ארגון רבני ישראל נ. המועצה הדתית יבניאל

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1428/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת י' וילנר העותרים: 1. ארגון רבני ישראל 2. ועד רבני ערים והתיישבות בישראל 3. הרב מאיר פרנקל נ ג ד המשיבים: 1. המועצה הדתית יבניאל 2. המועצה המקומית יבנאל 3. המשרד לשירותי דת 4. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (פורמלי) עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד שמואל גרוסמן בשם המשיבה 1: עו"ד אייל נון; עו"ד חגי וגנפלד בשם המשיבה 2: עו"ד ליאור אוחנה בשם המשיב 3: עו"ד מור שלמה מכאה פסק-דין השופט נ' סולברג: העתירה שלפנינו מכוּונת נגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, בע"ע 43836-09-22, מיום 3.1.2023 (ניתן על-ידי השופטים ל' גליקסמן, א' סופר ו-מ' נעים דיבנר, ונציגי הציבור ח' שחר ו-ש' ויצמן), שבגדרו נדחה ערעור שהגיש העותר 3, הרב מאיר פרנקל (להלן: העותר), נגד פסק דינו בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בפ"ה 35761-06-18, מיום 6.7.2022 (השופטת ר' טרנר). בפסק הדין של בית הדין האזורי (להלן: פסק הדין) אושררה החלטת המשיבה 1, המועצה הדתית יַבְנְאֵל (להלן: המועצה), לצמצם את היקף משרתו של העותר ל-25% בלבד. על שלושה סעדים עומדת העתירה: הסעד הראשון הוא סעד כללי, שלפיו מתבקשים אנו להורות למשיב 3, המשרד לשירותי דת, לסיים את אשר החל לפני כ-5 שנים, ולקבוע קריטריונים "הקובעים אם וכיצד ניתן לצמצם משרתו של רב עיר מכהן, בעילה של היעדר יכולת [ה]כלכלית של הרשות המקומית הרלבנטית". הסעד השני והסעד השלישי נוגעים לעניינו הפרטני של העותר, ולמעשה חד המה: ביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכפועל יוצא מכך ביטול החלטת המועצה לצמצם את משרתו ל-25%. בשל ההיבט העקרוני המגולם בסעד הראשון, הסתפחו אל העותר 3 עותרות נוספות: ארגון רבני ישראל, וְועד רבני ערים והתיישבות בישראל – שהן עמותות המייצגות את האינטרסים של רבני הערים בישראל. הרקע לעתירה העותר משמש כרבהּ של המועצה המקומית יבנאל, קרוב ליובל שנים, מאז נכנס לתפקידו בגיל 21, בשנת 1974. באותה עת, חלו תקנות בחירות רבני עיר, התשכ"ז-1966 (להלן: תקנות 1966), שלא קבעו מגבלה לגבי משך כהונתו של רב עיר (או 'רב מקומי', כשעסקינן ברשות מקומית שאינה עיר), כך שהעותר מונה לתפקידו, מכוח תקנות אלה, למשך כל ימי חייו. יצוין, כי לאחר בחירתו של העותר לתפקיד, נכנסו לתוקף תקנות בחירות רבני עיר, התשל"ה-1974 (להלן: תקנות 1974), שבהן נקבע לראשונה גיל פרישה לרבני עיר – 75 שנים. תקנות אלה לא חלות בענייננו של העותר, בשים לב למועד מינויו לתפקיד. עוד יצוין, כי בשנת 2007, הותקנו תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשס"ז-2007, אשר הקדימו את גיל הפרישה של רבני עיר לגיל 70; וכן נוספה בהן, לראשונה, תקנה מפורשת העוסקת בסמכות לקבוע כי רב מקומי יכהן במשרה חלקית (שם, בתקנה 3). להשלמת התמונה יצוין, כי לאחרונה הותקנו תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשפ"ב-2022, שבהן נקבע כי גיל פרישתם של רבני עיר שמונו טרם