שניתן על ידי כבוד השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: כ"ג בתמוז תשס"ז (9.7.07) בשם המערער בע"פ 1456/07: עו"ד נ' אדלבי בשם המערער בע"פ 1878/07: עו"ד מ' רבאח בשם המשיבה: עו"ד ז' אריאלי בשם שירות המבחן: גב' ש' מרדר פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי לנוער (כב' השופט נ' סולברג) על-פי הודאתם, בביצוע עבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); קשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין; וניסיון להיכנס לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1953 (להלן: חוק הכניסה לישראל) בצירוף עם סעיף 25 לחוק העונשין. המערער בע"פ 1456/07 הורשע גם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין, ואילו המערער בע"פ 1878/07 הורשע בעבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. 2. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 6.3.06 ישבו המערערים, תושבי הרשות הפלסטינית שאינם בעלי היתר כניסה לישראל כדין, יחד עם חברם ויסאם אמטיר (להלן: ויסאם) במסעדה בכפר בית רימא, והבחינו בכוחות הביטחון עוצרים מספר מבוקשים בכפר. בהמשך לכך, הציע ויסאם למערערים לפגוע בחייל שישהה בשטח מחסום קלנדיה (להלן: המחסום) באמצעות דקירתו בסכין או בדרך של ירי לעברו, והמערערים נעתרו להצעה. ויסאם סיפק למערערים כסף מזומן בעבור הנסיעות, אקדח ו-10 כדורים, אותם החביאו המערערים בבית נטוש בכפר. למחרת בבוקר, הגיעו המערערים יחדיו למחסום הממוקם בשטח ישראל כשהמערער בע"פ 1456/07 נושא בין בגדיו סכין, ואילו המערער בע"פ 1878/07 נושא בכליו שקית ובה הנשק והתחמושת. בהגיעם למחסום, ניסו המערערים לעבור מצדו של מכשיר המגנומטר, מבלי שתיערך בדיקה ביטחונית בגופם ובכליהם, כל זאת על מנת שיוכלו לבצע את זממם. ניסיונם עורר את חשדה של חיילת ששימשה כבודקת ביטחונית במקום באותה העת. החיילת ערכה חיפוש בכליהם ומצאה שם את הנשק, התחמושת והסכין. 3. בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים הרשיע כאמור את המערערים בביצוע העבירות שיוחסו להם וגזר עליהם עונשים של מאסר בפועל למשך 30 חודשים החל מיום מעצרם, ומאסר על תנאי למשך תשעה חודשים. במסגרת גזר הדין שקל בית המשפט המחוזי מחד גיסא את הנסיבות לחומרא, ובכללן החומרה הרבה הגלומה במעשיהם של המערערים והמסוכנות הנלמדת מהם, והעובדה שחיי אדם הם שעמדו על המאזניים לו היה עולה בידי המערערים להוציא לפועל את מזימתם. עוד עמד בית המשפט על הצורך בהרתעה. מאידך גיסא שקל בית המשפט את הנסיבות לקולא, ובכלל זה גילם הצעיר של המערערים, נסיבות חייהם הקשות, מצבם הכלכלי הירוד והחרטה שהובעה, כשם שהשתקף מתסקירי שירות המבחן. בית המשפט סיכם וקבע כי על העונש המושת על המערערים להיות מוחשי ומרתיע, אך גם כזה שיאפשר בעתיד את שיקומם ואת חזרתם לאורח חיים נורמטיבי, ובשקלול שיקולים אלה, גזר עליהם את העונש שצוין. 