פסק-דין בתיק ע"פ 1424/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1424/02
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
טוביה טוטמן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דין שניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 7.1.02
בתפ"ח 1149/00 על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, א' טל, נ' אחיטוב
תאריך הישיבה:
כ"ז באלול התשס"ג
(24.9.03)
בשם המערער:
עו"ד אמיר מורשתי; עו"ד לימור רוט-חזן
בשם המשיבה:
עו"ד אתי כהנא
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב (כבוד השופטים ש' סירוטה, א' טל, נ' אחיטוב), אשר הרשיע את המערער ברצח
בכוונה תחילה של אשתו, חנה טוטמן (להלן - המנוחה), וכן בעבירות של הצתה וגרימת
חבלה חמורה.
האישום
2. המערער והמנוחה היו נשואים כ-13 שנים,
ולהם שני ילדים – בת, ילידת שנת 1988, ובן, יליד שנת 1990. המערער והמנוחה התגוררו
בשני חדרים נפרדים בדירת מגוריהם. אף הילדים גרו בדירה. לפי האמור בכתב האישום,
ביום 13.9.2000, כאשר המנוחה סיימה להתקלח והלכה מחדר האמבטיה לכיוון חדרה, שפך
עליה המערער בנזין והצית אותה. לאחר ביצוע המעשה נמלט המערער מן המקום. כתוצאה מן
ההצתה נגרמו למנוחה כוויות קשות בכל חלקי גופה, אשר לבסוף הביאו למותה, כעבור
כשלושה חודשים. כמו כן נפגעו משאיפת עשן שני ילדיהם, אשר היו בדירה באותה שעה,
ושכנה הגרה באותו בניין, ופונו לבית חולים. בנוסף, ניזוקו הדירה והבניין כתוצאה מן
השריפה.
פסק דינו של בית משפט קמא
3. המערער כפר באישום שיוחס לו. איש, זולת
המערער והמנוחה, לא היה עד למעשה ההצתה עצמו. ואולם, שורה של עדויות ושל ראיות
נסיבתיות הובילו את בית המשפט המחוזי למסקנה, כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהמערער
אכן הצית את המנוחה.
הנדבך המרכזי להרשעה היה עדויות שנשמעו
מפי מספר אנשים, לפיהן המנוחה אמרה להם מיד לאחר המעשה, כי בעלה הצית אותה. היה זה
בחדר המדרגות של הבניין, לאחר שיצאה מן הדירה העולה בלהבות כשהיא עירומה ושרופה,
ומעט מאוחר יותר באמבולנס שהגיע לטפל בה. העדויות היו זהות או דומות מאוד בתוכנן.
רוב העדים לא הכירו האחד את השני, ונקבע כי הם מהימנים. בית המשפט קיבל ראיות אלה
מכוח החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש],
תשל"א-1971 (להלן – הפקודה), וייחס להן משקל מכריע. עניין מרכזי נוסף שסיבך
את המערער בעבירה הוא התנהגותו המחשידה מיד לאחר האירוע, והדברים שאמר במשטרה
ובבית המשפט. המערער נמלט מן המקום זמן קצר לאחר המקרה, מבלי להזעיק עזרה, התקשר
לאחיו וביקש שיבוא לפגוש אותו. בחקירתו במשטרה יצר המערער מצג של אובדן זיכרון ואף
של אי שפיות. למשל, הוא טען בשלב מסוים כי הוא אינו יודע מיהו, וכי הוא אינו נשוי
ואין לו ילדים. שיתוף הפעולה שלו עם חוקריו היה חלקי ביותר. בין היתר טען הוא, כי
ישנם אנשים היכולים להעיד על חפותו, אך סירב למסור את שמותיהם. בעת שהעיד בבית
המשפט, לא עלה בידו ליתן הסבר מניח את הדעת להתנהגותו מיד לאחר האירוע ובחקירותיו
במשטרה. טענתו, לפיה כלל לא היה מודע למתרחש סביבו בעת האירוע ובסמוך לאחריו,
מעוררת תמיהה לאור עובדות שונות שהתבררו. כך למשל, המערער זכר את מספר הטלפון של
אחיו, וידע לומר במשטרה באיזה תרופות הוא משתמש. התמיהה מתעצמת לאור הניגוד בין
הצלילות שהפגין בעת שתיאר בעדותו את גרסתו לאירועי יום הרצח, לבין חוסר ידיעתו
הנטענת לגבי פרטים רבים עליהם נשאל. בית המשפט התרשם, כי כל אימת שהמערער נשאל
שאלות אשר לגביהן לא הייתה לו תשובה, הוא עטה על עצמו עיוורון ושכחה. נקבע, כי הסבריו
של המערער אינם מעוררים אמון. קביעתו של בית המשפט הסתמכה גם על חוות דעת רפואית
שניתנה ביחס למערער. לדעתה של הנוירולוגית שבדקה אותו, המצג שהציג המערער בדבר
פגיעה סלקטיבית בזיכרון היה בגדר התחזות. עוד חיזוק לאשמה בא מן העדויות על כך
שהיחסים בין המערער והמנוחה היו בשפל המדרגה, ושבעבר הוא השמיע איומים לפגוע בה,
הן בפניה והן בפני אחיה. במספר הזדמנויות בשנה שלפני המקרה הוציאו בתי משפט צווים
נגד המערער, אשר הרחיקו אותו מביתו לפרקי זמן מסוימים. כמו כן, מספר ראיות
נסיבתיות הצביעו על אשמתו, בעיקר סימני חריכה שנתגלו על שערות ראשו ועל ידו, ומיכל
פלסטיק ובו בנזין שנמצא על רצפת המסדרון בדירה.
יצוין, כי עדות בתו של המערער העלתה
סימני שאלה ביחס לאשמתו. בעת האירוע נמצאה הבת בחדרה. חדרה של האם נמצא ממול לחדר
בו שהתה הבת, כשבין שני החדרים הפריד מסדרון. הבת העידה, כי המערער היה בחדרו לפני
שפרצה השריפה, וכי לא ראתה אותו מבצע את המעשה המיוחס לו, בין אם במסדרון ובין אם
בחדרה של המנוחה. היא הוסיפה, כי למרות ששהתה כל אותו הזמן בחדרה לא ראתה את
המערער נכנס לחדרה של האם. היא אף לא שמעה את המנוחה זועקת לעזרה כאשר המערער, לפי
הנטען, שפך עליה בנזין. כן סיפרה הילדה, כי המערער עזר למנוחה לצאת מן הדירה
ולהתיישב על המדרגות. ואולם, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה, כי עדות הבת רצופה סתירות
פנימיות, ואף אינה מתיישבת עם תיאור השתלשלות האירועים ברגעים שלאחר ההצתה, שבא
מפי מספר עדים נייטרליים. לפיכך נקבע, כי לא ניתן לסמוך על עדותה.
משהורשע המערער בעבירת הרצח גזר עליו בית
משפט קמא, כמתחייב, מאסר עולם.
טענות המערער
4. לטענת המערער, הגרסה העובדתית שהוצגה על
ידי המשיבה, ואומצה על ידי בית המשפט המחוזי, אינה עומדת במבחן ההיגיון. ראשית,
מיכל הבנזין שנמצא במסדרון הדירה היה סגור, ולדברי המערער, אין זה הגיוני כי בעת
הימלטו מזירת הפשע, טרח לסגור את המיכל, והשאירו שם למרות שהדבר עלול להפלילו.
בהקשר לכך הוא מציין, כי על המיכל לא נמצאו טביעות אצבעותיו. שנית, טוען הוא כי
אין זה הגיוני שנחרך קלות בלבד, אם אמנם הוא זה שהצית את המנוחה. טענה זו מסתמכת
על כך שההצתה גרמה לפיצוץ בחדרה של המנוחה, אשר העיף את דלת החדר וכמה מתריסי
החלון. בנוסף, גורס המערער, כי לא יכול היה לבצע את המעשה מבלי שבתו תבחין בו,
ולפיכך עדותה מפריכה את האישום נגדו. התיאור שנשמע מפיה, בדבר העזרה שהושיט
למנוחה, סותר אף הוא, לדבריו, את הטענה כי מדובר ברצח בכוונה תחילה. במישור המשפטי
טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בכך שקיבל את עדויות השמיעה באשר לדברים שאמרה
המנוחה לאחר האירוע, שכן לא מתקיימים תנאי הדין המתירים חריגה מן הכלל הפוסל עדות
שמיעה. הגרסה העובדתית החלופית שמעלה המערער להשתלשלות האירועים הינה, כי המנוחה
היא זו שהציתה את עצמה במטרה להתאבד ולהפליל אותו, בשל הסכסוך שנפל ביניהם.
יצוין, כי מכתב האישום עלה, למרות שהדבר
לא נאמר שם במפורש, כי ההצתה בוצעה במסדרון. לעומת זאת, בשלב ההוכחות התברר כי הדבר
היה בחדר השינה של המנוחה. תמונה זו התבהרה, בין היתר, לאור הממצא של מומחי המשטרה
לפיו מוקד השריפה היה בחדר השינה, ולאור הקביעה כי במסדרון לא נמצא חומר דליק.
נראה, כי הסברה הראשונית לפיה ההצתה בוצעה במסדרון נבעה מכך שמיכל הבנזין נמצא על
רצפת המסדרון. דא עקא, אין בשוני האמור כדי להשליך על הדיון בשאלת אשמתו של
המערער, שכן מדובר בחוסר דיוק בפרט שאינו מהותי. גם המערער לא חלק על כך שההצתה
בוצעה בחדר השינה, אלא טען לחוסר ההיגיון הטמון באפשרות שהוא ביצע אותה, בין היתר
לאור מציאת המיכל במסדרון. טענה זו תידון לגופה בהמשך. יוער, כי המערער לא העלה
טענה באשר להשלכות של מצבו הנפשי על אשמתו, ואף לא טען לענישה מופחתת עקב בעיות נפשיות.
דיון
5. בגדרו של ערעור זה לא הציג המערער כל טעם,
אשר יכול להפוך על פיהם את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. כל טענותיו עמדו
לנגד עיני בית המשפט המחוזי, וזכו להתייחסות בפסק דינו היסודי והמפורט.
העדות שנשמעה מפי ביתם של המערער ושל
המנוחה מחזקת, על פניה, את גרסתו במידת מה. ואולם, העובדה שהילדה לא ראתה את אביה
נכנס לחדר של אימה, אינה מפריכה את האפשרות שהוא עשה כן בשקט מבלי שהיא תבחין בו, או
את האפשרות שהוא ארב לה שם עוד בטרם יצאה מן המקלחת. יצוין, כי הבת ישבה בחדרה
כשפניה אינם מופנים לכיוון הפתח. יתר על כן, כאמור, בית המשפט המחוזי קבע, כי עדות
הבת רצופה סתירות וכי אין לסמוך עליה, ואינני מוצא סיבה להתערב בקביעתו זו. המדובר
בסתירות באשר לסדר בו יצאו בני המשפחה מהדירה בעקבות השריפה, ולטיב הקשר של הילדה
עם אביה מאז המאורע, שפורטו בהכרעת הדין. אין להתעלם גם מכך שלטענתה, היא כלל אינה
יודעת על איזו עבירה יושב אביה במעצר. כפי שצוין בהכרעת הדין, ניתן למצוא הסבר
לעדותה בטרגדיה הנוראה שעברה. מדובר בנערה צעירה בשנים, אשר נשארה למעשה ללא
משפחה. אימה נשרפה לנגד עיניה, ולאחר מכן נפטרה, ואביה נלקח למעצר כחשוד ברצח.
בהתקיים מצב דברים זה, אין להתפלא אם הנערה נמצאת תחת לחצים סותרים, אשר מקשים
עליה ליתן עדות המפלילה את אביה. יש להוסיף, כי המערער סיפר בחקירתו במשטרה ששוחח
עם בתו על האירוע נשוא האישום, ולא מן הנמנע שהדבר השפיע על עדותה. לא זו אף זו,
צודקת המשיבה בציינה, כי עדות הבת אינה מתיישבת גם עם גרסתו של המערער עצמו. אליבא
דמערער, כאמור, הימצאותו של מיכל הבנזין על רצפת המסדרון כשהוא סגור, מוכיחה כי לא
הוא שהצית את המנוחה, כי אם המנוחה היא שהציתה את עצמה. הוא גרס, כי ממקום שבתה של
הבת היא בהכרח יכולה הייתה לראות אותו נכנס לחדרה של המנוחה, וכי מה שהבת לא ראתה
או שמעה, לא התרחש. משמע, על פי גרסת המערער כי האם הציתה עצמה, היה התסריט של
האירוע כדלקמן: האם שפכה על עצמה בנזין בחדרה, יצאה מן החדר עם מיכל הבנזין והניחה
אותו במסדרון, סגרה את המיכל עם הפקק, חזרה לחדרה ואז הציתה עצמה. ואולם, הבת לא
רק שלא ראתה את אביה נכנס לחדר של אימה, היא גם לא ראתה את האם יוצאת מן החדר
ומניחה את המיכל על הרצפה במסדרון. לכן, עדותה של הבת אינה מתיישבת עם אף אחד מן
התסריטים, זה שמציגה המשיבה וזה שמובא על ידי המערער.