כניסת תקנות 1974 לתוקף – והעותר דנן עונה על הגדרה זו – יעמוד על גיל 80, בכפוף להוראת מעבר שנקבעה בתקנות אלה (לאחרונה ממש, ביום 29.3.2023, תוקנה הוראת המעבר, באופן שהאריך את גיל הפרישה בפרק זמן נוסף). אם כן, הסמכות למנות רב מקומי למשרה חלקית, נוספה בתקנות שהותקנו בשנת 2007. אולם, כפי שאפרט להלן, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע, כי סמכות זו קיימת גם לגבי רבני עיר שמונו קודם לכן. נחזור לענייננו. בשנת 1999 לערך, החלו להיפער סדקים ביחסים שבין העותר לבין גורמים מסוימים במועצה הדתית יבנאל. הסדקים הלכו והתרחבו; יחסי הצדדים הפכו עכורים; ובמספר מקרים הגיעו לכדי נקודת רתיחה, שפִרנסה, ולמרבה הצער ממשיכה לפרנס, מספר לא מבוטל של הליכים משפטיים. לענייננו-אנו, אין צורך שאפרט את קורותיהם המלאים של ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, אלא די שאציין כי עיקרה של המחלוקת ארוכת-השנים, קשורה בתנאֵי עבודתו של העותר, שכרו, וטענות המועצה, כי הלה מסרב לבצע את תפקידו בלשכתו שבבניין המועצה. הליך משפטי אחד שהתנהל בין הניצים – כן נדרש לציון. המדובר בתביעה שהגיש העותר לביטול החלטה קודמת של המועצה לקצץ בשכרו, בשל מה שראתה מצדה כתפקוד לקוי מצדו, בכל הנוגע למשימות הליבה הכרוכות בביצוע תפקידו – רישום נישואין, קבלת קהל, הנפקת תעודות כשרות – וכן סירובו המופגן להתייצב במקום העבודה. תביעה זו נדחתה ברובה על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (פרט לעניין רכיב החזקת רכב), תוך שנקבע שם כי המועצה רשאית היתה לפעול "להסדרת ולהתאמת היקף משרתו של התובע (התובע דנן – נ' ס') להיקף פעילותו" (ס"ע (נצ') 39833-08-11 פרנקל נ' המועצה הדתית יבנאל (31.8.2014)); ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה – נדחה אף הוא (ע"ע (ארצי) 4020-10-14 פרנקל נ' מדינת ישראל (30.4.2018)). במקביל לבירור התביעה האמורה, הגיש העותר עתירה לבית משפט זה, שבגדרה הוסכם על-ידי הצדדים להעביר את הסכסוך ל'ועדת בירור עליונה', ובהתאם נמחקה העתירה (בג"ץ 2925/11 פרנקל נ' השר לשירותי דת (31.7.2011)). דא עקא, הניסיון ליישב את הסכסוך בדרך זו – לא צלח, ולפיכך הובא עניינו של התובע להכרעה לפני 'ועדת הרבנים הראשיים', המורכבת משני הרבנים הראשיים ומהשר לשירותי דת, וזו קבעה, בהחלטה שפרסמה ביום 18.12.2016, שורה של הוראות להסדרת יחסי העבודה בין העותר למועצה. בעיקרו של דבר, נקבעה מחויבותו של העותר לבצע את תפקידו מלשכת הרב שבמשרדי המועצה; הוסדרו שעות עבודתו, ונקבעה חובתו להיות זמין לקבלת קהל בשעות מסודרות; נקבעה מחויבותו לדווח על חופשות; ועוד (להלן: החלטת הרבנים הראשיים). העותר לא שבע נחת מהחלטת הרבנים הראשיים, והגיש עתירה נוספת לבית משפט זה, שבגדרה עתר לבטל את ההחלטה. עתירה זו נדחתה, תוך שנקבע כי החלטת הרבנים הראשיים היא "ברורה ומתונה, מכבדת ומכובדת כלפי שני הצדדים" (בג"ץ 7365/16 פרנקל נ' השר לשירותי דת (3.12.2017)). יצוין, כי בית הדין האזורי קבע בפסק הדין נושא העתירה דנן, כי החלטת הרבנים הראשיים, הלכה למעשה, לא מולאה על-ידי העותר, אשר "המשיך במנהגו ולא הגיע למועצה כנדרש", כך