4. כנגד גזר דין זה מופנה הערעור שלפנינו. לטענת המערער בע"פ 1456/07, שגה בית המשפט כשהחמיר בעונש שהטיל עליו חרף נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות הקשות. לדידו, היות שבנסיבות המקרה לא הייתה כל פגיעה בנפש, ומשממילא קיים ספק רב אם היה בידיו להוציא לפועל את כוונתו לאור אמצעי המיגון הקפדניים שבמחסום, לא היה מקום למצות איתו את הדין. לטענתו, היה מקום לתת משקל גדול יותר לשיקול השיקומי, שהינו שיקול מכריע בעניינם של קטינים, מה גם שאת המטרות של הרתעה ושמירה על חיי אדם ניתן היה להשיג בדרך של ענישה מחמירה פחות. שליחתו למאסר, טוען המערער, לראשונה בחייו ולתקופה ממושכת, חרף גילו הצעיר שעמד בעת ביצוע העבירה על 15.5, מחטיאה את המטרה שבבסיס יישום הדין הפלילי בעניינם של קטינים, שכן זו תדרדר אותו לדפוסי התנהגות עבריניים ולא תתרום לשיקומו ולהחזרתו לחיים נורמטיביים. עוד מוסיף הוא וטוען, כי היה מקום לתת משקל להודאתו שניתנה על ידו ללא כל הסדר, ובלא שניתנה לו כל טובת הנאה; לחרטה הכנה שהביע; להבטחתו כי לא יחזור על מעשיו בעתיד; לנסיבות חייו הקשות; ולהמלצת שירות המבחן להתחשב במאפייניו האישיים במסגרת שיקולי הענישה. המערער בע"פ 1878/07 טוען אף הוא כי טעה בית המשפט קמא כשהפריז במשקל שנתן לחומרת העבירות שבוצעו על-ידו, לעומת יתר השיקולים שנשקלו במסגרת שיקולי הענישה. לדידו, חרף הצורך בשליחת מסר מרתיע באמצעות ענישה, לא היה מקום להתעלם מעובדת היותו של המערער קטין בן 14.5, ומן העובדה שבהיותו תושב הרשות הפלסטינית, לא ניתן לספק לו אמצעי טיפול כאלו המסופקים לקטין תושב ישראל. המערער חוזר על טיעוניו של חברו, באשר לצורך בשיקום; בנוגע לחוסר התועלת בשליחתו למאסר ממושך; בנוגע לחרטה שהביע ובנוגע לדרך הודאתו. עוד מציין הוא את המלצתו של שירות המבחן להתחשב בתקופת המאסר בת עשרת החודשים אותה ריצה עד להגשת התסקיר ואת עמדת משפחתו, אשר הוקיעה את מעשהו וטענה כי הוא אינו תואם את הדרך בה חונך. לצד זה מלין המערער בע"פ 1878/07 על כך שבית המשפט לא הבדיל בגובה העונש של המאסר המותנה, בין עבירות לפי חוק הכניסה לישראל לבין יתר העבירות שבהן הוא הורשע, והטיל עליו עונש מותנה של 9 חודשים לשלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר גם בגין עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל. 5. בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה, כי נטילת האחריות על-ידי המערערים הייתה חלקית וכי למעשה הם כפרו בתחילה בהתקיימות מלוא רכיבי העבירות שיוחסו להם, ורק בהמשך החליטו להודות. עוד עומד בא כוח המדינה על התכנון המוקדם שאפיין את מעשם של המערערים, על הצטיידותם בנשק, על הצורך בנסיעה הארוכה עד למחסום כדי לבצע את זממם, דבר המלמד על נחישות, על הנכונות להסתכן ועל הרקע האידיאולוגי העומד בבסיס העבירות. לטענתו אף שגילם הצעיר של המערערים מהווה שיקול לקולא, יש לזכור כי עבירות ביטחוניות מסוג זה בוצעו זה מכבר על-ידי קטינים, מה גם שבעבירות מעין אלה, שאידיאולוגיה בבסיסן, קיים קושי לדבר באופן אמיתי על שיקום. 6. לאחר שהאזנו בקשב רב לטענות הצדדים, ועיינו בפסק הדין ובגזר הדין של בית המשפט המחוזי, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. אכן, שורה של שיקולים לקולא עומדים לצד המערערים, ובראשם גילם הצעיר בעת ביצוע העבירות, הנע בין 14.5 ל-15.5, החרטה שהביעו והצורך בשיקומם. גם הרקע המשפחתי והחברתי הקשה ממנו באו, מצוקתם הכלכלית הקשה והנסיבות החיצוניות הקשות המלוות את חייהם, הנבדלות מאלו המאפיינות את חייהם של מרבית הנערים בני גילם והמצמיחות תחושה של חידלון ושל ייאוש, צריכים הם להישקל במסגרת שיקולי הענישה. עם זאת, לאחר קריאה בגזר דינו של השופט סולברג נראה כי שיקולים אלה נשקלו גם נשקלו על ידי בית המשפט והובילו לאיזון בעונשם חרף החומרה הרבה המאפיינת את מעשיהם. ואמנם, בבחינת מידת חומרתן של העבירות שבוצעו על ידי המערערים אין להסתפק בעמידה על התוצאה שנגרמה בעקבותיהם כי אם יש להוסיף ולהשקיף על התוצאה הפוטנציאלית שנמנעה, לא בשל חרטתם של המערערים, אלא בשל ערנותם של גורמי הביטחון. לו הצליחו המערערים לעבור את מכשירי הסינון שבמחסום יכולים היו באמצעות כלי המשחית שנשאו עמם לגדוע את חייו של חייל שהיה נקרה בדרכם כשם שתכננו, או למצער לפגוע בו. על בית משפט של מדינה להרים קולו בגאון ולהשמיע דברו כלפי אלו הבאים עליה לכלותה וכלפי אלו הרוצים לפגוע בחיילים או באזרחים תמימים עוברי דרך כשלהט אידיאולוגי מקנן בלבם והרג או פגיעה מתוכננים הם מטרתם, ולהציב רף ענישה ברור שישמש כגורם מרתיע, הן למערערים עצמם, הן לאלו החוככים בדעתם לנקוט באותה הדרך. בעניינים אלה יש להקפיד בקלה כבחמורה ולא להקל ראש גם כאשר הפגיעה המתוכננת לא הושגה בדרך נס. לא נעלם מאיתנו גילם הצעיר של המערערים והצורך בשיקומם, כמו גם החשש כי הימצאותם בין כתלי הכלא לא תקדם מטרה זו. נראה ששיקול זה עמד לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בציינו כי אינו ממצה את הדין עם המערערים, על מנת שלא לסתום את הגולל על עתידם. אם אמנם חרטה כנה והפנמה אמיתית הם תוצאתו של המקרה מבחינתם, מוטל על המערערים במסגרת לקיחת האחריות על מעשיהם, גם לשלם את המחיר שנגזר ממנו. לאחר כתיבת דברים אלה עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט רובינשטיין. מסכימה אני לדבריו ולעמדתו בדבר חשיבות ההליך השיקומי כצעד ראשון לשילובם מחדש של עבריינים בחברה ולהחזרתם אל דרך הישר , כך במיוחד כשהעבירות- לרבות כאלה מן הסוג שבוצע בהליך זה- מבוצעות על רקע מצוקה אישית או ייאוש. עם זאת, סבורה אני כי מתעוררת השאלה האם אכן ניתן יהיה להשיג את מטרותיו של ההליך השיקומי בעבירות שאופיין אידיאולוגי ובמיוחד אלו המבוצעות על רקע דתי. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לפסק דינה של חברתי השופטת ארבל. עם זאת אבקש להוסיף את אלה: ראשית, אטעים כחברתי את הצורך בהרתעה לשם הגנה על העומדים על משמרתם במחסומים, שלעתים קרובות מהוים הם עצמם בגופם מחסום לחורשי רעה, וכבר אירע לא אחת שנפלו למרבה הצער במילוי תפקידם זה. נזדמן לי עצמי לחוות זאת אינטנסיבית מקרוב לפני שנים אחדות, שעה שהעומד במחסום ניצב אל מול עם רב, כמובן רובם תמימי דרך, אך אין קושי לבעלי מזימה להיטמע בתוכם, ובודאי כשהמדובר בקטינים הנראים כמעט כתינוקות של בית רבן. על כן התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא, לאחר ששמע טיעונים ועיין בתסקירים, היתה שקולה כדבעי, בכל הכבוד, ומזה לא ויתרה על מרכיב הענישה אך מזה גם לא מיצתה את הדין (ופשיטא שאילו בבגירים עסקנו דומה שהיה העונש כפול ומשולש). ב. (1) חברתי ציינה, כי אם אכן