פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1434/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1434/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.1.10 בת"פ 60974/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' סלע תאריך הישיבה: י' בחשון תשע"א (18.10.10) בשם המערער: עו"ד ב' שרמן בשם המשיבה 1: עו"ד מ' בוכמן-שינדל פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. המערער, יליד 1989, הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת ד' סלע) דן את המערער למאסר על-תנאי למשך 18 חודש, שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום גזר הדין עבירת אלימות או רכוש שהעונש בצידה שלוש שנות מאסר ומעלה; קנס בסך 1000 ₪; שירות לתועלת הציבור בהיקף 300 שעות; העמדה בפיקוח שירות המבחן למשך שנתיים; וכן פיצוי המתלונן בסכום של 45,000 ₪. קביעות בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק דין מפורט ומנומק על רקע העובדות שיתוארו להלן: ביום 23.6.07 בשעה 02:30, באזור צומת הרחובות פרץ והשלום בנשר, המתינו המתלונן, קטין יליד 23.4.91, וחבריו, למונית. המערער ושני חבריו, ר' קטין יליד 1991, וש', קטין יליד 1992, החלו לרדוף אחריהם כשפניהם מכוסות בחולצות, ותוך שהם צועקים "תתפסו אותם". המתלונן וחבריו החלו לברוח בריצה, אך לאחר מרדף של כמה מאות מטרים, הדביקו המערער וחבריו את המתלונן, היכו אותו בצווארו, בעטו בבטנו והכוהו באגרופים בפיו ובראשו. כתוצאה מהמכות שספג, נגרם למתלונן חתך בשפתו העליונה והוא סבל מכאבים. המערער וחבריו דרשו מהמתלונן את מכשיר הפלאפון שהיה ברשותו ושאלו אם יש לו כסף, ומשהשיב בשלילה דרשו שיקרא לחבריו. בשלב זה הגיע למקום שכן, שהחל לצעוק על המערער וחבריו, ואלה ברחו מהמקום. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי כי המערער וחבריו בצעו בצוותא מעשה שוד בנסיבות מחמירות. בגזר הדין נקבע כי נזקי האירוע האלים ממשיכים ללוות את המתלונן עד היום ואינם מסתכמים בנזקים פיזיים בלבד. הם השפיעו קשות על המתלונן, על מצבו בלמודים, על אורח חייו ועל חיי משפחתו, ובמיוחד על אמו החרדה כאשר הוא יוצא לבילוי בלילה. עוד צוין כי המתלונן העיד בשני הליכים נגד המערער ונגד שותפיו והעובדה שהמערער לא הודה במעשה ולא הביע חרטה מכבידה עליו ביותר. בנוסף נתן בית המשפט משקל לנסיבותיו האישיות של המערער כפי שעלו מתסקירי שרות המבחן, לשיקומו, לגיוסו לצה"ל ולתעודת ההצטיינות שקיבל בצבא. לבסוף השית עליו את העונש כפי שפורט. מכאן הערעור שבפנינו. 3. לערעור שני נדבכים: ראשית, משיג הוא על הרשעתו של המערער, שכן לטענת המערער שגה בית המשפט בקובעו כי אשמתו הוכחה מעל כל ספק סביר. שנית, משיג המערער על חומרת העונש. בעניין זה מיקד את טיעונו לסכום הפיצויים בסך 45,000 ₪ שאותו חויב לשלם למתלונן. טעוני הצדדים 4. בא כוחו של המערער טוען כי בית משפט שגה בכך שדחה את טענת המערער לפיה הוא לא נמצא במקום בצוע העבירה כלפי המתלונן בזמן הרלבנטי, דהיינו בזמן בצוע העבירה. עוד משיג הוא על קביעת בית המשפט, כי המערער נכח במהלך כל האירוע בו הותקף המתלונן ובעת שנלקח ממנו המכשיר הסלולרי. לדבריו, לא הוכחו יסודות עבירת השוד, ואם בכלל ניתן להרשיע את המערער בביצוע עבירת הגניבה בלבד. הוא גורס כי בית המשפט שגה בדחותו את טענותיו המשפטיות של המערער