בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1433/98
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים
והמשיבים 1. סועד חמד
בערעור
שכנגד: 2. הסנה חברה ישראלית לבטוח בע"מ
נ
ג ד
המשיבים
והמערערים 1. גנאיים אחלם
בערעור
שכנגד: 2. גנאיים עיסאם
3.
גנאיים נוחה
ערעור
וערעור שכנגד על פסק-דינו המתוקן
של
בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.2.98
בת"א
417/89 שניתן על ידי כבוד השופט
ח'
אריאל
בשם
המערערים: עו"ד אילן ירון
בשם
המשיבים: עו"ד ע' בדראנה
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המשיבה מס' 1, ילידת שנת 1986, (להלן: התובעת)
נפגעה בתאונת דרכים ביום 30.9.88. את נזקיה היא תבעה מידי המערערים (להלן:
הנתבעים).
כתוצאה מן התאונה, סובלת התובעת מפגיעה קשה
במוחה שתוצאותיה - מגבלות חמורות בהפעלת גפיה וירידה בכושרה הקוגניטיבי. מומחה
רפואי שמינה בית המשפט המחוזי העריך את שעור נכותה ב100%- והעריך כי התובעת תזקק
לסיוע מצד אחרים במשך כל שעות היממה. כושרה של התובעת להשתכר אבד כליל.
בית המשפט המחוזי קבע כי קוצרה תוחלת חייה של
התובעת והיא צפויה לחיות עד הגיעה לגיל 46 שנים. בשל קיצור תוחלת החיים הוא פסק לה
פיצוי, בראש נזק שאינו נזק ממון, בסכום של 700,000 ש"ח. פיצוי זה הוענק לה
בנוסף לסכום שנפסק לה בהתאם לאמות המידה הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת
דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים) ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים
(חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976- (להלן: התקנות).
בגין נזקי הממון שהוסבו לתובעת פסק לה בית
המשפט המחוזי פיצוי על הפסד מלוא כושר השתכרות, בגין הוצאות הסיעוד שלה, בגין
הוצאותיה הרפואיות, בגין הוצאות דיור, הוצאות ניידות, והוצאות שונות אחרות.
2. הנתבעים ואף התובעת מערערים על שומת הפיצויים.
הנתבעים סבורים כי ראוי היה להעריך את הקיצור הצפוי בתוחלת החיים של התובעת בשיעור
גבוה יותר, ומכל מקום, משמתקיים קושי בהערכת תוחלת החיים, ראוי היה לדעתם לפסוק
לתובעת את הפיצויים המגיעים לה בתשלומים עתיים. בעניין זה עצמו הם טוענים גם כנגד
בחירתו של בית המשפט המחוזי לחייבם בתשלום פיצויים נוספים, בגין נזק לא ממוני, בשל
קיצור תוחלת החיים של התובעת. הנתבעים סבורים גם כי הפיצוי שנפסק לתובעת בגין עזרה
וסיעוד הוא מופרז. הם סבורים כי בית המשפט לא הביא בחשבון פסיקתו, את העובדה, כי
העסקת בנות המשפחה כמטפלות בתובעת, באמצעות חברה להספקת כוח האדם, מבטאת
"עסקה סיבובית" פיקטיבית שאינה משקפת נכונה את עלות הטיפול שהתובעת
זקוקה לו. באשר להערכת עלות הסיעוד בעתיד, ראוי היה, לטענתם, להשתית את חישוב
הפיצויים על מחיר העסקת עובדים זרים, ומכל מקום על בסיס העסקה ישירה של מטפלים.
לדעתם, היה על בית המשפט להביא בחשבון החלטתו את העובדה שהתובעת שוהה במשך ½ 8 שעות
בכל יום בבית הספר, במסגרת החינוך המיוחד לו היא זכאית. המערערים סבורים גם כי לא
היה מקום לקבוע כי ייטב לתובעת לשהות בביתה ולא במוסד.
ההנחה כי התובעת היתה משתכרת, אילולא התאונה,
כשעור השכר הממוצע במשק, גם היא מוטעית לדעת הנתבעים. בנסיבות המקרה ראוי היה,
לדעתם, לפסוק לה פיצויים בראש נזק זה, בסכום גלובלי, ובהתחשב ברמת השכר הממוצעת
במקום מושבה. הנתבעים מערערים גם כנגד פסיקת הפיצויים לתובעת בגין הוצאותיה
הרפואיות בשל שהיא מקבלת לטענתם את מרבית הטיפולים להם היא נזקקת במסגרת בית הספר
בו היא מצויה ומשום שהיא זכאית לקבלם, חינם אין כסף, מכוח חוק ביטוח בריאות
ממלכתי. בפיהם טענות המופנות גם כנגד פסיקת הפיצויים בגין ראשי הנזק האחרים.
התובעת מערערת, בערעור שכנגד, על מקצת
מפסיקותיו של בית המשפט המחוזי. לדעתה לא היה מקום להניח כי נתקיים קיצור כלשהו
בתוחלת חייה. היא מערערת גם כנגד העובדה שנפסקו לה, בגין הסיעוד לו נזקקה בעבר,
פיצויים בשיעור הנופל מזה שנפסק לה במחיר הסיעוד בעתיד. עוד טוענת התובעת כי טעה
בית המשפט קמא משלא פסק להוריה, פיצוי נפרד ונוסף, בגין הנזק הישיר שנגרם להם עקב
התאונה.
מקצת מן הטענות מצדיקות התייחסות - ובהן נדון.
פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים
3. תוחלת חייה של התובעת נתקצרה, על פי קביעת בית
המשפט המחוזי, ב33- שנים. בית המשפט פסק לה פיצויים בגין הנזק הלא ממוני שהוסב לה
מחמת קיצור תוחלת החיים. פיצוי זה אינו נכלל, כך פסק, בסכום הפיצוי המוענק במסגרת
סעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים ועל פי התקנות. משחוק הפיצויים אינו שולל פיצוי נפרד
ונוסף בגין ראש נזק זה, כך קבע, יש לפצות את התובעת בסכום נוסף של 700,000
ש"ח, בגין קיצור תוחלת החיים.
קביעה זו לא יכולה לעמוד. בית המשפט העליון
נדרש בעבר לסוגיה זו ופסק כי בתביעה המתבררת על פי חוק הפיצויים אין מקום לפיצוי
נפרד בגין קיצור תוחלת החיים. ראש נזק זה נכלל במסגרת הנזק הלא ממוני שפיצוי
בגינו מוענק מכוח סעיף 4 לחוק הפיצויים ומכוח התקנות (השופט ת' אור בע"א
2801/96 אל על - נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח ואח', דינים
עליון, כרך נד, 662). אין אומנם הגדרה בחוק הפיצויים לנזק שאינו נזק ממון, אולם,
ככלל, כל מה שאינו נזק של ממון, וממילא גם הנזק הלא ממוני שנגרם בשל קיצור תוחלת
החיים, נכלל במסגרת סעיף 4(א)3 לחוק הפיצויים. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני כולו,
אינו יכול לעלות על שעור "הסכום המקסימלי" הקבוע בחוק. הוא מחושב על פי
אמות המידה הקבועות בסעיף 4 לחוק הפיצויים ובתקנות ואין בלתם (השופט ת' אור בע"א
5228/90 אילנה בשה נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך ל', 537). לפיכך, דינו
של החיוב לפצות את התובעת בסכום נוסף בגין קיצור תוחלת החיים - להתבטל. יש להפחית
את הסכום שנפסק, כאמור, 700,000 ש"ח, מסכום הפיצויים.
סיעוד ועזרה
4. על הצרכים הסיעודיים של התובעת, כתוצאה מנכותה,
למד בית המשפט המחוזי מחוות דעתו של פרופ' הראל אשר מונה על ידי בית המשפט כמומחה
רפואי. מעדותו, ומראיות אחרות שבאו במשפט, עולה כי יכולת התנועה של התובעת מוגבלת
ביותר. היא מסוגלת לשנות תנוחה ובכך נמנעת יצירת פצעי לחץ בגופה. היא סובלת מדרגת
פיגור בינונית והיא צריכה לעזרה בכל פעולות היום-יום שלה. בפועל נדרשת לה השגחה
קבועה ורצופה.
בית המשפט המחוזי קבע כי בשל שהתובעת שוהה
במשך מקצת משעות היום בבית ספר לחינוך מיוחד, ראוי לפסוק לה, בתקופה שסופה ביום
הגיעה לגיל 21 שנים, פיצויים המביאים בחשבון את הצורך בסיעוד והשגחה במשך 18 שעות
ביממה. בתקופה שתחילתה בהגיע התובעת לגיל 21, ואילך, יש לפצותה, כך נפסק, בגין
הוצאות השגחה וסיעוד לאורך כל שעות היממה. בית המשפט דחה את האפשרות של העסקת מטפל
זר, בשל קשיי השפה שהתובעת עשויה להיתקל בהם ומחמת אי הודאות בדבר האפשרות להעסיקו
באופן קבוע. את מחיר הסיעוד בתקופה הראשונה, העריך בית המשפט, בסכום של 10,000
ש"ח לחודש, ואת עלות הסיעוד בתקופה שתחילתה ביום בו תגיע התובעת לגיל 21 -
בסכום של 14,000 ש"ח לחודש. בגין הסיוע לו נזקקה התובעת בעבר פסק לה בית
המשפט המחוזי פיצוי בסכום של 4,000.- ש"ח לכל חודש.
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי ההסדר
שנעשה, בעבר, בין בנות משפחתה של התובעת לבין חברת כוח האדם המעסיקה מטפלים, הוא
הסדר פיקטיבי. "הנתבעים הטילו ספק בסכומים המשולמים לבנות המשפחה - כך קבע
בית המשפט - ועל כן 'אילצו' למעשה את התובעת לנקוט בדרך זו כדי שהחשבון יהא ברור
ומפורט". אלא שחשבון זה אינו יכול לשמש בסיס לחישוב עלות הסיעוד. שירותי
התיווך של סוכנות כוח האדם היו מיותרים לאור העסקת בני המשפחה הקרובים בטיפול
בתובעת ומכל מקום אין הם יכולים לשמש בסיס להערכת השווי הכספי של הסיוע והעזרה.
(ראו בעניין זה: ע"א 2801/86 הנ"ל).
5. אין להתעלם מן העובדה שהעסקת מטפלים באמצעות
חברת כוח אדם, דרך קבע, עשויה לייקר בלא צורך את עלות הסיעוד. אין גם לשלול על הסף
את האפשרות להעסיק עובד זר אשר יגור בביתו של הנפגע, יקבל את שכרו על בסיס חודשי,
כאשר בנוסף לו מועסק עובד אחר במשרה חלקית (ראו בעניין זה: ע"א 1532/97 חיזגאייב
ויטלי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך נד 690; ע"א
2801/86 הנ"ל). ניתן עם זאת להביא בחשבון הפיצוי את האפשרות שבתקופות
מסויימות לא ימצא עובד זר, אשר שכרו נמוך יחסית, ואז תגבר עלות הסיעוד. (ע"א 4597/91
קיבוץ אופקים נ' ח' כהן, פ"ד נ(2) 111, מפי השופט ת' אור).
וגם כאן כך. בנסיבות המקרה ראוי היה להשתית את
הפיצוי בגין ראש נזק זה על ההנחה שהתובעת תעסיק בשכר חודשי עובד קבוע, שאף ילון
בביתה, ועובד נוסף שיועסק במשרה חלקית. יש להביא בחשבון הפיצוי את העובדה שמקצת
משעות העזרה יוקדשו להשגחה בלבד, להבדיל מסיעוד פעיל. שיקולים אלה לא מצאו ביטוי
מספיק בשומת הפיצויים שנקבעה בבית המשפט המחוזי בגין ראש נזק זה. בנתוני המקרה,
ראוי להעמיד את הסכום החודשי שנפסק לתובעת בגין עזרת הזולת, בתקופה שלאחר הגיעה
לגיל 21 שנים ולהעמידו על 12,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי הבחין, כאמור, לעניין
הסיעוד, בין שתי תקופות: התקופה שתחילתה ביום פסק הדין וסופה ביום הגיע התובעת
לגיל 21, והתקופה שתחילתה באותו יום ועד תום תוחלת חייה. בתקופה הראשונה תשהה
התובעת בבית הספר המיוחד במשך ½ 8 שעות בכל יום. בבית הספר היא
זוכה לטיפול וסיוע, והיא נדרשת לסיעוד נוסף רק בשעות בהן אינה מצויה במסגרת
החינוכית. בית המשפט פסק לתובעת בתקופה זו פיצויים בשעור של כ70%- מן הסכום שנפסק
בגין התקופה המאוחרת יותר. בהתאמה, ראוי לפסוק לה, לפיכך, בתקופה זו את הסכום של
8,500 ש"ח בכל חודש.
6. בני משפחתה של התובעת זכאים לתמורה בגין
הטיפול המוגבר שהם העניקו לתובעת בעבר, אך לא היתה הצדקה לכרוך סיעוד זה בתיווך של
חברת כוח אדם. אפילו לא היה פן מדומה, בהעסקת אמה של התובעת, ובנות משפחה אחרות,
באמצעות סוכנות כוח אדם כאמור, היה בכך משום הוצאה מיותרת. (השוו: ע"א
6431/96, 6560/96 אן בר זאב נ' ג'ומעה וקרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים,
דינים, עליון, כרך נד, 631). נתונים אלה הובאו, כך נראה, בחשבון החלטתו של בית
המשפט המחוזי ואין עילה להתערב בהחלטתו לפסוק לתובעת, בגין עלות עזרת הזולת בעבר,
פיצוי בסכום של 4,000 ש"ח לחודש.
מן הפיצויים שנפסקו בגין ראש נזק זה בעתיד יש
להפחית לאור כל האמור לעיל את הסכום הכולל של 464,527 ש"ח.
הפסדי השתכרות
7. התובעת היתה קטינה בעת שנפגעה. כיוון שכך, קבע
בית המשפט המחוזי כי ראוי לפצותה בגין הפסדי ההשתכרות שיגרמו לה, בעתיד, על בסיס
ההנחה שהיתה משתכרת, אילולא התאונה, כשעור השכר הממוצע במשק. המערערים סבורים כי
לא היה מקום להשתית את חישוב הפיצויים על הבסיס הזה בהתחשב במקום מגוריה - כפר
שההכנסה הממוצעת של תושביו נמוכה מן השכר הממוצע במשק, ובהתחשב בעובדה שבנות משפחה
אחרות אינן משתכרות למחייתן כלל, או זוכות לשכר נמוך.
אכן, הנחת עבודה היא לנו, לגבי קטינים שטרם
הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי
יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו
משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' ש. אייגר
(קטין) ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מה(1) 580; רע"א 311/85 אפריאמוב
קטין ואח' נ' גבאי ואח', פ"ד מב(3) 191). הנחה זו נדחית בפני נתונים
עובדתיים המצביעים על שכר צפוי גבוה יותר, או נמוך יותר, מהשכר הממוצע במשק.
כך למשל נקבע בע"א 750/79 קלאוזנר נ'
ברקוביץ ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לז(4) 449, כי במקום בו היה לנפגע סיכוי
של ממש לעבוד במדינה אחרת שרמת השכר בה שונה מזו שבישראל, נשקלת עובדה זו בעת
חישוב נזקיו.
בדומה, פסק בית המשפט העליון, בעניין אחר, בו
הוכח כי מרכז חייה היחידי של הנפגעת היה ברצועת עזה, בלא שהיתה לה זיקה כלשהי
לישראל, ומשלא ניתן היה לייחס לה גם כוונה לגור בישראל בעתיד, כי ראוי יהיה לקבוע
את בסיס חישוב סכום הפיצויים על פי נתונים החלים באזור מגוריה. (ע"א 718/91 כמאן
סולימאן נ' טוויל וופא (קטינה), דינים עליון כרך כז 481, מפי השופט א'
גולדברג).
8. הנתבעים סבורים כי נסיבותיה המשפחתיות של
התובעת, מלמדות כי לא יהיה זה סביר להניח שהיא היתה עובדת לפרנסתה עם נישואיה.
דודתה, שהעידה במשפט סיפרה כי היא פסקה לטפל בתובעת עם נישואיה. יש להניח, כך
טוענים הנתבעים, כי גם התובעת היתה נוטשת את מקום עבודתה בשלב מוקדם של חייה.
לפיכך, סבורים הם, ראוי היה לפסוק לתובעת פיצויים, בגין ראש נזק זה, בסכום גלובלי,
ולחילופין, בחישוב אקטוארי המבוסס על גובה השכר הממוצע במקום מגוריה. על פי
הנתונים הסטטיסטיים שהנתבעים מפנים אליהם, הגיע שעור השכר הממוצע בכפר מגוריה,
לכדי פחות ממחצית גובה השכר הממוצע במשק.
אכן, התובעת מתגוררת בכפר, מקום בו נתוני השכר
הממוצע כפי שנקבעו על-ידי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מגיעים לכדי פחות
ממחצית השכר הממוצע במשק. נתונים אלה עשויים להשתנות בעתיד ובית המשפט המחוזי אף
הביא בחשבון את האפשרות כי התובעת היתה מוצאת מקום עבודה מחוץ למקום מגוריה. הוא
לא מצא בראיות שבאו לפניו בסיס מספיק להצדקת סטייה מן החזקה בדבר בסיס השכר הצריך
לשמש את חישוב הפיצויים. נראה אכן כי בנסיבות המקרה, לא היה די בנתונים שהנתבעים
מצביעים עליהם כדי להצדיק חריגה מהנחת העבודה האמורה. בנסיבות המקרה נראה כי אין
מקום להתערב בהערכה אשר שימשה את בית המשפט קמא, בראש נזק זה.
הוצאות רפואיות
9. להערכתו של המומחה הרפואי, תיזקק התובעת בעתיד
לטיפולי פיסיותרפיה, ריפוי בעסוק, ריפוי בדיבור, הידרותרפיה וטיפולים פסיכולוגיים.
היא תידרש מדי שנה, או מדי מחצית השנה, להיבדק על ידי רופא. בית המשפט פסק לה סכום
של 283,630.- ש"ח בגין הצורך בטיפולים פסיכולוגיים בעתיד, זאת בנוסף לסכום של
17,500 ש"ח שישתלם לידי כל אחד מן ההורים בגין טיפול פסיכולוגי שיוענק להם.
בגין עלות הרפוי בעסוק פסק לה בית המשפט סכום של 900 ש"ח לחודש ובסה"כ
232,060 ש"ח לכל ימי חייה. בגין הוצאות ריפוי הדיבור נפסקו לה פיצויים,
לעתיד, בסכום של 700 ש"ח לחודש ובסה"כ 180,490 ש"ח.
בית המשפט פסק לתובעת פיצוי נוסף בגין טיפולי
פיסיותרפיה בעבר, בסכום של 100,000 ש"ח. ופיצוי נוסף בסכום של 386,760
ש"ח בגין טיפולי פיסיותרפיה בעתיד. סכום גלובלי של 35,000 ש"ח נפסק
לתובעת בגין טיפולי הידרותרפיה.
על כל אלה הוסיף בית המשפט פיצוי בגין הוצאות
הבדיקות הרפואיות שהתובעת תיזקק להן בעתיד בסכום גלובלי של 110,000 ש"ח. בית
המשפט נמנע מלהביא בחשבון פסיקתו את העובדה שהתובעת זכאית לשירותי רפואה מכוח חוק.
הנתבעים לא הוכיחו - כך פסק - מהם הטיפולים המכוסים על ידי "סל
הבריאות", ומכל מקום אין ודאות לגבי היקף הטיפול המכוסה על פי חוק.
10. נראה כי בקביעותיו אלה האחרונות נתפס בית המשפט
לכלל טעות. הלכה היא מאת בית המשפט העליון כי יש לנכות מסכום הפיצויים, המשתלם למי
שנפגע בתאונת דרכים, את הוצאות הטיפולים הרפואיים אשר הניזוק זכאי לקבל מקופת
החולים בה הוא חבר. (השופט ת' אור בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ
נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724). חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד1994-
(להלן: החוק) קובע כי כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי החוק אם אינו זכאי להם מכוח
חיקוק אחר. שירותי הבריאות, המוענקים במסגרת החוק, כלולים ב"סל שירותי
הבריאות" המפורט בתוספת השניה לחוק. סעיף 6 לחוק מורה כי במסגרת סל שירותי
הבריאות, ינתנו שירותי רפואה בתחום האבחון, הרפואה המונעת, הטיפול האמבולטרי -
לרבות טיפול נפשי, האשפוז, השיקום הרפואי והשיקום הפסיכולוגי, זאת בנוסף לשירותי
רפואה בתחומי הפיזיותרפיה, רפוי הדיבור והריפוי בעסוק. סל שירותי הבריאות כולל גם
הספקת תרופות, מכשירים, ואביזרי עזר רפואיים.
מרבית הטיפולים הרפואיים והפרה-רפואיים
שהתובעת תיזקק להם כלולים ב"סל שירותי הבריאות" והיא תהא זכאית לקבלם
בלא לשאת בעלותם. יתרה מכך, התובעת לומדת היום במסגרת מוסדות החינוך המיוחד,
ובמסגרת זו תהא זכאית לקבל, עד הגיעה לגיל 21, שירותי בריאות ושירותי סיעוד
הכוללים טיפולים פסיכולוגיים, טיפולים של רפוי הדיבור ושל רפוי בעסוק. במסגרת זו
זכאית התובעת גם לטיפולי פיסיותרפיה. מכוח הוראות חוק חינוך מיוחד
התשמ"ח1998-, אחראית המדינה למתן חינוך מיוחד חינם לילד הסובל ממגבלות, דוגמת
אלה שהתובעת סובלת מהן. שירותי החינוך המיוחד כוללים גם טיפולי פיסיותרפיה, ריפוי
בדיבור, ריפוי בעסוק ושירותים נלווים (סעיפים 1 ו4- לחוק).
הנתבעים יצאו במקרה זה ידי חובתם בהצביעם על
הוראות החוק ועל רשימת השירותים המנויים ב"סל שירותי הבריאות". הראיות
שבאו במשפט הצביעו על שירותי הבריאות הניתנים לתובעת בפועל במסגרת חוק החינוך
המיוחד. אכן, ראוי במקרים המתאימים להביא בחשבון הפיצויים גם את האפשרות שסל
שירותי הבריאות עשוי להשתנות, בפריט זה או אחר, ואת המחיר הנדרש לעתים מן החולה
בגין שירותים חריגים, אך אין לבסס את חישוב הפיצויים על ההנחה, שאינה מציאותית, כי
אין הנפגע זכאי כלל לשירותי בריאות על פי חוק.
בהתחשב בכל אלה הייתי מעמיד את סכום הפיצויים
שהתובעת תהא זכאית להם, בגין הוצאות רפואיות בעתיד, על דרך האומדן המרחיב, על סכום
של 600,000 ש"ח. את יתרת הסכום שנפסק בראש נזק זה, בסך 627,000.- ש"ח יש
לנכות מסכום הפיצויים.
ניידות
11. התובעת הוסעה בעבר לבית הספר בו למדה במונית
נהוגה על ידי קרוב משפחתה. בגין הוצאות הנסיעה שלה בתקופה זו פסק לה בית המשפט
המחוזי סכום של 167,040 ש"ח. בתקופה בה שהתה בביתה, במשך שנה, נפסקו לה
הוצאות נסיעה בסכום של 9,960, ולעתיד - סכום של 550,000 ש"ח. סכום זה מחושב
על בסיס הוצאה חודשית של כ2,660.- ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט 20% בגין
השימוש שיעשו בני משפחתה של התובעת ברכב.
התובעת נמנעה, כך הוכח במשפט, מלעשות שימוש
בשרותי ההסעה של הרשות המקומית לבית הספר והעדיפה להשתמש בשרותי מוניות כאמור. בכך
הפרה את חובתה להקטין את נזקה. ניסיון החיים מלמד גם כי ההערכה אותה הביא בית
המשפט בחשבון פסיקתו, כי הרכב הנרכש ינוצל לשרות התובעת לבדה במשך 80% מזמן השימוש
בו, היא הערכה מרחיבה. בנסיבות אלה כולן יהא זה ראוי להפחית מגובה הפיצויים שנפסקו
לתובעת בגין הוצאות הניידות בעתיד, סכום כולל של 200,000 ש"ח.
תגמולי הביטוח הלאומי
12. לידי התובעת משתלמות גמלאות מן המוסד לביטוח
לאומי. בית המשפט ניכה מסכום הפיצויים שנפסק לה את התגמולים שנשתלמו לידיה בעבר
ואת סכום התגמולים שישתלם לה בעתיד בגין נכותה. סכום זה האחרון הותאם על ידי בית
המשפט לתקופת תוחלת חייה כפי שנקבעה בפסק הדין. בבסיס הניכוי זה שימש דו"ח
אקטוארי מעודכן שהוגש על ידי הנתבעים סמוך לפני מועד מתן פסק הדין. בדו"ח
ציין האקטואר כי התובעת תהא זכאית בעתיד גם לקצבת ניידות או לקצבת שירותים מיוחדים
- על פי בחירתה. בית המשפט בחר לנכות מסכום הפיצויים את שעור הקצבה הקטנה יותר -
זו המשתלמת בגין צרכי הניידות. הנתבעים מלינים על כך וטוענים כי בחירה זו אינה
מתיישבת עם העקרון בדבר חובת הקטנת הנזק שמכוחו חייבת התובעת לבחור בקצבה הגדולה
יותר.
בנסיבות המקרה ניתן להניח כי בפועל אכן תבחר
התובעת, בעתיד, בקצבת השירותים המיוחדים והנתבעים יהיו צפויים, בהתאם, לתביעת
שיפוי מצד המוסד לביטוח לאומי. את סכום הקצבה הזו יש לנכות מסכום הפיצויים. הפער
בין סכום קצבת השירותים המיוחדים לבין סכום קצבת הניידות, מקום בו מדובר בנפגע
הזוכה ל100%- מקצבת השירותים, ושאינו נוהג בעצמו ברכב, מגיע, נכון ליום פסק הדין,
לסכום של 161,847 ש"ח. סכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים.
13. התוצאה היא שראוי לקבל את ערעור הנתבעים באופן
חלקי, כאמור בפסקאות 3, 6 ובפסקאות 10 עד 12 לעיל. מן הסכומים שנפסקו לתובעת
יופחתו הסכומים הבאים, בערכם ביום פסק דינו של בית המשפט המחוזי:
א. הסכום שנפסק בגין קיצור תוחלת החיים, כולו
- 700,000 ש"ח.
ב. מן הסכום שנפסק בגין הסיעוד בעתיד
- 464,527 ש"ח.
ג. מן הסכום שנפסק בגין ההוצאות הרפואיות בעתיד
- 627,000 ש"ח.
ד. מן הסכום שנפסק בגין ניידות - 200,000
ש"ח
ה. הפרשי תגמולי הביטוח הלאומי -
161,847 ש"ח.
____________
ובסה"כ
2,153,374 ש"ח.
עם ההפחתה מסכום הפיצויים כאמור, יקטן בהתאם
שכר טרחת עורך הדין לו זכאית התובעת ויעמוד על 13% מסכום הפיצויים בו זכתה. הערעור
שכנגד ידחה, התובעת תשא בהוצאות הנתבעים בערעור זה, בסך 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כ"ה בחשון תש"ס
(4.11.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
COURT/אמ