מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 1442/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1442/06 ע"פ 1486/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערערת בע"פ 1442/06 והמשיבה בע"פ 1486/06: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 1442/06 והמערער בע"פ 1486/06: פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.1.06 בת.פ.ח. 2003/05 שניתנו על ידי כבוד השופטים ש' שטמר, י' אלרון ור' סוקול תאריך הישיבה: י"א בניסן תשס"ח (16.4.08) בשם המערערת בע"פ 1442/06 והמשיבה בע"פ 1486/06: עו"ד ת' פרוש בשם המשיב בע"פ 1442/06 והמערער בע"פ 1486/06: עו"ד א' בוחבוט פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. המערער בע"פ 1486/06 (להלן: המערער) הורשע ברוב דעות על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' שטמר, י' אלרון ור' סוקול), לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות מין בבתו. נגזר עליו עונש של 14 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים את העבירות בהן הורשע ופיצוי כספי למתלוננת בסך 30,000 ₪ שישולם בעשרה תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.4.06. הערעור בע"פ 1486/06 מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד, ואילו ערעורה של המדינה, ע"פ 1442/06, מופנה נגד גזר הדין בלבד. כתב האישום - עובדות ואישומים 2. כתב האישום ייחס למערער ביצוע עבירות מין בבתו (להלן: המתלוננת), ילידת אפריל 1985, מאז הייתה כבת 10 שנים, ועד סמוך למועד בו הגישה את תלונתה נגד המערער, בהיותה כבת 19 שנים. על פי כתב האישום, במועדים שאינם ידועים במדויק, מאז היתה המתלוננת כבת 10 שנים ועד שמלאו לה 12 שנים (בין השנים 1995 – 1997 לערך), נהג המערער לקרוא למתלוננת אל חדר ההורים בבית המשפחה, בעת ששהה עימה לבד בבית, ושם היה משכיב אותה על המיטה הזוגית, מורה לה לפשוט את בגדיה ונוגע באיבריה האינטימיים (שדיה, איבר מינה ופי הטבעת שלה). תוך שהוא מלטף את גופה היה נוהג לומר לה כי זה בסדר וכי הוא אוהב אותה, יפצה אותה בכסף ויקנה לה מתנות ובגדים. עוד נטען בכתב האישום כי כאשר היתה המתלוננת כבת 12, אסר עליה המערער ללכת בערב למסיבה, קרא לה לחדר ההורים ולאחר שהפשיטה מבגדיה החל לנשקה, תוך שהוא מחדיר את לשונו לפיה. המערער נישק את כל גופה של המתלוננת, לרבות את בטנה ואת שדיה וליקק בלשונו את איבר מינה. או-אז אמר לה כי עליהם "לעלות מדרגה", נשכב על המיטה עירום על גבו וכשאיבר מינו בזיקפה הושיב עליו את המתלוננת פשוקת רגליים והחל להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כן אמר לה כי הדבר יכאב מעט, אך בתמורה הוא ירשה לה ללכת למסיבה. בעודו מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה החל המערער סופר את השעות בהן ירשה למתלוננת לחזור מן המסיבה. כאשר הגיע למספר "עשר וחצי" סיים להחדיר את כל איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, המתלוננת הרגישה כאב חזק מאוד באיבר מינה והחלה לדמם ממנו. המערער הוציא את איבר מינו מאיבר מינה, שפך את זרעו על בטנה ואמר למתלוננת כי היא רשאית לחזור מן המסיבה עד השעה עשר וחצי. עוד נטען בכתב האישום כי במועדים מאוחרים לאירוע זה, שאינם ידועים במדויק, ועד לחודש דצמבר 2004, נהג המערער לבעול בתדירות של מספר פעמים בחודש את המתלוננת על-ידי החדרת איבר מינו לאיבר מינה עד הגיעו לסיפוק מיני, ולבצע בה מעשי סדום על-ידי החדרת איבר מינו לפיה עד הגיעו לסיפוק מיני, כאשר לעיתים היה שופך את זרעו בפיה. בנוסף נהג ללטף את המתלוננת בכל חלקי גופה, לרבות באבריה האינטימיים. נטען כי המעשים בוצעו בבית המשפחה או בחדר שהוקצה למערער לעבודתו כשרת בבית-ספר וכי המערער נהג להתנות את הסכמתו לבקשות שונות של המתלוננת בקיום יחסים מיניים עמו. בגין המעשים האמורים יוחסו למערער בכתב האישום העבירות הבאות: א. עד ליום 11.4.01, בו מלאו למתלוננת 16 שנים: ריבוי עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(ב)(1) + 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); ריבוי עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) + 351(א) (בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק); ריבוי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) + 351(ג)(2) לחוק. ב. מיום 11.4.01 ועד יום 11.4.03, אז מלאו למתלוננת 18 שנים: ריבוי עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1)+(4)+351(א) לחוק; ריבוי עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) + 351(א) לחוק בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1)+(4) לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א)+(ג1)+351(ג)(1) לחוק. ג. מיום 11.4.03 ועד לדצמבר 2004, בטרם מלאו למתלוננת 21 שנים: ריבוי עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1)+(4)+351(א) לחוק; ריבוי עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) + 351(א) לחוק בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) + (4) לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) לחוק. ההליך בבית המשפט המחוזי 3. המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען כי התלונה נגדו הינה פרי עלילה שרקמו נגדו המתלוננת וחברה לחיים, בחור ששמו ת', על רקע התנגדותו של המערער לקשר ביניהם בשל עברו הפלילי של ת' בעבירות סמים. כאמור, לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט המחוזי ברוב דעות (השופט אלרון, אליו הצטרפה בהסכמה השופטת שטמר) את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כנגד דעתו החולקת של שופט המיעוט (השופט סוקול) אשר סבר כי יש לזכות את המערער. משום חילוקי הדעות שנפלו בין חברי ההרכב אעמוד על עיקרי העדויות בפני בית המשפט ועל עמדותיהם של שופטי ההרכב. עיקרי הראיות 4. העדות המרכזית בפני בית המשפט המחוזי היתה עדות המתלוננת, שגוללה את מסכת המעשים שביצע בה המערער, אשר הלכו והפכו פוגעניים יותר. בין היתר תיארה את האירוע בו קיים עמה המערער יחסים מלאים לראשונה, וסיפרה כיצד בתמורה ל"שיתוף הפעולה" עם המערער קיבלה מתנות והטבות שונות. לדבריה, יחסי המין עם המערער התקיימו עד כשבועיים-שלושה לפני הגשת התלונה, אולם תדירותם היתה משתנה ונעה בין פעם-פעמיים בשבוע לפעם בחודש. כן סיפרה כי אירע שבשבתות, כאשר היו אנשים בבית, היתה הולכת עם המערער לבית-הספר בו עבד, ושם קיימו יחסים בחדרו, על מזרן או על כיסא, לאחר שהמערער היה מנתק את האזעקה, מתקשר למוקד האבטחה, מזדהה ואומר כי הגיע כדי להשקות את העציצים או לתקן תקלה במחשב. המתלוננת העידה כי המערער מעולם לא כפה עצמו עליה באלימות, אך כאשר התחמקה ממנו היה מראה לה את חוסר שביעות רצונו ולא נתן לה הטבות ומתנות שקיבלה כאשר שיתפה עמו פעולה. לכן, העידה, היא נהגה לשתף עמו פעולה ואף ליזום מגע מיני ותנוחות שונות ביחסי המין כדי לקבל זכויות יתר וחופש תנועה ביציאה מהבית. בית המשפט המחוזי הביא מדבריה של המתלוננת על טיב הקשר עם המערער ומאחר שתוכנם מדבר בעדם, נביאם גם אנו: "ההתנהגות של אבא שלי היתה טובה, הוא לא היה אלים לגביי הוא לא כפה את עצמו עליי להפך, אבא שלי כן אהב אותי, אני הייתי בשבילו האחת, אני הבכורה, אני על שם אמא שלו, הוא אהב אותי הוא לא בא אליי בקטע של כפיה בקטע של מכות" (עמ' 9, שורות 13 – 16 לפרוטוקול). ובהמשך: "...היו פעמים שכן, אני באתי ויזמתי ואמרתי לו, אבא אני אפצה אותך על העונש ככה וככה כדי לא לעבור, כי הייתי יודעת ככה או ככה הוא היה שוכב איתי, אז הייתי מעדיפה מעצמי לסבול חמש דקות ולהגיד, כן אני שוכבת איתו ואחרי זה לצאת ולא לחזור לשם" (עמוד 10, שורות 10 – 13 לפרוטוקול). המתלוננת הסבירה את הסכמתה להמשיך ולקיים יחסי מין עם המערער גם לאחר שמלאו לה 18 שנים באומרה "התרגלתי" ו"ככה הוא הרגיל אותי". 5. אירוע משמעותי נוסף עליו העידה המתלוננת התרחש בהיותה תלמידת חטיבת הביניים, לאחר שנחשף קשר שניהלה עם בחור בשם י' ששימש כמאבטח בבית הספר בו למדה, קשר שאין חולק כי המערער פעל לנתקו. לטענת המתלוננת, לאחר שהוריה גילו כי היא מתמידה בקשר, ולאחר שמהערער יצא מן הבית כדי לשוחח עם י', שאלה אותה אמה מיוזמתה אם המערער נוגע בה ומציץ לה במקלחת. לדבריה, היא השיבה בחיוב במנוד ראש ובכתה, אך אמה לא עשתה דבר בנדון (להלן: מקרה החשיפה הראשון). עוד טענה כי סיפרה על-כך שהמערער נוגע בה לי', וכי לא היו עדים למעשים והיחידים ששיתפה בסודה היו י' וחברה הנוכחי, ת'. המתלוננת אישרה בעדותה כי כנערה שיקרה בכל מיני עניינים להוריה, אך טענה כי בעניין זה לא היתה משקרת, תוך שהיא עושה הבחנה ברורה: "....זה לא אבא שבא ונתן לי סטירה, זה אבא שהתעלל בי במשך שמונה שנים מינית...אני לא אבוא ואעליל עליו דבר כזה, אין לי שום סיבה. אני בסך הכל סבלתי כל השנים האלה, אני פה הקורבן. כולם אומרים לי אני הורסת משפחה, אני הורסת, תחשבי על האחים שלך, תחשבי על אמא שלך, תחשבי על אבא שלך, אבל אף אחד בחיים לא חשב עליי. אף אחד לא חשב איפה אני. היום שאני לא בקשר עם המשפחה שלי, אף אחד לא בא לשאול. אמא שלי רואה אותי ברחוב כאילו אני אדם זר. אני לא מחפשת לשקר פה, אני לא משקרת פה" (עמ' 24, שורות 11 – 15 לפרוטוקול). בית המשפט ציין כי התמונה המצטיירת מן ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה זהה בעיקרה לזו העולה מעדותה בבית המשפט. מאז עזבה המתלוננת את הבית, יש לציין, היא אינה בקשר עם משפחתה. 