שהיקף עבודתו נותר חלקי ביותר. על רקע האמור, שלחה המועצה לעותר מכתב זימון לשימוע, שבו צוין כי עקב מצבה הכלכלי הרעוע, ומחמת אי-תפקודו של העותר, בכוונתה לפעול לצמצום משרתו לשיעור של 25%. ישיבת שימוע, שלא בנוכחות העותר, התקיימה ביום 22.2.2018, ובסופה הביעו משתתפיה – ממונה המועצה; חשב המועצה; וב"כ המועצה – את הדעה כי יש מקום לצמצם את היקף המשרה. לאחר קיום ישיבת שימוע נוספת, ולאחר שניתנה לעותר הזדמנות להשלים את טיעוניו בכתב, החליטה המועצה, ביום 9.5.2018, על הפחתת היקף משרתו של העותר ל-25%. ההחלטה נומקה משיקולים תקציביים ומחמת תִפקודו הלקוי של העותר (להלן: החלטת המועצה). יצוין, כי ראש הרשות המקומית יבנאל, שהיא המשיבה 2 דנן, שלח באותו יום, טרם קבלת החלטת המועצה, הודעה שלפיה אין בכוונת הרשות המקומית להתערב בשיקול דעתה של המועצה (הדתית), בכל הנוגע לצמצום משרתו של העותר. נגד החלטת המועצה הוגשה תביעת העותר לבית הדין האזורי. בגדרה, נטען כי החלטת המועצה ניתנה בחוסר סמכות; אינה סבירה בצורה קיצונית; והתקבלה על רקע התנכלויות פוליטיות ואישיות כלפיו, מצד המועצה הדתית. בד בבד, הגיש העותר בקשה למתן צו מניעה זמני להקפאת החלטת המועצה. על-פי הסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים, ביום 4.7.2018, הוסכם כי שכרו של העותר ישולם לפי היקף משרה של 50% עד למתן פסק דין. כן הוסכם, כי במידה והתביעה תתקבל, תשלים המועצה לעותר את מלוא השכר שנגרע ממנו, אך ככל שזו תידחה – תוכל המועצה לעמוד על זכותה להפרשי שכר מן העותר. ביום 6.7.2022 דחה בית הדין האזורי את התביעה. תחילה, נדחו טענותיו של העותר במישור הסמכות. נקבע כי בהתאם להלכה שנקבעה בבג"ץ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה נ' השר לשירותי דת (8.5.2012) (להלן: עניין ראש פינה)), ויושמה לאחר מכן בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 4222-10-13 הרב משה אלחרר – מועצה דתית שלומי (18.6.2017) (להלן: עניין אלחרר)), רשאית מועצה דתית לצמצם את היקף משרתו של רב מקומי, בהתאם לצרכי האוכלוסייה המקומית, ובהתחשב בשיקוליה התקציביים; וזאת בכפוף לשימוע, ולעמידה ביתר כללי המשפט המינהלי ודיני העבודה. בהקשר זה קבע בית הדין האזורי, כי הלכת ראש פינה עסקה אמנם במִשְֹרָתָם של רבנים שמונו לפי תקנות 1974 (וזאת על רקע התקנות משנת 2007, שהסמיכו את השר לשירותי דת, בהסכמת מועצת הרשות המקומית, לקבוע לרב עיר היקף משרה חלקי), אך יש להחילה גם ביחס לרבנים שמונו לפי תקנות 1966. עוד נקבע, כי בענייננו, "העילות המרכזיות לצמצום היקף המשרה היו יכולתה הכלכלית של המועצה [...] והיקף הפעילות המצומצם בפועל של התובע", כך שההחלטה עולה בקנה אחד עם השיקולים שנמנו בהלכת ראש פינה. טענת העותר כי היה על המועצה לפעול בהתאם לתנאים שפורטו בטיוטת 'נוהל צמצום משרת רב עיר', אשר נכתבה על-ידי המנכ"ל לשעבר של המשרד לשירותי דת, בשנת 2017 (להלן: נוהל צמצום משרת רב עיר) – נדחתה אף היא, משנקבע כי נוהל זה מעולם לא נחתם, ומעולם לא פורסם כהנחיה מחייבת. כן נדחתה הטענה כי היקף ההפחתה המירבי במשרת רב עיר, מכוח הלכת ראש פינה, מוגבל ל-50% בלבד, תוך שנקבע כי