אליהו זוארס ואח' נ. התעשיה הצבאית ישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1442/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1442/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערים: אליהו זוארס ואח' נ ג ד המשיבות: 1. התעשיה הצבאית ישראל בע"מ 2. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק א 028852-12-09 שניתן ביום 01.01.2013 על ידי כבוד השופטת ת' שרון נתנאל תאריך הישיבה: כ' בשבט התשע"ה (09.02.2015) בשם המערערים: עו"ד ד"ר רן לפיד בשם המשיבה 1: עו"ד שון הלין בשם המשיבה 2: עו"ד אפרת ברנר פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל) בת"א 28852-12-09 מיום 1.1.2013, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים על הסף מחמת התיישנות. רקע עובדתי 1. המערערים הם קבוצת עובדי המשיבה 1 (להלן: תע"ש) וחליפיהם, אשר עבדו במפעל ביטחוני מס' 54 השייך לתע"ש (להלן גם: המפעל) בתקופות שונות בין השנים 2003-1968. מפעל 54 הינו המפעל היחיד בארץ העוסק בייצור ניטרוגליצרין, חומר טוקסי ורכיב חשוב בייצור חומר נפץ. לטענת המערערים, הם נחשפו לכמויות גדולות של ניטרוגליצרין לאורך זמן במהלך עבודתם, ובעקבות כך חלו במגוון מחלות, בעיקר מחלות קרדיווסקולאריות (מחלות לב וכלי דם). במהלך שנות עבודתם, המערערים חשו ברע לעתים קרובות כתוצאה מהחשיפה לניטרוגליצרין, וחוו כאבי ראש חוזרים, בחילות והקאות, דיכאון וכדומה. נשותיהם של חלק מהמערערים טענו כי גם הן סבלו מחלק מתופעות אלו כתוצאה מחשיפתן לאדי הניטרוגליצרין שנדפו מבעליהם כשישנו לצידם בלילות. להלן נפרט מעט על אודות כל אחד מהתובעים: (-) המערער 1, אליהו זוארס, יליד 9.12.1949, עבד בתע"ש משנת 1971 ועד שנת 2003. בשנת 1998, בהיותו כבן 48, עבר זוארס אירוע מוחי. בשנת 2002 עבר זוארס אירוע מוחי נוסף, ופרש מעבודתו במפעל פרישה מוקדמת בשנת 2003, בהיותו בן 53, בשל מצבו הבריאותי החמור. (-) המערער 2, מטאי מוסקוביץ, יליד 7.1.1947, עבד בתע"ש משנת 1985 ועד שנת 1998, עת פרישתו המוקדמת בגיל 51, עקב הידרדרות דרסטית במצב בריאותו. (-) המערער 3, מאיר יוסף אסרף, יליד 29.10.1951, עבד בתע"ש משנת 1977 ועד שנת 2000, עת פרש לגמלאות בגיל 48 בשל מצב בריאותו הלקוי. בשנת 1999, לקה אסרף בהתקף לב, ולאחריו המליץ רופא תעסוקתי על חזרתו לעבודה, ללא חשיפה כלשהי לניטרוגליצרין. (-) המערער 4, יעקב מינסקי, יליד 27.2.1948, עבד בתע"ש משנת 1970 ועד שנת 2000 עת פרש לגמלאות בגיל 52 עקב נכות צמיתה. (-) המערערים 5 ו-6, הם עזבונו ותלוייו של המנוח יצחק סבו ז"ל, יליד 1947, שעבד בתע"ש משנת 1978 ועד שנת 2002, כשנפטר מהתקף לב בגיל 55, בעודו עובד בתע"ש. מחומר הראיות עולה כי סבו סבל מבעיות לב עוד משנת 1992. (-) המערערים 7 ו-8, הם עזבונו ותלוייו של המנוח אמנר יסחקוב ז"ל, יליד 1937, שעבד בתע"ש משנת 1982 ועד שנת 1999. בשנת 1999 פרש יסחקוב מעבודתו בגיל 61 עקב נכות צמיתה, שלטענתו נגרמה מעבודתו במפעל. יסחקוב נפטר ביום 27.1.2007, בגיל 69, מדום לב. (-) המערער 9, חנניאל רובינוב, יליד 13.5.1949, עבד בתע"ש משנת 1974 ועד שנת 1991, עת פרש מעבודתו בגיל 42 בשל נכות צמיתה, שנגרמה לטענתו עקב עבודתו. מצבו החל להידרדר בשנת 1989, כאשר החלו אצלו תופעות של דפיקות לב חזקות, הקאות, לחץ בראש ודיכאון עמוק. בשנת 1995, עת טופל בבי"ח איכילוב עקב התעלפויות חוזרות, חולשה קיצונית, הפרעות בקצב הלב ועוד, אובחן חנניאל כסובל מלאקופוניה ודיכאון. (-) המערער 10, עמנואל רובינוב, יליד 15.9.1933, אחיו של המערער 9. עבד בתע"ש משנת 1975 ועד שנת 1987, ואף הוא לקה במחלת לב שנגרמה לטענתו עקב עבודתו במפעל. (-) המערער 11, דוד נרבונה, יליד 25.5.1938, עבד בתע"ש משנת 1985 ועד שנת 2003 עת פרש מעבודתו בגיל 65 בשל נכות צמיתה. כבר בשנת 1988 סבל נרבונה מהפרעות בקצב הלב, ולטענתו, מצבו הבריאותי החל להידרדר סמוך לשנת 1992. (-) המערער 12, זכריה סיאני, יליד 1940, עבד בתע"ש משנת 1968 ועד שנת 1994, עת פרש מעבודתו בגיל 54 בשל נכות צמיתה. לטענתו, סמוך לפרישתו היה "שבר כלי" ואחרי הפרישה מצבו הידרדר והוא סבל מבעיות לב ומאירועים מוחיים. (-) המערער 13, אהרון נעמת, יליד 1950, עבד במפעל כחשמלאי החל משנות ה-90 ועד שנת 2000, עת פרש מעבודתו בגיל 50 בשל נכות צמיתה. לטענתו, כשמונה שנים לפני פרישתו התגלו אצלו בעיות לב חמורות, הוא עבר מספר התקפי לב ונזקק לצינתורים ולניתוח מעקפים. (-) המערערים 14 ו-15, הם עזבונו ותלויו של המנוח בלה ליכטר ז"ל, יליד 1922, שעבד בתע"ש משנת 1958, ונפטר בשנת 1977 בגיל 55 מאוטם שריר הלב, בעודו עובד בתע"ש. (-) המערערים 16 ו-17, הם עזבונו ותלוייו של המנוח מרדכי גוטרזון ז"ל, יליד 