קביליו נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1431/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: אברהם קביליו נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. המוסד לביטוח הלאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד אוראל לוי פסק-דין השופט נ' סולברג: עתירה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, בר"ע 27627-01-23, מיום 12.1.2023 (השופט א' סופר), שבגדרו נדחה ערעור שהגיש העותר נגד החלטת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בב"ל 24982-04-22, מיום 12.12.2022 (השופטת ל' תלחמי סוידאן). בהחלטת בית הדין האזורי, נדחה ערעור העותר על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 1.3.2022, שבה נקבע כי לא קיים קשר סיבתי בין ליקוי רפואי נטען בברכו הימנית של העותר, לבין תאונת עבודה שאירעה לו. העותר, יליד שנת 1963, הועסק כמנהל מחסן בחברת MER Telecom. ביום 24.7.2019, במהלך עבודתו, נפגע העותר קשות ברגלו הימנית, לאחר שמשא כבד, ערימת 'פאנלים', נפלה מגובה רב ומחצה את רגלו. התאונה הוכרה על ידי המשיב 2, המוסד לביטוח לאומי, כ'תאונת עבודה'. בעקבות זאת, נקבעו לעותר, מעת לעת, דרגות נכות זמנית בשיעורים שונים. בחלוף הזמן, קבעה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כי העותר אינו סובל מנכות צמיתה בעקבות התאונה. על החלטה זו הגיש העותר ערר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה). הוועדה התכנסה ביום 15.6.2021, והורתה על קבלת הערר באופן חלקי. נקבע, כי העותר סובל מנכות צמיתה כתוצאה מהתאונה, בשיעור של 10%, החל מיום 1.1.2021, בגין הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול הימני. לצד זאת צוין, כי "לפי המסמכים [העותר] אינו נפגע בברך ימין, אין הגבלה בתנועות ברך ימין ואין קשר סיבתי בין תלונותיו בברך ימין לתאונה הנדונה". העותר לא השלים עם 'קיפוח' ברך ימין, והגיש ערעור לבית הדין האזורי בנצרת (ב"ל 61685-07-21; הרשם א' אברגיל). ביום 8.12.2021 הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, כי עניינו של העותר יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, וזו "תנמק את קביעתה בעניין הקשר הסיבתי לברך, בשים לב למנגנון התאונה שבמסגרתה נפגע המערער ברגל ימין [...] החלטת הוועדה תהיה ברורה ומנומקת". ביום 1.3.2022, שבה והתכנסה הוועדה הרפואית לעררים, בהתאם לפסק הדין האמור, בחנה מחדש את הסוגיה, ולבסוף בחרה להותיר את החלטתה על מכונה. לאחר עיון ברישומים הרפואיים ובחוות דעת משלימה שהניח לפניה העותר, נימקה הוועדה את קביעתה כך: "מנגנון הפגיעה בקרסול לא יכול להסביר פגיעה נוספת בברך ובנוסף לכך קיים מעקב רפואי אשר כעבור כשלושה חודשים ממועד התאונה לא הוזכרו ולו במילה בודדת תלונות או בעיות בברך ימין"; "ידוע כי התובע סבל בברך ימין גם בעברו"; ובנוסף, "הבדיקה הקלינית של הוועדה שללה כל פגיעה בברך ולכן הוועדה חוזרת וקובעת כי אין קשר סיבתי בין ברך ימין ובין התאונה הנדונה". לבד מן האמור, דחתה הוועדה גם את הנטען בחוות דעת אורטופדית מטעם העותר, שבה נעשה ניסיון לבסס קשר סיבתי בין התאונה שאירעה, לבין הכאבים הנטענים בברכו הימנית של העותר. על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי בנצרת. בערעורו, העלה העותר כמה טענות באשר לקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הכאבים שחש בברכו הימנית. בין היתר טען, כי החלטת הוועדה הרפואית לעררים אינה מנומקת, ואף לוקה במשוא פנים ובחוסר הגינות. הערעור – נדחה. נפסק, כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה הרפואית מיום 1.3.2022, וכי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין שהחזיר אליה את הדיון, נימקה את החלטתה כדבעי, והתייחסה במפורט למלוא טענותיו של העותר – לרבות טענתו כי לא התלונן על כאבים בברך ימין 'בזמן אמת', משום שזו היתה מגובסת בחודשים שלאחר התאונה. בהתייחס לטענה זו צוין, כי גם במסמכים הרפואיים מיום התאונה, לא הוזכרה כל פגיעה או חבלה, לבד מזו שבקרסול ימין. העותר לא אמר נואש, והגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ביום 12.1.2023 – נדחתה הבקשה. נקבע, כי בית הדין אינו מחליף את שיקול דעת הוועדה הרפואית בשאלות שברפואה, וכי גם כאשר מתעוררת שאלה משפטית, מידת התערבותו תחומה בעיקר לשאלות אלה: אם ההחלטה שהתקבלה מנומקת דיה, ואם נשקלו מכלול השיקולים הרלבנטיים. בענייננו, כך נפסק, העותר "אינו טוען כי הוועדה שקלה שיקולים שאינם רלבנטיים", ואינו חולק על עיקרי נימוקי הוועדה: כי התלונן על כאבים בברך ימין רק בחלוף מספר חודשים ממועד קרות התאונה; וכי קיים תיעוד MRI, משנת 2011, כמה שנים קודם לתאונה, המלמד על פגיעה בברך ימין. טענת העותר כי לא התלונן על כאבים בברכו משום שרגלו היתה נתונה בגבס – נדחתה מנימוקי הוועדה הרפואית, ואף צוין כי זו אינה מתיישבת עם העובדה כי גם לאחר הסרת הגבס, חלפו מספר חודשים עד לתלונתו הראשונה של העותר על כאבים בברך ימין. נמצא אפוא, כי החלטת הוועדה הרפואית, בכל הנוגע להעדר קשר סיבתי בין מנגנון התאונה, לבין הפגיעה הנטענת בברך ימין, היא החלטה ראויה, שלא נמצא מקום להתערב בה. מכאן העתירה שלפנַי, שבגדרה מבקש העותר כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הארצי. לטענת העותר, בית הדין הארצי, בפסק דינו, בא לכלל טעויות משפטיות, בעיקר בכך שדן בעילה שונה מזו שנטענה לפניו בבקשת רשות הערעור. בהקשר זה טוען העותר, כי העילה שעליה התבססה בקשת רשות הערעור, היא שהוועדה הרפואית "לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר מיום 8.12.2021", שבו נקבע כי התיק יוחזר לדיון מחודש לשם מתן הנמקה, אך עילה זו לא נדונה בפסק הדין מושא העתירה. בכך, טוען העותר, פעל בית הדין הארצי בחוסר סמכות, ומכאן ההצדקה להתערבות גם בשלב דיוני זה. עוד טוען העותר, כי הותרת פסק הדין של בית הדין הארצי על כנו תביא ל"הנצחת טעות משפטית ושלילת זכאות". דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו, וזאת מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבותו בהחלטות כגון דא, מצומצמת למקרים חריגים, בהתקיים שני תנאים מצטברים: טעות משפטית מהותית שנפלה בהחלטה, וקיומם של שיקולי צדק המחייבים זאת (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986); בג"ץ 2634/22 רחמים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (15.5.2022)). מטבע הדברים, מאחר שעסקינן בטריבונל מקצועי, אזי בעת בחינת מידת ההצדקה להתערבות, יש לשקול, בין היתר, אם מדובר בהחלטה המצויה בתחום המומחיות של בתי הדין לעבודה, שאז מידת ההתערבות תהיה מצומצמת עוד יותר (בג"ץ 3190/20 אביטל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (24.5.2020); בג"ץ 6915/21 חזיזה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 17 (25.10.2021)). העתירה שלפנינו אינה נכללת בקבוצת המקרים האמורה – רחוק מכך. השאלה שמעורר העותר נוגעת, בסופו של דבר, לקיומו של קשר סיבתי בין תאונת העבודה שהתרגשה עליו, שלא בטובתו, לבין כאביו בברך ימין. שאלה זו היא שאלה עובדתית-מקצועית, והיא זכתה למענה מפורט ומנומק, פעם אחר פעם, 'זה שלש רגלים': הוועדה הרפואית לעררים; בית הדין האזורי; ולבסוף – בית הדין הארצי. העותר אינו משלים עם קביעות ברורות אלה, ומבקש מזור מעמנו, בשבתנו כבית משפט גבוה לצדק, כשהוא מקיף את עתירתו בטענות מטענות שונות. לטענת העותר, ההצדקה להתערבות בקביעות בית הדין הארצי ובית הדין האזורי לעבודה, נובעת מכך שאלה התעלמו מן הטענה העיקרית שהביא העותר לפניהם, שלפיה הוועדה הרפואית לעררים "לא מילאה אחר הוראות פסק הדין" של בית הדין האזורי, שהורה על השבת התיק לטובת מתן הנמקה. דא עקא, השתלשלות העניינים שפורטה לעיל מלמדת בבירור, כי בתי הדין לא התעלמו מטענה זו, אדרבה – התייחסו אליה במפורש, וקבעו כי הוועדה הרפואית לעררים ביצעה את המלאכה שהטיל עליה בית הדין האזורי נאמנה; התייחסה לכלל טענות העותר; קבעה כי לא הוכח קשר סיבתי בין מנגנון התאונה, לבין הכאבים של העותר בברך ימין; ונימקה את מסקנתה זו כנדרש. אמנם, העותר מנסה 'לשבץ' את עתירתו במשבצת המתאימה להתערבות בהחלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה, על-פי אמות המידה שתוארו לעיל, אך ניסיון זה נדון לכישלון, בהינתן החלטותיהם הברורות של בתי הדין. העתירה נדחית אפוא בזאת. בנסיבות, העותר יִשא בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על הצד הנמוך, בסך של 3,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ט בשבט התשפ"ג (‏20.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23014310_O01.docx במ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il