ובפרט את טענתו בדבר "מינוף" החקירה כלשונו, בהיות המתלונן בנו של קצין משטרה. מנגד טוענת באת כוח המדינה כי יש לדחות את הערעור בהיותו ערעור עובדתי. לדבריה, בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על תשתית ראייתית מוצקה, על עדות המתלונן וראיות חיזוק. היא מוסיפה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש מקל, ולכן הפיצוי שהושת, אשר מתחשב בנזקי המתלונן, הנו גבוה. דיון והכרעה 5. בית המשפט המחוזי, בחן בקפידה את הראיות שהיו בפניו וביסס את הרשעתו בעיקר על עדות המתלונן שנמצאה מהימנה ועקבית, לה מצא חיזוק בראיות נוספות. נאמר כבר עתה, כי כבית משפט המחוזי לפנינו, סבורים גם אנו כי תשתית הראיות מקימה בסיס להרשעת המערער. אפרט בקצרה את עיקרי הדברים: (א) גרסת המתלונן – המתלונן, שהיה כבן שש עשרה וחצי ביום האירוע, מסר כי הוא חיכה עם חברים ליד תחנת הדלק בנשר לבואה של מונית ואז הגיעו ארבעה ילדים עם "חולצות על הפנים" שהסתירו פניהם כשהם צועקים לעברם משהו כמו "תתפסו אותם". המתלונן וחבריו שפחדו מהארבעה שמא בידיהם סכינים, ברחו במעלה הרחוב, אך חבריו הצליחו לברוח ואילו אותו תפס אחד הילדים. בינתיים הגיעו גם האחרים ובנוכחותם נתן לו אותו ילד בעיטה בבטן ומספר אגרופים בבטן ובראש. אחד הילדים שעמד לשמאלו לבוש חולצה כתומה, ביקש ממנו את הפלאפון והמתלונן, שפחד שיכו אותו, נתן לו את מבוקשו. המתלונן נשאל על ידי אותו ילד, אם יש לו כסף, והשיב על כך בשלילה. המתלונן זיהה את התוקף שהיה קרוב אליו וגם מסר שדיבר עברית במבטא רוסי. לדבריו, הנער שדרש את הפלאפון היה בעל מבטא ערבי או מזרחי משהו וכן הוא הרגיש שני ילדים נוספים מאחוריו. לדבריו, כאשר לפתע נשמעה צעקה של שכן מהבניין מעבר לכביש, הורה הנער עם החולצה הכתומה לכולם לברוח והם אכן ברחו. כשהסתובב המתלונן ראה שמדובר בארבעה נערים. הוא הצטרף אל חבריו שהצליחו לברוח במעלה הרחוב והזעיק את אביו באמצעות הטלפון הנייד של אחד מחבריו. אביו הגיע ברכבו ויחד נסעו לאתר את הנערים. כאשר הגיעו לתחנת הדלק ראה שני נערים וזיהה אחד מהם כמי שתקף אותו. הם עיכבו את השניים עד להגעת השוטרים. הסנגור הקדיש חלק משמעותי של חקירתו הנגדית לשאלות באשר למספר הילדים שהיו נוכחים באירוע, ובפרט לדבריו של המערער בהודעתו הראשונה כי בשוד השתתפו שלושה ארבעה בחורים. על טיעון זה עמד גם בפנינו. בחקירתו במשטרה (ת/11, ת/12) מסר המתלונן כי הותקף על ידי שלושה או ארבעה אנשים, כאשר אחד תקף אותו פיזית (הקטין ר'), אחד דרש את המכשיר הסלולרי ושניים נוספים עמדו מאחוריו ומנעו ממנו לברוח. בית המשפט קמא הרחיב ופירט בנקודה זו מדברי המתלונן והבהיר שהמתלונן אמנם אמר בהודעתו כי היו שלושה או ארבעה שרדפו אחריו, אך בהמשך הוא עמד על כך שבשוד השתתפו ארבעה, הן משום שהרגיש שמאחוריו עמדו שניים והן משום שראה את תוקפיו במנוסתם. בית המשפט הוסיף והבהיר שבנוסף לשלושת הנערים שרדפו אחרי המתלונן כשחולצותיהם על פניהם, אין מחלוקת כי למרוץ הצטרף משתתף רביעי, גלוי פנים, ר', אותו זיהה המתלונן כמי שתקף אותו. בית המשפט ציין כי המתלונן הותיר רושם מהימן ביותר, סיפר את אשר חווה ועשה מאמץ לדייק ולהיזהר בדבריו. (ב) גרסתו של המתלונן נתמכת בעדויות חבריו הקטינים מ', א', י'. השלושה תארו את הבריחה ואת הפחד מהתוקפים, כמו-גם את סיפורו של המתלונן כיצד הותקף. תימוכין נוסף נמצא בעדות אביו של המתלונן והשוטרים שהוזעקו למקום ובפניהם מסר המתלונן גרסה דומה. (ג) למחרת האירוע התקשר אביו של המתלונן לחברת סלקום על מנת לבטל את מנוי הפלאפון שנשדד באירוע והסתבר כי לאחר השוד, חויגו ממנוי זה שני מספרי טלפון נייד, האחד מהם אל נערה בשם א', אשר סיפרה בחקירתה כי המערער התקשר וביקש לשוחח עם חברתו ס' והיא זו שמסרה לס' את מכשיר הטלפון. 