הביעו המערערים חרטה כנה והפנימו את חומרת מעשיהם, לקיחת האחריות משמעה גם המחיר. עיינו בתסקירים מעדכנים של שירות המבחן, לגבי המערער בע"פ 1878/07 נאמר, כי משפחתו מסתייגת ממעשיו, אך אביו סבור כי למד לקח ממשפטו ומאסרו. שירות המבחן ציין, מפגישה עם המערער בבית סוהר דמון, כי "היה רגוע, אך הביע תסכול, בגין שהייתו בתא המאסר במשך היום חסר מעש וללא תכניות חינוכיות או פעילויות כלשהן, כפי שהיה במקום מאסרו הקודם (בית סוהר השרון – א"ר). ועוד נאמר "מהעובדת הסוציאלית (היחידה בכלא) נמסר, כי לא היה לה כל קשר עם (המערער), כנהוג במקרים של אסירים בטחוניים". בדומה, באשר למערער בע"פ 1456/07 – נאמרו בתסקיר דברים דומים: "לדבריו, שוהה בחדר כל היום, חסר מעש, ואין הוא משולב בתכניות חינוכיות כלשהן". (2) זה לא כבר נזדמן לי לומר – בע"פ 10118/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – בהרכב עם חברי השופטים לוי ואלון ועל דעתם – כהאי לישנא: "(2) (א) ואולם, אנו מוצאים לנכון להידרש, ובהדגשה, לנושא הטיפול והשיקום, הכרוך בתנאי הכליאה של המערערים. ראשית, שני המערערים שוהים עתה בבית סוהר דמון, שכפי שאנו מבינים עיקרו כלא בטחוני. בתסקיר המעדכן של שירות המבחן לנוער לגבי מערער 1 תוארו קשיי ביקור, ובעיקר נמסר מידע מבית הסוהר עצמו שלפיו "אין האסירים הביטחוניים בכלא משולבים בתעסוקות כלשהן, ואין אפשרות לשלב אסירים קטינים בכלא בכיתות לימוד". כך גם באשר למערער 2, המתואר כ"חסר מעש ללא השתתפות בפעילויות כלשהן". כן הועלו על ידי המשפחה קשיי ביקור. נושאים אלה על פניהם, אמנם, אולי מתאימים ככלל לעתירות אסיר ולא להליך הפלילי, אך בשל חשיבותם העקרונית ראינו מקום להתייחס אליהם. בע"פ 6639/05 אחמד אבו אלעיש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שעסק בבגירים צעירים כבני 18, אסירים ביטחוניים, צוין כי המערערים דשם "אינם מצויים בקשר טיפולי עם השירות הסוציאלי בכלאם בהיותם אסירים ביטחוניים"; ונאמר על ידי בית משפט זה, כי "יש מקום שאנשים צעירים כל כך הבאים מרקע של מצוקה, אף לאחר שעברו עבירות חמורות, יזכו לטיפול סוציאלי. נבקש כי הנושא ייבדק כראוי על ידי התביעה ושלטונות בתי הסוהר". (ב) מהיעדר מנגנון למעקב אחר נושאים כאלה, איננו יודעים מה עלה בגורל הבקשה והבדיקה באותו עניין. בנידון דידן, המדובר בקטינים, והמידע הוא דומה אף חמור יותר; בידי נציגי המדינה לא היה להשכילנו בנושא זה. היעדר טיפול סוציאלי והיעדר הסדרי לימוד, כפי שמוסר שירות המבחן לנוער כמידע מבית הסוהר, לדעתנו טעון חשיבה ויפה שעה אחת קודם. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול תשל"א-1971 מדבר בקטינים בכלל – יהיו עבירותיהם אשר יהיו – ומדגיש את הנושא הטיפולי. שירות המבחן לנוער נדרש לעניינם של הקטינים, אסירים ביטחוניים; השאלה העולה היא מדוע אין בשירות בתי הסוהר הסדרים מתחייבים בתחום הסוציאלי והחינוכי, ברוח החוק הנזכר. הדעת נותנת כי איש אינו מעוניין שהקטינים (או צעירים מאוד אחרים) הבאים בשערי בית הסוהר ובצקלונם עבירות בתחום הטרור, יזכו לשדרוג בעבריינות, ובית הסוהר יהפוך להם לאוניברסיטה למדעי הטרור, על פי החברה הטרוריסטית בה ישהו, בלא שמנגד ישנו