פלוני נ. מפקד יחידת מיטב

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1448/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. מפקד יחידת מיטב 2. ראש המטה הכללי 3. שר הביטחון עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: בעצמה בשם המשיבים: עו"ד יובל שפיצר פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה, בבקשת העותרת לקבל פטור משירות בטחון, מחמת "הווי משפחתי דתי" ומטעמים ש"בהכרה דתית", בהתאם לסעיפים 39(ג) ו-40 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: החוק או חוק שירות בטחון). תמצית העובדות וההליכים העותרת, ילידת 6.11.2001, למדה עד כיתה ט' במוסדות חינוך דתיים. בהמשך, משעברה ללמוד בתיכון חילוני בפתח תקוה (שם למדה מכיתה י' עד כיתה י"ב), עזבה את הדת וניהלה אורח חיים חילוני. במהלך שנת 2018 החל מסלול גיוס העותרת לצה"ל, והיא זומנה ללשכת הגיוס, ליום 9.5.2018, לביצוע הדרוש לצורך גיוסה כחלק מהליך 'צו ראשון'; העותרת בחרה שלא להתייצב, וזומנה פעם נוספת, ליום 10.1.2019. בפעם הזו התייצבה בלשכה, אך לא סיימה את ההליכים הדרושים. משכך, זומנה העותרת עוד מספר פעמים, להשלמת ההליכים, אך גם במועדים אלו – לא התייצבה. נוכח זאת, ביום 10.7.2019 הוצא לעותרת צו גיוס, שנקבע ליום 19.7.2020. בהמשך, ביום 5.1.2020, שונה קמעא מועד זה, ונקבע ליום 2.7.2020. במועד זה, בחלוף למעלה משנתיים מאז זימונה הראשון ללשכת הגיוס, השלימה העותרת את הליכי הצו הראשון. בהמשך גם עברה העותרת הליך מיון, שבמסגרתו יועדה לשרת במערך המנהלה של חיל המודיעין, ואותו השלימה בהצלחה. ביני לביני, נדחה מועד הגיוס בפועל כמה וכמה פעמים. ביום 6.1.2021, כשבועיים לפני המועד האחרון שנקבע לאותה עת (19.1.2021), חלה תפנית בעלילה – העותרת הגישה לרשויות הגיוס בקשה לפטור אותה משירות בטחון מטעמים שבהווי משפחתי דתי, מכוח הוראות סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון. לבקשתה צירפה תצהיר לתמיכה באמור בה. ביום 17.1.2021 שלח ב"כ העותרת מכתב, שבו נכלל פירוט על אודות הטעמים המצדיקים את מתן הפטור. ביום 18.1.2021 השיבה מפקדת לשכת הגיוס לעותרת, כי בקשתה הוגשה באיחור, שלא בהתאם למועדים הקבועים בתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות הווי משפחתי דתי), ועל כן, לא ניתן יהיה לקבלה, אלא אם ימצֵא כי ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. בו ביום – 18.1.2021 – יום אחד בלבד קודם למועד הגיוס, הגישה העותרת בקשה נוספת, למתן פטור לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון, בטענה כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת בצה"ל. גם לבקשה זו צירפה תצהיר, לתמיכה באמור בה. עוד באותו יום, בשעות הלילה המאוחרות, דיווחה העותרת לרשויות הגיוס כי היא נדרשת להיכנס לבידוד, משום שנחשפה לחולה קורונה מאומת; מועד גיוסה נדחה בהתאם. ביום 1.2.2021 הודיעו רשויות הגיוס לב"כ העותרת, כי הבקשה למתן פטור לפי סעיף 39(ג) לחוק, מטעמים שבהווי משפחתי דתי – נדחית, בהעדר טעמים מיוחדים לקבלתה באיחור. בהתאם, נקבע לעותרת מועד גיוס עדכני, ליום 21.2.2021. סמוך לאחר מכן, ביום 18.2.2021, פנתה העותרת בבקשה לעיון מחדש בהחלטה האמורה; ביום 20.2.2021, יום אחד בלבד לפני מועד הגיוס העדכני, דיווחה בשנית כי נדרשה להיכנס לבידוד, בטענה כי נחשפה לחולה קורונה מאומת; גם בפעם הזו, נדחה מועד הגיוס. ביום 1.3.2021, בחלוף מספר ימים, הגישה העותרת את העתירה דנן, ועמה גם בקשה למתן צו ביניים, למניעת גיוסה עד לאחר הכרעה בעתירה. המשיבים נתנו את הסכמתם למתן הצו, ובהתאם, בהחלטה מיום 24.3.2021 קבעתי, כי "העותרת לא תגוייס לשירות ביטחון עד למתן פסק דין בעתירה". ביום 18.3.2021, לאחר מספר דחיות שנגרמו מחמת אי-התייצבותה של העותרת, נערך לעותרת ראיון בקשר לבקשתה לפטור מגיוס לפי סעיף 40 לחוק (פטור מטעמים שבהכרה דתית). לאחר שהתקיים הראיון, התברר כי לא הוצגו לפני העותרת ראיות מינהליות שנאספו בידי המשיבים, הקשורות לבקשה שהגישה. על רקע האמור, זומנה לראיון משלים, שבו היה בכוונת המשיבים לעמתהּ עם הראיות שנאספו. ביום 21.6.2021, לאחר שהמשיבים נאלצו לדחות את מועד הראיון המשלים 3 פעמים, מחמת אי-התייצבותה של העותרת (פעמיים בשל מחלה; פעם שלישית בטענה כי המתינה לתשובה ביחס לבקשתה כי בא-כוחה יוכל להיות נוכח בראיון המשלים), הוחלט לדחות את בקשתה לפי סעיף 40 לחוק. בהחלטה נקבע כך: "1. ביום 18.1.21, הגשת בקשה לפטור משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית לפי סעיף 40 לחוק שירות ביטחון. 2. בקשתך הוגשה באיחור ניכר מן המועדים שנקבעו בתקנות, ומשכך זומנת לראיון על מנת לבחון האם יש לך טעמים מיוחדים לקבלת תצהירך באיחור. 3. ביום 7.3.21 לא התייצבת לזימון. 4. ביום 18.3.21 התייצבת לראיון, וטענת כי חזרת בתשובה לאחר תום הלימודים, וכי בני משפחתך חרדים. 5. בתום הראיון שנערך בעניינך, נמצא כי בידי רשויות צה"ל מידע הסותר את טענותייך. משכך התבקשת להגיע לראיון משלים בימים 25.3.21, 8.4.21 ו-22.4.21, אליהם לא התייצבת. 6. אי התייצבותך לראיונות, ובאופן פרטני לראיון ביום 22.4.21, מבלי שהצגת אישור מוצדק להיעדרותך, מנעה את מיצוי בירור טענותייך. 7. לאור האמור לעיל, ובהתאם למידע המצוי בפני, התרשמתי כי לא מתקיימים בעניינך טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלת תצהירך באיחור" (ההדגשות במקור – נ' ס'). סמוך לאחר מכן, פנתה העותרת למשיבים, וביקשה לקיים עמה פגישה, שבה יוצגו לפניה הראיות שעמדו בבסיס ההחלטה האמורה. על אף הדחיות הרבות מצד העותרת, בתירוצים מתירוצים שונים, החליטו רשויות הגיוס להֵעתר לבקשה, לפנים משורת הדין, ולזמנהּ לראיון משלים, על מנת שתוכל להתרשם מן הראיות שבידיהם, ואולי אף לשכנע בקיומם של טעמים מיוחדים, המצדיקים לשנות מן המסקנות שנקבעו בהחלטה האמורה. גם ראיון זה נדחה פעם ופעמיים, לבקשת העותרת, באמתלות שונות. לבסוף התקיים הראיון המשלים ביום 25.7.2021, ובמסגרתו עומתה העותרת עם הראיות שבידי המשיבים – תמונות מן העבר ומן ההווה, שפורסמו בפומבי ברשתות החברתיות, המעידות על כך שהיא ובני משפחתה מקיימים אורח חיים חילוני. כמו כן, ניתנה לעותרת הזדמנות לשטוח את טענותיה, ולהבהיר מהם הטעמים המיוחדים המצדיקים לקבל את בקשתה ותצהירה, אף שהוגשו באיחור. בסיכום הראיון – שעל אודותיו אעמוד בהרחבה בהמשך – צוין, כי לא נמצאו טעמים מיוחדים המצדיקים את הגשת הבקשה לפטור באיחור. מעבר לכך צוין, כי התברר שגם לגופו של עניין לא מתקיימים בעותרת טעמים שבהכרה דתית, אשר עשויים להצדיק מתן פטור משירות בטחון, בהתאם להוראות סעיף 40 לחוק. ביום 2.8.2021 הוחלט אם כן בשנית, הפעם באופן סופי, לדחות את בקשת העותרת למתן פטור מכוח סעיף 40 לחוק שירות בטחון. טענות העותרת בתמצית, העותרת מבקשת להעמיד למבחן חוקתי את תקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי. לטענת העותרת, אין מקום לקבוע מועדים קשיחים להגשת התצהיר, על-פי המסלול המעוגן בסעיף 39 לחוק שירות בטחון, שכן הפגיעה שעלולה להיגרם מכך לחופש הדת, ולזכותם של העותרת ובני משפחתה לכבוד, אם תגויס לצה"ל, קשה מנשוא. עוד טוענת העותרת, כי בקשתה לפי סעיף 39 לחוק הוגשה במועד, משום שלדבריה כלל לא ניתן היה להנפיק לה צו התייצבות ראשונה, בטרם הפכה ל"יוצא[ת]-צבא", כהגדרת מונח זה בחוק שירות בטחון; קודם שמלאו לה 18 שנים. הוי אומר, אליבא דעותרת, לא ניתן היה להוציא את הצו קודם לגיל 18, הגם שהתאריך