דידי סיבוני נ. היועצת המשפטית לממשלה

2 ;;בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1454/24 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: דידי סיבוני נגד המשיבים: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. המשרד לביטחון הפנים 3. משרד הרווחה 4. משטרת ישראל 5. שירות בתי הסוהר 6. כלאית עו"ס יערה פינטו איצקוביץ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים 5-1: עו"ד מיה ציפין פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה דנן בטענות העותר, אסיר המרצה מאסר עולם בלתי קצוב, נגד התנהלותה של המשיבה 6, עובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר (להלן, בהתאמה: העובדת הסוציאלית ו-שב"ס), וכנגד האופן בו פעלו המשיבים 5-1 (להלן: המשיבים), ביחס להתנהלותה. וזה רקע הדברים, בתמצית: בתקופה שבין יולי 2020 לבין ספטמבר 2021, שולב העותר בתכנית טיפולית לאסירי עולם שעונשם לא נקצב, בבית הסוהר "אשל", שם ריצה את עונשו באותה העת. במסגרת התכנית הטיפולית הוטלו על העותר, כמו גם על יתר המשתתפים בתכנית, משימות כתיבה אישיות מסוגים שונים. לטענת העותר, חלק מהמסמכים אותם כתב במסגרת התכנית, בהם חשף פרטים אישיים ואינטימיים על אודותיו, נסרקו למערכות הממוחשבות של שב"ס, על ידי העובדת הסוציאלית, אשר הייתה חלק מצוות התכנית הטיפולית. זאת, לטענתו של העותר, בניגוד להבטחתה כי תימנע מלעשות כן, וכי בסיום התכנית הטיפולית יקבל העותר את כל המסמכים שכתב. לטענת העותר, בכך פגעה העובדת הסוציאלית בפרטיותו והפרה את חובת החיסיון החלה על יחסי עובד סוציאלי-מטופל, המעוגנת, בין היתר, גם בפקודת נציבות 04.54.00 "העברת מידע סוציאלי אודות האסיר – כללי חסיון" (להלן: פקודת נציבות שב"ס). העותר מוסיף וטוען כי אותם מסמכים שכתב, ואשר נסרקו למחשבי שב"ס על ידי העובדת הסוציאלית, גובשו לכדי מידע מודיעיני, בו נעשה שימוש במסגרת החלטות שפגעו בו. בפרט, העותר מתייחס להחלטת ועדת ההעברות בשב"ס מיום 5.10.2021, במסגרתה הוחלט, על בסיס חוות דעת גורמי המודיעין בשב"ס, להעביר את העותר מבית הסוהר "אשל" לבית הסוהר "רימונים", שם מרצה העותר את עונשו מאז (להלן: החלטת ההעברה). לבסוף, העותר טוען כי העובדת הסוציאלית זייפה פרוטוקול של ועדת הערכה שהתקיימה ביום 19.9.2021 (להלן: פרוטוקול ועדת ההערכה), אשר כונסה כדי לקבוע כיצד יתקדם ההליך הטיפולי בעניינו. זאת, לטענת העותר, נוכח סלידתה של העובדת הסוציאלית ממנו, הנובעת מכך שהוא מסרב להודות במעשים בגינם הורשע. על רקע טענות אלו, מבקש העותר, בעיקרו של דבר, את שלושת הסעדים הבאים: ראשית, העותר מבקש כי נורה לשב"ס למחוק את כל המסמכים שכתב במסגרת תכנית הטיפול אשר נסרקו למחשבי שב"ס. שנית, העותר מבקש כי נורה לשב"ס לבחון את אמיתות המידע המודיעיני בעניינו המתבסס על אותם מסמכים, וכי נורה לשב"ס לקבוע נהלים בעניין בדיקת מידע מודיעיני מהסוג האמור. שלישית, העותר מבקש כי נורה לשב"ס לפתוח בהליכים משמעתיים כנגד העובדת הסוציאלית, וכי נורה למשיבות 1 ו-4, היועצת המשפטית לממשלה ומשטרת ישראל, לפתוח בחקירה