מאמץ, גם אם סיכוייו מעורפלים, לטיפול, לתעסוקה, לחינוך. האינטרס אינו של הקטינים או הצעירים בלבד, ואין זה הופך את בית הסוהר, יהא הטוב שבהם ולא כל שכן מתקן כמו "דמון", לבית הבראה; הדבר הוא אינטרס הציבור, כדי למצות את הסיכוי – גם אם אינו מזהיר בכל המקרים – שהעבירות היו מעידות נעורים, וניתן להביא את האנשים לתפקוד נורמטיבי ומועיל. יש בכך גם תרומה לשויוניות ברוח חוק הנוער (שפיטה וענישה ודרכי טיפול) כלפי עבריינים אחרים, מן התחום הפלילי ה"רגיל". התרשמנו כי גם שירות המבחן לנוער מייחל לכך. (3) אין בידינו במקומנו שלנו להיות מקיימי המעקב אחר ההתייחסות לדברים אלה. בקשתנו היא איפוא כי העתק פסק דין זה, וכן פסק הדין בע"פ 6639/05 הנזכר, יועברו ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה אישית, כך שיוכלו להידרש אליהם ולהטיל על גורמים שבכפיפות אליהם, בייעוץ המשפטי ובפרקליטות, לבדוק את הטעון בדיקה. לדידנו קטין (או בגיר צעיר מאוד) שהוא אסיר ביטחוני, ראוי שיהיו לגביו מסגרות מתאימות ברוח האמור מעלה, וזאת מבלי לגרוע מהענישה גופה, כן ראוי שייבדקו הסדרי הביקור והתקשורת עם המשפחה, שלגבי קטינים משמעותם חשובה ביתר שאת". (3) אחר הדברים האלה ראיתי את מכתבה של ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסניגורית הציבורית הארצית, מיום 11.5.07 אל היועץ המשפטי לממשלה והשר לביטחון פנים, שנדרש גם לפסק הדין שצוטט, ובו תוארה (בצירוף דו"ח ביקור שנערך ביום 26.11.06 על-ידי ד"ר לרנאו, עו"ד מ' חלאילה ועו"ד ט' ענר מן הסניגוריה) לעובדות באגף לאסירים ביטחוניים קטינים בבית סוהר דמון, ונאמר "המדיניות היא, שהנערים סגורים בחדרים במשך כל שעות היום, למעט שתי יציאות לחצר, במשך שעה ומחצה כל פעם... נוכח היותם אסירים ביטחוניים, אין כל תכניות חינוך או שיקום או אף עובדת סוציאלית שתענה על צרכיהם המיוחדים של האסירים הכלואים, כמקובל לגבי קטינים הכלואים בגין ביצוע עבירות פליליות. "למשך 21 שעות ביום שוהים הקטנים בחדר צפוף ומחניק, ללא יכולת משמעותית לחלץ עצמות או להוציא אנרגיה וללא כל גירוי מחשבתי – תוך שהם מעשנים את עצמם לדעת ובוהים בטלוויזיה" (הדגשות במקור – א"ר). אגב, במכתב נאמר כי הקטינים עצמם מרוצים מן המצב (לא כך – מנגד – תיאור שירות המבחן לנוער בתסקירים שערכה גב' תגריד נעאמנה בנידון דידן), אך הוסף: "ספק רב אם התחושה הזאת שמבטאים הקטינים צריכה להוות מצפן לקביעת מדיניות". למכתב ד"ר לרנאו צורפה עמדת שירות בתי הסוהר שנכתבה בידי מבקר הפנים גנ"מ ד"ר יוסי גובר, עו"ד, בעקבות דו"ח הביקורת, וכך נאמר: "מתן שרותי חינוך, טיפול ותעסוקה לאסירים ביטחוניים – מדיניות שרות בתי הסוהר לגבי האוכלוסייה הביטחונית היא כי טיפול סוציאלי יינתן כהתערבות בשעת משבר. מדובר באסירים אשר בצעו עבירות על רקע אידיאולוגי, אסירים אשר אינם רואים עצמם כעבריינים או כמי שזקוקים לטיפול סוציאלי. ככלל אין האסירים הביטחוניים מעוניינים בקשר כלשהו עם עובדים סוציאליים הנתפסים בעיניהם כחלק מהממסד הישראלי. קשר שכזה נתפס בעיניהם כשתוף פעולה עם הרשויות. יחד עם זאת, מתוך חובתנו לדאוג לשלומם של האסירים, באם נקלע אסיר ביטחוני למצב של מצוקה נפשית כלשהיא, מוצע לאסיר