6. עדותה של המתלוננת נתמכה בעדות חברה, ת', ובעדות דודה, ש', אחי אמה, שהוא חברו של ת'. ת' העיד כי הוא מכיר את משפחת המתלוננת זמן רב עוד לפני שנוצר הקשר הזוגי ביניהם, ולטענתו התנהגותו של המערער נראתה לו מחשידה עוד בטרם סיפרה לו המתלוננת את סיפורה, שכן המערער הרבה להתקשר אל המתלוננת לשאול היכן היא ומתי מגיעה, ונראה היה לו כי מדובר בקנאה ולא בדאגה הנובעת, כטענת המערער, מכך שהיא מתרועעת עם בחור שהורשע בעבירות סמים. ש', דודה של המתלוננת אישר בעדותו כי שמע מת', חברו, על המעשים כשבוע לפני הגשת התלונה וציין כי כאשר סיפרה לו המתלוננת על המעשים היא דיברה בקושי רב בין התקפות בכי. הוא אישר כי המערער ביקשו לפעול לניתוק הקשר בין המתלוננת לת'. 7. כאמור, המערער הכחיש את המעשים וטען כי התלונה הוגשה על רקע רצונה של המתלוננת לעבור לגור עם ת', חרף התנגדותו של המערער לקשר ביניהם, על רקע עברו הפלילי של ת' ולאחר שראה הודעות SMS ששלח ת' למתלוננת וכללו קללות, והבחין לטענתו ב"פנס" בעינה. נדבך מרכזי בהגנתו של המערער, אשר נתמך בעדויותיהם של בני משפחה שהעידו כעדי הגנה היה כי המתלוננת בלתי אמינה. לטענתו, מאז היות המתלוננת כבת 11 היא נהגה לשקר ו"לגנוב" כספים מבני משפחתה, מה שהביא לעימותים רבים מולה. בהתייחס למקרה החשיפה הראשון טען המערער כי הוא דרש מהמתלוננת לנתק את קשריה עם י' נוכח פערי הגילים ביניהם. לדבריו, לאחר שנוכח לדעת כי הקשר לא נותק, הוא פנה לי' בדרישה שינתק את הקשר עם המתלוננת ועם שובו לביתו שמע לראשונה מאשתו כי המתלוננת טוענת כי הוא נוגע בה. לדבריו, הוא התייעץ עם אחיו ובעצתו הניח למתלוננת ולטענותיה, לאחר שניסיונות לדובבה כשלו. המערער טען עוד כי אין היגיון בטענת המתלוננת כי מרבית המעשים בוצעו בבית המשפחה, עת הוא והמתלוננת נותרו לבדם בבית, שכן מדובר בבית פתוח שתמיד נמצאים בו אנשים. הוא שלל כי הפלה לטובה את המתלוננת. המערער שלל גם את טענת המתלוננת כי חלק מן המעשים בוצע בחדרו בבית-הספר, לעתים על מזרון שצבעו שחור. לדבריו, מדובר בחדר קטן שאין בו מקום למזרון, מה גם שאין בבית הספר מזרון שחור. טענותיו אלה נתמכו בעדותה של עדת ההגנה גב' חיה סלקטור, מנהלת בית הספר בו עובד המערער. 8. כאמור, להגנתו של המערער העידו בני משפחתו, וביניהם אשתו, בתו, אחותו, אחיו וגיסו. אלה העידו כי המתלוננת הייתה ידועה בשקריה ובכך שהיא גונבת כספים מבני המשפחה. כן העידו כי מדובר בבית שאנשים נכנסים ויוצאים בו תדיר ודלתו אינה נעולה כל שעות היום, כך שקשה לקבל כי היו הזדמנויות רבות בהן נמצאו המתלוננת והמערער לבדם בבית. עד הגנה נוסף היה י' אשר סיפר כי לאחר שנודע למערער על הקשר שלו עם המתלוננת, הגיע המערער לביתו ודרש כי ינתק את קשריו עמה וכן הגיע למקום עבודתו ואיים לירות בו. י' הכחיש כי המתלוננת סיפרה לו שהמערער מקיים עמה יחסי מין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 9. עדות המתלוננת היתה, מטבע הדברים, העדות המרכזית מטעם התביעה. כאמור, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי נכתבה על ידי השופט אלרון שציין בהכרעת הדין כי יש לבחון את עדותה של המתלוננת בזהירות ובקפידה, שכן עדותה היא הנדבך המרכזי של פרשת ראיות התביעה ולמעשה העדות היחידה למעשים הנטענים. יחד עם זאת קבע כי עדותה של המתלוננת היתה עקבית, הגיונית, מהימנה ואמינה, כי היא "...מספרת את העובדות בדיוק כפי שהתרחשו, ללא כל הגזמה וללא ייפוי המציאות" וכי מחקירתה הנגדית עלו סימני אמת רבים. אמינותה של המתלוננת, נקבע, נתמכת בכך שהיא לא היססה להעיד על פרטים "שליליים" בהתנהגותה (שקריה, שיתוף הפעולה שלה עם המערער ועדותה כי לעיתים יזמה את יחסי המין) ולא ניסתה להשחיר את פני המערער. תימוכין נוספים לטענתה כי קיימה יחסים עם המערער בשבת בבית-הספר בו עבד זמן קצר לפני הגשת התלונה נמצאו הן בכך שהמערער עצמו אישר כי היה נכנס עם המתלוננת לבית הספר בשבת בחודש נובמבר 2004, הגם שלטענתו היה זה לבקשת המתלוננת לצורך שימוש במכונה הנמצאת בבית הספר להכנת כרטיס ברכה לחברתה של המתלוננת, הן בדו"ח של כיבוי והפעלת מערכת האזעקה בבית הספר לחודש זה. עוד נקבע כי חיזוק לאמיתות גרסתה של המתלוננת מצוי בעדותם של ת' וש' על מצבה הנפשי של המתלוננת כאשר סיפרה להם את סיפורה. נקבע, כי התמונה המצטיירת מן העדויות השונות היא כי מדובר במשפחה קשת יום שהמערער, אבי המשפחה, הוא הדמות הדומיננטית בה כאב שמרן שהציב לילדיו מערכת כללים קפדנית (באשר לשעות היציאה והחזרה מן הבית, מעקב אחר המקומות בהם בילו ואחר זהות חבריהם ועוד), אותה הסביר ברצונו להגן על ילדיו מהידרדרות לעבריינות, השכיחה בשכונת מגוריהם. מן העדויות עולה כי המתלוננת מרדה ברבים מהכללים, נהגה לשקר באשר למקומות אליהם הלכה ובחורים עימם נפגשה, וגנבה כסף מהוריה. ברם, בעדויות על אופייה השלילי כביכול של המתלוננת אין כדי ללמד על אי-מהימנותה והודגשה ההבחנה שעשתה המתלוננת בין שקרים מניפולטיביים במטרה לחמוק מכלליו הנוקשים של המערער, לבין הגשת תלונה שקרית במשטרה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי המתלוננת העלתה טענה בדבר מעשים מיניים שביצע בה כל אימת שביקש לנתק את קשריה עם בחור: באשר לקשר עם י' נקבע כי גם אם לא ברור במדויק בת כמה היתה המתלוננת בעת קשר זה ומה היו הנסיבות המדויקות של מקרה החשיפה הראשון, אין חולק כי המתלוננת התלוננה כבר אז נגד המערער. ההתעלמות מהתלונה תוך שהמעשים נמשכים, הובילה את המתלוננת למסקנה כי תלונות לא יסייעו, בעוד ששיתוף פעולה יקנה לה חופש רב יותר. באשר לקשר עם ת', שהחל בהיותה בגירה, נקבע כי המתלוננת החליטה שאינה חוזרת לבית הוריה לפני שהגישה את התלונה במשטרה והסבירה כי לא התלוננה קודם לכן כיוון שלא חשבה שיאמינו לה ועתה ברצונה להחזיר לעצמה את תחושת הערך העצמי. עוד צוין כי אין למערער הסבר מתקבל על הדעת מדוע בתו, שהעידה כי הוא אוהב אותה וכי לא החסיר ממנה דבר, תגיש נגדו תלונת שווא. בית המשפט הבהיר כי אמנם התנהגותה של המתלוננת מעוררת תמיהות, אולם אין לצפות להתנהגות רציונלית מילדה שגדלה למציאות בה היא ממלאת את צרכיו המיניים של אביה. 10. דעת הרוב דחתה גם את הטענה כי מדובר בעדות כבושה, נוכח ניסיונה של המתלוננת להתלונן בפני אמה באירוע החשיפה הראשון ומאחר ומדובר בתופעה מוכרת אצל קרבנות עבירות מין. נקבע כי הסברי המתלוננת מהווים הסבר מניח את הדעת המשתלב במכלול העדויות והנסיבות בתיק. 11. בית המשפט דחה את טענת המערער כי גרסת המתלוננת לפיה מרביתם של המעשים בוצעו בבית המשפחה כשהיא והמערער נותרו בגפם בלתי-אפשרית. נקבע כי הגם שלא ניתן לשלול תמיהות המתעוררות בהקשר זה, אין בהן כדי לפגום באמינות גרסתה של המתלוננת, שסיפקה הסברים לקיומן של הזדמנויות שמצא המערער לקיים עמה יחסי מין ללא נוכחות איש וללא שיתעורר חשד: שתיקתה ושיתוף הפעולה שלה אפשרו את הסתרת המעשים; כל מעשה ארך זמן קצר; כאשר היו אנשים בבית היה המערער לוקח אותה למקום עבודתו; מעדות המתלוננת עלה כי התדירות המשתנה של היחסים נבעה גם מהקושי למצוא הזדמנויות בהן הדירה ריקה. בית המשפט לא ראה לנכון לייחס משקל להיעדר דיוק באשר לתדירות המעשים, כיוון שהמתלוננת העידה על מעשים שבוצעו משך כשמונה שנים והחלו כאשר היתה כבת 10, וברי כי עדותה אינה יכולה לשקף זיכרון מלא ומדויק. אשר לתקופה בה שהה דודה של המתלוננת בבית המשפחה במעצר בית צוין כי לא הובהר מתי היה הדבר, מה גם שעניין זה עלה רק במשפט ואין בשהות הדוד בביתם כדי לשלול הזדמנויות מהמערער לקיום יחסי מין עם המתלוננת. 12. בסיכומם של דברים מצא בית המשפט כי נוכח מכלול הראיות והמסקנות הנובעות מהן, והשוואת עדותה של המתלוננת לעדות המערער ויתר העדים מטעמו, ניתן להסתפק בעדותה היחידה, אשר "...הותירה רושם אמין ביותר, עדותה היתה עקבית, ובלשון ברורה וקול בוטח, לא היססה להשיר (כך במקור, ע.א.) מבט בפני הנאשם/אביה, להטיח בפניו...כיצד ואיך רמס את כבודה..." (עמ' 41 להכרעת הדין). דעת הרוב קיבלה את גרסתה של המתלוננת במלואה, בציינה כי גם אם יש בגרסתה סתירות מסוימות, אין אלה סתירות מהותיות והסבריה לגבי ההסתרה ושיתוף הפעולה עם המעשים השתלבו עם ההיגיון הפנימי של עדותה ועם עדויות נוספות, לרבות עדות המערער. טענות ההגנה לקיומם של מחדלי חקירה נדחו מהטעם שגם אם ניתן היה לבצע את החקירה בצורה טובה יותר, לא התגלו "מחדלים חקירתיים" שיש בהם לערער את הבסיס הראייתי לחובתו של המערער. 13. שופט המיעוט, השופט סוקול, סבר כי יש לזכות את המערער מהמיוחס לו, שכן לדעתו לא ניתן לבסס את הרשעת המערער על עדותה של המתלוננת. השופט סוקול פרש בהרחבה את עמדתו כי בתיקים המחייבים הכרעה בין גרסאות סותרות שומה על בית המשפט להיזהר מלסמוך אך ורק על התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות ועליו לנסות ולאתר נקודות אחיזה נוספות בראיות כדי לקבוע ממצאי מהימנות. ההתרשמות הכוללת מעד צריכה להיעשות לשיטתו על-פי מבחן פנימי – מתוך השוואת חלקיה השונים של העדות, ומבחן חיצוני – על דרך של השוואתה ליתר העדויות. שופט המיעוט סבר כי עדותה של המתלוננת היתה רהוטה, עניינית ועקבית, אולם לשיטתו, קיימות בתיק סתירות ותמיהות המכרסמות באמינות גרסתה, בעיקר: א. האירוע האחרון בו קיימה המתלוננת יחסים עם המערער התרחש לטענתה בבית הספר בו עבד, בשבת, כשבועיים לפני הגשת התלונה (התלונה הוגשה ביום 2.1.05). ברם, מפלטי המחשב שהוצגו באשר לשעות דריכת מערכת האזעקה בבית הספר וכיבויה עולה כי בחודש דצמבר 2004 לא היו כניסות בשבתות לבית הספר, אך חודש קודם לכן נרשמו שלוש כניסות בשבתות. דעת המיעוט סברה כי מאחר שהמתלוננת ידעה למסור פרטים רבים אודות מקרה זה, אין לקבל כי מדובר לכל היותר בטעות במועד האירוע, כקביעת דעת הרוב. ב. יחסיה של המתלוננת עם י'. י' העיד כי הקשר בינו לבין המתלוננת נוצר עת הייתה המתלוננת כבת 12 – 13, בעוד המתלוננת טענה כי הקשר היה כשהיתה בת 14 – 15; י' טען כי קיים יחסים עם המתלוננת, בעוד זו הכחישה הדבר, וזאת כאשר אין לו אינטרס להודות בעניין זה ולהפליל עצמו; י' טען כי המתלוננת לא סיפרה לו על המעשים שמבצע בה המערער, בניגוד לטענת המתלוננת. ג. מקרה החשיפה הראשון - שופט המיעוט ציין כי גרסאותיהן של המתלוננת ואמה לאירוע זה סותרות (בשאלות מי יזמה את העלאת הנושא ומה היה מהלך הדברים) וקשה להניח לטובת המתלוננת כי הפרטים שמסרה מושפעים מחלוף הזמן ומכך שהייתה צעירה במועד מקרה זה, כיוון שמסרה גרסה מפורטת. 