היקף המשרה צריך להיקבע לפי היקף העבודה בפועל. בנוסף, נדחתה הטענה כי המועצה אינה אלא 'צינור' להעברת שכרו של הרב מקופת הרשות המקומית, כך שהסמכות צריכה להיות בידי האחרונה, ולא בידי הראשונה; זאת, מן הטעם שבהלכת ראש פינה נקבע כי הסמכות נתונה בסופו של יום בידיה של המועצה הדתית, שמתקציבה משולם שכרו של הרב המקומי, גם אם עליה להתחשב בעמדתה של הרשות המקומית. בהמשך, דחה בית הדין האזורי את טענות העותר לגבי הליך השימוע שקוים בענייננו, תוך שנקבע כי לא נפלו פגמים בשמיעת טענותיו לאורך כל ההליך. גם במישור הסבירות נדחו טענות העותר. תחילה, נקבע כי הוכח שמצבה הכלכלי של המועצה היה בכי רע בשנים האחרונות; וכי שכרו של העותר מגיע כדי 40% מתקציב המועצה כולו – כך שקמה הצדקה ברורה בהיבט התקציבי להפחתת היקף המשרה. בהקשר זה, נדחתה טענת העותר שלפיה צמצום היקף המשרה לא יועיל לייצוב הגירעון התקציבי, שכן הוא יביא בהכרח להפחתת התקציב הכללי של המועצה; וזאת משום ש"תקציב המועצה הדתית לא נקבע בהתאם לגובה שכר הרב המקומי". בית הדין האזורי דחה גם את הטענה כי החלטת המועצה 'תאלץ' אותו לפרוש לגמלאות, שאז הנטל הכלכלי על המועצה דווקא יגבר, משזו תִדרש לשאת בתגמולי פנסיה בגובה 70% משכרו, ובנוסף לשלם שכר מסוים לרב חדש שתעסיק. לעניין זה נקבע, כי העותר לא הביא ראיות לכך ש"גמלאות הפרישה הינן חלק מתקציב המועצה", ולא מן הנמנע שמדובר בתקציב המתווסף לתקציב המועצה השוטף, כך שצמצום המשרה, אכן יביא לחיסכון המיוחל. אשר לטענה כי עמדת ראש המועצה הנוכחי, מר שניר אריש, היא להשאיר את העותר במשרה מלאה, קבע בית הדין האזורי, כי הלה לא ידע לומר בעדותו מהו היקף הפעילות בפועל של העותר, ואף לא הסביר בשום שלב מדוע קיים צורך להעסיקו במשרה מלאה, חרף היקף הפעילות המצומצם. בנוסף, הוטעם כי ראש המועצה הקודם – זה שכיהן בעת קבלת החלטת המועצה על צמצום המשרה – ביטא עמדה אחרת. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי תִפקוד העותר לאורך השנים – הן בהתאם לקביעות ערכאות שיפוטיות בעבר, הן בהתאם לחומר הראיות שהונח לפניו – היה מצומצם ביותר, באופן המצדיק את החלטת המועצה לגופה. בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי מרבית שומרי המסורת במושבה יבנאל, משתייכים לקהילת ברסלב המקומית, שאינה צורכת שירותים מן העותר מחמת איבה השוררת ביניהם. בנוסף, נקבע כי היקף הפעילות שביצע העותר בפועל – תוך התעלמות מופגנת מן ההוראות שנקבעו בהחלטת הרבנים הראשיים – מצדיק אף הוא את החלטת המועצה, וכי מחומר הראיות עולה שהעותר "אינו מבצע את מלוא המטלות העומדות בליבת הכהונה, והיותו מנהיג רוחני של חלק מהקהילה אינה יכולה להצדיק את הימנעותו מעמידה בדרישות התפקיד". זאת ועוד, נקבע כי הפחתת היקף המשרה ל-25%, ולא ל-50% או יותר, אף היא החלטה סבירה בנסיבות העניין, ובוודאי שאינה מצדיקה את התערבות בית הדין במישור סבירות ההחלטה. טענותיו של העותר במישור הדיוני – נדחו אף הן. נקבע, כי הטענה לפיה לא ניתנה לעותר הזדמנות לקבל מסמכים מאת המועצה, ובכך להפריך את טענת המצוקה הכלכלית, "אין לה על מה שתסמוך". כן נקבע, כי הטענה שלפיה בית הדין מנע מן העותר להעיד עדים נוספים או להגיש מסמכים חדשים, שיוכיחו אי-אלו מטענותיו – לרבות הטענה בעניין מצבה הכלכלי השפיר של המועצה – אינה נכונה, ואינה מתיישבת עם העובדה שבפועל העיד העותר 9 עדים, נוסף לעדותו-שלו, ואף התאפשר לו לצרף מסמכים חדשים, בעיצומו של הליך ההוכחות. לבסוף, נדונה טענתו של העותר כי החלטת המועצה התקבלה משיקולים זרים, - על רקע התנכלויות אישיות ופוליטיות כלפיו. בהקשר זה טענת העותר היתה לרדיפה מצד גורמים המזוהים עם מפלגת ש"ס, המחזרת אחר קולותיהם של חברי קהילת ברסלב ביבנאל; נטען, כי חסידי ברסלב המקומיים מצויים ביריבות ארוכת שנים עם העותר, ומשכך גורמים פוליטיים מבקשים לפגוע בו, על מנת לרצות את חברי החסידות, ולזכות בקולותיהם. טענה נוספת שהעלה העותר בהקשר זה, היא לרדיפה מצד היועץ המשפטי למשרד לשירותי דת, בשל קרבתו לגורמים במועצה, שיחסיהם עם העותר עכורים עד מאוד. לאחר ניתוח מקיף ומדוקדק של חומר הראיות, כמו גם של העדויות שנשמעו בתיק, קבע בית הדין האזורי, כי העותר לא הצליח להוכיח טענות אלו. הטענה כי החלטת המועצה התקבלה בגין התנכלות אישית או פוליטית כלפיו נדחתה אפוא. אם כן, במישור התוצאה, נקבע כי החלטת המועצה תעמוד על כנה; לצד זאת, נקבע כי הפחתת השכר ל-25% תיכנס לתוקף רק ממשכורת חודש אוגוסט 2022, כך שהעותר לא יאלץ להחזיר את השכר שקיבל בשלב ניהול ההליך המשפטי (בגובה 50%, לפי ההסכמה הדיונית שהושגה כאמור); זאת, מטעמי הסתמכות של העותר, וכן בשל כך שהמועצה זנחה בסיכומיה את הזכאות להפרשי השכר בתקופת ניהול ההליך. על פסק הדין הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי; המועצה, מצדה, הגישה ערעור שכנגד, בנוגע לקביעה כי צמצום המשרה יחל רק בחודש אוגוסט 2022. הערעור העיקרי – נדחה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; ואילו הערעור שכנגד, בעניין הפרשי השכר בתקופת ניהול ההליך – התקבל, במובן זה שהתיק הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקיים דיון בסוגיה זו. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירתו חוזר העותר על עיקרי טענותיו לפני בית הדין האזורי ובית הדין הארצי. כך, נטען כי החלטת המועצה התקבלה, למרות "שאין באמת הכבדה כלכלית על קופת המועצה הדתית", וכי בתי הדין לא העניקו חשיבות לכך שתקציב המועצה מחושב על פי הוצאותיה הצפויות, הכוללות גם את עלות החזקת הרב, כך שצמצום המשרה יביא בהכרח לקיצוץ תואם בגובה תקציבהּ, ולא יביא כלל לחיסכון כלכלי. כן נטען, כי החלטת המועצה, דווקא היא זו שתביא להכבדה כלכלית על קופתהּ, שכן החלטה זו תדחק את העותר לפרוש לגמלאות, שאז יהיה זכאי לתגמולי פנסיה בסך 70% משכרו, שישולמו מקופת המועצה; ובמקביל, תישא המועצה בעלות נוספת של החזקת רב חדש שימונה תחתיו. נטען אפוא, כי הוצאת הרב לגמלאות תכביד על קופת המועצה, יותר מאשר המשך העסקתו במתכונת הנוכחית. בהקשר זה טוען העותר, כי קביעת בתי הדין, האזורי והארצי, שלפיה העותר כשל מלהוכיח כי תשלומי גמלת הפנסיה משולמים מתקציב המועצה – נקבעה בעלמא; ללא כל ביסוס; והיא סותרת דברים שאמר ב"כ המשרד לשירותי דת, בדיון שהתקיים בערעור בבית הדין הארצי לעבודה. עוד טוען העותר, כי הטענה