טיפול שהוא בגדר התערבות בזמן משבר, כמובן בהסכמתו של האסיר. באשר לאסיר ביטחוני קטין, בשונה מאסיר בוגר, עם תחילת מאסרו מודיעים לו על האפשרות לקבל טיפול סוציאלי בזמן משבר. נציין עוד כי באגף האסירים הביטחוניים הקטינים המוחזקים בבית הסוהר השרון מתקיימות 3-2 קבוצות חינוך והשכלה במימון היחידה לקידום הנוער במשרד החינוך". אכן, הקטינים בנידון דידן הזכירו לטובה את מצבם בשעה שהיו בבית הסוהר השרון, וכנראה כיוונו לדברים שבסיפה, הנראים על פניהם ראויים – אך אינם עומדים, בכל הכבוד, בהרמוניה עם המדיניות שברישה, ולדידי מדרש סיפה עיקר. (4) גם עו"ד יפעת רווה, מנהלת מחלקה פלילית בייעוץ המשפטי לממשלה, כתבה ביום 21.5.07 לגורמים השונים במערכת הממשלתית בעקבות האמור, בבקשה לחשיבה מחודשת. (5) כל הדברים הללו הובאו בפרוטרוט, כדי לשוב לעניין הטיפול. על פי דו"ח הביקור של הסניגוריה הציבורית, היו באגף הנוער בעת הביקור 84 קטינים שהועברו מבית סוהר השרון לבית סוהר דמון. ריכוז 84 קטינים ללא כל מעש, הוא כמעט בהגדרה בית ספר למומחי טרור עתידיים רבים. ער אני לטיעוניו של שירות בתי הסוהר שהובאו מעלה; אך מנגד היו, כאמור, בבית סוהר השרון 3-2 קבוצות חינוך והשכלה, וטוב שכך – והקטינים בענייננו דומה שלזאת כיוונו בהשוואה בין השרון לדמון בפני קצינת המבחן. מסופקני, בכל הכבוד, אם גישת האסירים הקטינים היא כולה בהכרח כפי שתואר על-ידי שירות בתי הסוהר, או שמא יש ביניהם דעות כאלה ויש גם אחרות, כעולה מתסקירי שירות המבחן בתיקינו שלנו וגם מן הסברה הישרה. אך אפילו זו דעת הרוב, סבורני כי אין מקום להרים ידיים. ניתן להניח כי טיפול מקצועי מתאים יביא בסופו של יום לתוצאות, ואם לא מלאות, למצער חלקיות. התועלת, כאמור, אינה רק של הקטינים - וגם בכך אין להקל ראש, כי עלינו לחיות בשכנות עמם מעתה ועד עולם - אלא גם של מדינת ישראל. אולי אות לבעייתיות שבגישה היא שבכל בית סוהר דמון יש עובדת סוציאלית אחת כנמסר בתסקירים; דבר זה אין לדידי להלמו, ואין צורך בהסברים ארוכים. הייתי שמח אילו הועלה הנושא לדיון ברמה גבוהה, ואחזור על המלצה חמה בעניין זה שנכתבה בפסק הדין הנזכר, ולא רק במשרד המשפטים אלא גם בפני נציב שירות בתי הסוהר. ער אני גם לשאלות של משאבים, אך ד"ר גובר כותב כי המימון לקבוצות החינוך בבית סוהר השרון הוא על-ידי משרד החינוך, ומכל מקום דומה שלא זה הקש שישבור את הגב. ג. ולבסוף, הפניתי תשומת לבו של בא כוח המדינה, שנטל על עצמו גם להעלות זאת, כי בכתב האישום צוינו רק שנות הלידה של המערערים (1990, 1991) ללא ציון מלוא התאריך. כשהמדובר בקטינים תיתכן לכך משמעות, והנחיות בעניין זה דומני שניתנו בעבר. ד. כאמור, מצטרף אני לפסק דינה של חברתי. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: נוכח כלי המשחית שנשאו המערערים והסיכון הנשקף מהם, מסכים אף אני כי האיזון בין שיקולי הענישה שערך בית המשפט המחוזי אינו מצדיק התערבות. אני מצטרף בהסכמה גם להערתו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל ניתן היום, כ"ד בתמוז תשס"ז (10.7.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07014560_B03.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il