הנקוב בו מתייחס למועד שלאחר שימלאו לה 18 שנים. בנוסף טוענת העותרת, כי יש לבטל את החלטת מפקד יחידת מיטב, לדחות את בקשתה לפי סעיף 39 לחוק, באשר זו אינה סבירה באופן קיצוני. לטענת העותרת, די ברקע המשפחתי, ובמכלול הנתונים שהציגה למשיבים, כדי לענות על הדרישה לטעמים מיוחדים. על כן, נדרש היה לקבל את בקשתה מכוח סעיף 39 לחוק – אף שהוגשה באיחור. עוד מוסיפה העותרת, כי במכלול הנסיבות, התגבשו גם טעמים מיוחדים לקבל את בקשתה שלפי סעיף 40 לחוק באיחור. העותרת מוסיפה, כי אי-הנכונות מצידם של המשיבים לבחון את טענותיה, והתעקשותם על גיוסה המיידי, אינם מתקבלים על הדעת; העותרת מציינת בהקשר זה, כי אילו היתה שוטחת את טענותיה לפני ועדת דת, המיועדת לחיילות בשירות חובה, אין ספק כי סיכוייה לזכות בפטור המבוקש – היו גבוהים ביותר, בהינתן אורח חייה הדתי. עמדת המשיבים המשיבים טוענים מנגד, כי דין העתירה להידחות. לשיטתם, לא קמה כל עילה להתערבות בהחלטה שלא ליתן לעותרת פטור משירות בטחון, מטעמים שבהווי משפחתי דתי או מטעמים שבהכרה דתית. לדברי המשיבים, על-פי תקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי, היה על העותרת להגיש את הבקשה "לא יאוחר מהיום שנקבע להתייצבות ראשונה של המבקשת כיוצא צבא". על כן, המועד האחרון שבו יכולה היתה העותרת להגיש את הבקשה, היה מועד ההתייצבות הראשונה, שכאמור נקבע ליום 2.7.2020. דא עקא, הלכה למעשה הגישה העותרת את הבקשה והתצהיר רק ביום 6.1.2021, כחצי שנה לאחר מכן. בנסיבות אלה, היה על העותרת ליתן טעמים מיוחדים לקבלת התצהיר באיחור; טעמים שכאלו לא הוצגו, ומשכך, נדחתה הבקשה. אשר לטענת העותרת כי המועד הקובע אינו יום 2.7.2020, שכן לא ניתן היה לזמנהּ להתייצב לגיוס, בטרם מלאו לה 18 שנים, סבורים המשיבים כי דין הטענה להידחות. לדברי המשיבים, סעיף 12 לחוק קובע, כי ניתן לקרוא ל"מיועד לשירות בטחון" – אזרח ישראלי או תושב קבוע שמלאו לו 16 וחצי שנים – להתייצב לבדיקות כשירות, ובמידה ולא התייצב, אף ניתן לקרוא לו להתייצב לשירות בטחון, ובלבד שבאותה עת היה "יוצא-צבא"; קרי, מלאו לו 18 שנים. מכאן למדים המשיבים, כי ניתן להנפיק צו התייצבות ראשונה מכוח סעיף 13 לשירות בטחון, למועמד לשירות סדיר, אף בטרם מלאו לו 18, ובלבד שתאריך ההתייצבות לגיוס (להבדיל ממועד הנפקת הצו) יקבע למועד שלאחר שימלאו למועמד 18 שנים. המשיבים מבהירים בהקשר זה, כי רשויות הגיוס נוהגות כך משך שנים, מטעמי תכנון כוח אדם, במטרה להקנות ודאות לקראת הגיוס לצה"ל, ועל מנת לאפשר למתגייסים וליחידות הצבא להערך למחזורי הגיוס הצפויים, מבעוד מועד. נטען אפוא, כי משמועד ההתייצבות לגיוס נקבע ליום 2.7.2020, כ-8 חודשים לאחר שמלאו לעותרת 18, לא נפל כל פגם בזימונה; מכאן, שהבקשה לפטור הוגשה באיחור. אשר לטענות העותרת כי תקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי אינה חוקתית, והיא נאכפת באופן לא מידתי – עמדת המשיבים היא כי טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס, וככזו היא אינה מקימה הצדקה להתערבות שיפוטית. בהתייחס לבקשת העותרת לקבלת פטור מטעמים שבהכרה דתית, מכוח הוראות סעיף 40 לחוק, נטען כי קבוצת המילים 'טעמים שבהכרה דתית', איננה נוסחת קסם; לא כל טענה בעניין זה תצדיק מתן פטור באופן אוטומטי, ונדרש להוכיח כי אכן קיימת הצדקה לכך. עוד קודם לכן טוענים המשיבים, כי לפי תקנה 4 לתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות הכרה דתית), היה על העותרת להגיש את הבקשה לא יאוחר מ-90 ימים לפני היום שנקבע להתייצבותה לשירות ביטחון, כאשר בענייננו, המועד הראשוני להתייצבותה של העותרת לשירות בטחון נקבע ליום 19.7.2020. דא עקא, בפועל הגישה העותרת את הבקשה רק ביום 18.1.2021, זמן רב לאחר