14. שופט המיעוט עמד על תמיהות נוספות העולות מן הראיות לגבי גרסת המתלוננת: א. שופט המיעוט סבר כי קלושה האפשרות כי איש לא חשד בטיבם של יחסי המערער והמתלוננת, בהתחשב בכך שמדובר במשפחה בת 6 נפשות המתגוררת בדירת 3 חדרים, ונוכח העדויות לפיהן מדובר בבית הומה אדם, האם נמצאת בבית רוב שעות היום ואחד הדודים שהה בביתם במעצר בית משך חצי שנה. ב. גרסת המתלוננת כי קיימה יחסים עם המערער במקום עבודתו בבית-הספר אינה סבירה נוכח העדויות כי מדובר בחדר קטן וצפוף שמעולם לא היה בו מזרון, המזרונים מצויים בבניין אחר ולו היה המערער מעביר מזרון לחדרו סביר כי היו מבחינים בכך, מה גם שאין בבית הספר מזרון שחור, בניגוד לטענת המתלוננת. צוין כי מזרון סגול או כחול – כפי שיש בבית-הספר – יכול להיראות כחול, אולם פרט זה משתלב ביתר התמיהות. ג. כאשר נשאלה המתלוננת מי היה "הראשון" שלה, השיבה שאינה זוכרת. בהמשך אמרה שהראשון היה המערער והסבירה כי חשבה שהכוונה היתה לברר עם מי קיימה יחסים לראשונה פרט למערער. דעת המיעוט סברה כי אין זה סביר ששכחה עניין זה וייתכן שהיא מסתירה את זהות הבחור עמו קיימה יחסים לראשונה, על-מנת שלא ניתן יהיה לבדוק האם אכן איבדה את בתוליה למערער. ד. טענת המתלוננת כי זכתה ליחס מועדף מהמערער נסתרת בעדות אחותה. ה. העדויות הרבות על אופייה של המתלוננת אינן שוללות את מהימנות גרסתה, אך הדבר עשוי להוות חוליה בשרשרת הראיות. ו. לא ניתן לשלול כי למתלוננת דפוס פעולה לפיו היא מעלילה על המערער עלילת שווא כדי לנסות ולהגן על קשר רומנטי בו היא חפצה, או כי ביקשה להיחלץ מן המשטר הנוקשה שהנהיג המערער ולעבור לגור עם ת', ובחרה בהטחת האשמות כדי להצדיק את עזיבתה. מניע אפשרי זה די בו כדי לספק הסבר סביר להגשת התלונה. שופט המיעוט סבר גם כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות בציינו כי גם אם מובן שקשה לבת להתלונן נגד אביה, קשה לקבל כי לא גילתה על המעשים לאיש, למרות שנהגה לשוחח עם אחותה על עניינים אינטימיים. מן העדויות עולה כי המתלוננת הייתה נערה חברותית ושמחה וניתן לתמוה כיצד לא ניכר בה סוד כה כבד. לנוכח הסתירות והתמיהות האמורות סבר שופט המיעוט כי לא ניתן לבסס את הרשעת המערער על עדות המתלוננת ועל-כן מצא כי יש לזכותו. 15. ההכרעה בדבר אשמתו של המערער התקבלה לאחר שאב בית-הדין, השופטת שטמר, בחרה לצרף קולה לחוות הדעת המרשיעה של השופט אלרון. השופטת שטמר היתה ערה לסתירות בגרסת המתלוננת, אך סברה כי אלה אינן משמעותיות ולאחר התרשמות בלתי-אמצעית מדברי המתלוננת, מאישיותה ומהתנהגותה, שוכנעה מעל לכל ספק סביר כי זו העידה אמת. היא הדגישה כי גרסתה של המתלוננת עקבית, קוהרנטית, אמינה ומתארת התפתחות הדרגתית ואופיינית של היחסים, תוך שהמתלוננת מבהירה כי המערער מעולם לא איים עליה או השתמש בכוח, אך היא פחדה ממנו וידעה שאם לא תקיים עמו יחסי מין לא תוכל לצאת מן הבית. עדות המערער חיזקה אף היא לטעמה של השופטת שטמר את אמינות עדותה של המתלוננת. לאמינותה של המתלוננת תרמה לשיטתה גם העובדה שמדובר בגרסה מפורטת אך מאופקת, שאינה מבקשת להכפיש יותר מכפי שאירע וחושפת גם התנהגות שלילית כביכול של המתלוננת. לעומת זאת ציינה השופטת שטמר כי עדותו של המערער לא עוררה את אמונה, לאחר שעשה ניסיון ניכר להשמיץ את בתו תוך הוצאת דברים מפרופורציה. לא זו אף זו, עדותו אף חיזקה את מסקנתה בדבר אמינותה של המתלוננת. נקבע כי מעשי המערער בשמירה על המתלוננת חרגו מהסביר והתנהגותו הקיצונית לגבי צעירים שעל-פי הטענה נגעו במתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם התעלמותו במקרה החשיפה הראשון. כן ציינה כי טענת המתלוננת בדבר מקרה החשיפה הראשון לא הוכחשה ויש בכך כדי לתמוך בהסברה של המתלוננת מדוע משך שנים אחר-כך לא ניסתה לשוב ולספר את סיפורה. השופטת שטמר נדרשה לתהיות שהעלה שופט המיעוט בחוות דעתו, אך מצאה להן מענה בחומר הראיות, כפי שיפורט בהמשך. כאמור, המערער הורשע ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט סוקול. התפתחויות שלאחר מתן הכרעת הדין 16. כחודש לאחר מתן הכרעת הדין התיר בית המשפט למערער להגיש ראיה נוספת על-מנת להפריך את טענת המתלוננת כי כשבועיים לפני הגשת התלונה קיימה עמו יחסים בבית-הספר בו עבד ומייד לאחר מכן הוא הוציא לה כסף מהכספומט. המערער הגיש תדפיס של התנועות בחשבונה של המתלוננת, המעלה כי ביום 14.11.04 בוצעו שתי משיכות על סך 100 ₪ כל אחת מחשבונה. ברם, ממכתב מאת הבנק שהציגה באת כוח המדינה עולה כי שתי פעולות המשיכה האמורות בוצעו בשבת, 13.11.04, אחת בשעה 19:07 והשנייה בשעה 19:09, אך נרשמו רק ביום א' הסמוך, 14.11.04. שני הצדדים ביקשו להיבנות מנתונים אלה. הסנגור טען כי תדפיס הבנק מצביע על-כך שהמועד בו נקבה המתלוננת לקיום יחסי המין עם המערער בפעם האחרונה בלתי-מדויק באופן משמעותי, דבר שאינו מתקבל על הדעת ביחס לאירוע שאירע לפני זמן קצר, מה גם שהמערער לא חלק על כך שהגיע לבית הספר ביום 13.11.04 עם המתלוננת לצורך הכנת כרטיס ברכה. מנגד, באת כוח המדינה הדגישה את סמיכות הזמנים בין הפעלת מערכת האזעקה בבית הספר ביום 13.11.04 להגעה לכספומט. בית המשפט בחן את הראיות החדשות ואת טיעוני הצדדים, אולם לא מצא לשנות מהכרעת דינו. טיעוני המערער 17. הסנגור גורס כי המקרה דנן מצדיק את התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ובעיקר נוכח דעת המיעוט. לטענתו, דעת הרוב לא נתנה את המשקל המתאים לסתירות הבאות בעדות המתלוננת: א. תדפיסי חברת האזעקה של בית הספר בו עבד המערער אינם תומכים בטענת המתלוננת כי הפעם האחרונה בה קיימה יחסים עם המערער היתה בשבת בבית הספר, שכן אין כל רישום כניסה בחודש דצמבר 2004. קיימים רישומים של כניסה לבית הספר בשבתות בחודש נובמבר 2004. המערער אינו מכחיש כניסה לבית הספר בשבת יחד עם המתלוננת בחודש זה, אך אין בראיות דבר שיצדיק העדפת גרסתה של המתלוננת לאירועים על גרסתו שלו ולא ניתן לקבוע על בסיס תדפיסי חברת האזעקה את זהות הנכנסים לבית הספר. הסנגור סבור כי אין לקבל שהמתלוננת ידעה לספר על אותו אירוע בפירוט, אך טעתה לגבי המועד ביותר מחודש. בנוסף, באחת מן ההודעות שמסרה במשטרה מסרה המתלוננת כי המקרה האחרון אירע בבית ולא ייתכן כי שכחה היכן אירע מקרה שהתרחש זמן קצר קודם לכן, בעוד שזכרה פרטים מדויקים אודות אירועים שהתרחשו לפני שנים. בהקשר זה מוסיף הסנגור כי מנהל חברת האזעקה של בית הספר נחקר כחודשיים וחצי לאחר הגשת כתב האישום ופלטי הכניסות והיציאות מבית הספר לא הועברו אל הסנגור עד למועד חקירתו הנגדית, באופן שפגע בהגנת המערער. ב. הסתירות המהותיות בין גרסת המתלוננת וגרסתו של י', כפי שפורטו, מעיבות על אמינותה. בנוסף היה מקום ליתן אמון בעדותו של י', שכן הוא הפליל עצמו בביצוע עבירה והינו עד ניטראלי הסותר את עדות המתלוננת. ג. אי-הדיוק של המתלוננת באשר לתדירות המעשים ראוי היה למשקל רב יותר. בנוסף, היה מקום לברר בת כמה היתה המתלוננת עת שהה דודה בביתם במעצר בית ולבקש הסבר מן המתלוננת לתדירות המעשים ביחס לתקופה זו. ד. כן שב הסנגור על תהיות ותמיהות שהועלו על ידי שופט המיעוט: הצל שמטיל אופיה של המתלוננת על אמינות תלונתה, העובדה שגרסת המתלוננת נסתרה בעדות אחותה, לרבות באשר לזהות האדם הראשון עמו קיימה יחסי מין ולטענתה כי זכתה ליחס מועדף מהמערער; לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות ולחשיפת המעשים לבסוף דווקא בפני ת' וי' עימם היה למתלוננת באותו שלב קשר רופף בלבד; העדויות על בית המשפחה ושגרת החיים בו הופכות לבלתי סבירה את הטענה כי המערער והמתלוננת לא נתפשו מעולם בשעת מעשה ולא עוררו חשד, ואילו באשר לטענה בדבר ביצוע מעשים בבית הספר מפנה הוא לעדותה של מנהלת בית-הספר בו עבד המערער; אין לקבל את טענת המתלוננת כי אינה זוכרת את זהות הנער הראשון עמו קיימה יחסים ומטרתה של המתלוננת לסכל האפשרות לאמת את תלונתה כי הגבר הראשון עמו קיימה יחסי מין היה המערער. בסיכומם של דברים, טוען הסנגור, בפני בית המשפט קמא לא עמדו ראיות חיצוניות התומכות בגרסת המתלוננת למול גרסתו המכחישה של המערער, ההרשעה התבססה על ממצאי מהימנות, והוא מפנה לדבריו של שופט המיעוט בעניין זה. 18. המערער גורס כי למתלוננת היה מניע להגשת התלונה ודפוס קבוע מסתמן בהתנהלותה של טפילת האשמות שווא על אביה במטרה להגן על קשרים רומנטיים. לטענתו, די בכך שמדובר במניע אפשרי ומתקבל על הדעת למתן עדות כוזבת מטעם המתלוננת, המשתלב במארג הראיות, כדי להקים ספק סביר. כן הועלתה טענה בדבר מחדלי חקירה שונים ובאשר לניהול בלתי ראוי של החקירה בתיק, באופן שלטעמו של הסנגור מחזק את גרסת המערער. טענות המשיבה 19. המדינה סבורה