6. טענה נוספת של המערער דנה בחוסר הסבירות
הטמון בכך, שהוא נכווה באופן קל בלבד, למרות שבחדר בו התרחשה ההצתה אירע פיצוץ עז.
ברם, סוגיה זו יושבה בצורה מניחה את הדעת על ידי עד מומחה שהעיד בפני בית משפט
קמא. מדברי המומחה עלה, כי אין הכרח שהפיצוץ יקרה מיד ברגע ההצתה. לפיכך, היה בידי
המערער סיפק לצאת מן החדר מיד לאחר שהצית את המנוחה, ולפני שאירע הפיצוץ.
7. אינני מוצא ממש בטענות המערער בדבר אי
קבילות העדויות אודות דבריה של המנוחה מיד לאחר ההצתה. יש לציין, כי מדובר במספר
עדים, שסיפרו על כך ששמעו את דברי המנוחה שאמרה כי בעלה הצית אותה. מדובר בעדים
שאין קשר ביניהם, שכנים, עוברי אורח ואנשי מגן דוד אדום. בנסיבות האירוע מתקיימים
התנאים הקבועים לפחות בשניים מסעיפי המשנה של סעיף 10 לפקודה, אם לא בכל שלושת
הסעיפים. הסעיף האמור מונה שלוש חלופות, שבהתקיים כל אחת מהן ניתן לקבל עדות מכלי
שני אודות דברים שאמר קורבן של עבירת אלימות. אין כל ספק, והמערער לא טען אחרת, כי
הרישא לסעיף מתקיימת בענייננו. המנוחה הינה קורבן של מעשה אלימות נטען, האמרה
שנשמעה מפיה נוגעת במישרין לאותו מעשה אלימות, ולא ניתן להביאה לעדות מכיוון שהיא
איננה עוד בין החיים.
סעיף 10(1) לפקודה מתיר להגיש את האמרה
אם דברי הקורבן נאמרו "בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה
לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו". תנאי הסעיף התפרשו בפסיקה בגמישות
מסוימת. כך למשל נקבע, כי בנסיבות מתאימות יכולה להתקבל אמרה שניתנה על ידי הקורבן
אפילו מספר שעות לאחר מעשה האלימות. כמו כן, לעיתים אין הכרח שהדברים ייאמרו
בהזדמנות הראשונה, פשוטו כמשמעו (ראו ע"פ 3737/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 273, 277-276). במקרה
שבפנינו, אמרת המנוחה קבילה כראייה אפילו אם יפורש הסעיף באופן דווקני. כאמור,
המנוחה אמרה לשכנים, עוברי אורח ואנשי העזרה הראשונה, מיד לאחר מעשה האלימות, כי בעלה הצית אותה. היה זה כאשר היא
ישבה על מדרגות הבניין, ומעט מאוחר יותר, כאשר טופלה באמבולנס. כמו כן ברי, כי
השכנים ועוברי האורח אשר מצאו אותה יושבת על המדרגות, עירומה ושרופה לחלוטין, היו
האנשים הראשונים בפניהם יכולה הייתה להתלונן על המעשה שבוצע כלפיה.
סעיף 10(2) לפקודה קובע, כי אמרת הקורבן
תהא קבילה אם "היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה
בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה". גם תנאים אלו מתקיימים, שכן
לפי כל העדויות שנשמעו, דברי המנוחה נאמרו כחלק בלתי נפרד מרצף ההתרחשויות. מיד
לאחר שעלתה באש, יצאה היא מדירתה והתיישבה על המדרגות, ואז אמרה את אשר אמרה
לאנשים שראתה.