6. עיינו גם בנימוקיו המפורטים של הסנגור אשר ביקש לשכנע כי חברתו של המערער, ס', אינה עדה אמינה וכי אין להסתמך על דבריה בהודעתה (ת/1), שכן היא הכחישה אותם בבית המשפט. עוד הוסיף כי ס' שמעה את הדברים מפי אחרים, שכן נקטה בלשון רבים. לגבי הנערה א' טען הסנגור כי אין לקבל את עדותה שכן היא הוכרזה עדה עוינת. איננו סבורים שהדברים שמסרה ס' הם בבחינת עדות שמיעה כטענת הסנגור ולא מצאנו להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא אשר החליט לקבל את הודעתה. גם לדברי הסנגור, הנערה א' ניסתה למסור עדות מפורטת ומדויקת והותירה רושם אמין על בית המשפט. לא הוכח שעדותה נגבתה באמצעים פסולים כטענת הסנגור, מה גם שהודעתה של הנערה א' (ת/9) הוגשה בהסכמה והיא אישרה בחקירתה שכל שאמרה בהודעתה היה אמת. גם העובדה שהמערער התקשר באופן גלוי והסתכן שימצאו אותו באמצעות המכשיר אינה מלמדת בהכרח שלא ידע שהמכשיר גנוב, כפי שטוען הסנגור, שכן הדברים יכולים להתיישב - כפי שטענה באת כוח המאשימה - עם כך שהמערער לא היה מודע לסיכון שבשימוש במכשיר סלולרי גנוב, מה שגרם בסופו של דבר למעצרו, כפי שהעיד על עצמו. ובלשונו: "לא ידעתי שבגלל פלאפון יקשרו אותי". נזכיר כי תוספת שכנוע לדברים מצא בית המשפט בהתנהגות המערער וחבריו שפעלו כגוף אחד ולאחר האירוע הציגו את פירות מעלליהם בפני הבנות, כמו-גם בדבריהן של א' וס' שבפניהן הודה כי הוא וחבריו גנבו את המכשיר הנייד שהציע לס' מילד אחד, כי הם "רבו מכות", המשטרה מחפשת אחריהם והטלפון הנייד עלול להינעל. ביתר הטענות שהועלו ביחס לחומר הראיות לא מצאנו לשוב ולדון, באשר קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלינו. 7. את תשתית הראיות משלימה גרסת המערער. המערער בחקירתו עמד על כך שלא נכח במקום בו בוצעה העבירה ולא היה עד לאירוע. לאחר שנשמעו הראיות, לרבות ביקור במקום, אישר המערער כי היה עם הנערים הנזכרים בכתב האישום, אך טען כי נשאר באזור תחנת האוטובוס בצומת ולא רדף אחרי המתלונן, ובלשונו: "אני הלכתי קצת אחריהם ואז שר' רדף אחרי אותו נער זה היה בעיקול של גן המשחקים ולא הספקתי לראות אותו אבל אחר כך ש' ומ' אמרו לי שר' נתן לו מכות" (ת/4). בשעה 3:00 הגיעו השלושה לקרית ביאליק והמערער מאשר שאחד מהם הוציא הפלאפון הגנוב שגנבו "מאותו נער שר' הרביץ לו מכות ואז מ' נתן לו את הפלאפון ואני התקשרתי ממנו דיברתי עם ס'...". 8. בפסק דינו הציב בית המשפט תצרף ראיות סדור ומשכנע כשבמרכזן עדותו האמינה של המתלונן הנתמכת בראיות ישירות (עדויות הנערים, האב והשוטר) בראיות נסיבתיות כפי שפורטו בהרחבה (הודעותיה של א', עדותה המתחמקת של ס' והודעתה במשטרה), ובראיות חפציות (הפלאפון). לאלה יש להוסיף חיזוקים בחלקים מגירסתו של המערער כפי שמסר בחקירתו, הנשזרים בתשתית הראיתית מפיהם של עדי התביעה כפי שנפרשה בפני בית המשפט. ראשית הודאתו באשר לנוכחותו במקום יחד עם חבריו עובר לתקיפתו של המתלונן והימצאותו יחד עמם אחרי שהמתלונן ברח לקרית ביאליק וכן שיחת הטלפון עם א' מהפלאפון שנלקח מהמתלונן בשוד כפי שאישר זאת המערער עצמו. בית המשפט, אשר ניתח את הראיות באיזמל דק וזהיר, מצא כי המערער הותיר רושם לא מהימן, גרסתו התפתחה באופן מתוחכם לפי הסוגיות שהועלו והוא לא היסס לנסות "דרכי מוצא" חדשות כל אימת שסבר שאלה עשויות להועיל לו. המערער ניסה להרחיק עצמו מהאירוע גופו, אך גילה בקיאות בפרטיו, עד לרגע שסבר שיהיה בכך כדי להפלילו, שאז ציין שהדברים אינם מדויקים. הוא אף ניסה לשנות גרסה ולטעון שהציע לסבינה פלאפון אחר, שחור, ולא את הפלאפון הגנוב. התפתחות זו לא ניתן להסביר אלא בכך שהתחוור לו בשלב כלשהו שהטלפון הנייד הגנוב עשוי לסבכו, שכן כפי שאמר בחקירתו הנגדית "לא ידעתי שבגלל פלאפון יקשרו אותי". 9. כבר נאמר לא אחת על ידי בית משפט זה כי לערכאה הדיונית יתרון רב על ערכאת הערעור בשמיעת העדויות, הערכת המהימנות וההתרשמות מהעדים. לא בנקל נתערב בקביעותיה העובדתיות ובמסקנותיה של הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים ומיוחדים. דא עקא, מדובר בערעור על ממצאים שבעובדה, ולא מצאנו שעניינו של המערער נמנה עם אותם חריגים בהם תתערב ערכאת הערעור. 10. בא כוחו של המערער עשה כל שניתן על מנת לשכנענו כי אין בראיות שעמדו בפני בית המשפט כדי להסיר ספק כי המערער הוא המשתתף הרביעי באירוע. גם אם מאמינים למתלונן, סבור הסנגור, לא ניתן לשלול את טענת המערער שהוא לא היה בזירה בעת אירוע התקיפה והשוד. הסנגור שב וביקש שנקבל את עדויותיהם של ר', מ' וש', שלושת המשתתפים האחרים, אשר הועמדו לדין בכתב אישום נפרד (ת"פ (חיפה) 6095/07 ומשפטם התארך מעבר למשפטו של המערער. השלושה העידו במשפטם ואת גרסתם מבקש הסנגור להביא בפנינו. בקשת הסנגור להגשת ראיות נוספות נדחתה על ידנו משום שלא ראינו לקבלן בשלב הערעור כאשר אפשר היה לזמן את העדים למסור גרסתם בפני הערכאה הדיונית, שאז היתה ניתנת לבעלי הדין האפשרות לחקרם בחקירה נגדית. בהתחשב בכך שבשלב הערעור לא ניתן לחקור את העדים חבריו-שותפיו של המערער, אין אפשרות של ממש שהגשת הראיות תביא לשינוי התוצאה אליה הגיע הערכאה הדיונית. כידוע, ככל שהבקשה להבאת ראיות נוספות מתאחרת בהתייחס לשלב שאליו הגיע ההליך השיפוטי, כך תהא נדירה וחריגה יותר היזקקות בית המשפט להפעלת סמכות זו. קל וחומר שכך הוא בשלב שלאחר מתן הכרעת דין ובשלב הערעור והדבר יעשה רק מקום שקיים חשש לעוות דין והעניין נדרש לעשיית צדק (ראו ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נה(4) 251 (2001); ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל לה(3) 505, 516-515 (1981)). גם אם ייתכן שהראיות שהגשתן מתבקשת עתה עשויות היו להיות רלוונטיות לדיון, אין הצדקה להבאתן בשלב זה. אי הבאתן של הראיות הנוספות אינו פוגע להערכתנו באורח מהותי ביכולת המערער להתגונן כראוי, משסברנו כי בהגשתן בהעדר חקירה נגדית אין כדי להשפיע על תוצאות המשפט. 11. לא מצאנו ממש בטענתו של המערער באשר ל"מינוף" החקירה כלשונו בשל היותו של המתלונן בנו של קצין משטרה ועל פי כמות הנערים שנעצרו בגין המקרה. בית המשפט דחה טענה זו בקבעו שלא הונחה תשתית ראיתית לטענה זו. לטעמנו, אביו של המתלונן, אשר אינו משרת בתחנה בה נחקר האירוע וחלק מהשוטרים כלל לא ידעו את שמו, נהג ככל אב אחר שבנו בן ה-16 הותקף ונשדד. הוא ערך עם בנו סריקות בכדי לגלות את התוקפים ועיכב את החשודים עד בוא המשטרה. הוא אף נמנע מלשוחח עם המתלונן על האירוע. באשר למספר החשודים שנעצרו, בית משפט ציין שהשוטרים לא נחקרו על כך לעומק, ואף הנערים שנעצרו לא הוזמנו כעדי הגנה. איננו רואים להתערב אפוא בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות טענה זו. 12. אנו דוחים את הטענה כי לא הוכחו יסודות עבירת השוד. הראיות שהיו בפני בית המשפט ביססו את עבירת השוד. מי שתוקף אדם כדי לבזוז את רכושו - תהא זו שרשרת על צווארה של אישה, תיק על כתפיה או פלאפון בידיו של נער - הוא שודד, וכאשר הדבר נעשה באמצעות תקיפה המבוצעת על ידי חבורת נערים בצוותא אין הדבר אלא שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין (בש"פ 11805/05 אחמד שהאב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.1.06); ע"פ 5299/92 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 485, 517-516 (1995); ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל פסקה 27 (לא פורסם, 19.10.09)). 13. הספק הסביר לו טוען הסנגור מקורו בתמיהות העולות ביחס לגרסה המרשיעה וספקות באשר לתשתית הראיתית, האם שלמה היא או שמא ניכרים בה חללים וחסרים המעוותים את התמונה כך שמתעוררים ספקות. לדבריו, שאלת הספק הסביר עולה ואין לה פתרון ואין מוצא. לא יכולה להיות מחלוקת כי במקרה של ספק עדיף זיכויו של האשם מהרשעתו של החף מפשע כפי שחוזר וטוען הסנגור. אלא שבענייננו לבית המשפט המחוזי לא היה ספק באשר לאשמתו של המערער וגם אנו כבית משפט לפנינו סבורים שאין מקום לספק. אנו סבורים כי נוכח הראיות שפורטו לא היה יכול בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה אחרת מזו שאליה הגיע, והיא הרשעת המערער. משכך אנו דוחים את הערעור כנגד הכרעת הדין. העונש 14. הסנגור ביקש לשכנע כי שגה בית המשפט בכך שהטיל על המערער פיצוי בסכום גבוה מאוד העולה משמעותית על הנזק שנגרם באירוע כולו. לטענתו, חלקו של המערער קטן ומצטמצם לנוכחות פסיבית במקום האירוע. הוא לא הפעיל אלימות ולא לקח את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן. הוא סבור כי בקביעת גובה הפיצוי היה על בית המשפט להתחשב במגבלותיו הדיוניות של ההליך ובפגיעה האפשרית בזכותו של המערער להליך הוגן. בנוסף, חלקו היחסי בגרימת הנזק צריך להישקל אל מול חלקם של מעורבים אחרים. עוד נטען כי שגה בית המשפט כשלא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, לגילו הצעיר במועד ביצוע העבירה ולהמלצת שרות המבחן להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער וביכולתו לעמוד בתשלום הפיצוי, כמו-גם בכך שעל יתר המעורבים הוטל פיצוי בסך של 2,500 ש"ח (הנער מ') ובסך של 5,000 ₪ (הנער ר'). מנגד שמענו את באת כוח המדינה ואת אביו של המתלונן, כמתבקש מאופי ההליך ומהוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א - 2001. באת כוח המדינה הבהירה כי העונש שהושת מתון ביותר. היא הטעימה כי לא הוטל על המערער מאסר בפועל, הפיצוי שנקבע בא לאזן בין הרכיבים השונים של העונש ולכן הפיצוי הוא גבוה. בהקשר זה ציינה כי על השותפים האחרים הושת מאסר בפועל, ולכן חויב האחד בתשלום סכום פיצוי נמוך יחסית 2500 ש"ח ואילו הקטין ר' אשר זוכה מהשוד חויב בתשלום פיצוי בסך 5000 ₪. היא חזרה והדגישה את האימה בה היה נתון המתלונן והנזק שנגרם לו כתוצאה מכך. אביו של המתלונן פרט את הנזק שנגרם לבנו המגלה סימנים של הסתגרות, תיאר את הפחד והחרדה בהם הוא שרוי מאז האירוע ואת החששות של אמו לגביו. הוא מציין כי חלה ירידה בתפקודו בלימודים המחייבת לתגברו בשעורים פרטיים. האב ציין כי הסביר לבנו כי המערער לא נדון למאסר, אך הפיצוי שהוטל עליו בתשלומים עתיים יזכירו לו מידי חודש בחודשו את המעשה שעשה ומבחינה זו הפיצוי מהווה נחמה מסוימת לטראומה שחוו. 15. לסמכות בית המשפט לחייב אדם שהורשע בפיצויו של מי שניזוק מן העבירה, סמכות הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין, תכליות חשובות ובהן הכרה בסבלו של הנפגע בשל נזק או סבל שנגרמו לו, שלובו בהליך הפלילי המתנהל נגד התוקפים, יסוד של היטהרות לעבריין, כמו-גם סעד מיידי לנפגע בטרם סיומם של הליכים אזרחיים, במידה ומתנהלים (ראו: רע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.07); רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002)). אין ספק כי הטבת נזקו של הקורבן, ולו באופן חלקי, היא חוליה חשובה, לעתים הכרחית, בתהליך הענישה הראויה והדגשת נורמות ההתנהגות הראויות. עם זאת, ברור כי אין סמכות זו שוללת או מייתרת את התביעה האזרחית העשויה לעמוד לניזוק. יש להניח שאם הנפגע יבחר לנהל הליך אזרחי על מנת להיפרע ממי שפשע נגדו, תבחן הערכאה הדיונית שתדון בתביעת הפיצויים האזרחית גם את השאלה אם יש לנכות מן הפיצוי שנפסק בהליך האזרחי את הסכום שנפסק בהליך הפלילי (פסקה 23 ברע"פ 9727/05 הנ"ל). 16. על בסיס כל האמור, ובכלל זה תסקירי שרות המבחן והתסקיר המשלים, שבנו ושקלנו את סכום הפיצוי שנפסק למערער ומצאנו כי הינו גבוה בנסיבות האירוע, שלמרות חומרתו אינו עומד ברף הגבוה של מקרי האלימות. המתלונן הוכה באגרופים בפיו בראשו ובעיטה בבטנו. האירוע חמור הוא, ובפרט משבוצע בחבורה, אך אין להתעלם מכך שלא נעשה במהלכו שימוש במכשיר כלשהו. על כך יש להוסיף כי המערער לא היה אלא נוכח אשר עודד את התוקף העיקרי. האירוע עצמו נמשך זמן קצר, בזכות שכן שהבריח את התוקפים. בית המשפט קמא לא הטיל על המערער עונש של מאסר בפועל בשל היותו צעיר כבן 18 שגויס לצה"ל תוך כדי משפטו, ובהיותו חייל טוב בעל המלצות חיוביות ותעודת הצטיינות בצבא. המערער אף ביקש להאריך את תקופת שרותו הצבאי ובקשתו אושרה על ידי גורמי הצבא השוקלים להחתימו לשרות-קבע. על כל האמור ראה בית המשפט ראה לאמץ את המלצת שרות המבחן ולא למצות עמו את הדין. בהתחשב בכאב ובסבל שעבר המתלונן, חויב המערער לפצותו פיצוי של ממש "בהתחשב בסבל שגרם לו בעת ביצוע העבירה, ובהתחשב באפשרות כי המתלונן יזקק לטפול נפשי בגינה". היום, כשלוש שנים מאז האירוע, מסתבר שהמתלונן אינו נזקק, או שאינו רוצה, לקבל טפול נפשי והוא מתמודד עם הטראומה שעבר בכוחות עצמו ובלווית הוריו ומשפחתו המסורה. בהתחשב בכל האמור, לרבות באפשרות שתוגש תביעה אזרחית, מצאנו שיש להפחית את סכום הפיצוי שנפסק ולהעמידו על 30,000 ₪ על פי התשלומים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. התוצאה היא אפוא שהערעור על ההרשעה נדחה. הערעור על גזר הדין לעניין הקנס מתקבל והוא יופחת כפי שנקבע לעיל. ניתן ביום, י"ח בחשוון תשע"א (26.10.10). תוקן היום, כ"ג בחשוון תשע"א (31.10.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10014340_B04.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il