26.5.1923, שעבד בתע"ש משנת 1957 ועד שנת 1978, עת נפטר מהתקף לב בטרם מלאו לו 55 שנים, בעודו עובד בתע"ש. 2. התביעה הוגשה לבית משפט קמא ביום 23.12.2009, בחלוף 32-6 שנים ממועד פטירתם או פרישתם של המערערים שבפנינו מעבודתם במפעל. התביעה נתמכה בחוות דעת רפואית שנערכה על ידי פרופ' ריכטר ולפיה קיים קשר סיבתי בין תחלואיהם של המערערים לבין היחשפותם במהלך עבודתם במפעל לניטרוגליצרין. המשיבות הכחישו את המיוחס להן בכתב התביעה, לרבות רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי בין החשיפה הנטענת לבין תחלואיהם של המערערים, ועתרו לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המשיבות, גם אם קיימת עילת תביעה, היא התיישנה זה מכבר, לאור סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), מאחר שכלל העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות למערערים עוד בשנות ה-70, 80 או תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, עת סבלו מתחלואיהם וגילו את נזקם. מנגד, טענו המערערים כי תביעותיהם לא התיישנו, מאחר שהקשר הסיבתי בין חשיפתם לניטרוגליצרין במסגרת עבודתם בתע"ש לבין תחלואיהם במחלות קרדיווסקולריות התגלה להם רק בשנת 2009, עת הוגשה חוות הדעת, או לכל המוקדם בשנת 2006, עת פנו לעו"ד לפיד לקבלת ייעוץ בתביעה מול המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). על כן, לשיטתם של המערערים, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית הינה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ותביעתם לא התיישנה. 3. בהסתמך על הפסיקה הרלוונטית, ובמיוחד ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (19.9.2010) (להלן: עניין גיא-ליפל), קבע בית משפט קמא כי די בקיומה של עובדה אשר צריכה הייתה לעורר בליבם של התובעים חשד לקיומה של עילת תובענה, כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי קבלת חוות דעת מקצועית-מדעית אינה מתחילה את מירוץ ההתיישנות. בית המשפט הפנה לחוות הדעת של פרופ' ריכטר, עליה נסמכו המערערים, בה נאמר כי העובדה שניטרוגליצרין גורם למחלות היתה ידועה לפחות משנת 1989. מעבר לכך, קבע בית המשפט כי כלל המערערים קשרו או היו צריכים לקשר בין תחלואיהם לבין חשיפתם לניטרוגליצרין, הן מכוח תופעות שונות שהם חוו כתוצאה מהחשיפה (התמכרות לחומר, כאבי ראש קשים, סחרחורות, הקאות ותופעות נוספות), והן נוכח העובדה שנאסר על חלקם לעבוד בקרבת החומר לאחר שלקו בתחלואים שונים וכן בהתקפי לב. בנוסף, המערערים, שאישרו כי העובדים במפעל היו "כמו משפחה" היו ערים לכך שעובדי מפעל 54 חלו במחלות קרדיווסקולריות בשיעור חריג. בית המשפט גם ציין כי כבר בשנת 1995, בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל תביעה נזיקית של עובד תע"ש שטען כי החשיפה לחומרים כימיים, וביניהם ניטרוגליצרין, גרמה לתחלואיו (ת.א. 540/90 אזרייב נ' מדינת ישראל (28.5.1995)). בית המשפט בחן באופן פרטני את עניינו של כל אחד ואחד מהמערערים, ומצא כי תביעתו של כל אחד מהם התיישנה. זאת, מאחר שהמערערים ידעו שהם חשופים לחומרים מסוכנים, ידעו כי עובדים רבים במפעל לקו בבעיות בריאות דומות בגילאים צעירים יחסית וידיעה זו רווחה במפעל. נקבע כי בנסיבות אלה היה על המערערים לברר את האפשרות שעבודתם במפעל גרמה לתחלואיהם, ומשלא עשו כן ולא פעלו "בזהירות סבירה" לבדוק את החשד שהתעורר אצלם, או שהיה צריך להתעורר אצלם, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. 4. על כך נסב הערעור בפנינו. נציין כי לאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון שנערך בפנינו, המלצנו לצדדים לפנות לגישור. בהודעת הצדדים מיום 17.9.2016 נאמר כי הליך הגישור לא צלח, ועל כן נדרשנו להכריע בערעור. טענות הצדדים 5. לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא בקבעו כי תביעותיהם התיישנו. זאת, לאור חריג הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו מירוץ ההתיישנות מתחיל רק לאחר שהניזוק גילה, או יכול היה לגלות, את כל העובדות המהוות את יסודות עילת התביעה. לטענתם, לאף אחד מהם לא היה שמץ של חשד שהפגיעה במצבם הבריאותי נגרמה על ידי ניטרוגליצרין, והחשד לגבי הקשר הסיבתי עלה רק כאשר אמנר יסחקוב ז"ל פנה לעו"ד לפיד לשם מיצוי זכויותיו בנכות כללית במל"ל, נושא שאינו קשור לנזקי עבודה. נטען כי עובר לפנייה זו, המערערים לא ידעו, ולא היה עליהם לדעת, על אודות הקשר בין ניטרוגליצרין לבין מחלותיהם, ואפילו לא ברמת "קצה החוט" של חשד הנדרש על פי הפסיקה. המערערים טוענים כי רק בשנת 2009, עת הוכנה חוות הדעת אשר מעגנת את הקשר הסיבתי בין החשיפה לניטרוגליצרין לבין תחלואיהם, נודע להם על קיומו ומכאן שלא "ישנו על זכויותיהם", ותביעותיהם לא התיישנו. כראיה לחוסר-ידיעתם, המערערים הצביעו על כך שאף אחד מהם לא תבע מהמל"ל פיצויים בגין "מחלת מקצוע", אלא אך פיצויים בגין נכות כללית. המערערים הודו כי ידעו שהחשיפה לחומר גרמה להתמכרויות, כאבי ראש, הקאות וכיוצא באלו תופעות, אך לא ידעו שהחומר יכול לגרום לנזקים כבדים יותר. לדברי המערערים, הם לא הוזהרו מפני ההשפעות המזיקות של הניטרוגליצרין, והמידע שהוצג בפניהם היה שהסיכונים הגלומים בעבודה עם החומר הם חשש לפיצוץ ותופעות לוואי חולפות כגון כאבי ראש. 6. עוד טוענים המערערים כי טעה בית משפט קמא בייחסו להם "ידיעה בכוח", ובקביעתו כי יכולים היו לגלות את הקשר הסיבתי "בזהירות סבירה". זאת, בין היתר, מאחר שהחשיפה לניטרוגליצרין בארץ אינה נפוצה כלל, והאדם הסביר, ואף רופאים מומחים בתחום הקרדיולוגיה, אינם מכירים את החומר או את תכונותיו המסוכנות. התובעים ציינו כי במהלך עבודתם בתע"ש הופנו מספר פעמים לבדיקות רפואיות בעקבות תחלואיהם, וחלקם אף אושפזו, אך אף רופא לא קשר את הדברים לחשיפתם לניטרוגליצרין. לכל היותר, הרופא היה מורה להעביר אותם באופן זמני לעבודות אחרות, ולאחר מכן חזרו לעבוד עם ניטרוגליצרין. גם בטיפולים רפואיים לאחר פרישתם, וגם בבדיקות הרפואיות שנערכו להם במסגרת תביעתם לפיצוי נכות כללית במל"ל, אף אחד מהרופאים לא קשר בין תחלואיהם לבין עבודתם. עוד ציינו המערערים כי תסמיני מחלותיהם החלו להופיע לרוב בשנות הארבעים-חמישים לחייהם, הוא הגיל השכיח באוכלוסייה למחלות קרדיווסקולריות, כך שלא הייתה להם סיבה לחשוד שהמחלות נגרמו דווקא בעקבות חשיפתם לניטרוגליצרין. לטענת המערערים, נסיבות המקרה שונות מעניין גיא-ליפל, וטעה בית משפט קמא כאשר לא הבחין בין המקרים. שם, מדובר היה בעובדי הקריה למחקר גרעיני שנחשפו לקרינה מייננת, קרינה המוכרת בציבור הרחב כמסוכנת מזה שנים רבות, ואף "זכתה" להכרה בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מייננת), התשנ"ג-1992. לא כך לגבי ניטרוגליצרין, שאינו חומר המוכר כמסוכן על ידי קהילת הרפואה התעסוקתית בישראל, שלא לדבר על הציבור הרחב, ועד היום אינו מוכר ככזה בתקנות הבטיחות בעבודה. 7. עוד טענו המערערים, כי האשמה לחוסר ידיעתם אודות הקשר הסיבתי רובצת לפתחן של המשיבות, שהסתירו מהם מידע אודות הקשר הסיבתי. אפילו ד"ר רפלובסקי, הרופא התעסוקתי במפעל, שהיה אחראי על הבדיקות התקופתיות, לא התריע או ייעץ להם אודות הסיכונים הכרוכים בעבודה עם ניטרוגליצרין, והוא עצמו לא חשד שהחומר מסוכן לבריאותם של אנשים בריאים. ד"ר רפלובסקי העיד כי בניגוד לחומרים מסוכנים אחרים שאיתם עבדו עובדי תע"ש, לא היו הנחיות בריאותיות מיוחדות לעבודה עם ניטרוגליצרין, מאחר שהסכנות לא היו מוכרות. לטענת המערערים, רופאי המפעל, אשר ריכזו את החומר הרפואי של העובדים, יכולים היו לזהות את דפוס התחלואה במחלות קרדיווסקולריות, והיו צריכים להתריע על כך ולהזהיר את המערערים מבעוד מועד. אלא שלא כך נעשה, ובפועל, הוצג בפני המערערים מצג-שווא כי היחשפותם לניטרוגליצרין אינה מסכנת את בריאותם. בנוסף, עבודתם של המערערים סווגה כ"סוד מדינה", ואסור היה להם לספר לקרוביהם או לרופאים עמם באו במגע, כל פרט בנוגע לעבודתם, כולל לגבי החומרים עימם עבדו. עובדה זו מנעה מהמערערים מלהעלות בפני גורמים שונים את העובדה שהם עבדו עם ניטרוגליצרין, ולקבל את הטיפול הרפואי הנחוץ ואת המידע שהיה מסייע להם לגבש מודעות לכלל יסודות התביעה. 8. המשיבות סומכות את ידן על קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא. לדידן, מיום גילוי נזקיהם של המערערים ועד ליום הגשת התביעה, לא נתגלתה כל עובדה חדשה שהיה בה כדי "להפיל את האסימון" למי מהמערערים לגבי קיומו של קשר סיבתי, וחוות הדעת שניתנה לבקשת עו"ד לפיד, אינה בבחינת עובדה חדשה. מכאן, שהסעיף הרלוונטי לחישוב תקופת ההתיישנות הינו סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, וכלל התביעות התיישנו, לכל המאוחר, בחלוף 7 שנים מיום גילוי הנזק. עוד טוענות המשיבות כי גם בהנחה שד"ר רפלובסקי לא ידע אודות הקשר בין ניטרוגליצרין לבין מחלות קרדיווסקולריות קשות – ולא כך עולה מעדותו - אין בכך כדי להחליף את ידיעתם, בפועל או בכוח, של המערערים. יתרה מכך, מחוות הדעת של ד"ר ריכטר, מטעם המערערים עצמם, עולה כי הקשר הסיבתי בין היחשפות לניטרוגליצרין לבין המחלות מהם סובלים המערערים, היה מוכר מזה שנים רבות. תמצית המסגרת הנורמטיבית 9. בעניין גיא-ליפל, עמדתי על הטעמים העיקריים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית, וביניהם: הטעם הראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון; הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע מקום בו התובע "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, וזנח את תביעתו; אינטרס המערכת המשפטית להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח; וכן השלכות כלליות של דיני ההתיישנות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. תכליתו של חוק ההתיישנות, הנגזרת מטעמים אלו, תשמש נר לרגליו של בית המשפט בבואו לפסוק בשאלת התיישנות דיונית. 