אירה גרדן וולאס נ. משרד המשפטים - רשות האוכלוסין וההגירה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1449/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרים: 1. אירה גרדן וולאס 2. אליאנה אפזה נ ג ד המשיב: 1. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה 2. שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד רונן צבי סימון; עו"ד צבי שיינברום פסק-דין השופט נ' סולברג: העותרים הם בני זוג, אזרחי ארצות הברית, המתגוררים במדינת פלורידה. החל משנת 2015, מבקשים העותרים לקבל מעמד עולה בישראל, מתוקף יהדותו של העותר 1, ומכוח הזכות הנתונה להם בחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). לפי הנטען בעתירה, בשנים 2016-2015, קיימו העותרים מגעים בעניין, עם נציגי הסוכנות היהודית, ועם גורמי המשיבה 1 – רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות). ברם, לטענת העותרים, "לאור התנהלות מוסדות המדינה, חשו העותרים אכזבה והרימו ידיהם בתסכול". בשנת 2019, חידשו העותרים את מאמציהם, ופנו לקונסוליה הישראלית במיאמי שבפלורידה. משפנייתם לא נענתה "עניינית", ובעקבות משבר הקורונה, השהו העותרים את הטיפול בבקשתם, אך ביום 18.2.2021, פנו פעם נוספת לקונסוליה, וביקשו לחדש את פנייתם. ביום 1.8.2021, לאחר שלא ניתן מענה למבוקשם, פנו העותרים לרשות, במישרין. במהלך חודש דצמבר 2021, בחלוף כ-4 חודשים מאז פנייתם לרשות, ולאחר שפנו מספר פעמים נוספים ולא נענו, פנו העותרים אל נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה (להלן: הנציבות), בבקשה לסיוע בקבלת מענה לבקשתם. ביום 30.10.2022, התקבל מענה מאת הנציבות, ובו צוין כי חרף מספר פניות לרשות, הן בכתב, הן בשיחות טלפון, לא התקבלה התייחסות לתלונת העותרים; על כן, התלונה נמצאה מוצדקת, והנציבות הודיעה לרשות את עמדתה, שלפיה עליה להגיב לבקשת העותרים בתוך 60 יום. תגובה כאמור – לא התקבלה, ומכאן העתירה שלפנינו, שבה מבוקש כי נורה למשיבים "לבוא ליתן טעם מדוע לא יתנו תשובה עניינית לפניית העותרים לקבלת מעמד בישראל". דין העתירה להידחות על הסף, וזאת ללא צורך בתגובה. בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), בצירוף פרט 12(9) לתוספת הראשונה שלחוק זה, עתירה נגד החלטה של רשות לפי חוק השבות – ובכלל זאת, גם עתירה נגד העדר החלטה (ראו את הגדרת המונח "החלטה של רשות", בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים) – תוגש לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. אמנם, כידוע, הוראות חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, אינן גורעות מסמכותו המקבילה של בית משפט זה, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, ואולם – "נקודת המוצא היא דיון בערכאה שלה הוקנתה הסמכות הפרטיקולרית, להבדיל מעשיית השימוש בסמכות המקבילה אשר מוקנית לבית משפט זה. זאת, נוכח שיקולים כלליים שעניינם התכלית שלשמה נחקק חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, אשר העניקה לערכאות אלו סמכות מקבילה לערוך ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, ונועדה ליצור ערכאה דיונית ראשונה לדיון בעניינים מינהליים (בכפוף, כמובן, לסייגים שנקבעו), תוך שזכות הערעור לבית משפט זה – נשמרת" (בג"ץ 7141/20 מועצה אזורית חוף כרמל נ' שר הפנים, פסקה 3 (10.3.2021)). לא מצאתי טעם טוב לסטות מנקודת מוצא זו בענייננו. אשר על כן, מן הטעם האמור, העתירה נדחית בזאת על הסף. משלא נתבקשה תגובה, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, לא יֵעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ל' בשבט התשפ"ג (‏21.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23014490_O01.docx עג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1