כי ההרשעה מבוססת על ממצאי מהימנות שאין הצדקה להתערב בהם לאחר שנידונו בהרחבה בהכרעת הדין. באת כוח המדינה סבורה כי הסתירות עליהן הצביע הסנגור הן בשולי הדברים, ואינן משמיטות את גרסת המתלוננת שנמצאה מהימנה. היא חוזרת על הנדבכים שבעטיים נתן בית המשפט המחוזי אמון בגרסת המתלוננת: המתלוננת מסרה תיאור של התפתחות הדרגתית ודינמיקה אופיינית לעבירות מין במשפחה; עדותה היתה עקבית, קוהרנטית ומדויקת; התיאור היה כה חי עד כי האפשרות שבדתה הסיפור מלבה אינו סביר; התיאור לא בא להכפיש את המערער, בעוד תיאורה של המתלוננת את עצמה מציג אותה באור שלילי. לטעמה, אין מדובר במצב של "גרסה מול גרסה", שכן בית המשפט מצא חיזוקים לעדות המתלוננת: עדותם של ת' ושל ש', שתיארו את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת עת סיפרה להם את סיפורה וכן מקרה החשיפה הראשון, כאשר שתיקת המשפחה מסבירה מדוע לא ניסתה לשוב ולחשוף את המעשים. באת כוח המדינה טוענת כי דעת המיעוט סברה כי יש לזכות את המערער לא בגלל סתירות אלא בגלל שני טעמים שלשיטת המדינה הינם מוטעים: היעדר הסבר מניח את הדעת לכבישת התלונה והמסקנה כי גרסת העלילה מקימה ספק סביר. לדידה אין בסתירות עליהן הצביע שופט המיעוט כדי לפגוע במהימנות המתלוננת, ההסבר שסיפק המערער לכך שהמתלוננת תעליל נגדו אינו מתיישב עם הראיות ועם השכל הישר והמתלוננת נתנה הסבר מניח את הדעת לכבישת התלונה. היא מדגישה כי עצם העובדה שמדובר בהרשעה בדעת רוב ולא פה אחד אינה מהווה טעם להתערבות ערכאת הערעור. 20. בהתייחס לטענות המערער בסוגיות עובדתיות מפנה באת כוח המדינה לקביעות דעת הרוב. יחד עם זאת הדגישה כי אין ממש בטענה לסתירה בגרסת המתלוננת באשר למועד האירוע האחרון בו קיימה יחסים עם אביה, בהסבירה מהודעותיה של המתלוננת עולה כי היא מתארת שני אירועים נפרדים: המועד האחרון בו קיימה יחסים עם המערער היה לטענתה כשבועיים לפני הגשת התלונה, בבית המשפחה. בנוסף, כחודש קודם לכן היה אירוע של קיום יחסי מין בבית הספר, שלאחריו התבצעה משיכת הכספים מהכספומט. גרסת המתלוננת נתמכת בראיות אובייקטיביות: דו"ח הכניסות והיציאות מבית הספר (ת/3) המצביע על כך שכחודש וחצי לפני הגשת התלונה, בשבתות של ה- 13.11.04, וה- 20.11.04 היו כניסות לבית הספר; תדפיס משיכת הכסף מחשבון הבנק של המתלוננת (ת/18) ממנו עולה כי בסמוך ליציאה מבית הספר ב- 13.11.04 נמשכו 200 ₪ מחשבונה של המתלוננת, כטענתה, מה גם שהמערער אישר כי כחודש וחצי לפני מעצרו הגיע עם המתלוננת בשבת לבית הספר, כפי שכבר צוין. לטעמה, גם אם קיימת אי-בהירות לגבי המועד האחרון בו אנס המערער את המתלוננת, אין הדבר מתמיה, שכן המעשים בוצעו לאורך שנים והפכו לשגרת חייה של המתלוננת. בהתייחס לטענות למחדלי חקירה מדגישה באת כוח המדינה כי המערער לא פירט כיצד פגעו מחדלי החקירה הנטענים בהגנתו ומוסיפה כי העובדה שבית משפט קמא לא אפשר לו להגיש לאחר מתן הכרעת הדין ראיה לגבי מועד פיטוריו של י' מבית הספר לא פגעה בהגנתו, שכן אין זה רלוונטי מה היה גילה המדויק של המתלוננת בעת הקשר עם י'. דיון התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות 21. טענותיו של המערער נגד הרשעתו וההנמקות לה בהכרעת הדין מופנות רובן ככולן נגד ממצאי עובדה ובעיקר נגד קביעות שבמהימנות. הכללים לעניין התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות ובממצאים אלה ידועים, אולם רואה אני לנכון לייחד דברים קצרים לסוגיית קביעתם של ממצאי מהימנות על ידי הערכאה הדיונית, שכן דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי נפתחת בהערה באשר לביסוס הכרעה שיפוטית על התרשמות מעדויות. לעניין זה מציין שופט המיעוט כי ככלל ייזהר בית המשפט מלסמוך אך ורק על התרשמותו הבלתי אמצעית וינסה לאתר נקודות אחיזה נוספות בחומר הראיות כדי לקבוע ממצאי מהימנות, שכן ההתרשמות מעדות ישירה ובלתי אמצעית תלויה לא רק בעד, במטען האישי שנושא הוא עמו ובאופן התמודדותו עם מצבי לחץ, אלא גם במתבונן. לפיכך סבר, כי מהימנות העדות צריכה להיקבע על-ידי בחינה פנימית וחיצונית שלה. לדברים אלה אבקש להתייחס. 22. קביעת מהימנותם של עדים מסורה בידי בית המשפט, כפי שמורנו סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971: 53. משקלה של עדות ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. אם כן, ההתרשמות מן העדויות היא מצוות המחוקק המורה כי על בית המשפט לקבוע את מהימנות העדים ואת המשקל שיינתן לעדותם על-פי שלוש אמות מידה: התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט. במילים אחרות, ההתרשמות מעדותו של עד היא חלק אינטגרלי של הקביעות בדבר מהימנותו (ראו גם: ע"פ 3/48 כ"ץ-כהן נ' היועץ המשפטי, פ"ד ב(1) 681, 690 (1949)). יחד עם זאת, דומה כי אין מי שיחלוק כי כל עד שוטח סיפורו בפני בית המשפט באופן אחר, כל עד מתנהג באופן אחר על דוכן העדים, ועל כן גם התנהגותו של כל עד עשויה לזכות בפרשנות שונה על ידי שופטים שונים, שחזקה עליהם כי הם מגייסים לעזרתם את מבחן השכל הישר ואת ניסיון החיים (והשוו: עימנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית: התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה עיוני משפט כ 551, 568 (1997). להלן: גרוס). לפיכך היו שסברו כי אין לייחס משקל מכריע להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מאופן מסירת העדות ויש לתת משקל, לעיתים מכריע, להגיונה הפנימי והחיצוני של העדות ולהשתלבותה במכלול הראיות, ועל כן אל לה לערכאת הערעור להפריז במשקל שתייחס להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מן העדויות והעדים (גרוס, עמ' 577). עמדה דומה משתקפת בחוות דעתו של שופט המיעוט 23. מקובל עליי כי על בית המשפט לנקוט זהירות רבה בקביעת ממצאי מהימנות. קביעת ממצאי מהימנות אינה עניין ל"תחושות" גרידא, אלא היא צריכה להיות פרי מכלול של שיקולים, כהגיונה הפנימי של העדות, עמידתה במבחן יתר הראיות בתיק, הקוהרנטיות הפנימית שלה, סימני האמת העולים מן העדות וההתרשמות מאופן מסירתה. יחד עם זאת, גם בהינתן העובדה שכל אדם מגיב בדרכו למצבי לחץ ומתמודד באופן שונה עם אירועים טראומטיים, איני סבורה כי ניתן או רצוי להקל ראש בערכה של ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדים העולים על דוכן העדים, מספרים את סיפורם ונחשפים ברגעי חולשה, מבוכה וכאב. להתרשמות מן העד יש חלק נכבד בהערכתו של שופט את עדותו ואת מהימנותה. ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדויות, מן האופן בו מוסרים העדים את דבריהם, מהתנהגותם לאורך מתן עדותם, היא מיתרונותיה הגדולים של הערכאה הדיונית. לא ניתן להשוות בין שופט הערכאה הדיונית בפניו מתייצבים העדים, הוא רואה את עווית פניהם בשלבים שונים של העדות ושומע את נימת הדברים ואת רעידת הקול, לשופט בית משפט שלערעור, הניזון מן הפרוטוקול בלבד, מן הדף שאין לו קול ואין לו פנים. למראה עיניים ולמשמע אוזניים יש חשיבות (וראו גם: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407, 411 - 412 (תשמ"ג – תשמ"ד). להלן: קרמניצר). לכך יש להוסיף כי גם אם אין אדם – ואין שופט – שיהא בוחן כליות ולב, ואין מי שחסין מטעויות שבהתרשמות, ישנה חשיבות לניסיונו המצטבר של השופט בערכאה הדיונית כמי ששומע עדים מדי יום. בהקשר זה, ובהתייחס לחשש מפני טעות בהערכת העדות, ראויים דבריו של פרופ' קרמניצר במאמרו: "מי שעסק במרמה איננו לעולם שקרן; ואין יחס הכרחי ואפילו לא יחס ישר בין שכנוע עצמי ורגשנות יתירה לבין השמעת שקר. לפיכך, מה שמתבקש – לכל היותר – הוא שהשופט אשר שומע עדותו של עד כזה, ורק הוא, יתן דעתו לאותה אפשרות (שמא העד מוליך אותו שולל במקרה של העד שעסק במרמה או שמא מדובר בעד המעיד שקר מתוך ביטחון עצמי רב, אך מוטעה שמדובר באמת). כאשר השופט נתן דעתו לאותה אפשרות והחליט להאמין לעד, אין עוד יסוד לתקוף את קביעתו בשל טעם זה" (קרמניצר, עמ' 413). 24. מסירת קביעתם של ממצאי המהימנות בידי בית המשפט, בין היתר על בסיס ההתרשמות מן העדים, מביאה בחשבון כי קביעת המהימנות היא עניין סובייקטיבי, לפחות בחלקו, שלא ניתן לסכמו בנוסחאות מדריכות או בכללים נוקשים (השופט זילברג, ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(2) 1065, 1073 (1963). להלן: עניין לוי). ובמילותיו של השופט זילברג: "טעמו של דבר כנראה בעליל הוא שהמניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא "שקול" ולא "מדוד" ולא "מנוי", אלא כמעט "סמוי מן העין", כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (שם, בעמ' 1074, ההדגשה במקור, ע.א.. ראו גם: ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 – 437 (1980)). ההתרשמות מן הדרך בה נמסרה אפוא העדות, בין אם ייאמר הדבר בפה מלא ובין אם מתיימרת קביעת ממצאי המהימנות להיעשות אך על בסיס יסודות אובייקטיביים לכאורה בחומר הראיות, יש לה השפעה רבה על מידת האמון שנותן בית המשפט בעד ובגרסתו (וראו גם: ע"א 91/51 "מדור" חברה לבניין ולפיננסים בע"מ נ' ביק, פ"ד ה 792, 796 (1951). להלן: עניין ביק). 25. חקר האמת הוא דרכו של המשפט להגיע לתוצאה נכונה, צודקת וראויה. החשש המשתקף בחוות דעתו של השופט סוקול, הוא כי ההכרעה על בסיס קביעות מהימנות תהא אינטואיטיבית ומושפעת מנתוניו האישיים של העד וממטענו האישי של השופט היושב בדין. כאמור, יש להניח כי קביעת ההתרשמות מעד מושפעת מגורמים שלא תמיד ניתן להצביע עליהם בבירור. ברם, בכך אין, להשקפתי, כדי להביא לפגיעה במשקל הניתן להתרשמות מן העדים, אלא להקפדה יתרה של בית המשפט על כך שהערכת העדויות תיעשה על-פי צו ההיגיון והשכל הישר ולא על פי תחושות בטן או "הרגשות סתומות ועמומות" (עניין ביק, ע' 798). על בית המשפט לעגן ככל הניתן את ממצאי המהימנות בבסיס ראייתי רחב ולצדו לבסס את ההתרשמות מן העדות בשים לב להגיונה הפנימי של הגרסה, לעקביותה ולקוהרנטיות שלה, תוך השוואתה לדברים שמסר העד בהזדמנויות אחרות ובחינתה מול עדויות וראיות אחרות, בכדי לקבוע האם משתלבת היא ביתר הראיות שבפני בית המשפט (וראו גם: גרוס, ע' 565). אוסיף בהקשר זה כי דווקא משום משקלן הנכבד של קביעות מהימנות יש חשיבות להקפדה, ככל הניתן, על הנמקתן, ובמיוחד מקום שמונחות בפני בית המשפט עדויות סותרות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 255 (1983). להלן: עניין מרקוס). 26. דעת המיעוט עמדה על הקושי להכריע בתיקים בהם חומר הראיות עיקרו בגרסת המתלונן הניצבת בודדה מול גרסת הנאשם ועל בית המשפט להחליט בגרסתו של מי מהם ליתן אמון. בהקשר זה רואה אני חובה להעיר כי לעיתים, דווקא בתיקים הקשים ביותר של עבירות מין המתבצעות בקטין, ובפרט כאשר המעשים מבוצעים על ידי בן משפחה או גורם בעל סמכות כלפי הקטין, עשויים לחבור גורמים שונים המקשים במידה ניכרת על יכולתו של קרבן העבירה לספר סיפור מפורט ומדויק שיש לו תימוכין בראיות חיצוניות. כידוע, פעמים רבות תיקים אלה עניינם במעשים שהחלו עת היה קרבן העבירה ילד או ילדה רכים בשנים, בוצעו לאורך שנים רבות בהיחבא, במספר רב של הזדמנויות, תוך ניצול קרבתו של הפוגע לקטין הנפגע וניצול פער הגילאים, שמסייעים גם להבטיח את שתיקתו של הקטין. במצב דברים זה, לא רק שיקשה פעמים רבות למצוא תימוכין לגרסת קרבן העבירה בעדויות נוספות, אלא שגרסתו מוטבעת בפגעי הזמן, בצלקות שיצרו המעשים, בטשטוש הזיכרון שהוא פרי הדחקה, פחד, מיאוס ותחושות אחרות. הקושי במתן עדות העוסקת בעניינים אינטימיים וטראומטיים, נגד אדם קרוב, גם הוא מקשה על מסירת גרסה רהוטה וסדורה. פרטים אלה כולם ראוי שיילקחו בחשבון לעת בחינת העדות ובעטיים גם ההכרה בכך שדווקא בתיקים אלה יש חשיבות יתרה להתרשמות ממתן העדות (ע"פ 10432/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.07); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.08) וההפניות שם). במילים אחרות, גם בהינתן הזהירות היתרה שבית המשפט מחויב בה בטרם החליט לבסס הרשעה על עדות יחידה של נפגע קטין בגין עבירות מין שבוצעו בו, אל לו להעמיד את הדרישה לאחיזות נוספות חיצוניות לגרסת הנפגע כתנאי שאין בלתו על-מנת לקבוע כי גרסתו מהימנה עליו. לטעמי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי פעלה על פי אמות מידה אלה. 27. עיקר טענות המערער מופנה נגד ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות שנקבעו בחוות דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. כידוע, מפאת הנחת המוצא בדבר יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעתם של ממצאים אלה לאחר שמיעת העדים ובחינת הראיות, ככלל לא יהא זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 514, 519 (1952)). זאת, למעט במקרים חריגים שבחריגים בהם נמצא כי "אבד" לערכאה הדיונית יתרונה, כגון כאשר מדובר בטעות בולטת בהערכת מהימנותו של עד או שמדובר במסקנות שהסיק בית המשפט מן הממצאים העובדתיים שקבע, כאשר עולה כי מסקנות אלה אינן מתחייבות בנסיבות העניין (עניין מרקוס, ע' 234 – 235); ע"פ 10432/05 הנ"ל וההפניות שם; ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.06); ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.07)). עצם קיומה של דעת מיעוט גם באשר לממצאי עובדה ומהימנות אינו מוביל בהכרח להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה, הגם שככלל מחייב הדבר זהירות מיוחדת בבחינת ההשגות המועלות בפניה באשר לאלה. 28. בחנתי את חומר הראיות בתיק ואת טענות הצדדים באשר לקביעות העובדתיות שבמחלוקת. לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק חריגה מכלל זה. חוות הדעת של שופטי הרוב מפורטות ומנומקות כדבעי, תוך שניתנה בהן הדעת לעניינים שיש בהם לעורר תהיה בגרסת המתלוננת מזה, ולמאפיינים של תיקי עבירות מין בקטין במשפחה, מזה. חוות דעת הרוב נדרשה לניתוח הראיות ולביסוס הממצאים בראיות ואני מאמצת את ממצאיה. שופטי הרוב התרשמו מעדותה של המתלוננת, מהגיונה הפנימי, ומן האופן בו גוללה את ההתפתחות ההדרגתית של המעשים, תוך הימנעות מהפרזה בתיאור המעשים מן הצד האחד, וציון פרטים בלתי-מחמיאים על עצמה, כמי ששיקרה וגנבה כסף מבני משפחתה, כמי שיזמה לעיתים יחסי מין עם המערער על מנת להשיג "טובות הנאה" קטנות, מן הצד האחר. גרסתה של המתלוננת מתיישבת עם ראיות חיצוניות שונות, ובפרט העובדה שתדפיס מערכת האזעקה של בית הספר בו עבד המערער מעלה כי היו כניסות לבית הספר בשתי שבתות בחודש נובמבר 2004, לגבי אחת השבתות (13.11.04) מאשר המערער כי הלך עם המתלוננת לבית הספר, תדפיס מערכת האזעקה מעלה כי האזעקה כובתה בשבת זו בשעה 18:45 ונדרכה מחדש תשע דקות לאחר מכן, ב- 18:54. זמן קצר לאחר מכן, בשעה 19:07 ובשעה 19:09, בוצעו שתי משיכות כספים מחשבונה של המתלוננת. בנוסף, כפי שצוין בדעת הרוב, מתחזקת עדות המתלוננת בעדויותיהם של ש' ות' על מצבה הנפשי של המתלוננת עת סיפרה להם את סודה, ובכך שטענות למעשים מיניים שמבצע בה המערער הועלו על ידה שנים קודם, באירוע החשיפה הראשון. שופטי הרוב התרשמו גם מעדות המערער והעדים מטעמו - השופטת שטמר אף ציינה כי עדותו הותירה עליה רושם בלתי-חיובי - ובחרו ליתן את אמונם במתלוננת ובגרסתה. התמונה העובדתית המצטיירת מחוות הדעת של שופטי הרוב היא מלאה למדי, הגיונית ומתיישבת עם עיקרי הטענות והראיות, תוך שלגרסת המתלוננת נמצאות אחיזות בעדויות של עדים נוספים ובראיות חיצוניות, בעוד גרסת המערער והעדים מטעמו מעוררת תמיהות בנקודות מהותיות והרושם הכללי למקרא עדויות עדי ההגנה, לפחות אלה מבני משפחתו של המערער, הוא של עדויות מגמתיות שמטרתן הכפשת המתלוננת. עוד אוסיף כי צפיתי בקלטת העימות בין המתלוננת למערער. התאפשר לי, ולו במעט, להתרשם באופן בלתי-אמצעי מנחישותה של המתלוננת, מעמידתה האיתנה מאחורי האמת בסיפורה חרף נסיונותיו הבלתי-פוסקים של המערער, לכל אורך העימות, להלך עליה אימים להפעיל עליה לחץ בהדגישו את הנזק שהיא גורמת למשפחה כולה בהגשת התלונה. אל מול הלחצים שהפעיל המערער בגלוי כלפי המתלוננת, אל מול התזכורות התכופות שהזכיר לה את היותה שקרנית וגנבת, כדבריו, שבה המתלוננת ומבהירה בשקט, או בנחרצות, כי אינה מחפשת נקמה ותחת זאת מביעה היא את כאבה על "שלא זכיתי לאבא שיאהב אותי בצורה של אבא. זכיתי לאבא שיאהב אותי בצורה של אישה". 29. בחנתי גם את טעמיה של דעת המיעוט, אולם לטעמי אין לקבלן. אכן, בגרסת המתלוננת ישנם עניינים שאין להם הסבר מלא, ישנם עניינים מעוררי תהיה (מועד האירוע האחרון, גילה של המתלוננת בעת מקרה החשיפה הראשון ועוד). ברם, להשקפתי אין בכוחן של תמיהות אלה – גם לא בהצטברן זו לזו – כדי לעורר ספק באשמתו של המערער. חלק מהטענות והתהיות שהועלו בהקשר זה מקורן בציפיה הבלתי-ריאלית לגרסה ברורה, מפורטת ובהירה של המתלוננת באשר לאירועים שהיו לשגרת יומה שנים על שנים. חלק מן התהיות מתעלמות מן המאפיינים הייחודיים של פרישת גרסה על-ידי מי שנפלו מילדות קרבן לעבירות מין מצד גורם קרוב. לחלק מן התהיות והסתירות יש מענה מספק בחומר הראיות. חלקן של הטענות עניינו בסתירות שאין להן נגיעה ממשית לסוגיות שבמוקד המחלוקת. לטעמי, אין בין הסתירות והתהיות שצוינו כאלה היורדות לשורשם של דברים, לעניינים שבליבת ההרשעה, אלא לנסיבות הסובבות אותם. לא מצאתי אם כן מקום להתערב בממצאי הרוב. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להידרש לטענות המערער בהתייחס לסוגיות הבאות: א. גרסתה של המתלוננת באשר לפעם האחרונה בה קיימה יחסים עם המערער. ב. מקרה החשיפה הראשון. ג. כבישת העדות. ד. קיומו של מניע כמקים ספק סביר. הפעם האחרונה בה קיימו המערער והמתלוננת יחסי מין 30. נטען כי גרסתה של המתלוננת באשר לפעם האחרונה בה קיימה יחסי מין עם המערער אינה עקבית. בטענה זו לא מצאתי ממש. ראשית, מקובלת עליי קביעת הרוב כי בנקודה זו מדובר לכל היותר באי-דיוק של המתלוננת במספר שבועות באשר למועד האחרון בו קיימה יחסי מין עם אביה. בהודעתה השניה במשטרה (מיום 2.1.05) ציינה המתלוננת כי הפעם האחרונה בה קיימה יחסים עם המערער הייתה שבועיים קודם לכן, בשעת צהריים בבית המשפחה, עת איש לא היה בבית. בהמשך אותה הודעה סיפרה המתלוננת כי כאשר היו אנשים בבית היה המערער לוקח אותה עמו לבית הספר בו עבד על-מנת לקיים שם יחסי מין. המתלוננת התבקשה לספר על מקרה שכזה וסיפרה כי כחודש קודם לכן היא ביקשה לישון אצל חברה אך המערער לא אישר לה. היא הציעה שילכו לבית הספר ואז אמר המערער לאמה שהוא רוצה להוציא עבורה כסף מהכספומט שלה שנמצא אצלו. לאחר שקיימו יחסי מין בבית הספר הסיע אותה המערער לכספומט, שם משכה 200 ₪ ונסעה לחברתה. לדבריה, הדבר אירע בשבת בערב בסביבות השעות 17:00 – 18:00. מכאן, בהודעותיה במשטרה תיארה המתלוננת שני אירועים – האירוע האחד הוא המקרה האחרון בו קיימה יחסים עם המערער, אשר התרחש בבית. אירוע אחר הינו המקרה בבית הספר שאירע כחודש קודם לכן. בעדותה בבית המשפט המחוזי טענה המתלוננת כי הפעם האחרונה בה קיימה יחסים עם המערער היתה כשבועיים לפני הגשת התלונה. בהמשך מסרה כי הפעם האחרונה בה קיימה יחסי מין עם המערער היתה ביום שבת בבית הספר בו עובד המערער. אם כן, לכאורה בעדותה של המתלוננת בבית המשפט היא סותרת את עצמה באשר למועד האחרון בו קיימה יחסים עם המערער. ואולם, עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי מדובר ככל הנראה בבלבול או אי-דיוק בעת מתן העדות. ראשית, המתלוננת הבחינה כבר בחקירתה במשטרה בין המקרה האחרון של קיום יחסי המין למקרה של קיום היחסים זמן קצר לפני כן בבית הספר. כאמור, טענתה באשר למקרה בבית הספר מתיישבת עם ראיות חיצוניות שונות (הנתונים שעלו מתדפיס חברת האזעקה על שעת הכיבוי והדריכה של מערכת האזעקה ביום שבת, 13.11.04 ומייד בסמוך לאחר מכן משיכות הכספים מחשבון הבנק של המתלוננת, כעולה מתדפיס הבנק והודאתו של המערער כי נכנס עם המתלוננת לבית הספר באחת השבתות בחודש נובמבר 2004). מטעם זה – קיומם של תימוכין חיצוניים - התמקדה ככל הנראה החקירה במקרה זה, ועל-כן גם שגתה המתלוננת בעדותה. לא ניתן לשלול גם כי בשל ההתמקדות בחקירתה באירוע שהתרחש בבית הספר, נשמט מזיכרונה של המתלוננת האירוע האחרון, שהתרחש בבית, ואשר היה כאמור, מקרה אחד בשרשרת ארוכה של מקרים דומים. יחד עם זאת, גם לו היינו אומרים כי קיימת חוסר בהירות מסוימת בעניין זה, אין בכך כדי לשנות מעיקרו של הסיפור העקבי שסיפרה המתלוננת ומהתמיכות לו. זאת ועוד, איני שותפה לתהיה כיצד זכרה המתלוננת פרטי אירועים שאירעו לפני שנים, אך לא זכרה את המועד המדויק של הפעם האחרונה בה קיימה יחסים עם המערער. התמונה המצטיירת היא שקיום יחסי מין עם המערער היה לחלק משגרת חייה של המתלוננת. במצב דברים זה אין זה מפליא כי היא זכרה לפרטיו את המקרה הראשון בו קיים עמה המערער יחסים, נוכח אופיו הטראומטי של אירוע זה, כפי שתואר בכתב האישום. לעומת זאת, אין זה מתבקש כי המתלוננת תזכור את המקרה האחרון לפרטיו, שכן זה היווה עבורה מקרה בשורה ארוכה של מקרים. מכל מקום מדובר בטווח טעות של כשבועיים עד ארבעה שבועות בלבד ועניין זה לבדו אינו יכול בנסיבות המקרה להשמיט את הקרקע תחת טענות המתלוננת, הנתמכות כאמור, בראיות חיצוניות. מקרה החשיפה הראשון 31. למעשה, אין חולק על כך שהמתלוננת, בהיותה תלמידת חטיבת הביניים, טענה בפני אמה, כי המערער נוגע בה. אין חולק גם כי הדבר אירע על רקע חשיפת הקשר בין המתלוננת לי'. המחלוקת בין הצדדים ניטשת סביב נסיבות העלאת הטענה ובאשר לאמיתות תוכנה. ראשית נחלקו הצדדים בשאלה בת כמה היתה המתלוננת בעת הקשר עם י' (בת 12-13 כטענת המערער, הנתמכת בעדות אשתו ועדותו של י', או בת 14-15, כטענת המתלוננת) וכפועל יוצא מכך מתי התרחש האירוע של העלאת הטענה בפני אמה של המתלוננת. ואולם, כפי שמצוין גם בדעת הרוב, לחוסר הבהירות בנקודה זו אין משמעות רבה, גם אם ביקשה המתלוננת להציג מצג כאילו היתה מבוגרת יותר בעת הקשר עם י' מכפי שהיתה באמת, שכן על עצם קרות האירועים שהתרחשו בעקבות חשיפת הקשר אין חולק, כמו-גם על כך שהם אירעו לאחר שלטענת המתלוננת החל כבר הקשר המיני שלה עם אביה. מסיבה זו לא ראיתי גם הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא שלא להתיר את הגשת ראיה נוספת שביקש המערער להגיש בעניין זה לאחר מתן הכרעת הדין. מקביעות בית המשפט המחוזי ומן העדויות בפניו של המתלוננת והוריה עולה כי לאחר שהמערער גילה כי המתלוננת מתמידה בקשר עם י' הוא הלך לשוחח עם י'. מנקודה זו שונה גרסת המתלוננת מגרסת המערער לאירועים. לטענת המתלוננת, לאחר שיצא המערער את הבית פנתה אליה אמה ושאלה אותה אם המערער נוגע בה ומציץ לה במקלחת. המתלוננת טוענת כי פרצה בבכי והשיבה בחיוב במנוד ראש. לדבריה, עם שובו של המערער הביתה הוא שאל אותה "במי את רוצה שאירה ראשון? בך או בו"?, בכוונו לי'. לאחר מכן, טענה, העניין הושתק ואמה לא דיברה אתה יותר בנושא. אעיר כי חיזוק מה לגרסתה של המתלוננת ניתן למצוא בגרסתו של י' שטען כי המערער איים עליו שיירה בו אם ימשיך בקשר עם המתלוננת. מכל מקום, בפי המערער ואשתו, אם המתלוננת, היתה גרסה שונה לאירועים. לטענתם, לאחר שהלך המערער לביתו של י', התפרצה המתלוננת לעבר אמה והטיחה בה "אני אהרוס לך את הבית אבא נוגע בי". השניים נועצו באחי המערער, וזה הציע כי בהכירם את שקריה של המתלוננת, ימתינו עד שסערת הרגשות בה היא נתונה תחלוף. ואכן, למחרת התנהגה המתלוננת כרגיל והם לא הזכירו עוד את ההאשמות שהעלתה. 32. הגרסאות לאירוע זה שמסרו המערער, אשתו ואחי המערער, דומות אך נבחנות זו מזו. בין היתר, אמה של המתלוננת העידה כי ביום שלאחר אירוע החשיפה הראשון שוחח המערער בעניין עם המתלוננת, ולא ידעה להסביר מדוע המערער מכחיש כל שיחה עם המתלוננת בעניין. בנוסף, אמה של המתלוננת לא טענה כי המתלוננת אמרה לה כעבור יום כי הכל היה שקר, בעוד המערער ואחיו מסרו כי כך אמרה להם אם המתלוננת. לסתירות אלה לא היה בפיהם של המערער ואשתו הסבר. בנוסף, גרסאותיהם של המערער, אשתו ואחי המערער מעוררות תמיהות שונות. כך, למשל, ניתן לומר כי לכל הפחות מפתיע הוא שלאחר שהמתלוננת יידעה את אמה כי אביה נוגע בה לא עשתה האם כל ניסיון לברר האשמות כה חמורות מול בתה – גם אם יחסיהן לא היו יחסי קרבה – והסתפקה ביידועו של המערער בעניין. מקובל עליי גם כי התנהלותו של המערער במקרה זה אינה מתיישבת עם התנהלותו ברגיל, כפי שהעיד עליה: המערער שהצטייר ממכלול העדויות, לרבות עדותו שלו, כמי ששמר על בנותיו מכל משמר, שנזעק מכל שמועה על כך שהמתלוננת נראתה משוחחת עם בחור, שאץ עמה להגיש תלונה במשטרה בהיותה כבת 11 לאחר ששמע כי ילד נגע לה בחזה – בחר להחריש בנוגע לאירוע האמור. הוא נמנע מעריכת כל בירור עם המתלוננת לפשר טענותיה ותחת ש"יטפל בעניין" בנחישות כהרגלו, החליט להיוועץ באחיו ובעצתו לא עשה דבר ולא אמר מילה. האפשרות כי טענה כה חמורה תועלה על ידי בת נגד אביה ותיתקל בחומה בצורה של התעלמות אינה נראית סבירה נוכח התנהלותם של המערער ואשתו כפי שתוארה בדעת הרוב והיא מתיישבת יותר עם ניסיון להשתקת המתלוננת, תוך שמועבר לה מסר אילם כי איש אינו מאמין לה. יצוין כי המתלוננת עמדה על טענתה כי אמה היא שיזמה את השיחה בנושא ואף הסבירה כי לא היו לה יחסים קרובים עם אמה, עניין שעלה אף בעדות האם. בגילוי-לב הוסיפה המתלוננת כי היה לה נוח במובן מסוים שהאם לא יודעת על המעשים כיוון שכך היא קיבלה הטבות יתר שונות מהמערער. פרטים אלה יש בהם כדי לתמוך בטענת המתלוננת כי אמה יזמה את הפניה אליה בנושא. סיכומה של נקודה זו הוא כי דעת המיעוט העניקה את מלוא המשקל לסתירות בגרסאותיהן של המתלוננת ואמה בסוגיה זו, אך לא נתנה את המשקל המתאים לסתירות והתמיהות העולות באותם נושאים מעדויות המערער והעדים מטעמו. כך או כך, הסתירות עליהן הצביע אינן מהותיות. העיקר נותר בעינו - שנים עובר להגשת התלונה – וזמן קצר יחסית לאחר שהמערער החל לקיים יחסי מין עמה - טענה המתלוננת בפני אמה כי אביה מבצע בה מעשים מיניים, אך דבר לא נעשה בעניין. בנוסף, גרסת המתלוננת באשר לקיומה של השיחה ולקשר עם י' מקבלת חיזוק מגרסת המערער ואשתו ובמידת מה גם מגרסתו של י'. 33. אציין, כי גם בפני דעת הרוב עמדו פרטים שונים בגרסתה של המתלוננת באשר לטיב הקשר שלה עם י', אשר נסתרו בעדותו של י': י' טען שהכיר את המתלוננת בהיותה כבת 12- 13, ובניגוד לטענתה גרס כי לא היה מדובר בקשר של חמישה חודשים אלא בשלוש פגישות גרידא וכי הוא קיים עמה יחסי מין פעם אחת. דעת הרוב לא מצאה ליתן לסתירות אלה משקל רב בשל ההתרשמות כי י' לא דבק באמת מפאת פחדו מהמערער ורצונו להימנע מכל מעורבות בפרשה ומכיוון שאין בסתירות האמורות כדי לשנות מן העיקר – טענת המתלוננת למעשים מיניים שביצע בה המערער שנים קודם להגשת התלונה. הדבר מקובל אף עליי ואף לטעמי הוא מחזק את אמינותה של המתלוננת. כבישת עדות – האמנם? 34. הסנגור טוען כי עדות המתלוננת היא עדות כבושה וכי אין זה מתקבל על הדעת כי משך שנים כה רבות לא פתחה המתלוננת את סגור ליבה בפני איש אלא עד הכירה את ת', שלאחר מערכת יחסים קצרה של כחודש עמו, החליטה לשתפו בסודה. דעת המיעוט עמדה גם היא על סוגיות אלה בטעמיה לזיכוי המערער. לטעמי, העובדות מלמדות אחרת, ומכל מקום המתלוננת סיפקה הסבר מניח את הדעת מדוע לא חשפה טענותיה נגד המערער. כידוע, לכבישת עדות במשך זמן רב יכולה להיות משמעות ראייתית באופן שיביא לגריעה ממשקל העדות וממהימנותה. ואולם, עקרון זה נכון הוא כאשר אין בפיו של כובש העדות הסבר סביר לשתיקתו משך תקופה כה ארוכה ומדוע החליט עתה לשנות מדרכו ולהעלות טענותיו. קיומו של הסבר סביר ומניח את הדעת לכבישת העדות מאפשר ליתן לעדות את מלוא המשקל הראייתי (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.07); ע"פ 2677/06 הנ"ל). בית משפט זה ציין כבר בעבר כי "כבישת עדות אופיינית לקורבנות עבירות מין, על כן תלונה מאוחרת בעבירות מין אינה פוגעת במהימנות העדות" (ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684, 692 (1999). כן ראו: ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.04)). ביתר שאת נכונים הדברים כאשר מדובר בקרבן עבירה קטין שנפגע מידו של בן משפחה קרוב (ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.11.06); ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.06); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.07); ע"פ 2977/06 הנ"ל). אכן, ברבות מעבירות המין המבוצעות בקטין בתוך המשפחה – גם אם המעשים נחשפים לאחר שזה בגר כבר – מורכבותה של מערכת היחסים בין הפוגע לקרבנו מביאה להותרתם של המעשים כסודם האפל של הפוגע וקרבנו משך שנים רבות. ההסבר לכבישת העדות במצבים אלה יימצא פעמים רבות בנסיבות העניין ובמציאות חייו של קרבן העבירה. הגורם שיביא להחלטה לחשוף המעשים לאחר זמן כה רב גם הוא עשוי להיות מגוון ומשתנה ממקרה למקרה (ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.05)). האם קיים הסבר סביר לכבישת העדות בענייננו? 35. לטעמי עדות המתלוננת אינה עדות כבושה מובהקת, שכן כאמור אין חולק כי המתלוננת מסרה לאמה שנים קודם להגשת התלונה כי המערער מבצע בה מעשים מיניים. זאת ועוד, המתלוננת טענה גם בעקביות כי סיפרה לי' על המעשים, אולם מן ההודעות שמסרה ומעדותה בבית המשפט לא ניתן לקבוע מה היה היקף הגילוי בפני י'. כן אישרה כי זמן קצר לאחר שסיפרה לי' על המעשים הוא ניתק את הקשר עימה. י', שהינו עד אובייקטיבי לכאורה, מכחיש כי המתלוננת סיפרה לו אי פעם כי אביה נוגע בה. לעניין זה איני רואה הצדקה להתערב בהתרשמות דעת הרוב כי י' ביקש להימנע מכל מעורבות בפרשה ולא דבק באמת בעדותו, אשר ניתנה תחת הפחד מן המערער שבעבר איים עליו כי יירה בו. הדבר עולה גם מעיון בפרוטוקול עדותו בבית המשפט. מכאן, גם אם בעד אובייקטיבי לכאורה עסקינן, קשה להסתמך על דבריו בנקודה זו. ואולם, גם אם אניח כי מדובר בעדות כבושה, ניתן על ידי המתלוננת הסבר מניח את הדעת לדבר: כעולה מדעת הרוב, התמונה המתקבלת מן העדויות השונות היא טענותיה של המתלוננת הושתקו על ידי משפחתה והיא למדה כי לאחר שהעלתה טענותיה לא נעשה עימן דבר. המתלוננת אף הסבירה כי לא התלוננה עד כה על המעשים כיוון שפחדה ולא חשבה שיאמינו לה כיוון שאביה אהוב על כל המשפחה וציינה כי לא בטחה באיש. כשופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, גם עליי מקובל כי בנסיבות שתוארו, כאשר ניסיונה של המתלוננת לספר את שאירע לה לאמה לא הוביל לא לחשיפת המעשים ואף לא לבירור טענותיה, אלא לשתיקה רועמת, קשה לתמוה, על כך שהמתלוננת לא אזרה עוז לפנות למי מקרוביה ולהעלות טענותיה בשנית, לאחר שאמה מולידתה לא באה להגנתה והותירה אותה מופקרת לגורלה, פגועה על ידי אביה, חסרת הגנה בביתה. כפי שכבר צוין, המתלוננת מסרה, כאשר נשאלה אם לא רצתה שאמה תדע על המעשים: "מצד אחד רציתי שהיא תדע ומצד שני היה לי נוח עם זה, הייתי מקבלת מה שאני רוצה, אבא שלי היה מוותר לי על עונשים שהייתי מקבלת". אם כן, משנוכחה המתלוננת כי אין מי שיבוא לעזרה, הבינה כי עליה לדאוג לעצמה ולשרוד בתנאים שקבע המערער. בסיכומם של דברים, מן הראיות עולה כי המתלוננת ניסתה לחשוף את סיפורה, ומשנתקלה בהתעלמות לא עשתה יותר מכך. מכל מקום, הסבריה של המתלוננת לאי-הגשת התלונה עד כה מניחים את הדעת. לכך יש להוסיף את שצוין בדעת הרוב – הקושי בהעלאת טענות כה חמורות נגד אב אהוב ודומיננטי, וכפי שאמנם התברר לאחר מכן, במשפחתה שילמה המתלוננת מחיר כבד עקב החשיפה. בכל אלה די כדי לדחות את הטענות לעניין כבישת העדות. מניע 36. המערער טוען כי המניע להגשת התלונה הוא רצונה של המתלוננת לקיים את הקשר עם ת', חרף התנגדותו על רקע עברו הפלילי של ת', ורצונה להשתחרר מכבלי הבית וכלליו. לדבריו למתלוננת דפוס התנהגות לטעון נגדו כי הוא מבצע בה מעשים מיניים כל אימת שהוא מתנגד לקשר שלה עם בחור. כן טוען הוא, בהמשך לדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, כי די במניע הסביר עליו הצביע אצל המתלוננת לטפול עליו עלילת שווא, כדי להקים ספק סביר המחייב את זיכויו. כידוע, המניע להגשת תלונה על-ידי מתלוננת אינו מכריע את דינו של הנאשם (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)). בית משפט זה נדרש כבר בעבר לשאלת משמעותו של המניע שיש לעד לטפול האשמות שווא על נאשם: "עקרונית די לסניגוריה להצביע על ספק סביר באשמת הנאשם, העולה מניתוח ראיות התביעה, על מנת להביא לזיכויו, ואין זה מחובתה להצביע על הסיבה שבעטיה יכלו עדי התביעה להיות מעונינים להעליל עלילת שווא על הנאשם, ולא כל שכן אין מחובתה להוכיח במידה משכנעת את קיומו של אותו מניע. אך כאשר הראיות הן מורכבות, וכאשר ישנן פנים לכאן ולכאן, רק טבעי הוא ששופט, שמתפקידו להכריע בשאלת המהימנות של המתלוננת הקטינה מצד אחד ומהימנות הנאשם מצד שני, ישאל את עצמו מדוע תמציא המתלוננת, שהיתה בעת האירוע כבת 12 שנים, תלונה בלתי נכונה מהסוג הנדון כלפי הנאשם. גם אז אין על בית המשפט לדרוש הוכחה ודאית בעניין זה בטרם יהנה את הנאשם מספק המקונן בלבו. מספיק אם יעלה בידי הסניגוריה להצביע על מניע אפשרי, מתקבל על הדעת, העשוי לשמש הסבר למסירת עדות מפלילה שאיננה אמת" (ע"פ 4127/94 קזמוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.95)). 37. מה ניתן ללמוד לעניין זה מחומר הראיות במקרה שלפנינו? המתלוננת הבהירה שוב ושוב כי אין יסוד לטענה כי היא מעלילה על אביה כל אימת שהוא מתנגד לקשר שלה עם בחור, כי המקרה הנוכחי אינו קשור להשתלשלות העניינים בעבר עם י' וכי היא אינה צריכה להרוס את משפחתה כדי לצאת עם בחור. כן הבחינה בין שקרים שנהגה לשקר להוריה באשר לזהות אנשים עימם נפגשה ומקומות אליהם הלכה, שקרים שנועדו לסייע לה לחמוק מהמסגרת הנוקשה שהתווה המערער בבית, לבין הגשת תלונה שקרית שיכולה להוביל למאסרו למשך שנים ארוכות. נסיבות העניין אף הן אינן מתיישבות עם טענות המערער, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי. ראשית, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא כי הטענה כי למתלוננת "שיטת פעולה" כדי לאפשר לעצמה קשרים רומנטיים שהמערער מתנגד להם מעוררת קושי, שכן על פניו ניסיון העבר צריך היה להוליך את המתלוננת למסקנה כי שיטה זו אינה יעילה, שהרי י' ניתק עמה את הקשר זמן קצר לאחר מכן. שנית, המתלוננת תיארה עצמה כמרדנית שהפרה לא אחת את הכללים שקבע המערער. כך תיארוה גם בני משפחתה. ניתן לתמוה מדוע זה תיזקק להגשת תלונה כה חמורה, נגד אב שהיא הדגישה את אהבתה אליו, על מנת להיחלץ מכללים שלא אחת נמנעה ממילא מלציית להם. בנוסף, כפי שצוין בדעת הרוב, זמן קצר עובר להגשת התלונה עזבה המתלוננת את בית הוריה. משעזבה כבר את בית הוריה והעמידה אותם בפני מצב מוגמר, אין זה סביר שתגיש את התלונה תוך שהיא נושאת במחיר כבד של אובדן משפחתה כדי לאפשר את מה שממילא כבר השיגה, המשך הקשר עם ת'. שלישית אוסיף כי מחומר הראיות עולה כי המערער הוא שהציב בפני המתלוננת את הצורך לבחור בין משפחתה לת', מה שלא עולה בהתאמה עם הטענה כי היא בקשה להימלט מכבלי הבית. אין זה סביר בעיני כי המתלוננת ביקשה להגיע למצב בו משפחתה מתנכרת לה ומפנה לה עורף. כאבה של המתלוננת על התנכרות המשפחה ניכר בדבריה. היא אף נאלצה לעבור לבסיס אחר בעקבות חשיפת הפרשה בכדי שיתאפשר לה לעבוד במקביל לשירות הצבאי ולכלכל עצמה. אכן, מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא כי אין זה סביר שעל-מנת לשמור על הקשר עם ת' ולצאת מן הבית תביא המתלוננת, המעידה כי היא אוהבת את המערער שהיה לה אבא טוב וכי היתה בתו המועדפת, לפגיעה כה קשה במשפחתה ותגזור על עצמה מלחמת קיום ובדידות. מנגד, המערער לא הצליח לתת בעדותו כל הסבר מניח את הדעת מדוע בתו שהעידה על אהבתה אליו ועל היותה בתו המועדפת, תעליל עליו עלילה נוראית שכזו. לעניין זה נאמר כבר כי "אין די בהעלאת גירסה תיאורטית בעלמא על-מנת לעורר את הספק הסביר הנדרש לשם זיכויו של נאשם מעבירה פלילית" (ע"פ 993/00 הנ"ל, ע' 238). כך גם במקרה דנן. 38. מאמצת אני גם את מסקנת בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמתלוננת הקפידה שלא להפריז בתיאור המעשים יותר מכפי שאירע, ואף עמדה על אהבת המערער אליה, מחזקת את מהימנותה ומקשה על קבלת גרסתו של המערער. לו רצתה לטפול על המערער האשמות שווא, ואולי אף לזכות באהדת המשפחה ובאמון בית המשפט, היה באפשרותה לטעון כי המעשים בוצעו בכוח או תחת איומים. היה באפשרותה להציג עצמה כקורבן "קלאסי" שהמעשים נעשים בו בניגוד לרצונו. תחת זאת המתלוננת חשפה פנים בלתי-מחמיאות של עצמה והתמודדה עם עובדות שאינן נוחות לה, בספרה כי לא זו בלבד שהמערער מעולם לא השתמש בכוח או איים עליה, אלא שלעיתים היא שיזמה את היחסים על-מנת להשיג הקלות והטבות והמשיכה ביחסים גם לאחר שבגרה. המתלוננת עמדה בחקירות משטרה ממושכות, בעימות קשה עם המערער, בחקירה פולשנית בבית המשפט, ובניתוק שכפתה עליה משפחתה, אך נותרה איתנה בגרסתה. התמונה המצטיירת היא כי המתלוננת ידעה לסמן לעצמה גבולות שאותם אינה חוצה גם כאשר רצונה להביא להרשעתו של המערער ולענישתו. אין הדבר מתיישב עם מי שנכונה לעשות הכל על מנת לשמור על קשר רומנטי. סיכומה של נקודה זו, בדין דחתה דעת הרוב את הסבריו של המערער בדבר המניע שהיה למתלוננת כביכול לטפול עליו ביצוע עבירות כה חמורות ואף אני איני סבורה כי המערער הצביע על מניע סביר או הגיוני להגשת התלונה על ידי המתלוננת. סיכום עד כה 39. כפי שצוין, גרסתה של המתלוננת קוהרנטית ועקבית בכללותה, היא מתארת התפתחות הדרגתית של המעשים כפי שמוכרת לא אחת מתיקי עבירות מין במשפחה, ויודעת לפרט נקודות משמעותיות באשר ליחסיה עם המערער, דוגמת הפעם הראשונה בה קיים עמה יחסי מין ואירוע החשיפה הראשון. איני סבורה כי הימנעותה מלפרט מקרים נוספים שאירעו בשגרת השנים הרלוונטיות לביצוע העבירות והיו למציאות חייה, פוגמת בגרסתה. לא ניתן שלא להוסיף כי תיאור מעין זה שתיארה המתלוננת את הפעם הראשונה בה קיים עמה המערער יחסי מין הוא תיאור שקשה לקבל כי היא בדתה מליבה, דווקא בשל הזוועה המאופקת שבו – בתיאור שאין בו אלימות או הפחדה, אך העיוות וחוסר האונים שבו זועקים ומשתלבים בתמונת היחסים הכוללת שתיארה המתלוננת, של מעשים המבוצעים ללא אלימות או כפיה, תוך שהיא הופכת אט אט לשפחת מין של אביה, מילדה, לאישה בטרם עת. גרסתה של המתלוננת אינה חפה מאי-דיוקים, ואולם בהקשר זה נקבע כבר כי " אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר במי שהיתה קורבן עבירת מין מילדות. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 הנ"ל, בע' 233). דברים אלה יפים במשנה תוקף לגבי קרבן עבירה קטין שבוצעו בו אינספור עבירות מין. הסתירות והתמיהות המתעוררות בעדותה של המתלוננת אינן נוגעות בעיקרי סיפורה אלא בעניינים שבשוליים שיכולים לנבוע מטשטוש הזיכרון וחלוף הזמן, כמו-גם מאופן הבנתה את הדברים באותה עת, כילדה וכנערה צעירה. בני משפחתה של המתלוננת כולם קמו עליה להציגה כשקרנית וכמי שנוהגת לגנוב בכדי להצביע על חוסר מהימנותה, אולם דווקא בנקודה זו אני סבורה כי מהימנותה מתחזקת מהטעמים עליהם עמדתי לעיל. לא למותר להוסיף כי בני משפחתה של המתלוננת שבו וטענו כי לאחר שהיא נתפסת בקלקלתה מחפשת המתלוננת את המוצא משקריה. במהלך החקירה והמשפט, חרף הטענות ששבו ונשמעו על אופיה הרע ועל הנזק שהיא מסבה למשפחה כולה, חרף האיומים המוסווים והלחץ שניסה המערער להפעיל עליה במהלך העימות ביניהם, לא חזרה בה המתלוננת מגרסתה. היא נותרה איתנה ועמדה באומץ מול אביה ויתר בני משפחתה, בשר מבשרה, שעלו זה אחר זה אל דוכן העדים להשמיצה. כשאלה מצטרפים לממצאיה של דעת הרוב, להתרשמותה מן העדים, ולחיזוקים שצוינו לגרסת והמתלוננת, אין עומדים לטעמי הספקות והתהיות העיקריות שהועלו בדעת המיעוט, ואני סבורה כי יש להותיר ההרשעה על כנה. עוד אעיר כי הגם שלא נדרשתי לכל הטענות שהעלה המערער בערעורו כיוון שאלה הוכרעו על ידי בית המשפט דלמטה ואין הצדקה להתערבותנו בהן, בחנתי הטענות אך לא מצאתי בהן ממש. כך למשל נטען כי לא ניתן משקל מתאים לכך שהמתלוננת לא נתנה הסבר מה היתה תדירות המעשים עת שדודה שהה בביתם במעצר בית. ברם, המתלוננת לא נשאלה דבר בעניין זה בחקירתה הנגדית. גם הטענה כי המתלוננת לא נדרשה להבהיר את אי-הדיוק בגרסתה באשר לתדירות המעשים אינה מדויקת שכן היא מסבירה שבמקרים בהם לא היו "הזדמנויות" – כגון שהיא לא היתה בבית – לא היו המעשים מתבצעים. 40. גם בטענות למחדלי חקירה לא מצאתי ממש. אמנם, בעניינים שונים שהתעוררו במהלך החקירה ניתן היה למצות החקירה באופן מעמיק יותר, ולו על ידי ביצוע פעולות חקירה פשוטות. ואולם, מקובל עליי כי לחלק מן המחדלים הנטענים ניתן מענה מניח את הדעת בהכרעת הדין וחלקם אינם נוגעים אלא בעניינים שוליים (דוגמת השאלה מתי פוטר י' מעבודתו בבית הספר). הסנגור טען גם לפגיעה בהגנתו של הנאשם על ידי התנהלות התביעה, אולם לא פירט בעניין זה וביאר טענתו. בחנתי טענותיו לעניין זה אולם לא מצאתי בהן ממש. לפיכך אציע לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על העונש 41. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על מערכת היחסים המעוותת שהתפתחה בין המערער למתלוננת. מתסקיר הקרבן שהונח בפני בית המשפט עלה כי המתלוננת חווה כיום תחושות של חוסר ערך וחוסר ביטחון עצמי, פחד מפני המערער, הפרעות בשינה, קשיים בהירדמות והתעוררות מתוך סיוטים. צלו המאיים של המערער אינו מרפה ממנה והזיכרונות הטראומטיים מציפים אותה. היא נושאת סינדרום של פוסט טראומה של שורדת התעללות מינית קשה ומתמשכת ונגרמו לה נזקים בכל מישורי חייה. המפקחת המחוזית לנפגעי עבירות מין שהכינה את התסקיר העריכה כי מדובר בסימפטומים בלתי-הפיכים שיצריכו טיפול מתמשך לאורך שנים, ולכן המליצה גם על חיוב המערער בפיצוי. בית המשפט ציין כי המתלוננת היא צעירה בשירותה הצבאי (נכון לעת ניהול המשפט) וכי לאחר שהגישה את התלונה ניתקו בני משפחתה כל קשר עמה. מנגד נדרש בית המשפט לעדויות עדי האופי מטעם הסנגוריה שסיפרו על מסירותו של המערער לעבודה ונכונותו לסייע, על היותו איש משפחה למופת ועל קשיי המשפחה מאז נעצר. בית המשפט ציין כי חומרת מעשי המערער שעשה שימוש ביוצאת חלציו כמעין שפחת מין, גלויה. המערער לא הביע כל חרטה ואילץ את המתלוננת למסור עדותה ולחוות את האירועים הקשים פעם נוספת, תוך שהוא עושה כל שניתן כדי להשפילה. הודגש כי המתלוננת התייצבה מול המערער גם במשטרה, גם בעימות מולו וגם בבית המשפט במהלך עדותה, והטיחה בו בפירוט את המעשים חרף הקושי הגלום בכך. היא נכחה בישיבות המשפט ועמדה מול המערער ובני משפחה שבאו לתמוך בו וניסו להכפישה והניאה בכל דרך מלעמוד על גרסתה. בית המשפט גזר למערער את העונש שפורט, תוך שצוין כי סכום הפיצויים נקבע בהתחשב עם מצבה הכלכלי של משפחתו וכי מדובר בסכום סמלי בלבד לצורך התחלה בטיפול הנפשי לו זקוקה המתלוננת. 42. שני הצדדים מערערים על גזר הדין. המערער משיג על חומרת העונש וטוען כי בשים לב לכך שהוא כבן 50, אב לארבעה ילדים ללא עבר פלילי, ובשים לב לעדויותיהם של עדי ההגנה שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי, ראוי הוא לעונש קל יותר. המדינה מערערת על קולת העונש, בהדגישה את חומרת המעשים ואת מצבה העגום של המתלוננת, כעולה מתסקיר הקרבן, כמו-גם את העובדה שבגזר הדין התקשה בית המשפט המחוזי למצוא טיעונים לזכותו של המערער. המדינה סבורה כי העונש שהושת על המערער חמור, אך אינו הולם את חומרתן היתרה של העבירות ואת נסיבות ביצוען, המחייבות הטלת עונש מאסר העולה באופן משמעותי על העונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת אינוס אחת. המדינה מדגישה את ההשפלה, הניצול וההתעללות המינית הממושכת, את ריבוי המקרים ומשכם. לטעמה, המקרה הראשון בו קיים המערער יחסים עם המתלוננת מצדיק לבדו את הטלת העונש המירבי הקבוע בחוק, העומד על עשרים שנות מאסר. 43. משך שנות ילדותה ונערותה של המתלוננת שימשה היא ככלי זמין לסיפוק תאוותיו ומאווייו המיניים של אביה. במסגרת מערכת היחסים שנוצרה בין המערער לבתו, שמשמשים בה בערבוביה אהבה וניצול, חוותה המתלוננת חוויות קשות ביותר כילדה וכנערה, שילווה כל ימי חייה. בבית הוריה, במקום שאמור להיות המוגן ביותר עבור ילד, עברה המתלוננת התעללות קשה וממושכת מידי אביה שניצל בכל דרך אפשרית את הקשר ואת האהבה שהיתה ביניהם. לא באלימות, לא בכפיה, אך תוך השפלה קשה וביזוי כשאת חירותה, את רצונותיה עליה "לקנות" בכל פעם בשירותי מין לאביה, במחיר כבד של אובדן תחושת הערך העצמי, של השפלה וביזוי. גם אם המערער לא עשה שימוש בכוח לאורך השנים כולן, אין המילה הכתובה יכולה לתאר את הזוועה העיוות והאכזריות שבמעשיו – בגזילת ילדותה של בתו, בניצול חוסר האונים שלה, בכך ששלל ממנה אהבה ללא תנאי של הורה לילדו והנחיל לה מילדות את ההבנה שבכדי לזכות באהבתו ובחיבתו של אביה עליה לשתף פעולה עמו ועם רצונותיו. האירוע המתואר בכתב האישום של אינוסה של המתלוננת לראשונה על ידי המערער מעורר פלצות ומדגים את העיוות שביחסו של המערער למתלוננת, ואת השליטה המוחלטת שלו בה. המעשים בוצעו שנים על שנים, אינספור פעמים, כאשר המתלוננת חשופה לפגיעה מבית, אין מי שיגן עליה וגדלה היא בתחושה כי איש לא יאמין לסיפורה לאחר שאמה לא שעתה למצוקתה. כאמור, מילים לא ייטיבו לתאר את חומרת המעשים, את הסבל, את הפגיעה. על אלה יש להוסיף את האופן בו בחר המערער לנהל את ההליך – תוך השפלה מתמדת של המתלוננת וגיוס המשפחה כולה להשמעת גרסה אחידה, מגמתית ו"מתוזמרת" היטב שמטרתה להשחיר את פניה של המתלוננת ולהציגה כשקרנית, כגנבת, כמופקרת. המתלוננת, באומץ ובנחישות עמדה מול כל אלה ודבקה בסיפורה חרף חוסר הנוחות ואף הבושה שיש בפרטים בו להסב לה. היא לא ביקשה למזער המעשים ואף לא להפריז בתיאורם. את עמדתה ביטאה בפשטות: "...אני כן אוהבת את אבא שלי, אני לא שונאת אותו ואני לא מתעבת אותו. הוא היה אבא טוב, אבא שנתן, אבא שדאג. אני שונאת את מה שהוא עשה לי...". ועוד אמרה, בעימות מול המערער: "לא זכיתי לאבא שיאהב אותי כמו אבא, אלא זכיתי לאבא שיאהב אותי כמו אישה". תסקיר הקרבן בעניינה של המתלוננת מתאר את הצלקות בהן צולקו נפשה ונשמתה, שאין לדעת האם תרפאנה והאם יעלה בידה של המתלוננת למצוא מזור לנפשה הדוויה. אל מול אלה מבקש המערער כי ייזקפו היעדר העבר הפלילי שלו – כאשר עסקינן בעבירות שבוצעו משך שנים – היותו אדם מבוגר ובעל משפחה, שהיה תמיד מסור למשפחתו ולעבודתו. אודה על האמת, בנסיבות כפי שנפרשו בתיק זה, איני סבורה כי אלה ראויים למשקל ניכר. בבואו של בית המשפט לגזור את העונש במקרה מעין זה שומה עליו ליתן משקל משמעותי לאינטרס הגמול, שיש בו להעביר מסר לציבור הקרבנות כי בית המשפט הוא מגינם וכי הפגיעה בגופם ובנפשם תגרור ענישה הולמת, וכן מחייב הוא מתן משקל משמעותי ביותר לאינטרס ההרתעה, ובפרט להרתעת הרבים מפני עשייתם של קטינים טרף קל במסגרת המשפחה לניצול ולפגיעה בשל חולשתם ותמימותם. בנוסף על העונש לשקף את סלידת החברה מן המעשים וממבצעם ואת הוקעתה אותם. בשוקלי את מכלול השיקולים כולם, ובזוכרנו כי כערכאת ערעור אין אנו נוהגים למצות את הדין, אני סבורה כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המערער כדלקמן: א. עונש של 18 שנות מאסר בפועל. ב. שנתיים מאסר על-תנאי, שלא יעבור משך שלוש שנים מיום שחרורו את העבירות בהן הורשע. ג. פיצוי כספי למתלוננת בסך 30,000 ₪, על-פי המתווה שקבע בית המשפט המחוזי. סוף דבר, ע"פ 1486/06 נדחה. ע"פ 1442/06 מתקבל. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, א' באלול תשס"ח (1.9.08). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _______________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06014420_B04.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il