המועד האחרון שנקבע להגשת הבקשה והתצהיר. אמנם כן, גם כאשר מוגשות הבקשה והתצהיר באיחור, רשאי הפוקד, מכוח תקנה 4(ב) לתקנות הכרה דתית, לקבלם, אך זאת רק "אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים". המשיבים טוענים, כי טעמים מיוחדים שכאלה אינם מתקיימים בענייננו. זאת בין היתר, בשים לב להליכי הגיוס שהחלו בעניינה של העותרת, שאף התמיינה לתפקיד מסוים במערך המנהלה של חיל המודיעין; למועד שבו בחרה להגיש את התצהיר; לאי-התייצבותה פעם אחר פעם לראיונות שאליהם זומנה; ובשים לב גם לראיות המינהליות שבידי המשיבים, המעידות על סתירות פנימיות בגרסת העותרת, ועל חוסר יכולת ליתן בה אֵמון. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה, בתגובת המשיבים, בתשובת העותרת לתגובה, וכן בבקשות ובהודעות הרבות שהגישה העותרת לבית משפט זה במרוצת הדרך, על נספחיהן, ובכלל זאת ההקלטות שהוגשו לבית המשפט על-גבי מדיה מגנטית, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו. נקודת המוצא שנקבעה על-ידי המחוקק, היא כי חובת השירות תחול הן על גברים, הן על נשים – כאחד. לצד זאת, נקבעו בחוק גם כמה וכמה הסדרי פטור מגיוס לנשים; בהם: פטור מטעמים שבהכרה דתית, פטור מטעמים שבהווי משפחתי דתי, פטור מטעמי מצפון, פטור לאמהות ונשים הרות, ועוד. הסוגיה העומדת במוקד העניין דנן – מתן פטור מגיוס לנשים מטעמי דת – נדונה בהרחבה במהלך השנים לפני בית משפט זה. בבג"ץ 739/15 כליפה נ' שר הביטחון (15.10.2015), שנסיבותיו דומות לנסיבות העניין דנן, נקבע כי נקודת המוצא לדיון בבקשות לפטור מטעמי דת, היא שלרשויות הגיוס מוקנה שיקול דעת אם להעניק את הפטור, אם לאו, הגם שהיקפו מצומצם יחסית (להלן: עניין כליפה). עוד נקבע, כי הגשת תצהיר איננה עניין טכני או פרוצדורלי גרידא. פירושו של דבר, אין מדובר בפטור אוטומטי, הניתן בנקל; ענייננו כאן בפטור מהותי, אשר טעון הוכחה עובר להענקתו. הגיונם של דברים אלו ברור – קיים חשש שמא נשים שאינן דתיות ינצלו את הפטור כדי להשתמט משירות צבאי, ובכך יפרו, ללא הצדקה, את ההסדר השוויוני שקבע המחוקק (לדיון נרחב בסוגיה ראו: עניין כליפה, פסקאות 12-11 לפסק הדין של השופטת ע' ברון). העותרת במקרה דנן, ביססה את בקשותיה לפטור משירות בטחון, על הוראות סעיפים 39 ו-40 לחוק שירות בטחון; אדון אפוא בבקשותיה מכוח סעיפים אלה – כסדרן. פטור לפי סעיף 39(ג) לחוק מטעמים שבהווי משפחתי דתי כאמור, ביום 6.1.2021, כשבועיים לפני מועד הגיוס שנקבע, הגישה העותרת בקשה לפטור משירות בטחון, מכוח הוראות סעיף 39(ג) לחוק. בקשתה נדחתה, משום שהוגשה באיחור, ומשלא נמצאו טעמים מיוחדים לכך. החלטה זו, בנוגע לבקשת העותרת לפטור מכוח סעיף זה – מקובלת עלַי. כך מורה אותנו סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון: "יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). המועדים להגשת בקשה כאמור, נקבעו בתקנות הווי משפחתי דתי. לענייננו, רלבנטית תקנה 5 לתקנות אלה, שבה נקבע כי "הבקשה תוגש לא יאוחר מהיום שנקבע להתייצבות ראשונה של המבקשת כיוצא צבא בהתאם לסעיפים 3, 3א, 4, 7, 8 או 9 לחוק". כזכור, נדרשה העותרת להתייצב בלשכת הגיוס ביום 2.7.2020, ובמועד זה השלימה את הליכי הצו הראשון. משכך, טוענים המשיבים, כי על-פי תקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי, היה עליה להגיש את בקשתה שלפי סעיף 39 לחוק, לכל המאוחר עד מועד זה. מנגד, טוענת העותרת, כי בקשתה הוגשה במועד, משום שמלכתחילה לא ניתן היה להנפיק לה צו התייצבות לגיוס, קודם שמלאו לה 18 שנים. על כן, הוצא הצו שלא כדין, וממילא לא ניתן להיתלות במועד שנקבע בו. אמנם כן, במועד הנפקת צו ההתייצבות הראשונה, הוא יום 10.7.2019, טרם מלאו לעותרת 18 שנים, אך מקובלת עלַי עמדת המשיבים, כי אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה, שלפיה הבקשה לפטור אכן הוגשה באיחור. אבאר את דברַי. סעיף 12 לחוק שירות בטחון קובע, כי "מיועד לשירות בטחון שנקרא להתייצב לבדיקת כושרו לשירות בטחון ולא התייצב, או שהתייצב וסירב להיבדק או להשלים את הבדיקות, רשאי פוקד לקרוא לו להתייצב לשירות בטחון, לפי סעיפים 13 או 27 לפי הענין, אם אותה שעה היה יוצא-צבא, אף על פי שכושרו לשירות בטחון עדיין לא נקבע" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). על-פי ההגדרה שבחוק, "מיועד לשירות בטחון" הוא אזרח ישראלי או תושב קבוע, אשר מלאו לו 16 וחצי שנים. משמע, פוקד רשאי להנפיק צו גיוס לאזרח ישראלי או תושב קבוע שמלאו לו 16 וחצי שנים, ובלבד שבאותה שעה מלאו לו 18 שנים. השאלה שלפנינו היא אפוא, האם 'באותה שעה', משמע במועד הנפקת הצו, או שמא במועד שנקבע להתייצבות. העותרת סבורה, כי נדרש שבשעת הנפקת הצו ימלאו לה 18, ואילו המשיבים טוענים כי למועד ההנפקה אין משמעות, וכל שנדרש הוא כי מועד ההתייצבות יחול לאחר גיל 18. סבורני כי הדין עם המשיבים. רשויות הגיוס רשאיות להנפיק צו התייצבות לגיוס מכוח סעיף 13 לחוק, למועמד לשירות סדיר, אף בטרם מלאו לו 18, ובלבד שתאריך ההתייצבות (להבדיל ממועד הנפקת הצו), יקבע למועד שלאחר שימלאו למועמד 18 שנים (בכפוף לחריגים שבחוק, דוגמת החריג שנקבע בסעיף 14). כפי שמצינו לא אחת, כאשר ניתנת פרשנות מקיימת לנוהג רב-שנים, הנובע מהוראות הדין, אין הצדקה לסטות מפרשנות זו, ו'לקלקל את השורה', אם אין הצדקה ממשית לכך. בעניין דנן, פרשנות המשיבים מתיישבת עם לשון החוק, היא 'מתכתבת' עם נהלי הגיוס הנהוגים מזה שנים, ואף עולה בקנה אחד עם הצורך לאפשר, הן למתגייסים, הן ליחידות הצבא, להערך כדבעי ומבעוד מועד למחזורי הגיוס. ניסיונה של העותרת להיתלות בכך שהצו הונפק בטרם מלאו לה 18 שנים – נדון לכישלון. העותרת היתה מודעת היטב ללוחות הזמנים, עוד מלכתחילה, ולא העלתה טענה כלשהי לגבי עיתוי הנפקת הצו, אלא רק בדיעבד, לאחר הגשת הבקשה באיחור. על כן, משאין חולק כי בעת התייצבות העותרת להשלמת הליכי הצו הראשון מלאו לה 18 שנים, הרי שמאותו מועד ואילך היא נחשבה ל'יוצאת צבא', כהגדרת חוק שירות בטחון, ובהתאם, היה עליה להגיש את בקשתה לכל המאוחר עד יום 2.7.2020; הוא "היום שנקבע להתייצבות ראשונה של המבקשת כיוצא צבא", כלשון תקנה 5(א) לתקנות הווי משפחתי דתי. אם כן, משהבקשה לפי סעיף 39 לחוק הוגשה באיחור – הכלל הוא דחיה, אלא אם כן ימָּצאו טעמים מיוחדים להגשתה באיחור; זו לשון תקנה 5(ג)(1) לתקנות הווי משפחתי דתי: "פוקד רשאי לקבל את הבקשה במועד מאוחר מהמועד האמור בתקנת משנה (א), אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים". הפכתי והפכתי, ולא מצאתי בעתירה, ובשלל ההודעות והבקשות שהוגשו אחריה, טעמים מיוחדים אשר עשויים להצדיק את האיחור שנפל בהגשת הבקשה. איני רואה אפוא פגם בהחלטת המשיבים שלא לקבלה. העותרת אמנם מלינה על כך שהמשיבים חזרו בהם מהזמנתה לראיון, לשם בחינה אם מתקיימים בבקשה טעמים מיוחדים המצדיקים את האיחור, אך גם בכך אין ממש. אכן, נראה כי המשיבים חזרו בהם מהחלטה זו, אולם, את הקולר לא ניתן לתלות בצווארם. משנמנעה העותרת מלהתייצב פעם אחר פעם לראיונות שנקבעו לה, ובחרה להתעלם מן הזימונים הרבים שנשלחו אליה, אין לה להלין אלא על עצמה. המערכת הצה"לית גילתה סבלנות רבה כלפי העותרת, וניסתה שוב ושוב לברר את בקשותיה; העותרת היא זו שהכשילה את הבירור, באמתלות שונות. דחיה גררה דחיה, ותירוץ אחד הביא אחריו תירוץ נוסף. מקובלת עלי אפוא קביעת המשיבים, כי לא נמצאו טעמים מיוחדים, המצדיקים את קבלת בקשת העותרת באיחור. הנה כי כן, דין העתירה, בכל