ל"גרעון תקציבי", שבגינו קמה הצדקה לצמצום המשרה, כלל לא הוכחה על-ידי המועצה, ואף התגלה כי ה'גרעון' המדובר, אינו אלא תוצאה של אירוע חד פעמי, שאינו קשור לעלות שכרו של העותר – הוצאה בסך של כ-400,000 ₪, למימון הילולה למנהיגהּ של חסידות ברסלב המקומית, הקבור במקום (הרב אליעזר שלמה שיק ז"ל, המכונה גם 'הצדיק מיבנאל'). דגש מיוחד שם העותר על עמדתה הנוכחית של הרשות המקומית. נטען, כי ראש הרשות המקומית – הן בתצהיר שהגיש לבית הדין, הן בדברים שאמר בדיון על פה – "התנגד בכל תוקף לצמצום המשרה"; ואולם, בית הדין האזורי לא נתן לעמדה זו כל משקל, בניגוד להלכה שנקבעה בעניין ראש פינה, שלפיה "מן הראוי ליתן משקל משמעותי לעמדתה של הרשות המקומית בקביעת היקף המשרה של רב עיר", משזו נושאת בחלק נכבד מתקציב המועצה הדתית. בהקשר זה נטען, כי בתי הדין, האזורי והארצי, "יצרו הלכה דורסנית חדשה שמוחקת את כל קביעות בית משפט נכבד זה בפרשת ראש פינה". אשר לקביעה כי ראש הרשות המקומית הקודם ביקש שלא להתערב בשיקול דעתה של המועצה הדתית, נטען כי "כאשר באים לפגוע במשרתו של אדם שמכהן שנים רבות [...] אי אפשר למחות במחי יד את כך שהרשות המקומית התעוררה באיחור מה". עוד טוען העותר, כי המועצה לא פעלה בהתאם לקריטריונים שהותוו ב'נוהל צמצום משרת רב עיר', שאמנם לא קיבל מעולם תוקף מחייב, אך הוא משקף את עמדת הרגולטור הרלבנטי, המשרד לשירותי דת, בנוגע לאופן הפעלת הסמכות לצמצם משרת רב עיר – במשורה, בזהירות, ותוך מתן הגנות בסיסיות. כן נטען, כי מפסק הדין של בית הדין האזורי עולה, כי רב עיר שמרחפת מעל משרתו סכנת צמצום, אינו זכאי לקבל לידיו את הנתונים הכלכליים של המועצה הדתית, בטרם יוחלט על צמצום משרתו, ותוצאה שכזו לא ניתן להלום. בהתאם להוראתי מיום 19.2.2023, הגישו המשיבים תגובה מקדמית לעתירה. המועצה והמשרד לשירותי דת טוענים כי דין העתירה להידחות, על הסף ולגופה. לגישתם, התנאים להתערבות שיפוטית בפסקי הדין של בית הדין לעבודה – אינם מתקיימים. עוד טוענים משיבים אלה כי יש לדחות את העתירה על הסף מנימוקים נוספים: אי-מיצוי הליכים ביחס לסעד הראשון, שעניינו בקביעת קריטריונים; וכן כריכת נושאים שונים בעתירה – מחד גיסא, סעדים הנוגעים לעניינו הפרטני של העותר, ומאידך גיסא, סעד הנוגע לנהלים עתידיים בנוגע לסמכות לצמצם משרת רב עיר. המועצה העלתה טענות-סף רבות נוספות, מכל הבא ליד – אי-צירוף משיבים, שיהוי, חוסר ניקיון כפיים, והעדר בשלות – אך אינני מוצא מקום לפרטן, שכן לא מצאתי בהן ממש. מעבר לאמור, המועצה והמשרד לשירותי דת טוענים כי דין העתירה להידחות גם לגופה. בהקשר זה טוענים משיבים אלה, כל אחד בדרכו-שלו, כי הטענות בעתירה ממוחזרות, נדונו באופן ממצה על-ידי 2 ערכאות, ואין להן על מה לסמוך גם לגופן. לעומת אלה, הרשות המקומית יבנאל מסכימה למתן הסעד השני והסעד השלישי, תוך שציינה כי היא "מעוניינת ועומדת על כך שהרב מאיר פרנקל שמכהן מזה עשרות שנים כרב במשרה מלאה ברשות המקומית ימשיך לכהן במשרה מלאה". עוד נטען על-ידה, כי קיימת "נחיצות במשרת רב במשרה מלאה"; כי היא "מסכימה ומעוניינת להמשיך לשאת בחלקה בתקצוב 100% משרתו של הרב..."; וכי אינה סבורה שצמצום