סעיף 10(3) לפקודה מכשיר את אמרת הקורבן
כאשר "היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה
האלימות". המנוחה נפטרה, אמנם, כשלושה חודשים לאחר המעשה, אך הדברים שאמרה,
לפיהם בעלה הוא שהצית אותה, היו מילותיה האחרונות. עם הגיעה לבית החולים היא
הורדמה, ובמצב זה הייתה עד יום מותה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לפי דברי
המומחים שהעידו בפניו, סיכויי ההישרדות לאחר פגיעה מסוג זה שסבלה המנוחה, הינם
אפסיים. על כן ניתן לומר שבאותה עת היא גססה, במובן האובייקטיבי, למרות שמתה כעבור
זמן ארוך יחסית. יש להניח שגם מבחינה סובייקטיבית, הייתה המנוחה מודעת למצבה זה.
לעניין זה מבקש המערער להיבנות מכך שאחד העדים סיפר, כי המנוחה סיפרה שבעלה ניסה לרצוח אותה. מכך, לטענתו, נובעת המסקנה שהיא לא סברה כי
היא על ערש דווי. טענה זו הינה בגדר דקדוקי עניות, מה גם שהניסוח האמור נשמע מפיו
של עד אחד בלבד. יתר על כן, כאמור, החלופה הראשונה - האובייקטיבית - של סעיף 10(3)
מתקיימת, ולפי נוסחו, די בכך. זאת ועוד, אפילו אם גם החלופה האובייקטיבית אינה
מתקיימת, הרי כאמור, אין ספק שמתקיימים תנאי הסעיפים 10(1) ו-10(2) לפקודה, ולכן
העדויות הנדונות הינן קבילות.
8. מוסיף וטוען המערער באשר לאמרותיה של
המנוחה, כי אף אם קבילות הן, הרי ששגה בית משפט קמא משאמר, כי די בהן כדי להביא
להרשעתו. לדבריו, לא היה מקום לייחס להן משקל כה מכריע. כך טוען המערער, כי דברי
המנוחה לא היו ספונטאניים שכן הם נאמרו בתשובה לשאלות שנשאלה. ואולם, בפסיקה נקבע
במפורש, כי כאשר האמרה באה כתגובה על שאלה סתמית, כגון "מה קרה?", אין
זה שולל את אופייה הספונטאני. כל שנדרש הוא, שהשאלות לא תהיינה מדריכות (ע"פ
3737/91 הנ"ל, עמ' 277). לא
ניכר מאף אחת מן העדויות, כי דברי המנוחה נאמרו בעקבות שאלות מדריכות כלשהן. טענה
נוספת בפי המערער הינה, כי למנוחה היה אינטרס להעליל עליו עלילת שווא, לאור הסכסוך
שנתגלע ביניהם. ואולם בהתחשב בנסיבות המקרה, הטענה המייחסת למנוחה את הפללתו הינה
קלושה. הסברה, כאילו המנוחה הפנתה את כל מרצה לטפול האשמת שווא על המערער בעודה
שרופה, עירומה וסובלת מכאבי תופת, נראית בלתי סבירה.
המערער הביא לתמיכה בעמדתו את דבריו של
י' קדמי בספרו, לפיהם לא ייטה בית המשפט לבסס הרשעה על פי אמרת קורבן אלימות,
המתקבלת כראיה מכוח סעיף 10 לפקודה, לבדה (י' קדמי על הראיות (תשנ"ט, חלק ראשון) 460-459). יש לציין, כי מובהר
שם שאין בחוק כל דרישה פורמלית לתוספת ראייתית. יתר על כן, על אף הערתו של בית
המשפט, לפיה די באמרות המנוחה לשם הרשעת המערער, הרי כפי שפורט לעיל, ההרשעה
התבססה על יסודות איתנים נוספים. המדובר, בעיקר, בהתנהגותו התמוהה של המערער מיד
לאחר האירוע ובחקירותיו במשטרה ובבית המשפט, אשר עוררה רושם עז כי יש לו מה
להסתיר.
בנוסף, העלה המערער טענות מטענות שונות
באשר למהימנות העדים שסיפרו על דבריה של המנוחה. סבור אני, כי בשאלה זו לא מתעורר
כל קושי. העובדה שהאמירות זהות או דומות מאוד בתוכנן, ושהעידו עליהן עדים שונים
אשר שמעו אותן בנפרד, מחזקת את המסקנה כי הדברים אכן נאמרו. בית המשפט התרשם כי
אותם עדים הינם אמינים, וכי הם חסרי אינטרס להעליל על המערער עלילת שווא.
9. גם דינן של הטענות הנוגעות למיכל הפלסטיק
שהכיל בנזין - להידחות. עצם העובדה שהמיכל היה סגור בפקק, אינה גורעת ממשקל הראיות
שהצביעו על אשמתו של המערער. יתכן בהחלט, כי סגר את המיכל בכדי ליטול אותו עימו
בעת שהוא עוזב את הדירה, במטרה להעלים ראיה שעלולה להפלילו, אך בלהט האירועים
המיכל נשמט מידיו ונשאר על הרצפה. הסבר אפשרי אחר הוא, שמדובר בפעולה - סגירת הפקק
- הנעשית באופן כמעט אוטומטי ובלא מחשבה, בדומה להדלקה של אור בשעת חושך, בעת שאדם
נכנס לדירה. אך אף אם לא ניתן הסבר להימצאותו של המיכל הסגור, אין לייחס לכך
משמעות, מה גם שאותה פירכה מתעוררת אף לגבי התסריט שהציג המערער, היינו שהמנוחה
הציתה עצמה. כאשר אדם מבצע מעשה מזוויע כדוגמת המעשה נשוא האישום, אין טעם להתחקות
אחר כל פרט בהתנהגותו ולנסות למצוא לו נימוקים. סוגיית המיכל הסגור הינה פרט שולי
ביותר, ואין בה כדי לשלול את ההיגיון של מסכת האירועים כפי שתוארה על ידי המשיבה.
10. המערער מעלה נקודה נוספת באשר למיכל הבנזין.
המערער מציין את העובדה שעל המיכל לא נמצאו טביעות אצבעותיו, וגורס, כי הדבר מטיל
ספק בטענה לפיה אחז במיכל ושפך את תוכנו על המנוחה. לדבריו, המיכל שהוצג בפני בית
משפט קמא היה מפויח, מה שסיפק הסבר לאי מציאת טביעות האצבעות. לעומת זאת, עיון
בתמונות שצולמו בזירה מיד לאחר האירוע מלמד, כי המיכל לא היה מפויח. איש המשטרה
שהעיד בנושא אף לא זיהה את המיכל שהוצג כזה שמצא בדירה. לטענת המערער, איפוא,
המיכל שהוצג בפני בית המשפט אינו המיכל אשר נמצא בזירת האירוע. עניין זה אכן מעלה
תמיהה. מתעורר החשש שאירעה תקלה חמורה בעבודת המשטרה, אשר הביאה להצגת המוצג הלא
נכון בפני בית משפט קמא. ואולם, גם אם נקבל את טענות המערער באשר לטעות במיכל, הרי
שלמרות הבעייתיות הבלתי מבוטלת הטמונה בכך, אינני סבור שסוגיה זו כשלעצמה יכולה להביא
לזיכויו. כובד משקלן של הראיות האחרות בתיק, די בהן כדי להוכיח את אשמתו. ראוי
להדגיש, כי הגרסה שהעלה המערער ביחס להשתלשלות האירועים, לפיה המנוחה הציתה את
עצמה במטרה להתאבד ולהפליל אותו, הינה מופרכת ואינה מעוררת כל ספק סביר באשר
לאשמתו. די אם נציין כמה מן השאלות המצביעות על חוסר הסבירות שבגרסה זו: כיצד יתכן
שהמנוחה בחרה להתאבד, מבלי שמי מהסובבים אותה הבחין בסימנים המעידים על כוונתה זו?
מדוע התאבדה באופן שמסכן את ילדיה? מדוע החליטה לשים קץ לחייה בדרך כה אכזרית?
ועוד. לעומת זאת, הצירוף של אמרות המנוחה, התנהגות המערער לאחר המאורע, קיומו של
מניע לרצח והעדויות בדבר איומים של המערער כלפי המנוחה, מוכיח מעבר לכל ספק סביר,
כי המערער הצית את המנוחה וגרם למותה.
11. אשר על כן, אם תישמע דעתי, יידחה הערעור.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
גרוניס.
ניתן היום, ב' בכסלו תשס"ד
(27.11.03).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02014240_S07.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/