ירון סרור נ. עיריית רמת גן

פסק-דין בתיק ע"א 1422/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1422/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: ירון סרור נ ג ד המשיבים: 1. עיריית רמת גן 2. מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים 3. מועדון כדורגל - מכבי חיפה 4. חברת קשר ספורט כדורגל בע"מ 5. ההתאחדות לכדורגל בישראל 6. הראל חברה לביטוח בע"מ 7. מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט 8. מדינת ישראל - משרד הפנים 9. משטרת ישראל מחוז תל אביב 10. יבטח בע"מ 11. שפע ביטחון בע"מ ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 20.2.2014 בת.א. 33235/07, שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' ספינזי-שניאור בשם המערער: עו"ד יעקב דוידוביץ בשם המשיבה 1: עו"ד חיים מאיר בשם המשיבים 2, 7, 8 ו-9: עו"ד האני טרודי בשם המשיבים 4-3: עו"ד צבי רפפורט בשם המשיבות 6-5: עו"ד גיל עטר בשם המשיבה 11: עו"ד אסף חוברה פסק-דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' ספינזי-שניאור), מיום 20.2.2014 שלא לפסול עצמו מלדון בת"א 33235-07. 2. המערער הגיש בשנת 2007 תביעה נזיקית לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, במסגרתה טען שנפגע כצופה במשחק כדורגל שנערך בשנת 2004, עקב פיצוץ רימון עשן במגרש. לשם הוכחת טענותיו שברפואה צירף המערער חוות דעת רפואית. הנתבעים והצדדים השלישיים צירפו חוות דעת נגדית, ומשכך, מינה בית המשפט (השופט שישב קודם לכן בהליך) מומחה מטעמו. ההליך הועבר לידי כבוד השופטת מ' ספינזי-שניאור והתיק נקבע להוכחות. 3. המומחה מטעם בית המשפט נחקר ביום 5.2.2013. ביום 16.2.2014 נחקר המומחה מטעם המערער והמערער נחקר אף הוא. לדיון מיום 20.2.2014 זומנו להעיד עדים מטעם יתר המשיבים. בפתח הישיבה קיים בית המשפט דיון מחוץ לפרוטוקול בניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה. משלא צלח הניסיון, החלה להישמע עדותו של עד מטעם המשיבה 1. במהלך העדות ביקש בית המשפט מבא-כוח המערער להסביר את מטרת החקירה. תשובתו הייתה כי בעת ניסיון הפשרה הביע בית המשפט את דעתו הנחרצת באשר לסיכויי התביעה, באומרו כי חוות הדעת של המומחה מטעם המערער "אינה מחזיקה מים", וכי היה מקום שהמומחה יבדוק את המערער לאחר מתן חוות דעתו בשנת 2007, וכן יבדוק את החומר הרפואי שהצטבר לאחר הגשת חוות דעתו. בא-כוח המערער ביקש לשקול את צעדיו בנוגע להגשת בקשת פסלות. לאחר הפסקה הודיע בא-כוח המערער כי הוא עומד על בקשתו לפסול את בית המשפט מהנימוקים שציין. יתר הצדדים התנגדו לבקשה. 4. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט דחה את ניסיון בא-כוח המערער "להכניס מילים לפיו", וקבע שדבריו נאמרו במסגרת ניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה. בית המשפט קבע עוד כי אין באמירותיו בנוגע לעדות המומחה מטעם המערער משום הבעת דעה נחרצת, והוסיף כי המומחה מטעם המשיבים טרם נחקר ולכן עדיין לא נפרסה בפניו התמונה הרפואית כולה בעניינו של המערער. בית המשפט קבע כי בוודאי שלא ניתן לומר שהוכחו נסיבות אובייקטיביות או משוא פנים כלפי המערער, או כי קיים כל רמז אחר שדעתו ננעלה. נקבע, כי מאחר שחששו של המערער הוא סובייקטיבי, דין הבקשה להידחות. בעקבות החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. 5. המערער שב וטוען כי בפתח הישיבה מיום 20.2.2014 ציין בית המשפט שלא לפרוטוקול כי חוות הדעת של המומחה מטעמו "אינה מחזיקה מים", ואף הוסיף כי היה מקום שהמומחה יבדוק את המערער לאחר מתן חוות דעתו, וכן יבדוק את החומר הרפואי שהצטבר לאחר הגשת חוות הדעת. לדברי המערער, המשיבים לא הכחישו את הנאמר על ידי בית המשפט וגם בית המשפט לא שלל את הדברים. לדבריו, מדובר באמירה מפורשת שלא הוכחשה, שיש בה כדי ליצור נסיבות המלמדות על חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים בניהול המשפט. זאת בשל כך שהאמירה מלמדת על הבעת דעה מקובעת ונחרצת בעניין הנוגע ללב המחלוקת בתיק - שאלת הנכות של המערער. כמו כן, אמירה זו נגעה לעדות של עד מרכזי במשפט שהוא המומחה מטעם המערער, עוד בטרם מתן פסק הדין. בנוסף, האמירה נאמרה בעיצומו של שלב ההוכחות, עיתוי המחזק, לטענת המערער, את החשש האובייקטיבי לפיו דעתו של בית המשפט נתקבעה. לדעת המערער, אין מקום לסבור שדעה זו תשתנה. לטענת המערער, אמירה זו עלולה לפגוע באמון הציבור בשפיטה, ויש ליתן משקל למראית פני הצדק ולקבל את הערעור. 6. בהתאם להחלטתי מיום 9.3.2014 הגישו המשיבים 1, 4-3, 6-5, 11, והמדינה - המשיבים 2, 7, 8 ו-9, תשובותיהם לערעור. אביא את עיקרי טענותיהם במשולב להלן. המשיבים מבקשים לדחות את הערעור. לדבריהם, בית המשפט לא קבע עמדה ולא חרץ את הדין בתביעה, אלא העלה את תהיותיו באשר לטיב ולאיכות הראיות עליהן מבסס המערער את תביעתו, ובפרט, בנוגע לחוות הדעת של המומחה מטעמו, הנסתרת על ידי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. לטענת המשיבים, מדובר בניסיון של בית המשפט, כדבר של יום ביומו, לפשר בין הצדדים ולהביא לסיום התביעה בדרכי נועם ובהסכמה, בטרם נחקר המומחה מטעם ההגנה, תוך הבעת התרשמותו הראשונית והבלתי מחייבת מהעדים שהעידו לפניו. לדברי המשיבים, אמירת בית המשפט שיקפה את המצב כהווייתו ומדובר בניסיון לגיטימי ומתבקש של בית המשפט להסביר למערער את מצבו, ולמקד את הדיון בנקודות המחלוקת הרלוונטיות במטרה להגיע לפתרון יעיל. כן הודגש כי בעת הדיון מיום 20.2.2014 לא העידו עדים מטעם המערער, שהיו עלולים להיות מושפעים לכאורה מאמירת בית המשפט, אלא עדים מטעם הנתבעים שעדותם נגעה לשאלת האחריות בלבד להבדיל משאלת הנזק. 7. עוד טוענים המשיבים כי המערער לא הגיש את בקשת הפסלות בסמוך לאמירה עליה התבסס בבקשתו, ואף לא דרש בזמן אמת כי האמירה של בית המשפט תירשם בפרוטוקול. משכך, לדעתם, לא סבר המערער "בזמן אמת" כי דעתו של בית המשפט "ננעלה", אלא מצא לנכון להמשיך בניהול המשפט ואף החל בחקירת עדי ההגנה. רק במהלך החקירה, ומשלא היה שבע רצון מזמן החקירה שהוקצב לו, התרעם על אמירת בית המשפט מתחילת הדיון תוך הוצאת הדברים מהקשרם. ומשהובהר לו שיש להגיש בקשת פסלות, עשה כן, כאמור. על כן מדובר, לדעת המשיבים, בשיהוי בהעלאת טענת הפסלות. לאור האמור טוענים המשיבים כי לא קם במקרה דנא חשש ממשי למשוא פנים בניהול תביעת המערער, והם מבקשים לדחות את הערעור, שהוא ערעור "סרק" לדעתם, ולחייב את המערער בהוצאות משמעותיות בגין הגשת הערעור, ובהתחשב בעיכוב בשמיעת הראיות בשל ביטול שני ימי דיונים. 8. דין הערעור להידחות. העובדה שבית המשפט ניסה להביא את הצדדים לידי פשרה, כשלעצמה, אין בה כדי להקים עילת פסלות. לא אחת נפסק כי עצם העובדה שבית המשפט ניסה להגיע להסכמה על מנת שניתן יהיה להביא את הדיון לסיומו, אינה מצביעה על גיבוש דעה מוגמרת באותו עניין (השוו: ע"א 3214/12 גורן נ' פאר (3.6.2012); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 180-178 (2006)). זאת, גם כאשר ההצעה מועלית בשלב ההוכחות (למשל, ע"א 6050/06 קונובר נ' בלום (25.9.2006)) אזכיר, כי מדובר בסמכותו הטבועה של בית המשפט לנהל את הדיון ולהציע הצעות, לרבות הצעות פשרה לסיום המחלוקת שלפניו, מתוך רצון לחסוך במשאבים של בעלי הדין ובזמנו של בית המשפט. לפיכך, אין בעצם העלאת הצעה כאמור כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים ולהקים עילת פסלות (למשל, ע"א 489/12 פלוני נ' פלונית (7.3.2012)). 9. במקרה דנא נעשה ניסיון להביא את הצדדים לפשרה במהלך שלב ההוכחות שטרם הסתיים; בית המשפט הבהיר בהחלטתו בבקשת הפסלות כי לא גיבש דעה סופית בשלב זה. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי בית המשפט לא גיבש עמדה סופית ונחרצת בתביעת המערער וכי דעתו לא ננעלה. בנוסף, העיתוי בו העלה המערער את טענת הפסלות אומר דרשני: כאמור, המערער לא העלה את טענת הפסלות מייד בסמוך לאמירה של בית המשפט עליה ביסס את טענתו, אלא המשיך בניהול המשפט והחל בחקירת עדי הגנה. רק במהלך החקירה, משלא היה שבע רצון מזמן החקירה שהוקצב לו, התרעם על אמירת בית המשפט מתחילת הדיון, ומשהובהר לו שיש להגיש בקשת פסלות, עשה כן. מדובר אם כן בשיהוי בהעלאת טענת הפסלות, שדי היה בו כדי לדחות את הערעור. 10. מעבר לצורך אוסיף כי אף אם הצעת בית המשפט ואמירותיו נטעו בלב המערער חשש סובייקטיבי בדבר משוא פנים, ברי כי אין בחשש זה כדי לפסול את בית המשפט מלישב בדין, והדברים ידועים. אשר על כן, דין הערעור להידחות וכך אני מורה. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים כדלקמן: למשיבה 1 - 3,000 ש"ח, למשיבות 4-3 - 3,000 ש"ח, למשיבות 6-5 - 3,000 ש"ח למשיבה 11 - 3,000 ש"ח ולמדינה (משיבים 2, 7, 8, 9) - 3,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ב באדר ב' התשע"ד (24.3.2014). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14014220_S03.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il