היקף משרתו של העותר "מקורו ברצון לחסוך כספים, שכן פעילות המועצה הדתית ממומנת על ידי הרשות המקומית והמשרד לשירותי דת, ומי מהם לא ביקש את הפחתת משרתו". ביחס לסעד העקרוני, הרשות המקומית לא הביעה כל עמדה. ביום 27.4.2023 הגישה המועצה "בקשה להפקדת ערובה", שתחייב את העותרים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בעתירה. אומר כבר עתה, כי לא מצאתי מקום לחרוג מהנהוג בעתירות המוגשות לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ולחייב את העותרים בהפקדת ערובה. הגם שישנה סמכות להורות על הפקדת ערובה כאמור, השימוש בה צריך להיעשות במשורה ולא כדבר שבשגרה (ראו, למשל: בג"ץ 6129/08 רוקח פארמצ'י בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 5 (2.9.2008)), והמקרה שלפנינו איננו מצדיק שימוש בסמכות זו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, האזורי והארצי, ובנספחים הרבים שהונחו לפנינו, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. העותר מלא טענות כרימון כלפי ההכרעה השיפוטית שניתנה בעניינו; חלקן במישור העובדתי, חלקן במישור המשפטי. ואולם, אחרי ככלות הכל, עיקר העתירה, מרכז משקלה, נטוע עמוק בעניינו הפרטני, ובפגמים שנפלו לטענתו בהחלטת המועצה לצמצם את היקף משרתו. דא עקא, טענות אלה, למצער במישור הפרטני הנוגע לסעד השני והשלישי, נדונו ונדחו בפסק דינו של בית הדין האזורי, שאושר לאחר מכן בפסק דינו של בית הדין הארצי. לא לחינם תיארתי בפירוט את קביעותיו של בית הדין האזורי. השוואת אלה עם הנטען בעתירה, מגלה כי הטענות המועלות בה זכו כולן להתייחסות מפורטת, מנומקת וממצה בפסק הדין של בית הדין האזורי, מבלי שהלה הותיר אבן על אבן. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין לעבודה; התערבותו בהחלטותיהם תהא שמורה למקרים חריגים, שבהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: קיומה של טעות משפטית-מהותית בהחלטה, בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, וקיומם של שיקולי צדק המחייבים התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986) (להלן: עניין חטיב); בג"ץ 6856/21 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.10.2021); בג"ץ 6405/22 קצ'קוב נ' בית הדין הארצי לעבודה (23.10.2022)). גישה מצמצמת זו יפה במיוחד מקום שבו בית הדין האזורי ובית הדין הארצי היו תמימי דעים בהכרעתם (בג"ץ 5584/14 אפלברג נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 8 (26.8.2014)). המקרה שלפנינו רחוק מלבוא בקהל המקרים האמורים. חרף הניסיון לשוות לעתירה נופך עקרוני, מרבית הטענות בה נושאות אופי ערעורי מובהק. על-כן, מטעם זה בלבד, דינה של העתירה להידחות על הסף. אציין, כי הטענה היחידה לקיומה של טעות משפטית מהותית, היא שבית הדין האזורי פירש באופן שגוי את הלכת ראש פינה, משלא העניק משקל לעמדת ראש הרשות המקומית בשאלת צמצום משרתו של העותר, בעוד שבהלכה האמורה נקבע כי "שיקול הדעת בצמצום משרתו של הרב לא תהיה בידי המועצה הדתית, אלא בידי המועצה המקומית" (ההדגשה במקור – נ' ס'). אין בידי לקבל את הטענה. אכן, כפי שטענו הצדדים כולם, הלכת