פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1423/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1423/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' אלון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת.פ.ח. 7030/06, מיום 31.12.06, שניתן על ידי כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי ו-א' פרקש תאריך הישיבה: כ"א בשבט התשס"ח (28.01.08) בשם המערער: עו"ד המבורגר ראובן בשם המשיבה: מתורגמנית: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל גב' אסתי אברהם פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, יוחסו למערער עבירות אינוס, אותן ביצע, על פי הנטען, בלילה שבין ה-17 וה-18 במאי 2006. על פי גרסה זו, ביצע המערער את העבירות במי שהיתה בעבר חברתו לחיים (להלן: המתלוננת). המערער פגש אותה בשעה 22:45, כאשר היתה בדרכה לביתה. הוא ביקש לשוחח עמה ומשסירבה הבהיר כי לא ירפה ממנה עד שתתלווה אליו. בהמשך, ביקש ממנה המערער לחבקו והיא עשתה זאת, ואז אחז בעורפה והובילה לביתו הנמצא לא הרחק משם, תוך שהוא מאיים להכות אותה. המתלוננת נכנסה לביתו של המערער מחשש כי יבולע לה, והיא לא אמרה דבר על מצוקתה לאמו של המערער ואחיו אותם פגשה בדירה. לטענת המתלוננת, הוציא המערער סכין אותו נהג לשאת עמו והניחו על השולחן, ומחשש שהוא ישתמש בו כדי לפגוע בה, מיהרה המתלוננת להחביא את הסכין שעה שהמערער הלך להביא לה מים. בשובו דרש המערער מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין, ומשסירבה חזר למטבח והביא סכין נוסף אותו הניח על צווארה. על פי גרסת המשיבה, בשלב זה נאלצה המתלוננת לציית למערער מחשש שיפגע בה, ובעקבות כך הוא בעל אותה פעמיים. בסמוך לשעה 04:00 התיר המערער למתלוננת לשוב לביתה, והוא אף ליווה אותה בדרכה. בהגיעה, היא פגשה את אמה שנותרה ערה כל אותו לילה, ולשאלתה היכן היתה, פטרה אותה המתלוננת בתשובה סתמית ולא חשפה בפניה דבר מהקורות אותה. רק ביום המחרת החליטה המתלוננת לפנות למשטרת ישראל, והיא עשתה זאת לאחר שחשפה בפני אמה את אשר עולל לה המערער. 2. המערער לא הכחיש במהלך משפטו את מפגשו עם המתלוננת ואת הליכתם לביתו, ואף לא את קיומם של יחסי המין, אולם לטענתו הכל נעשה בהסכמתה. ואם חרף זאת החליטה המתלוננת להפלילו במעשה שלא עשה, הוא סבור כי היה זה על רקע שנאתה של אמה אליו. להשלמת התמונה נוסיף, כי במהלך חקירתו של המערער במשטרה נרשמו מפיו מספר אמרות, ובאחת מהן (ת/4) הוא הודה באינוסה של המתלוננת תוך שימוש בסכין. אולם, עקב ספק שהתעורר בלבם של השופטים בבית משפט קמא, שמא הסכים המערער להודות לאחר שניתנה לו הבטחה כי ישוחרר ממעצרו, הם החליטו שלא לבסס על אותה אמרה ממצא מרשיע (ראו הכרעת-הדין, בעמ' 144). חרף זאת, מצא בית המשפט כי די בראיות האחרות אותן הביאה המשיבה בפניו כדי לבסס את הרשעת המערער, ובעקבות כך הוא דן אותו ל-24 חודשי מאסר 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. 3. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. נטען, כי לא היה מקום לתת אמון בעדות המתלוננת נוכח סתירות שהתגלו בגרסתה. גם התנהגותה אינה מעידה על מי שהיתה נתונה במצוקה, הואיל והיא לא התלוננה בפני איש גם כאשר היתה לה הזדמנות לעשות זאת (בשיחתה עם דודה – שיחה שאודותיה יפורט בהמשך, ובפני אמו של המערער ואחיו שהיו בדירה עת התרחשו האירועים), וגם לא הקימה קול צעקה כאשר, לטענתה, כפה עליה המערער את עצמו. מאידך, גרסת המערער היתה עקבית ולפיה קיום היחסים היה בהסכמה. 4. ביחסים שבין גבר לאישה רב הנסתר על הגלוי, הואיל והם מתרחשים בעיקרם הרחק מעיני הבריות. לפיכך, נודעת חשיבות מכרעת להתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותם של בני הזוג בפניה, הואיל וזהו כלי חשוב מאין כמותו להכריע בסוגיות של מהימנות. על כן, ההלכה הנוהגת היא כי למעט למקרים חריגים שעניינו של המערער לא נמנה עליהם, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שהתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית. בית-המשפט המחוזי התרשם לחיוב מגרסתה של המתלוננת: "משנדרשים אנו להכריע בין שתי הגרסאות ... נראית לנו גירסתה של המתלוננת מהימנה ביותר. התרשמנו מכנותה על דוכן העדים. עדותה היתה שוטפת, חופשית, ממוקדת וספונטאנית. לא היה מצידה כל ניסיון להתחמק משאלות שהופנו אליה על ידי הסנגור המלומד" (עמ' 145 להכרעת-הדין). לעומת זאת, ההתרשמות מגרסתו של המערער הייתה שלילית: "לא התרשמנו מעדותו של ה[מערער] בבית המשפט כצמודה לעובדות שאירעו בפועל בינו לבין המתלוננת. מלבד הרושם השלילי שעשתה עלינו עדותו, נמצא כי בגירסתו היו דברי אי-אמת במספר נקודות" (שם, בעמ' 147). כדי לאמץ את קו ההגנה בו נקט המערער, היה על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומו של מניע להפללתו, והרי אם מניע כזה היה קיים לא היתה צריכה המתלוננת לקיים יחסים עם המערער, והיתה יכולה להסתפק בבדייתם של אלה מלבה. יתרה מכך, סיפור יחסיהם של בני הזוג לא החל באירוע זה, אלא מאז היתה המתלוננת בת 16. אותה עת היא קיימה עם המערער יחסי מין מרצון, ואף הרתה לו ועקב כך נאלצה לבצע הפלה. אם נכונה הטענה כי אמה של המתלוננת דרבנה את בתה להפליל את המערער עקב שנאתה אליו, ההיגיון מחייב שהיתה עושה זאת כבר כאשר בתה הרתה, ועובדה שלא האם ולא המתלוננת נהגו כך עד לאירועים בהם עוסק כתב האישום. זאת ועוד, אין מחלוקת כי המתלוננת התקשרה מספר פעמים לדודה בלילה בו פגשה את המערער. בכל אותן שיחות היא ביקשה מהדוד לדבר על לבו של המערער כי יניח לה ללכת לדרכה. כך היה לפני כניסתה לדירת המערער, וכך היה גם בשעה שכבר שהתה שם. והרי לך ראיה מובהקת למצוקה בה היתה נתונה המתלוננת, אלא אם תאמר שגם את השיחות הללו היא יזמה כחלק מהמזימה לתמוך בגרסתה המאוחרת בדבר אינוסה בידי המערער. אכן, המתלוננת לא צעקה ולא ניסתה להימלט מביתו של המערער, אולם בהתנהגות זו אין דבר מפתיע, הואיל ומדובר באשה שנקלעה לבית זר, בו אוימה עם סכין על צווארה כדי שלא להתנגד ליחסי המין. המבקש לתהות אחר פשר התנהגותו של קורבן עבירות מין, אסור לו שיבחן זאת בעיניים שלאחר מעשה, אלא ישווה לעצמו את המצוקה בה היה נתון הקורבן, דבר שעשוי להסביר גם התנהגות שנתפשת בעיני אחדים כבלתי הגיונית (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, בפסקה 31 (טרם פורסם, 25.1.07); ע"פ 6422/05 פאסי נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (טרם פורסם, 6.3.06); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקאות 11 ו-14 (לא פורסם, 13.9.05)). אכן, המתלוננת, בשובה לביתה, לא מיהרה לחשוף את אשר ארע לה בפני אמה, ואף דחתה אותה בתשובה לא מנומסת. אולם, זהו אחד הסימנים המובהקים לטראומה ולבלבול אליהם נקלע קורבן עבירת מין, שבעטיים נדרש לו זמן כדי לעכל את אשר קרה, ולכלכל את המשך צעדיו. ולהיפך, לו אכן זממו האם ובתה להפליל את המערער, ההיגיון מחייב שכבר באותו שחר בו שבה המתלוננת מדירתו, היו השתיים אצות רצות למשטרה כדי להגיש תלונה ולקטוף את פרותיה של המזימה, אשר על-פי הנטען הן תכננו. העובדה שלא כך קרה, ולמתלוננת נדרש זמן נוסף עד אשר חשפה את סודה, מוסיפים לדעתנו נופך נוסף של אמינות לגרסתה. 5. העולה מכל האמור, הוא שלא שוכנענו כי נפלה שגגה בהרשעת המערער, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור נגדה. זו גם השקפתנו ביחס לעונש, הואיל וזה אינו חמור כלל ועיקר נוכח רמת הענישה הנוהגת, ומתחייב מחומרת הפגיעה במתלוננת והצורך להגיב על מעשים מסוג זה ביד קשה. אשר על כן, הערעור נדחה על שני חלקיו. ניתן היום, ל' בשבט התשס"ח (06.02.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07014230_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il