10. על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בנזיקין היא 7 שנים, לגבי תביעה שאינה במקרקעין. כאמור, סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את חריג הגילוי המאוחר, לפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". על הטוען לקיומו של החריג, מוטל הנטל להוכיח את תנאיו (עניין גיא-ליפל, פס' 41). חריג הגילוי המאוחר כולל רכיב אובייקטיבי, כך שאי-ידיעה בפועל אודות עובדה המהווה רכיב מעילת התביעה לא תסייע לתובע שזכותו התיישנה, והוא נדרש להוכיח כי גם לא יכול היה לדעת אודות אותה עובדה. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קובע כי עילת התביעה תתיישן אם לא תוגש תביעה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים מיום גילויו, לפי המוקדם. על היחס בין שני הסעיפים, עמדה חברתי, השופטת חיות, בע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל, פס' 8 (22.2.2012)): "נקבעה בפסיקה 'חלוקת תפקידים' בין שני הסעיפים האמורים ונקבע כי תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מצמטמצת ליסוד הנזק בלבד, בעוד שההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק מתפרש על כל יתר רכיביה של עילת התובענה. דהיינו, מחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) סיפה לפקודה חל רק מקום שבו יסוד הנזק הוא הרכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו גילויין המאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה שעניינו למשל ביסוד ההתרשלות או ביסוד הקשר הסיבתי, לא יבוא בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ותחול לגביו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (ההדגשה במקור). במקרה דנן, ענייננו בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ועליו נסבו טיעוני הצדדים. 11. במצב הרגיל, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר קמה לתובע עילת תביעה, התובע יודע או יכול לדעת אודותיה ובידי התובע כוח תביעה מושגי וכוח תביעה מהותי-ממשי-מעשי (ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע (8.6.2015)). רכיב הידיעה כולל מודעות, למצער ברמה של "קצה חוט", לכל העובדות, להבדיל מדין או מראיות, הנדרשות להגשת התביעה (ראו: ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998); ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ, פס' 14 (11.7.2010)). עובדות אלו כוללות, בין היתר, את זהות המזיק, מהות המעשה העוולתי, טיב הנזק, והקשר הסיבתי בין המעשה (או המחדל) לבין הנזק. כאשר מתגבש אצל התובע חשד, בפועל או בכוח, לאפשרות קיומם של רכיבים אלו, מתחיל מירוץ ההתיישנות. זאת, על מנת שלא ייווצר מצב בו בעל הזכות חושד כי קיימת לו זכות, אך הוא "ישן על חשדותיו" עד שיעלה הרצון לפניו לחקור את הנושא ולהתחיל את מירוץ ההתיישנות (ראו: עניין גיא-ליפל, פס' 47-46). זו הסיבה בגינה דחו בתי המשפט את הטענה כי יש בכוחה של עצת עורך דין או חוות דעת רפואית שניתן היה לקבלה עוד קודם לכן, כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות. וכפי שציינתי בעניין אחר: "קשה להלום כי תחילת מירוץ ההתיישנות תהיה תלויה בשאלה מתי פנה הניזוק לעורך דין או מתי פנה לקבלת חוות דעת רפואית-מקצועית, או מתי גילה את הוראת הדין או התקדים המשפטי הרלבנטי. שאם תאמר כך, תחילת מירוץ ההתיישנות נמצאת בשליטתו הבלעדית של התובע, בניגוד לרציונלים שבבסיס מוסד ההתיישנות" (ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, פס' 8 (6.5.2013) (להלן: עניין אלמוג)). לסיכום: על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות. נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען לתחולתו של ככל הגילוי המאוחר שבסעיף 8. מן הכלל אל הפרט 12. בכתב תביעתם, המערערים מנו רשימה ארוכה של נזקים שנגרמו להם כתוצאה מעבודתם אצל המשיבות, אך דומה שהנזק העיקרי לו הם טוענים הינו הנזק הקרדיווסקולרי, כלומר הטענה שהמערערים נכנסו למפעל אנשים בריאים, ויצאו עם כלי דם פגומים על כל התופעות הכרוכות בכך (מחלות לב, התקפי לב, בעיות בלחץ דם, אירועים מוחיים וכיו"ב). משכך, הקשר הסיבתי שבמחלוקת הינו הקשר בין עבודה הכוללת היחשפות לניטרוגליצרין לבין הופעת מחלות קרדיווסקולריות. אין חולק כי המערערים היו מודעים לכך שהניטרוגליצרין עלול לגרום לכאבי ראש, הקאות וכיו"ב תופעות, בגינן אף הורחקו מעת לעת מעבודה עם החומר. אלא שלטענתם, אין בכך כדי להעיד על ידיעתם אודות הקשר הסיבתי הספציפי שעליהם להוכיח במסגרת תביעתם, קרי, הקשר למחלות קרדיווסקולריות. אבחן להלן את שתי השאלות הצריכות לענייננו והן – האם המערערים ידעו אודות הקשר בין התחלואה ממנה סבלו לבין החשיפה לניטרוגליצרין (ידיעה סובייקטיבית), או אם היו צריכים לדעת או יכולים היו לדעת, ולו ברמה של "קצה חוט", על אודות הסכנות הרפואיות הכרוכות בעבודה עם ניטרוגליצרין (ידיעה אובייקטיבית). האם הייתה למערערים ידיעה בפועל לגבי הקשר הסיבתי (המבחן הסובייקטיבי? 13. בראיון טלויזיוני שנערך עם המערער 1 בסמוך למועד הגשת התביעה, הוא סיפר כי: "ב-78' התחיל גל של אנשים שנפטרו, ממש צעירים בגילם, גילאי 54, ולצערנו הרגשנו שמשהו מתחיל להיות לא הכי בריאותי טוב שהיינו חשופים לחומר הזה והשפיע עלינו והרגשנו כאבי ראש". בהמשך הראיון נשאל המערער 1 לגבי החשיפה הממושכת של העובדים, במשך שנים ארוכות, ל"חומר שאיתו לא מאריכים ימים", והשיב כי תחילה העובדים לא ידעו על הסכנה ובהמשך נאלצו להמשיך לעבוד בשל אילוצים כלכליים, וכלשונו "וגם היינו צעירים עם משכנתות". בערעור נטען שכוונת המערער היתה לסכנה הנובעת מהחשש להתפוצצות החומר, אך צפייה בריאיון מובילה למסקנה שמדובר בתירוץ שאינו מתיישב עם הקשר הדברים. בנוסף, המערערים טענו שאין לקבל את הריאיון כראיה, אך לא נימקו את טענתם זו. לפנינו ראיה, שמא אף הודאת בעל דין, כי המערער 1 היה מודע לקשר האפשרי בין עבודתו לבין תחלואיו זמן רב לפני שנת 2002. [במאמר מוסגר: המשיבה טענה שמודעותו של המערער 1 נלמדת גם מחתימתו על טופס שבו הצהיר: "קיבלתי מידע ואני מכיר ומבין את הסיכונים הבריאותיים הקשורים בעבודתי במחלקה". איני רואה לקבל את הטענה, ואיני סבור כי מהצהרה לקונית וכללית מעין זו, ניתן ללמוד על ידיעה בפועל אודות הקשר הסיבתי בין היחשפות לניטרוגליצרין למחלות בהן לקו המערערים]. המערער 7 פרש מעבודתו במפעל בשנת 1999, ונפטר בשנת 2007 מדום לב. בנו סיפר למומחה מטעם המערערים, כי אביו נהג לעבור בבתיהם של עובדי המפעל שיצאו לפנסיה ונוכח במקרים רבים של תחלואה חמורה, מה ש"הדליק אצלו נורה אדומה שמשהו לא בסדר באופן כללי, ושלא מדובר במקרים יחידים יוצאי דופן" (עמ' 12 לחוות דעתו של פרופ' ריכטר). באמירה זו, שאף אותה ניתן לראות כהודאת בעל דין, יש כדי לחזק גם את דברי המערער 1 בראיון בטלויזיה. אמירות אלה, יכולות אפוא להעיד על ידיעה בפועל, שניתן לייחס אותה לכל המערערים, נוכח קיומו של קשר הדוק בין העובדים במפעל (ראו, למשל, עמ' 8 ו-15 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). העובדים במפעל ראו עצמם כ"משפחה", וניתן להניח שהאחד ידע אודות חברו, כך שאם מי מהם ידע או סבר או חשד שיש קשר למחלתו לעבודה עם ניטרוגליצרין, גם חבריו ידעו על כך. 14. למרות זאת, ולו בדוחק, אני נכון להניח כי אין להסיק בהכרח מדברים אלה של המערערים 1 ו-7 ידיעה בפועל (ידיעה סובייקטיבית) אודות הקשר הסיבתי בין המחלות הקרדיווסקולריות בהן לקו לבין היחשפות לניטרוגליצרין. אני נכון להניח זאת לטובת המערערים, נוכח העובדה שהגישו למוסד לביטוח לאומי תביעות לנכות כללית, להבדיל מתביעות נפגעי עבודה בשל נכות מקצוע, שהקצבה בגינן גבוהה יותר ונגזרת מהשכר (אם כי אין להוציא מכלל אפשרות כי המערערים פעלו בדרך זו מחוסר ידע או ייעוץ משפטי לקוי לגבי מסלולי התביעות במל"ל). אבחן אפוא אם ניתן לייחס למערערים ידיעה בכוח אודות מצב הדברים. האם הייתה למערערים ידיעה בכוח (המבחן האובייקטיבי) ? 15. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, ידיעתם הסובייקטיבית של המערערים אודות הקשר הסיבתי אינה חזות הכל. במסגרת חריג הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, על המערערים, הטוענים לחריג זה, להוכיח כי עצם הקשר הסיבתי בין העבודה עם ניטרוגליצרין לבין תחלואיהם לא היה ידוע באופן אובייקטיבי, וכי "אף בזהירות סבירה" לא יכלו לגלות אותו. מקריאת הערעור וסיכומי המערערים עולה כי הם תולים יהבם בעיקר על כך שבא כוחם, הוא אשר העלה לראשונה את האפשרות בדבר קיומו של קשר סיבתי בין העבודה עם החומר לבין מחלות כלי הדם מהם סבלו, וכי כוח התביעה התגבש אצלם רק במועד בו קיבלו את חוות הדעת הרפואית. 16. ולא היא. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מדבר על גילוי עובדות ולא על גילוי ראיות. לרוב, חוות דעת רפואית תהווה ראיה, ולא עובדה: "גילוי ראיות קשור בדרך כלל ליכולת מימוש כוח התביעה או לכדאיותה ולא לעצם קיום הזכות, ולכן, ככל שנזהה ראיה עם עובדה הנדרשת לצורך הגשת התביעה, תהא בכך הרחבה מלאכותית של כלל הגילוי המאוחר" (עניין גיא-ליפל, פס' 48). ההתיישנות אינה מחכה לראיות. מלאכת המרת העובדות לראיות היא נחלתו של התובע, ועליו להשלים מלאכה זו במסגרת הזמן שחוק ההתיישנות מקציב לו: "ניזוק אשר חשד מקנן בליבו, אינו חייב להגיש תביעה על סמך החשד (...) על ניזוק כאמור לדרוש ולחקור ולנסות לגלות בתוך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות, ולא לאחר תקופת ההתיישנות" (עניין אלמוג, פס' 10). כפי שכבר נזכר לעיל, אין לראות בחוות דעת רפואית או בעצה משפטית, כשלעצמן, משום עובדה חדשה שלא יכולה הייתה להיות בידיעת הניזוק, שאם לא כן, נמצאת מוסר לידי התובע-הניזוק את "המפתח לתחילתה של תקופת ההתיישנות" (ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פס' ט"ו (16.1.2012) (להלן: עניין מוסקוביץ). 17. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מציב שאלה עובדתית: האם בזהירות סבירה יכול היה התובע לגלות את כלל העובדות המהוות את עילת התובענה? ככלל, התשובה לשאלה זו אינה תלויה במעשיו או במחדליו של הנתבע, אלא ביכולתו האובייקטיבית של התובע לגלות את המידע הרלוונטי בכוחות עצמו. כפי שעולה מחוות הדעת מטעם המערערים, הידע הרפואי בנוגע לקשר הסיבתי בין עבודה עם ניטרוגליצרין לבין מחלות כלי דם, היה ידוע לפחות משנות השמונים, אם לא קודם לכן. התביעה הוגשה בסוף שנת 2009, ובית המשפט היה נכון לקבל גרסתו של בא כוח המערערים, כי על אף שכתבי הויתור על סודיות רפואית שנחתמו על ידי המערערים נושאים מועדים שונים לאורך שנת 2003, הם נחתמו בפועל רק בשנת 2006. חוות הדעת מטעם המערערים, הוזמנה לטענתם בשנת 2006 עקב חשדו של עו"ד לפיד שמא קיים קשר סיבתי כאמור, מבלי שנתגלתה כל עובדה חדשה הקשורה לעניין. יש בכך כדי להעיד שאותו חשד היה צריך להתעורר בליבם של המערערים עוד קודם לכן, עת נתגלו להם יתר רכיבי עילת התביעה. וכפי שציינתי בעניין גיא-ליפל: "עובר להגשת התביעה לא נתגלתה כל עובדה חדשה שלא הייתה לפני כן ברשות המנוחים או המשיבים, שיש בה להצדיק הגשתן של התביעות באיחור כה רב. אף אם נאמר כי בחלקם של המקרים נעלמו מידיעתם של המנוחים והמשיבים עובדות המהוות את עילה התביעה, הם לא עמדו במבחן האובייקטיבי של ידיעה בכוח מאחר שיכולים היו לברר את העובדות בתוך תקופת ההתיישנות" (שם, פס' 73). 18. בהיבט של ידיעה בכוח, עומדת אפוא בפני המערערים משוכה של ממש. מהתיעוד הרפואי עולה כי רבים מהמערערים ועובדי המפעל הורחקו זמנית מעבודה עם ניטרוגליצרין בעקבות תופעות שונות בהם לקו, וניתן לצפות כי האדם הסביר יקשר בין התחלואה בקרב עובדי המפעל לבין ההיחשפות לניטרוגליצרין. בנוסף, קיים תיעוד רפואי, הן ממרפאת תע"ש והן ממרפאות ובתי חולים חיצוניים, המציין את העבודה עם ניטרוגליצרין כפרט רלוונטי, ואת חלקו אזכיר בהמשך. 19. המערערים טענו כי מעדותו של ד"ר רפלובסקי, הרופא התעסוקתי במפעל משך כ-30 שנה, עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לקשר אפשרי בין החשיפה לניטרוגליצרין לבין מחלות הלב וכלי הדם מהם סבלו. מכאן טענת המערערים, שאם הרופא התעסוקתי לא חשד בכך, קל וחומר שלהם עצמם לא הייתה סיבה לחשוד בקיומו של קשר בין החומר עמו עבדו במפעל לבין מחלותיהם. אלא שלא כך התרשם בית משפט קמא מעדותו של ד"ר רפלובסקי, וקריאה זהירה של הפרוטוקול, מעלה כי לצד התבטאויות שונות שהדגישו המערערים בסיכומיהם, אמר הרופא התעסוקתי דברים אחרים, שאינם מתיישבים כלל עם טענתם כביכול הדברים נעלמו מעיניו. המערערים הצביעו על כך, שכאשר ד"ר רפולסקי נשאל אם חשד שהניטרוגליצרין גורם במפעל לתמותה ולהתקפי לב, הוא השיב, לאחר היסוס כי "לאנשים בריאים לא. לאנשים חולים במחלות מסוימות, כן". בית המשפט קמא לא סבר כי יש בתשובה זו כדי לתמוך בטענת המערערים, נוכח הסברו של ד"ר רפולסקי בהמשך, בהתייחסו למערער 5 (פס' 13 סיפא לפסק הדין): "אין באמירה זו כדי להועיל לתובעים, אשר בעיות בריאות קשות התעוררות אצלם כבר לפני שנים רבות, הרבה לפני סיום עבודתם במפעל והם לא יכולים היו להחשב לאנשים בריאים. ראו, בענין זה הסברו של ד"ר רפלובסקי להגבלה שהגביל את המנוח סבו יצחק מעבודה עם ניטרוגליצרין, עוד בשנת 1992, בשל חשד שהיה לו, לפי תוצאות הא.ק.ג, שהמנוח סבל ממחלה קרדיווסקולארית, אליו התייחס ד"ר רפלובסקי בעדותו". מכל מקום, ד"ר רפולסקי נשאל עוד קודם לכן אם זכור לו אם הייתה כלפי העובדים התייחסות מיוחדת או דגשים מיוחדים, והשיב במפורש כי "...בנוסף, גם התייחסנו כשהייתה פניה בקשר לכושר עבודה אם קיימת בעיה קרדיאלית ויתר לחץ דם מפני שידענו על ההשפעה של הניטרו על המערכת הקרדי וסקולראית". ובתשובה לשאלה אם המידע בחוות הדעת מטעם המערערים אודות הקשר בין הניטרוגליצרין לבין הנכויות של המערערים הוא חדש עבורו משיב העד "לא. ידוע שבריכוז גבוה הניטרו יכולה לגרום אפילו למוות...". 20. עמדנו על כך שדברי המערערים 1 ו-7 עשויים להוות כמעט הודאת בעל דין אודות ידיעה בפועל אצל כלל המערערים. כפי שנראה להלן, ניתן למצוא אף יותר מ"קצה חוט" לידיעה בכוח אצל הרוב המכריע של המערערים. המערער 2 שלח בשנת 1996 – שנה לפני פרישתו מעבודתו במפעל – מכתב להנהלת המפעל, בעניין תנאי העסקתו, בציינו כי "נ.ג. [ניטרוגליצרין] מזיק למס' לא קטן של עובדים אבל כולם ממשיכים לעבוד". בחקירתו בבית המשפט טען המערער 2 כי הנזק המדובר הוא כאבי ראש חזקים ותו-לא (עמ' 20 לפרוטוקול), אך לפנינו ראיה לכך שהעובדים קישרו בין עבודה עם החומר לבין נזקים שנגרמו להם, וכי היה בידיהם יותר מ"קצה חוט" המצריך בדיקה וחקירה לגבי השלכות העבודה עם ניטרוגליצרין. מהמכתב עולה כי לפחות בשנת 1996 כבר היה למערער 2 אף יותר מ"קצה חוט", ומכאן שהתביעה הוגשה שנים ארוכות לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. בעקבות התקף לב בו לקה המערער 3, נאסר עליו להיחשף ל"חומרים כגון ניטרוגליצרין" (מוצג 4 למוצגי המדינה). בנוסף, מסמך של תע"ש מיום 27.2.2000 מלמד כי המערער 3 סירב, מסיבות בריאותיות, להמשיך לעבוד כמוביל ניטרוגליצרין (בערעור נתקפה מהימנותו של המסמך אך הטענה נטענה בעלמא וללא תימוכין), ובסמוך לאחר מכן עזב את עבודתו במפעל. התרחשות דומה הייתה גם בעניינו של המערער 4, שלקה בליבו בשנת 1999, גם עליו נאסר להיכנס לאולמות הייצור של ניטרוגליצרין, וגם הוא עזב את העבודה בסמוך לאחר מכן (מוצג 5 למוצגי המדינה). בשנת 1992 המליץ הרופא התעסוקתי כי עד לקבלת תוצאות הבירור הקרדיולוגי, המערער 5 לא יהיה חשוף בעבודתו לניטרוגליצרין (מוצג 6 למוצגי המדינה), ובשנת 1999 נאסר עליו להיכנס לאולמות הייצור "בניסיון שלא להחמיר את מצב בריאותו" (מוצג 7 למוצגי המדינה). המערער 9 לקה בהפרעות בקצב הלב בשנת 1990. רופאת המשפחה הפנתה אותו ביום 7.9.1990 לרופא תעסוקתי, כשהיא מציינת במסמך "קשר לעבודה" (מוצג 8 למוצגי המדינה. באותו מסמך, מפורטות גם שלל בעיות אחרות בתחום הנפשי והפיזי, כך שאיני סבור שניתן לראות בכך ידיעה בפועל). אף לא למותר לציין כי המערער 9 עצמו כתב בתצהירו כי "מצב בריאותי החל להידרדר סמוך לשנת 1989 כאשר התחילו אצלי תופעות של דפיקות הלב החזקות, הקאות שלא הפסיקו, לחץ בראש-רקה שממש שיגע אותי ונכנסתי לדיכאון עמוק". המערער 10 הוא אחיו של המערער 9, ואף הוא הופנה כאמור לרופא תעסוקתי על רקע הפרעות קצב, ופרש מהמפעל עוד בשנת 1987. המערער 11 החל לסבול מהפרעות בקצב הלב עוד בשנת 1988. בתיעוד מיום 15.5.1996 נאמר כי הוא "ביצע במרפאתנו א.ק.ג. (כעובד נ.ג.) ועקב מימצא ב-א.ק.ג. קיבל מד"ר רפלובסקי מכתב להמשך בירור אצל הרופא המטפל" (מוצג ה למוצגי המערערים, הדגשה הוספה – י"ע). עיננו הרואות כי במסמך זה יש קישור בין הבדיקה לבין עבודתו של המערער 11 עם ניטרוגליצרין (נ.ג.). מסמך דומה הוצג גם בעניינו של המערער 12 שנשלח לבדיקת א.ק.ג. כאשר בטופס ההפנייה (מוצג ו למוצגי המערערים). נכתב כך: "סיבת ההפניה לביצוע הא.ק.ג: א. רוטינה. ב. חשיפה ל ניתרוגליצרין ג. אחר _____________ המערער 12 פרש מעבודתו במפעל בגיל 54, בשנת 1994, לאחר הידרדרות דרסטית במצבו הבריאותי. כפי שציין בית משפט קמא "תביעתו הוגשה כ-17 שנים לאחר שעלה הקשר בין מצבו הקרדיאלי לבין חשיפתו לניטרוגליצרין ולפיכך התביעה התיישנה". המערער 13 פרש מעבודתו במפעל בשנת 2000, לאחר שסבל במשך שמונה שנים מבעיות לב קשות. בשנת 1993 נאסר עליו לעבוד עם אחד החומרים הכימיים במפעל (1-1-1 טריכלורואתן). אכן, לא מדובר בקישור ישיר לניטרוגליצרין, אך כדברי בית משפט קמא: "עובדה זו כשלעצמה די בה כדי לגרום לחשד שמא יש קשר בין תחלואיו לבין החומרים הכימיים אליהם נחשף במהלך עבודתו במפעל". המערער 14-15 (ליכטר) עבד במפעל עד לפטירתו בגיל 55 כתוצאה מאוטם שריר הלב, בשנת 1977. מאז פטירתו ועד למועד הגשת התביעה חלפו כ-33 שנים. בני משפחתו ידעו שהוא עובד במפעל לייצור כימיקלים, וריח בגדיו גרם לרעייתו לסבול ממיגרנות. אכן, לגבי מערער זה לא הוצגו מסמכים רפואיים, אך את החסר הראייתי בעניינו יש להבין גם על רקע חלוף הזמן, שכן חלפו 32 שנים מאז פטירתו ועד להגשת התביעה מטעם עזבונו ותלויו. המערער 16 נפטר מהתקף לב בשנת 1978, וידוע כי כבר בשנת 1972 לקה באוטם שריר הלב ונזקק לאשפוז. על כריכת תיקו הרפואי נכתב כי עבודתו כרוכה בחשיפה לניטרוגליצרין. על רקע מכלול הנסיבות, העובדה שנתון זה צויין על גבי התיק במיקום כה בולט, היתה צריכה לעורר לכל הפחות חשד בקיומו של קשר בין הדברים. 21. לקט מסמכים זה, מצטרף לתשתית העובדתית עליה עמד בית משפט קמא בפסק דינו. המערערים הדגישו בכתב התביעה ובתצהיריהם, כי משך שנות עבודתם סבלו משלל תופעות בריאותיות, לרבות כאבי ראש קשים, סחרחורות, ירידה בלחץ דם ועוד, כל אימת שהתקרבו לניטרוגליצרין, וכי אף התמכרו לחומר. איננו נדרשים להרחיק עדותנו, ואפנה לסעיף 30(ב) לכתב התביעה, שם מצטטים התובעים את חוות הדעת של המומחה מטעמם, בה נאמר כי העובדים נחשפו לכל החומרים בחשיפה עורית וכנראה גם באמצעות מערכת העיכול וכי "היו סימני אזהרה רבים לחשיפות אלה, המורים על חשיפה מסוכנת, במיוחד כאבי ראש וכאבים בחזה אצל כל העובדים". רוצה לומר, גם לשיטתם של המערערים, כאבי הראש והחזה שימשו "סימני אזהרה", שלטעמי, הספיקו כדי לגבש "קצה חוט" להכרה בקיומו של קשר סיבתי לצורך עילת התביעה. זאת, בפרט נוכח חומרת התופעות שהתגלו אצל המערערים. נביא, למשל, מדבריו של המערער 9 בתצהירו: "בזמן שעבדתי בתע"ש, איך שהייתי מתקרב למפעל 54, היו מתחילים אצלי כאבי ראש חזקים, סחרחורות ולחץ ברקה". זאת ועוד, נשותיהם של חלק מהמערערים טענו כי הן סבלו מחלק מתופעות אלו כתוצאה מחשיפתן לאדי הניטרוגליצרין שנדפו מבעליהם כשישנו לצידם בלילות. המערערים, שהיו מודעים לכך שהם נחשפים לחומרים מסוכנים, ואף סבלו מבעיות רפואיות הקשורות לכך, יכולים היו לחשוד בדבר הקשר בין עבודתם לבין מחלות חמורות שהתגלו אצלם ואצל חבריהם לעבודה. המערערים הפסיקו את עבודתם בתע"ש עוד הרבה לפני הגעתם לגיל פרישה והזכירו עובדים שנפטרו בתקופת עבודתם בגילאים מוקדמים. כאמור, בית המשפט מצא כי בין העובדים במפעל התקיים קשר חם שאותו תיארו חלק מהמערערים "כמו משפחה", וכי מדבריהם עולה שהקרבה לניטרוגליצרין השפיעה על כולם באופן המתואר על ידם (פס' 14 לפסק הדין). 22. בית משפט קמא פירט כיצד יכולים וצריכים היו המערערים לגלות את הקשר הסיבתי הנטען בין עבודתם לבין תחלואיהם. כאמור, מהתיעוד הרפואי עולה כי רבים מבין המערערים הורחקו, גם אם באופן זמני, מעבודה עם ניטרוגליצרין, לאחר שסבלו מתופעות שונות. גם התיעוד הרפואי שנסקר לעיל מקשה על טענת המערערים לפיה ההשפעות של ניטרוגליצרין לא היו מוכרות בקהילה הרפואית בארץ, ואיני סבור שהעובדה שלא הותקנו תקנות בטיחות בעבודה לגבי ניטרוגליצרין יש בה כדי לשנות את התמונה. סוף דבר 23. לסיכום, בהינתן העובדות דלעיל, בהינתן האמירות של המערערים 1 ו-7 הגובלות בהודאת בעל דין, בהינתן הקשר הטוב בין העובדים במפעל שהיו כמו "משפחה", ולאור המסמכים השונים המעידים על מודעות של המערערים ושל הרופאים לקשר האפשרי בין החשיפה לניטרוגליצרין לבין מגוון התופעות מהם סבלו העובדים – כל אלה מלמדים כי היו בפני המערערים סימני התראה ו"נורות אזהרה" המהווים אף יותר מ"קצה חוט" לגבי הטענה לקיומו של קשר בין חשיפה לניטרוגליצרין לבין מצבם הבריאותי. מכאן, שהמערערים לא הוכיחו שלא היה ביכולתם לגלות את הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתם לבין תחלואיהם, כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. 24. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחודש אוקטובר 2009 (אחדים מהמערערים הצטרפו מאוחר יותר). גם בהנחה הדחוקה שהמערערים לא היו מודעים בפועל ליסודות התביעה, הרי שלא ניתן לומר עליהם כי אי הידיעה הייתה "מסיבות שלא היו תלויות בו (בתובע-י"ע) ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. המערערים ישנו על זכויותיהם שנים רבות, ולאור האמור לעיל, איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. 25. בשולי הדברים אציין, כי בין הצדדים התנהל הליך גישור שלא צלח. לאחר שהצדדים הסכימו לגלות אוזננו בדבר הסכומים עליהם דובר בהליך הגישור, העלינו אף אנו הצעה להסדר מוסכם ולהכרעה על דרך הפשרה, שכן הפרשה דנן מעלה סוגיות אנושיות לא פשוטות. אך גם ניסיון זה לא צלח למרבה הצער נוכח עמדה נוקשה, נוקשה מידי לטעמנו, שהציגה המדינה. למרות כשלון המאמצים לסיים את הפרשה בהבנה עד כה, אינני משוכנע כי גם בשלב זה יש לנעול השער בפני המערערים או חלקם. נוכח העובדות שאין עליהן מחלוקת אודות השפעת החומר על בריאותם של העובדים – ומבלי להידרש לסוגיות של קשר סיבתי (שלא נתבררו עקב דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה) – דומני כי ראוי שהמשיבים יבחנו אפשרות לתשלום של "לפנים משורת הדין", בסכום מכובד יותר מזה שהוצע למשפחות במסגרת הליכי הגישור. 26. בכפוף להערה אחרונה זו, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"ד באב התשע"ו (‏18.8.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13014420_E11.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il