ראש פינה היא ההלכה המנחה בכל הנוגע לשאלת הסמכות לצמצם את היקף משרתו של רב עיר. ואולם, מסופקני אם הפרשנות שבה נוקט העותר להלכה זו, היא פרשנות מתחייבת. למעשה, סבורני כי קיים קושי להסיק את מסקנתו של העותר מהלכת ראש פינה, ולכל היותר ניתן לומר כי דעת הרוב באותו עניין קבעה, כי על המועצה הדתית ליתן "משקל משמעותי לעמדתה של הרשות המקומית בקביעת היקף המשרה של רב העיר" (פסקה 7 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש; ראו גם: עניין אלחרר, בפסקה 32). בענייננו, פנתה המועצה לראש הרשות המקומית, בטרם קיבלה החלטה, וזה האחרון השיב כי הרשות המקומית אינה מתערבת בשיקול דעתה של המועצה. אם כן, אין לומר שלא ניתן משקל משמעותי לעמדת הרשות המקומית, וממילא שהשאלה הפרשנית שמבקש העותר לעורר, ביחס להלכת ראש פינה – אינה מתעוררת. אוסיף, כי גם אם עמדת ראש הרשות המקומית המכהן – שונה מזו של קודמו, אין בכך כדי לשנות את המסקנה, שלפיה החלטת המועצה בזמן אמת, התקבלה כדת וכדין, לאחר שניתן משקל משמעותי לעמדת הרשות המקומית. כך או אחרת, ואפילו אם אניח כי קיימים צדדים לכאן ולכאן בשאלה הפרשנית האמורה, אינני סבור כי הדבר עולה כדי 'טעות משפטית מהותית', המצדיקה את התערבותנו, שכן, כפי שכבר נפסק בעבר: "עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מיגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה, כי נפלה טעות משפטית מהותית" (עניין חטיב, 693; בג"ץ 2055/08 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (17.3.2008)). לבסוף, באשר לסעד הראשון בעתירה, הכללי, שעניינו בקביעת קריטריונים להפעלת הסמכות לצמצום משרת רב עיר, נראה כי צודקים המועצה והמשרד לשירותי דת בטענתם כי העותרים לא מיצו את ההליכים בעניין זה. כידוע, על המבקש סעד מבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוטלת חובה מקדמית לפנות לרשות המוסמכת הנוגעת בדבר, ולשטוח בפניה את טענותיו, לפני הגשת העתירה (ראו, למשל: בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012); בג"ץ 2030/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר המשפטים, פסקה 15 (18.3.2020)). לא ניתן לדלג על שלב מיצוי ההליכים אל מול הרשויות המוסמכות, ולראות בפניה לבית המשפט כתחליף לכך: "הגשת עתירה לבית משפט זה אינה יכולה להיחשב ערוץ לפנייה לרשות לצורך בחינה עקרונית של נושא" (בג"ץ 917/20 יהב נ' משטרת ישראל, פסקה 10 (3.5.2020)). העותרים לא פנו, ואף לא טענו כי פנו, למשרד לשירותי דת, או לגורם כלשהו אחר, בטרם הגשת העתירה, ולפיכך אין מנוס אפוא מדחיית הסעד הכללי שבעתירה, מחמת אי-מיצוי הליכים. הדברים אף עולים בקנה אחד עם כך שלא היה מקום להצטרפות עותרים נוספים בשלב זה, לאחר שלא היו מעורבים כלל בהליכים בבית הדין לעבודה שעומדים ביסוד העתירה. לנוכח כלל האמור, העתירה נדחית בזאת על הסף. העותרים יִשאו בהוצאות המועצה הדתית והמשרד לשירותי דת, בסך של 7,500 ₪ לכל אחד, ובסה"כ 15,000 ₪. ניתן היום, ‏ב' בסיון התשפ"ג (‏22.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23014280_O05.docx במ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1