הנוגע להחלטת המשיבים לדחות את הבקשה לפטור לפי סעיף 39 לחוק שירות בטחון – להידחות. בפי העותרת, כאמור, טענה נוספת, בדבר אי-חוקתיות המועדים שנקבעו בתקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי. לשיטתה, אין לקבוע מועדים קשיחים להגשת תצהיר לפי סעיף 39 לחוק, מפאת הפגיעה בחופש הדת ובזכות לכבוד, כתוצאה מן הגיוס לצה"ל. אין בידי לקבל טענה זו. ראש לכל, מתחם ההתערבות בחקיקת-משנה – מצומצם ביותר; טענה כללית, סתמית, לפגיעה בחופש הדת או בזכות לכבוד, כלל אינה מתקרבת לחציית הרף המינימלי הדרוש להתערבות חריגה בכגון דא. טיעוני העותרת בהקשר זה אינם מניחים את הדעת, הם אינם מעמידים תשתית ובסיס מספיקים, אשר עשויים להצדיק התערבות כאמור, ועל כן אין לקבלם. מעבר לנדרש אוסיף, גם לגופו של עניין, כי המועדים שנקבעו בתקנות נועדו ליצור מסגרת זמנים ברורה להליך הגיוס, הן למתגייסות ולמתגייסים, הן למערכת הצה"לית. על כן, מועמדת לשירות בטחון, אשר סבורה שמתקיימים בעניינה טעמים לפטור מגיוס בשל הווי משפחתי דתי, נדרשת לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו, ככל מועמד מן המנין. אין בקביעת לוחות זמנים אלה, כדי לפגוע בחופש הדת או בזכות לכבוד; המועמדים רשאים למצות את זכויותיהם כדת וכדין, בגדרי המועדים שנקבעו בתקנות, ואין בתחימת הגבולות כדי לפגוע בהם. זאת בפרט, בשים לב לכך שניתן על-פי התקנות לקבל בקשות לפטור שלא הוגשו במועד, ובלבד שיוצגו לשם כך טעמים מיוחדים. פטור לפי סעיף 40 לחוק מטעמים שבהכרה דתית כאמור, ביום 18.1.2021, כשבועיים לאחר הגשת הבקשה לפטור מכוח סעיף 39 לחוק, ויום אחד בלבד לפני המועד שנקבע לגיוסה, הגישה העותרת בקשה נוספת, הפעם מכוח סעיף 40 לחוק. סעיף זה, שכותרתו "פטור מטעמי הכרה דתית", קובע כך: "(א) מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בכתב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה: (1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון; (2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; (3) היא אינה נוסעת בשבת – תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר, באופן ובמועד שייקבעו בתקנות, לפוקד שהוסמך לכך. (ב) חדל להתקיים לגבי מיועדת לשירות ביטחון תנאי מהתנאים שלגביהם הצהירה כאמור בסעיף קטן (א), במהלך 24 החודשים שלאחר מסירת התצהיר או במהלך תקופת הקריאה להתייצבות לשירות סדיר כאמור בסעיף 20, לפי המאוחר, תודיע על כך מיד לפוקד" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). המועדים להגשת בקשה לפטור כאמור, נקבעו בתקנה 4 לתקנות הכרה דתית: "(א) המצהירה תגיש לפוקד מוסמך את התצהיר, אישית או על ידי משלוח בדואר רשום, לא יאוחר מאחד המועדים הבאים, הכל לפי המועד המאוחר: (1) היום התשעים לפני היום שנקבע להתיצבותה לשירות בטחון; (2) היום השלושים לאחר יום קבלת ההודעה האישית הראשונה להתייצבות לשירות בטחון; (3) היום השלושים לפני היום שבו רשאי פוקד לקרוא למצהירה להתייצב לשירות בטחון. (ב) פוקד מוסמך רשאי לקבל את התצהיר במועד מאוחר מהמועד האמור בתקנת משנה (א), אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים". משאלו פני הדברים, נראה בבירור כי הבקשה דנן – הוגשה באיחור. על-פי תקנה 4(א)(1) לתקנות הכרה דתית, היה על העותרת להגיש את הבקשה לפטור, לכל המאוחר עד 90 ימים קודם למועד ההתייצבות לשירות. דא עקא, על אף שמועד ההתייצבות הראשונה של העותרת נקבע ליום 19.7.2020, הוגשה הבקשה רק ביום 18.1.2021, בחלוף חצי שנה. נוכח האמור, עיקר המחלוקת מצוי אפוא בשאלה, אם מתקיימים בעניינה של העותרת טעמים מיוחדים, אשר יש בהם כדי להצדיק את ההגשה המאוחרת. לשם בירור נקודה זו, זומנה העותרת לראיון, שעתיד היה להתקיים ביום 7.3.2021. משבחרה העותרת שלא להתייצב אליו, נדחה המועד, וזה התקיים לבסוף ביום 18.3.2021. אלו עיקרי ממצאיו, על-פי החומר שהונח לפנַי: העותרת למדה עד כיתה ט' במסגרות חינוך דתיות; משעברה בכיתה י' לתיכון חילוני בפתח תקוה, עזבה את הדת וניהלה אורח חיים חילוני; אחיה הגדולים של העותרת התגייסו לצה"ל; הוריה של העותרת דתיים (בשלב מסוים בראיון מסרה העותרת כי הוריה חרדים); העותרת התחזקה מבחינה דתית בחצי השנה האחרונה, וכיום לומדת במדרשת 'לב לאחים'. בעקבות תהליך ההתחזקות, ומשהוסבר לה כי השירות הצבאי כרוך באיסור הלכתי, גמלה בליבה החלטה שלא להתגייס. בהמשך ביקשו המשיבים לערוך לעותרת ראיון נוסף, כדי לעמתהּ עם ראיות מינהליות שנאספו על-ידם. לשם כך, הזמינו המשיבים את העותרת לראיון משלים. ברם, גם הפעם בחרה העותרת שלא להתייצב לראיון, וזה נדחה 3 פעמים. לבסוף, ביום 25.7.2021 התקיים הראיון המשלים, ואלו עיקרי ממצאיו: כאשר הוצגו לעותרת תמונות המעידות על אורח חיים חילוני של הוריה, ניסתה לחמוק מלהשיב, וטענה כי 'זו חדירה לצנעת הפרט'; העותרת מצדה הציגה לפני מפקדת לשכת הגיוס תמונות של הוריה בלבוש חרדי (ככל הנראה מהתקופה שבה שמרו על אורח חיים חרדי, לפני כמה וכמה שנים), אך כשנשאלה כיצד מתיישבות התמונות הללו עם תמונות הוריה בהווה, השיבה כי 'זה לא משנה'; בהתייחס לאביה שאינו מזוהה בתמונות כחרדי, השיבה כי היא 'לא מעוניינת לדבר עליו'; בהתייחס לאורח החיים של הוריה, שינתה מהצהרתה בראיון הקודם שנערך לה, וכן מההצהרה שעליה חתמה, במסגרת הבקשה שהגישה מכוח סעיף 39 לחוק, וטענה כי בעבר היו הוריה דתיים אך 'היום הם אחרת'; מפקדת לשכת הגיוס הסבירה לעותרת את מאפייני הצבא, ואת האפשרות לשלב בשירות גם בנות דתיות, מבלי לפגוע באורח חייהן הדתי. בסיכום הראיון נקבע על-ידי רשויות הגיוס כדלקמן: "לא נמצאו טעמים מיוחדים המצדיקים את הגשת התצהיר באיחור. התרשמתי ש[העותרת] הציגה מצג כוזב אודות אורח חיים בביתה לפיו משפחתה דתית, שומרת שבת ואף הגדילה להציג בפניי תמונות של הוריה מעידן ועידנים אחורה לכאורה חרדים, דינו כתצהיר כוזב אשר מעלה תמיהה ממשית באשר לכלל טענותיה". בהמשך, תחת הכותרת "סתירות לאורך הראיון", צוין כך: "בראיון הקודם והן בשימוע טענה לאורח חיים דתי ושמירת שבת על ידי הוריה – טענה שנסתרה בהצגת תמונות של הוריה בהן אין שמירה על צניעות כלל, וצילומי מסך של פוסטים שהועלו בשבתות ברשת החברתית פייסבוק [...]. בראיון טענה כי 'אב חרדי' – בשימוע דתיים, לא טענתי שחרדי". לבסוף צוין, כי מפקדת לשכת הגיוס התרשמה שהעותרת מנסה להיאחז בכל כוחה בתקופת צעירותה, ובאורח חייה החרדי אז, וכי אין מדובר במצב שבו העותרת חזרה בתשובה סמוך למועד הגיוס. מפקדת לשכת הגיוס הבהירה, כי אין ביכולתה להעריך בנוגע לתהליך התחזקותה מאז לאחר הגשת התצהיר, אך לפי התרשמותה, גם בשלב זה לא מתקיימים בה טעמים שבהכרה דתית, המונעים ממנה לשרת בצה"ל. בהתאם, ביום 2.8.2021, נשלחה לעותרת הודעה בדבר דחיית בקשתה לקבלת פטור מכוח סעיף 40 לחוק, מטעמים שבהכרה דתית. לאחר שבחנתי את החלטת המשיבים, על נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה להתערב בה. כזכור, העותרת החלה לצעוד במסלול הפטור, עוד ביום 6.1.2021, כאשר הגישה לרשויות הגיוס בקשה לפטור אותה משירות צבאי, מכוח הוראות סעיף 39 לחוק, מחמת הווי משפחתי דתי. העותרת תמכה את בקשתה-זו בתצהיר, ואף הוסיפה טענות לעניין זה בכתב ובעל-פה, בראיון שנערך לה לפני רשויות הצבא. במסגרת זו, בהתייחס לאותה בקשה, הצהירה העותרת במפורש כי הוריה מנהלים אורח חיים דתי, עד כי הדבר מונע אותה מלשרת שירות צבאי. דא עקא, כאשר עומתה עם תמונות עדכניות של הוריה, המעידות על כך שהם מקיימים אורח חיים חילוני, נמנעה ממתן מענה ענייני בנוגע לפער שבין הצהרותיה בכוח, למצב הדברים בפועל. סתירות אלה, פוגמות קשות באמינות העותרת, והן מכתימות את כלל בקשותיה, הן את זו שהוגשה מטעמים שבהווי משפחתי דתי, הן את זו שנטען בה לפטור מטעמים שבהכרה דתית. בהינתן כך, סבורני, כי די בהצהרה הכוזבת של העותרת, כשלעצמה, כדי להצדיק את דחיית הבקשה לפטור משירות בטחון. ודוק: בית משפט זה עמד בהרחבה על החומרה שבהגשת תצהיר כוזב במסגרת בקשה לפטור משירות בטחון, ועל המשמעות הנובעת ממנה (ראו: פסקאות 13-11 לעניין כליפה; בג"ץ 3564/16 פלונית נ' שר הביטחון, פסקה 9 (28.9.2016); בג"ץ 458/20 זוקע נ' מפקדת יחידת מיטב, פסקה 11 (2.4.2020), להלן: עניין זוקע)). הדברים שנכתבו שם, מתאימים גם לענייננו. משכך, בנסיבות הללו, איני רואה מקום להתערבות בהחלטת המשיבים, שלא לפטור את העותרת משירות בטחון. טעם נוסף לחיזוק מסקנתי האמורה, בדבר דחיית העתירה על הסף, נוגע למועד שבו הוגשו הבקשות לפטור משירות בטחון. כזכור, העותרת השלימה את הליכי הצו הראשון, ואף עברה בהצלחה את שלב המיונים למערך המנהלה של חיל המודיעין. משמע, העותרת הייתה כפסע מגיוס, וייתכן שאף היתה מתגייסת, אלמלא דחיית מועד גיוסה. חזרתה של העותרת אל הדת, על-פי טענתה, ארעה בפרק זמן של כחצי שנה לאחר סיום התיכון, בעת שהמתינה למועד הגיוס בפועל. אלא מאי? עילות הפטור שנקבעו בסעיפים 39 ו-40 לחוק לא נועדו למצבים כגון אלה. על מנת להצדיק את מתן הפטור נדרש להוכיח אורח חיים דתי משמעותי לאורך זמן, ולא התחזקות רגעית או חזרה פתאומית אל הדת, סמוך לפני מועד הגיוס. אמנם כן, נראה כי העותרת ניהלה בילדותה אורח חיים דתי, אך אין די בכך כדי להוכיח עמידה בתנאים לגבי מסלולי הפטור, שבסעיפים 39 ו-40 לחוק, אשר נועדו לשלב שקודם לגיוס. בשולי הדברים אבהיר, כי אין בדעתי לטעת מסמרות ביחס למידת אמונתה של העותרת כיום ובעבר; רמת דתיותה; או התנהלותה ואורח חייה. אני מוכן להניח, כי העותרת אכן עברה במהלך החיים תנודות ותנועות לכאן ולכאן – מִלְּגַו וּמִלְּבַר, אולם לא בכל תנועה יהא כדי להצדיק מתן פטור משירות צבאי; לא כל שכן, כאשר תהליך ההתחזקות ארע כחצי שנה לפני מועד הגיוס; ודוק: איני קובע דבר, אלא ביחס לעתירה המונחת לפנַי, וזאת בשים לב לראיות שהוצגו לנו מזה ומזה; לעובדה כי הבקשות לפטור הוגשו באיחור ניכר; ולכך שנפלו פגמים משמעותיים בגרסת העותרת, ובאמינות טענותיה. אם עומדת העותרת על טענתה לקיום אורח חיים דתי, שאינו מאפשר לה לשרת בצבא, תוכל לפעול בהתאם למסלול הקבוע בדין, אל מול גורמי הצבא, אך זאת בשלב שלאחר הגיוס. בטרם סיום, הערה למחוקק: אבקש להצטרף לדברי השופט י' עמית, בעניין זוקע, ולקריאתו למחוקק להעביר את הסוגיה הנדונה לפנינו – החלטות לגבי מתן פטור משירות צבאי לפי סעיפים 39 ו-40 לחוק שירות בטחון – לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (ראו: עניין זוקע, פסקה 16; הדברים שם נאמרו ביחס לסעיף 40 לחוק, אך הם נכונים במידה שווה גם ביחס לסעיף 39 לחוק). החלטת רשויות הגיוס מכוח חוק שירות בטחון היא החלטה מינהלית מובהקת, שאינה מעוררת הצדקה לדון בה דווקא בבית המשפט הגבוה לצדק, ב'גלגול ראשון'. טעמים של חלוקת משאבים נכונה, יעילות, ושמירה על הזמן השיפוטי היקר לבל ירד לטמיון, עומדים ביסוד קריאה זו. על רקע מכלול הטעמים שפורטו לעיל, אציע לחברַי לדחות את העתירה על הסף, תוך ביטול צו הביניים שניתן ביום 24.3.2021. עוד אציע, בנסיבות, לחייב את העותרת בתשלום הוצאות המשיבים, בסך של 5,000 ₪. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ח בתשרי התשפ"ב (‏4.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21014480_O17.docx ד ס מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1