פלילית כנגד העובדת הסוציאלית. עוד קודם להגשת העתירה דנן, ניהל העותר מספר הליכים משפטיים הנוגעים למסכת העובדתית המתוארת לעיל: ביום 2.2.2022, הגיש העותר עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עת"א 2871-01-22, להלן: עתירת האסיר הראשונה), במסגרתה טען כי יש להעביר לידיו את המסמכים שכתב במסגרת התכנית הטיפולית, בהתאם להבטחת העובדת הסוציאלית. כמו כן, במסגרת עתירה זו העלה העותר את טענתו בעניין זיוף פרוטוקול ועדת ההערכה. בפסק דינו מיום 20.3.2022, קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת מ' גרינברג) את העתירה באופן חלקי, והורה כי העותר ייפגש שנית עם הגורם הטיפולי הממליץ בפני ועדת ההערכה, וכן הורה כי המסמכים שביקש העותר יומצאו לו. לאחר מתן פסק הדין דלעיל, הגיש העותר מספר בקשות בהן טען כי שב"ס נמנע מלהעביר לו את המסמכים המבוקשים כפי שהורה בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בעקבות כך, ביום 25.6.2023, קיים בית המשפט המחוזי דיון בנושא, במסגרתו הושגו הסכמות בין הצדדים לפיהן העותר יוותר על קבלת מסמכי המקור, וחלף זאת ימסור שב"ס לעותר עותקים של המסמכים הנ"ל. ביום 6.8.2023 הוגשה מטעם שב"ס הודעה מעדכנת בה צוין כי הועברו לעותר העתקים מכל המסמכים המצויים בידיי שב"ס. בהתאם לכך, ביום 26.8.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט מ' קרשן), בה נקבע כי: "הסעד המבוקש בעתירה ניתן לעותר". בכך הסתיים הטיפול בעתירה זו. ביני לביני, ביום 8.6.2022, הגיש העותר עתירת אסיר נוספת לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עת"א 13531-06-22, להלן: עתירת האסיר השנייה), בגדרה עתר למחיקת המסמכים שכתב במסגרת התכנית הטיפולית ממחשבי שב"ס ולמחיקת המידע המודיעיני שנכתב על העותר על בסיס מסמכים אלו. ביום 4.12.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט מ' קרשן), במסגרתו נדחתה עתירת האסיר השנייה בשל היעדר סמכות עניינית. עם זאת, בפסק דינו הורה בית המשפט המחוזי לשב"ס להשיב לפניות העותר בעניין המידע המודיעיני. בעקבות זאת, ביום 26.8.2023, לאחר פניות חוזרות ונשנות של העותר לבית המשפט בטענה כי אינו מקבל מענה לפניותיו הנ"ל, הוגשה לבית המשפט הודעה מטעם השב"ס במסגרתה התייחס לסוגיה זו. על פי ההודעה, ביום 27.7.2023 שוחח קצין המודיעין בבית סוהר "רימונים" עם העותר בעניין המידע המודיעיני, וביום 10.8.2023 הועברה לעותר התייחסות כתובה של גורמי המודיעין לפניותיו, ממנה עולה כי שב"ס בחן את טענתו בעניין. ביום 14.1.2024, הגיש העותר בקשה למחיקת המידע המודיעיני שכן לטענתו שב"ס הפר את התחייבותו להשיב לפניות העותר. בהחלטה מאותו היום (14.1.2024), דחה בית המשפט (השופט מ' קרשן) בקשה זו, תוך שהבהיר כי העתירה נדחתה כבר ביום 4.12.2022, וכי טענת העותר להפרת הסיכום עם שב"ס אינה יכולה לשמש בסיס להתדיינות נוספת במסגרת עתירה ישנה זו. בכך תם הטיפול גם בעתירה זו. ביום 19.10.2023, ובעוד עתירת האסיר השנייה תלויה ועומדת, הגיש העותר עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 30415-10-23, להלן: העתירה המנהלית). בעתירה המנהלית ביקש העותר סעדים הדומים לסעדים שנתבקשו במסגרת העתירה דנן, ובהם כי תפתח חקירה פלילית כנגד העובדת הסוציאלית; כי יימחק המידע המודיעיני בעניינו; וכי שב"ס יתווה כללים לבדיקת מידע מודיעיני כדוגמת זה שנמסר בעניינו של העותר, ולהזמתו. במסגרת הליך העתירה המנהלית, הגיש העותר בקשה לפטור מאגרה. ביום 17.1.2024 דחה רשם בית המשפט המחוזי (השופט א' סתיו), את בקשת הפטור מאגרה שהגיש העותר. בהחלטתו, קבע רשם בית המשפט המחוזי כי בקשת העותר אינה עומדת בתנאי שעניינו קיומה של עילה לכאורית. זאת, שכן חלק מהסעדים שנתבקשו בעתירה, בהם פתיחה בחקירה פלילית כנגד העובדת הסוציאלית, אינם מצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט הוסיף כי: "גם אם אניח כי ניתן 'לדוג' מתוך שלל הסעדים אשר המבקש עותר להם סעדים אשר הם בסמכות בית משפט זה, אין די בכך". על רקע החלטה זו, ביקש העותר, ביום 1.2.2024, כי העתירה המנהלית תימחק וכי תושב לו האגרה. באותו היום (1.2.2024), ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א' סתיו), בגדרו נמחקה העתירה המנהלית. לאחר מחיקת העתירה המנהלית, ביום 20.2.2024, הגיש העותר את העתירה דנן, אשר הועברה לטיפולי לאחר שבהחלטת רשמת בית משפט זה (השופטת ק' אזולאי), מיום 19.3.2024, נדחתה בקשת העותר כי ימונה לו בא כוח מטעם הסנגוריה הציבורית. בהחלטתי מיום 20.3.2024, הוריתי לעותר להבהיר מדוע אין מקום לדחיית העתירה מחמת שיהוי, נוכח העובדה שעתירת האסיר השנייה נדחתה כבר ביום 4.12.2022. בהתאם להחלטתי האמורה, ביום 2.4.2024 הגיש העותר הודעת הבהרה, בה צוין כי אף שפסק הדין בעתירה השנייה ניתן למעלה משנה לפני הגשת העתירה דנן, אין זה נכון לומר כי העותר שקט על שמריו בתקופה האמורה. זאת, שכן העותר המשיך להגיש בקשות בתיק עתירת האסיר השנייה, כמתואר לעיל, וכן הגיש את העתירה המנהלית לערכאה אשר סבר כי היא הערכאה המוסמכת לדון בטענותיו. בתוך כך, העותר הדגיש את היותו בלתי מיוצג וטען כי מדובר בעובדה שיש להתחשב בה בבחינת השיהוי בהגשת העתירה דנן. עוד ציין העותר כי הסעדים שעניינם בפתיחה בהליכים משמעתיים ופליליים כנגד העובדת הסוציאלית, לא נתבקשו במסגרת עתירת האסיר השנייה. נוכח האמור בהודעת ההבהרה מטעם העותר, בהחלטתי מיום 3.4.2024 הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. לאחר שניתנו למשיבים, לבקשתם, מספר ארכות, הגישו המשיבים, ביום 5.9.2024, את התגובה המקדמית מטעמם, במסגרתה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, ולחלופין לגופה. כך, המשיבים טוענים כי מרבית הטענות שמעלה העותר במסגרת העתירה דנן, הועלו על ידו בעבר במסגרת שתי עתירות האסיר והעתירה המנהלית. משכך, לשיטת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, ונוכח ההלכה שלפיה הגשת העתירה לערכאה הלא מתאימה, אינה עוצרת את מרוץ השיהוי. עוד טוענים המשיבים כי טענות העותר בעניין הטיפול במידע המודיעיני שנאסף לגביו, ובדבר הצורך בקביעת נהלים פנימיים בעניין טיפול במידע מודיעיני מסוג זה, הינן טענות כוללניות שלא כוונו כלפי החלטה מנהלית מסוימת, כך שדינן להידחות על הסף. לגופו של עניין, המשיבים טוענים כי המסמכים העומדים במוקד העתירה דנן, הינם למעשה מספר רב של מכתבים אותם העביר העותר לידי העובדת הסוציאלית, אשר כללו תכנים חריגים, ובכלל זאת תכנים מיניים, שהיו מופנים אישית כלפי העובדת הסוציאלית. עוד עולה מתגובת המשיבים כי העותר התבקש לחדול מהעברת המכתבים, והוזהר כי יועבר דיווח מתאים לגורמים הרלוונטיים אם לא יעשה כן. ואולם, העותר לא חדל משליחת המכתבים. משכך, על בסיס העמדה שמדובר בתכנים החורגים מהליך הטיפול ושיש בהם כדי להוות סיכון כלפי העובדת הסוציאלית, הנושא דווח לגורמים המתאימים. זאת, בהתאם לדין ולפקודות שב"ס. על רקע האמור לעיל, המשיבים טוענים כי לא נפל כל פגם בכך שהמסמכים שכתב העותר נסרקו למחשבי שב"ס. זאת, שכן החיסיון המוטל על מכתבי העותר, אף אם אלו נכתבו במסגרת תכנית הטיפול, איננו חיסיון מוחלט. נטען כי ככל מידע סוציאלי אחר, גם גילויו של המידע הכלול במכתבים בהם עסקינן הינו מותר במקרה שבו מדובר במידע המעלה חשש לסיכון האדם שעליו המידע או אדם אחר. המשיבים טוענים כי לכן, ומשעה שהמכתבים הנ"ל הכילו תוכן שהיה בו כדי להעמיד את העובדת הסוציאלית בסיכון, לא נפל כל פגם בהתנהלות הגורמים הרלוונטיים בשב"ס, ובכלל זה בהתנהלותה של העובדת הסוציאלית, עת שמכתבים אלו נסרקו למחשבי שב"ס ונעשה בהם שימוש לצורך יצירת מידע מודיעיני. אשר לטענת העותר כי העובדת הסוציאלית זייפה את פרוטוקול ישיבת ועדת ההערכה, בתגובתם מציינים המשיבים כי לעמדתם הפרוטוקול האמור שיקף את שנאמר במסגרת דיון וועדת ההערכה בה השתתף העותר, וככל שחלה בו טעות – מקורה בתקלה שאירעה במערכות המחשוב של שב"ס. המשיבים מוסיפים ומזכירים כי במסגרת פסק הדין בעתירת האסיר הראשונה, נקבע כי העותר יובא שוב בפני ועדת ההערכה לצורך קבלת התייחסות עדכנית מצדו. לפיכך, אף אם היה ממש בטענת העותר בהקשר זה, אין בכך כדי להצדיק מתן סעד בגדר העתירה דנן. לבסוף, המשיבים טוענים כי על רקע פניות העותר, ביום 31.10.2023 הודיע ענף המשמעת בשב"ס כי התנהלות העובדת הסוציאלית נבחנה, ולא נמצא בה כל חריגה המצדיקה פתיחה בהליך משמעתי. כמו כן, צוין כי עקב פניותיו של העותר ליחידה הארצית לחקירות סוהרים, זומן העותר למתן עדות ביחס לתלונתו ביום 30.7.2024, אך העותר ביקש לדחות את זימונו. בהמשך, העותר זומן למסור את עדותו ביום 5.8.2024, אך מסר כי הוא מסרב להגיע בשל כך שאינו מרגיש בטוב. המשיבים טוענים כי בנסיבות אלו, משלא נמצאה בעיה רפואית קונקרטית אשר מנעה מהעותר להתייצב למתן עדותו, הרי שלאור סירובו להגיע למתן עדות – העתירה במישור זה מיצתה עצמה. לבקשתו, הגיש העותר, ביום 24.9.2024, תגובה קצרה לתגובתם המקדמית של המשיבים. בתגובתו, חזר העותר על הטענות אשר העלה בעתירתו, והוסיף כי במכתביו לא היה כל חשש לפגיעה בעובדת הסוציאלית, כי התכנים במכתביו לא חורגים מהליך הטיפול, וכי הוא לא התבקש לחדול לכותבם. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה המקדמית מטעם המשיבים ובתגובת העותר לתגובה המקדמית, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה דנן להידחות על הסף. אקדים ואציין כי יש ממש בטענת המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, נוכח העובדה שהאירועים נשוא העתירה אירעו בין השנים 2021-2020, ואילו העתירה דנן הוגשה ביום 20.2.2024, קרי – כשלוש לאחר מכן. אמנם צודק העותר כי לאורך השנים נפתחו על ידו הליכים משפטיים שונים בקשר לאירועים נשוא העתירה דנן, וייתכן שיש לכך משקל בבחינת השאלה האם השתהה בהגשת עתירתו, בפרט בהינתן העובדה כי העותר הינו בלתי מיוצג. ואולם, כפי שהעותר ציין בעצמו בהודעת ההבהרה שהגיש ביום 2.4.2022, חלק מהסעדים להם הוא עותר עתה, ובפרט אלו הנוגעים לפתיחה בהליכים משמעתיים ופליליים כנגד העובדת הסוציאלית, לא נתבקשו בעתירות האסיר שהגיש, אלא נכללו לראשונה בעתירה המנהלית שהגיש באוקטובר 2023, זמן קצר לפני הגשת העתירה דנן. לשיהוי עד לאוקטובר 2023 אין לעותר הסבר המניח את הדעת. מכל מקום, וזה העיקר בעיניי, אף בהתעלם מסוגיית השיהוי, דעתי היא כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה להתערבותנו. אבאר. מרבית הסעדים אותם מבקש העותר בעתירה דנן, נשענים על הנחתו כי סריקת המסמכים שכתב במסגרת התכנית הטיפולית, למערכות המחשוב של שב"ס, מנוגדת לדין ולנהלי שב"ס. זאת, לטענת העותר, נוכח העובדה שהמסמכים כללו מידע אישי ואינטימי על אודותיו ומשום שלטענתו, העובדת הסוציאלית הבטיחה לו כי תמנע מלעשות כן. ברם, סבורני כי הנחה זו תלויה על בלימה וצודקים המשיבים כי סריקת המסמכים הנ"ל למערכות המחשוב של שב"ס, בנסיבות המקרה דנן, לא הייתה מנוגדת לדין ולנהלי שב"ס. סעיף 8(א) לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק העובדים הסוציאליים), קובע כי חובה על עובד סוציאלי לשמור מידע שהגיע אליו במסגרת מקצועו, והוא אינו רשאי לגלותו אלא בנסיבות המפורטות בסעיף, ובכלל זאת כאשר "הגילוי דרוש לשם מניעת פגיעה באדם שעליו המידע או באדם אחר" (סעיף 8(א)(4) לחוק העובדים הסוציאליים). לצורך קביעת עקרונות בדבר כללי החיסיון החלים על עובדים סוציאליים בשב"ס, הוצאה פקודת נציבות שב"ס (כהגדרתה לעיל). סעיף 1(ב) לפקודת נציבות שב"ס קובע, כנקודת מוצא, את קיומה של חובה לשמירת סודיות. ברם, סעיף 5 לפקודת נציבות שב"ס קובע מקרים שבהם ניתן להעביר מידע סוציאלי ללא הסכמה, בהם העברת מידע לגורמים בשב"ס כאשר "גילוי המידע דרוש לשם מניעת פגיעה באסיר או באדם אחר" (סעיף 5א.1. לפקודת נציבות שב"ס). כמתואר לעיל, בענייננו, הגורמים המוסמכים בשב"ס בחנו את המסמכים שכתב העותר במסגרת התכנית הטיפולית, ומצאו כי מדובר למעשה במכתבים אותם העביר העותר לידי העובדת הסוציאלית, אשר כללו תכנים חריגים, ובכלל זאת תכנים מיניים, שהיו מופנים אישית כלפי העובדת הסוציאלית. עוד יוזכר כי העותר לא חדל משליחת המכתבים האמורים, אף כשהוזהר כי יועבר בנושא דיווח לגורמים הרלוונטיים. על רקע זה, ולנוכח הערכת הגורמים הרלוונטיים בשב"ס כי האמור במכתבים הנ"ל מקים חשש לסיכון העובדת הסוציאלית, הנושא דווח לגורמי המודיעין בשב"ס. על כן, אין בסיס לטענה כי שב"ס או מי מטעמו פעל בניגוד לדין ולפקודת נציבות שב"ס, עת שנסרקו המסמכים שכתב העותר במסגרת התכנית הטיפולית, למחשבי שב"ס. משהנחת היסוד של העותר כי סריקת המסמכים למחשבי השב"ס מנוגדת לדין ולנהלי שב"ס, נמצאה כבלתי מבוססת, ברי כי אין בסיס לבקשתו של העותר כי נורה לשב"ס למחוק מסמכים אלו ממערכות המחשוב שלו. למעשה, לא זאת בלבד שהזנת המסמכים הנ"ל בתיק הסוציאלי של העותר ובמערכות המודיעיניות של שב"ס אינה סותרת את הוראות הדין ואת נהלי שב"ס, אלא שמדובר בחלק מפעילותו התקינה של שב"ס, כרשות מנהלית, ופעולה המתחייבת מהצורך לשמור תיעוד רציף של הליך טיפולי אשר עובר האסיר (וראו, למשל: סעיף 5.11 לנוהל 20-1036 בעניין הפעלת מערך העבודה הסוציאלית בשב"ס). כמו כן, יוזכר כי במסגרת עתירת האסיר הראשונה, בית המשפט הורה לשב"ס להעביר לידי העותר את המסמכים הנ"ל, ובמהלך הדיון בפני בית המשפט ויתר העותר על קבלת מסמכי המקור. דומה כי בקשת העותר, עתה, למחיקת המסמכים האמורים ממחשבי שב"ס, סותרת את הסכמתו של העותר במסגרת עתירת האסיר הראשונה. בדומה לסעד שעניינו מחיקת המסמכים ממערכות המחשוב של שב"ס, ובהינתן כי הנחתו של העותר כי סריקת המסמכים למערכות המחשוב מנוגדת לדין ולנהלי שב"ס נמצאה שגויה, הרי שגם לבקשת העותר כי נורה למשיבים לפתוח בהליכים משמעתיים ופליליים כנגד העובדת הסוציאלית, אין לה על מה שתסמוך. ואכן, כמתואר לעיל, הגורמים הרלוונטיים במשרד הרווחה בחנו את טענותיו של המבקש, ולא מצאו כי נפל כל פגם בהתנהלותה של העובדת הסוציאלית. אשר לטענות העותר בעניין בדיקת המידע המודיעיני בעניינו, סבורני כי צודקים המשיבים כי טענות העותר במישור זה הינן טענות כוללניות אשר אינן מצדיקות את התערבותנו, וממילא חזקה על הגורמים הרלוונטיים בשב"ס, הנהנים מחזקת התקינות המנהלית, כי הם פועלים באופן תדיר לוודא כי המידע המודיעיני הקיים על האסירים הינו תקף, אמין ומדויק, ובכלל זה גם המידע המודיעיני בעניינו של העותר. מטעם זה גם לא מצאתי שיש בטענות העותר כדי להצדיק כי נורה לשב"ס להתקין נהלים פנימיים בעניין בדיקת מידע מודיעיני, ומכל מקום שיקול הדעת המקצועי בקביעת הנהלים להפעלת בתי הסוהר, ובאשר לאופן יישומם הפרטני, נתון לגורמים המקצועיים המופקדים על שב"ס; והלכה היא כי בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת זה, אלא במקרים חריגים (ראו, למשל: רע"ב 2416/05 פלוני ז"ל נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד סב(3) 13, 20 (2007)). לבסוף, אשר לטענות העותר בעניין זיוף פרוטוקול ועדת ההערכה, אף אם היה בסיס לטענתו האמורה של העותר – ואינני קובע, בעניין זה, כך או אחרת – סבורני כי צודקים המשיבים כי משעה שבפסק הדין בעתירת האסיר הראשונה, נקבע כי העותר יובא שוב בפני וועדת ההערכה לצורך קבלת התייחסות עדכנית מצדו, טענות העותר במישור זה אינן אקטואליות עוד. סיכומו של דבר: מהטעמים המפורטים לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. בנסיבות העניין דנן, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' טבת תשפ"ה (20 ינואר 2025). יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת