פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

בג"ץ 1429/97
טרם נותח

ע'גמי משה נ. מדינת ישראל

תאריך פרסום 12/03/1997 (לפני 10646 ימים)
סוג התיק בג"ץ — עתירה לבית משפט גבוה לצדק.
מספר התיק 1429/97 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
טרם נותח פסק הדין נאסף אך עוד לא עבר ניתוח אוטומטי. סיכום, נושא והחלטה יופיעו כאן ברגע שהניתוח יסתיים.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

בג"ץ 1429/97
טרם נותח

ע'גמי משה נ. מדינת ישראל

סוג הליך עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)

פסק הדין המלא

-
בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 1429/97 העורר: משה עג'מי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על מעצר עד תום ההליכים ה ח ל ט ה 1. העורר המואשם בקשירת קשר לביצוע פשע - רצח - ובנסיון לרצח יחד עם אחרים, נעצר עד תום הליכי המשפט. הערר לבית-משפט זה וכן שתי בקשות לעיון נוסף נדחו. משהסתיימה פרשת התביעה חזר העורר וביקש לשחררו במעצר בטענה כי חומר הראיות נגדו "התמוטט". בקשתו נדחתה, ומכאן הערר. 2. בכתב האישום נטען כי בתאריך 29.7.1996 קשר העורר קשר עם גיא מסיקה וגולן כחלון לרצוח את אבינועם לוי. על-פי הנטען השלושה הצטיידו בסכינים ולאחר שכחלון שכנע את לוי להכנס לבנין בית-ספר "יסודות" בבני-ברק דקרו אותו בסכינים בחלק העליון של גופו ובבטנו בכוונה לגרום למותו. אלא שלשמע זעקותיו הגיעו חבריו של לוי ששהו בקרבת מקום והעורר ושותפיו נמלטו מן המקום. 3. האישום נגד העורר מושתת בעיקרו על הודעת עד ראיה מרדכי הובר, במשטרה. הובר סיפר כי זיהה את שלושת התוקפים אותם מכיר הוא היטב מאז ימי ילדותו, שעה שנמלטו מבית-הספר ורצו אל עבר מכוניתם שתיאורה מתאים לדבריו למכוניתו של אבי העורר. הובר מסר את שמותיהם המלאים של השלושה ואת העורר כינה צי'קו עג'מי. וכך, בין היתר, מסר הובר בהודעתו במשטרה: "כשהשלושה רצו לכוון האוטו הם עברו מליד הכניסה שם אני הייתי ואז זיהיתי אותם כי יש אור בכניסה לבית ספר וזיהיתי שמדובר בגיא מסיקה, גולן כחלון, וצ'יקו עג'מי שאותם אני מכיר מילדות כבר הרבה זמן זיהיתי אותם בודאות ואין לי גם כל ספק שהם אלה שהרביצו לאבינועם ודקרו אותו". העורר מצידו הכחיש בחקירתו במשטרה כי כינויו הוא צ'יקו, ואף טען כי אינו מכיר את הובר ולמיטב זכרונו לא פגש בו מעולם. דא עקא שבחקירה משלימה שערכה המשטרה התברר כי בהזדמנות אחרת הודה העורר כי הוא מכונה צ'יקו. כן הוכח בוודאות כי הובר גר בתקופת ילדותו בשכנות עם העורר. 4. בעדותו בבית-המשפט חזר בו הובר מעדותו במשטרה וטען כי לא זיהה את התוקפים. הסניגור גם הצביע על ראיה המוכיחה שלעורר רכב משלו וטען שהיא מכרסמת בזיהוי רכב המילוט על-ידי הובר ובכך פוגעת בתשתית הראיתית המפלילה. 5. טענות אלה אינן נראות לי. ספק בעיני אם העובדה שהעורר הוא בעלים של מכונית מפחיתה ממשקל העדות המזהה, ועל-כל-פנים עיקר הוא זיהויו המלא והמוחלט של העורר על-ידי הובר, שהיום אין חולק כי הוא מכיר אותו. אכן, הובר חזר בעדותו בבית-המשפט מדבריו מהודעתו. ואולם הגם שהעד אישר כל גירסה שהציג לו הסניגור בחקירתו, לא מצאתי ב"עדות המכחישה" הסבר משכנע לחזרתו של העד מהודעתו המתיישב עם חפותו של העורר. אכן, ההודעה טעונה חיזוק, אך הוא מצוי בהכחשותיו השיקריות של העורר כי כינויו אינו צ'יקו. נמצא כי לא חל כירסום בחומר הראיות הלכאורי המצדיק את שיחרורו של העורר ממעצרו. הערר נדחה. ניתנה היום, ג באדר ב תשנ"ז (12.3.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי