סלוצקי אפיקי תקשורת בע"מ נ. מדינת ישראל

7 1 בבית המשפט העליון בש"פ 1421/20 לפני: כבוד השופט ד' מינץ העורר: סלוצקי אפיקי תקשורת בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני 3. האפוטרופא לדין - עו"ד אביטל קורקוס ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים א' אליקים – סג"נ, ת' נאות-פרי, ו-ר' בש) בתפ"ח 40210-11-19 מיום 18.2.2020 בשם המערערת: עו"ד ערן שמעוני; עו"ד מעין באהר בשם משיבה 1: עו"ד עדי שגב בשם משיבה 3: בעצמה פסק-דין לפנַי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים א' אליקים סג"נ, ת' נאות פרי ו-ר' בש) בתפ"ח 40210-11-19 מיום 18.2.2020, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לביטול צו איסור פרסום. הרקע לערעור נגד משיב 2 (להלן: המשיב) הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בגין רצח רעייתו (להלן: המנוחה). בהחלטתו מיום 4.12.2019, קבע בית המשפט כי הדיונים בתיק יהיו בדלתיים סגורות וייאסר פרסום תוכנם. זאת בשל חשש לפגיעה בצנעת הפרט לרבות צדדים שלישיים וקטינים (להלן: ההחלטה הראשונה). בהמשך לכך, בדיון שהתקיים ביום 22.1.2020 ביקשה באת-כוח משיבה 1 (להלן: המדינה) שבית המשפט יורה על איסור פרסום לפי לסעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ויטיל את איסור הפרסום גם על חומרי החקירה. בא-כוח המשיב התנגד לבקשה. בהחלטה שניתנה באותו היום, בית המשפט אסר על "כל פרסום בקשר לדיוני ביהמ"ש ובכלל זה איסור כל פרסום באשר לתוכנו של חומר חקירה הקשור בתיק זה, לשם הגנה על הנאשם, נפגעי העבירה והעדים השונים". בית המשפט הדגיש כי אין בכוונתו למיין פרסומים שונים, אלא מדובר באיסור גורף, החל גם על תכנים שפורסמו בעבר (להלן: ההחלטה השנייה). המערערת הינה חברת הפקות, אשר מפיקה את תכנית התחקירים "זמן אמת" המשודרת בשידורי תאגיד השידור הציבורי (להלן: התכנית). בעת מתן צו איסור הפרסום, המערערת כבר החלה בעבודה על הכנת פרק במסגרת התכנית שעוסק בפרשת הרצח שבענייננו. ביום 6.2.2020 הגישה המערערת בקשה בה עתרה לביטול צו איסור הפרסום, או לחלופין להתיר לה לפרסם במסגרת התכנית חומרים מסוימים אשר בא-כוח המשיב ובא-כוח משפחת המנוחה הסכימו לפרסומם. המדינה התנגדה לקבלת הבקשה בטענה כי הפרסום יפגע בפרטיותה של המנוחה באופן חמור. ביום 18.2.2020 דחה בית המשפט את הבקשה, בקבעו כי מדובר בהליך פלילי התלוי ועומד ואין הצדקה בשלב הנוכחי של המשפט להציג באמצעי התקשורת חומרי חקירה ובכך לחשוף עדים שטרם העידו לתוכנן של ראיות שונות. צוין כי לאחר שמיעת העדים הרלוונטיים לבקשה, המבקשת תוכל לפנות בבקשה חדשה (להלן: ההחלטה השלישית). מכאן הערעור שלפנַי. לטענת המערערת שגה בית המשפט בשלוש החלטותיו האמורות. בהחלטה הראשונה, בדבר קיום דיון בדלתיים סגורות, שגה בית המשפט בכך שנימק את החלטתו בהגנה על צנעת הפרט, שכן זו אינה מסוג העניינים המצדיקים הוראה על קיום דיון בדלתיים סגורות לפי סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט. בהחלטה השנייה, בדבר איסור פרסום גורף, בית המשפט לא פירט כיצד פרסום החומרים עלול לפגוע באינטרסים המוגנים לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט באופן המצדיק מתן איסור פרסום. לשיטת המערערת, גם נימוקו של בית המשפט בהחלטתו השלישית יסודו בטעות. כאמור, בית המשפט נימק את דחיית הבקשה לביטול הצו בחשש מפני השפעה על עדים, כאשר במקור הצו ניתן מטעם אחר של חשש לפגיעה בפרטיות צדדים הקשורים להליך, ולא ניתנה למערערת הזדמנות להתייחס לעניין זה. יתרה מכך, לשיטת המערערת אין בסיס משפטי להורות על איסור פרסום משום חשש בלתי מנומק מפני השפעה אפשרית על עדים. זאת בשים לב לכך שמרבית החומרים שפרסומם התבקש וחומרים רבים נוספים זמינים כבר כיום ברשת האינטרנט באתרי חדשות בעשרות רבות של פרסומים וכיו"ב. על כן הצו והחלטות בית המשפט אינם נאכפים ככלל והינם תיאורטיים, ובנסיבות אלה אין הצדקה לפגוע דווקא במערערת ולדחות את בקשתה. המערערת הדגישה את חשיבות עיקרון פומביות הדיון וחופש הביטוי ועמדה על כך שצו איסור פרסום מהווה חריג לעיקרון זה אשר צריך להסתמך על הוראת חוק מפורשת, ורק במקום בו הפרסום יגרום לפגיעה חמורה בפרטיות. בעניין זה בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא נתן משקל מספק להסכמת המשיב ומשפחת המנוחה לפרסום חלק מהחומרים. לאור כל האמור, בית המשפט מתבקש להורות על ביטול ההחלטה השלישית, ביטול צו איסור הפרסום וביטול ההחלטה בדבר סגירת הדלתיים. בתוך כך פירטה המערערת בבקשתה את החומרים שהמדינה הסכימה לפרסמם ואת אלו שהיא התנגדה לפרסמם. לחלופין מתבקש לאפשר למערערת לפרסם את החומרים המפורטים בערעורה לגביהם ניתנה הסכמה לפרסום על ידי המשיב ומשפחת המנוחה. אלא שביום 3.3.2020 הוגשה בקשה דחופה מטעם המדינה בה הודיעה כי נודע לה כי לבנותיהם המשותפות של המנוחה ושל המשיב, בנות הארבע והחמש (להלן: הקטינות) מונתה עו"ד אביטל קורקוס לאפוטרופא לדין (להלן: האפוטרופא) והיא מבקשת להביע את עמדתה לפני בית משפט זה. ביום 4.3.2020 הוגשה עמדת האפוטרופא, בה הביעה התנגדות נחרצת לכל פרסום של הפרשה בהדגישה כי כל הסכמה שניתנה על ידי מי ממשפחת המנוחה בשמן של הקטינות, אינה תקפה. לטענתה פרסום כלשהו של הפרשה יגרום לנזק וודאי לקטינות. על כן אין להתיר את הפרסום לפי סעיף 24 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער). את עמדתה תמכה במכתב מנהל ועו"ס באגף לשירותים חברתיים של מקום מגוריהן של הקטינות, בו נאמר כי הם רואים בחומרה רבה את חשיפת הקטינות, מצבן וזהותן בתקשורת. בדיון שהתקיים לפנַי בו השמיעו הצדדים את עמדותיהם, האפוטרופא חזרה על עמדתה והוסיפה כי הקטינות מצויות במצוקה רבה. אין הן מבינות עד תום היכן נעלמו שני הוריהן וחשיפת הציבור לפרטי הפרשה תוביל את חשיפתן שלהן לעניין ותגרום להן נזק בל ישוער. בכל מקרה, אין מקום להורות על הפרסום עוד טרם יוגש תסקיר מפורט מטעם רשויות הרווחה בעניין. מטבע הדברים, נוכח קבלת עמדת האפוטרופא, הדיון שהתקיים לפנַי התמקד בעיקר בה. המבקשת מצדה הוסיפה על טענותיה וטענה כי לא ייגרם כל נזק לקטינות והיא התחייבה כי לא תפרסם תמונה ו/או פרט מזהה כלשהם עליהן. אף לא תמונה "מטושטשת" שלהן. לטענת המערערת, משמעות דחיית הערעור היא כי לא ניתן יהיה לפרסם לעולם כל פרשה שבה מעורבים הורים של ילדים קטינים. בכך ייפגע פגיעה אנושה עקרון פומביות הדיון, שהוא נר לרגלי שיטת המשפט כולה. המדינה טענה כי נוכח עמדת האפוטרופא אין עוד מקום לספק כי יש לאסור כל פרסום על אודות הפרשה. אכן בשעתו המדינה נתנה את הסכמתה החלקית לפרסום. נוכח עמדת בני המשפחה כפי שהובעה בשעתה. אלא שכיום הדברים השתנו. נכון, בית המשפט המחוזי נתן שלושה נימוקים שונים להחלטתו. אלא שלדעת המדינה אין להביט על העניין מהבחינה הפורמאלית, אלא מהבחינה המהותית, כאשר במוקד הדיון יש להתייחס לטובתן ולהגנתן של הקטינות. עוד לטענתה, אין דין פרסום הפרשה באינטרנט ובחיפוש באמצעות אתר "גוגל" כדין פרסום שיטתי ויזום קבל עם ועדה ברשת טלוויזיונית ציבורית-ארצית. אכן לא בוצעה אכיפת צו איסור הפרסום כהלכה, אך אין בכך כדי להתיר את הפרסום. דיון והכרעה תחילה אסלק מהדרך מספר אבני נגף: ראשית ייאמר, כי על פניו נראה כי הדיון צריך להתמקד בפגיעה בקטינות וההגנה על שלומן ולא בחשיפת זהותם של העדים שטרם העידו. נדמה כי עניין זה אינו עומד במרכז הדיון והמדינה בטיעוניה אף טענה בקשר לכך בשפה רפה בלבד; שנית, נוכח מינוי האפוטרופא לדין של הקטינות, אין עוד משקל להסכמה שניתנה בשעתו על ידי מאן דהוא בשם הקטינות, לא על ידי משפחת המנוחה ולא על ידי המשיב. אין גם ספק, כי נוכח התפתחות זו, זכותה של המדינה, ואף חובתה לשקול את עמדתה בשנית וגם אם נתנה בעבר את הסכמתה ולו החלקית לפרסום, היא יכולה היום לשנות מעמדתה; שלישית, נטענה טענה בפי המערערת כי סעיף 24 לחוק הנוער קובע סנקציה פלילית למי שמפרסם פרסום בניגוד לאמור בסעיף. אולם הוא אינו יכול לשמש מקור לאיסור פרסום גורף. בעניין זה, המערערת נתמכת בפסק הדין בע"א 409/13 שידורי רשת נ' קופר, פסקה 16 (11.4.2013) (להלן: עניין קופר) בו נאמר כי: "בכל הנוגע לחופש הביטוי מקובלת הבחנה בין מניעה מראש של ביטוי, לבין הטלת סנקציה בדיעבד, על דרך של עבירה פלילית או הטלת חבות אזרחית. הבחנה זו, אף שאינה חפה מקשיים עיוניים, מקובלת בשיטות משפט רבות (ראו ראם שגב חופש הביטוי: הצדקות וסייגים 305-292 (2008)), כולל בשיטת המשפט הישראלית, עוד מימיה הראשונים (ראו למשל, בג"ץ 73/52 "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 885 (1953)). התפיסה הרווחת היא כי אמצעי "מניעתי" נושא בחובו פגיעה קשה יותר בחופש הביטוי מאשר ענישה בדיעבד (ראו למשל, בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 298-297 (1987); בג"ץ 806/88 Universal City Studios inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22, 35 (1989); ע"א 214/89 אברני נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989))." (שם, פסקה 16). אלא שהדיון דנא אינו עוסק בהטלת הסנקציה הפלילית הקבועה בסעיף 24 לחוק הנוער, כי אם באיסור פרסום הקבוע בסעיף 70 לחוק בתי המשפט המפנה רק לעניין תוכן הפרסום האסור כפי שהוגדר בסעיף 24 לחוק הנוער. ולגופו של עניין. ככלל, עיקרון פומביות הדיון עומד בבסיסה של מערכת המשפט. בין היתר, מלבד הבטחת זכותם של בעלי הדין להליך תקין והוגן, יש בעיקרון פומביות הדיון כדי להגשים את זכות הציבור לדעת ואת חופש הביטוי וחופש התקשורת והעיתונות, והוא מאפשר דיון ציבורי בעניינים העומדים על סדר יומה של חברה (ראו למשל: בש"פ 7630/16 מדינת ישראל נ' דרוקר, פסקה 14 (1.2.2017); בש"פ 8698/05 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 168, 172 (2005)). ברם, אין מדובר בעיקרון מוחלט אלא יחסי, אשר עשוי לסגת מפני אינטרסים חשובים אחרים. לצד הקביעה הכללית בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, כי "בית משפט ידון בפומבי", המחוקק סייג את עיקרון פומביות הדיון בקבעו רשימה ארוכה של מקרים היוצאים מהכלל, בהם רשאי בית המשפט לקבוע כי הדיון יתקיים בדלתיים סגורות, נוכח אינטרסים ציבוריים ופרטיים בעלי חשיבות. בין היתר, מונה סעיף 68(ב)(4) את עניינו של קטין ככזה אשר עשוי להצדיק קיום דיון בדלתיים סגורות. אכן במקרה זה נקבע תחילה כי הדיון יתקיים בדלתיים סגורות ושאלה זו היא שאלה נפרדת מהשאלה אם יש לאסור פרסומו של דיון או חומרים הקשורים אליו (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592, 601 (2002)). עם זאת, מטבע הדברים קיים קשר בין שתי השאלות. כאשר על פי סעיף 70(א) לחוק, פרסום דיון שהתנהל בדלתיים סגורות טעון רשות בית המשפט. במקרה כזה, על בית המשפט לערוך איזון בין עיקרון פומביות הדיון לבין אינטרסים אחרים המתנגשים עמו ולבחון בכל מקרה אם יש לאסור את הפרסום או להגבילו (בש"פ 3262/18 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (24.5.2018); בש"פ 382/16 יהל נ' פקיד שומה תל אביב 4, פסקאות 12-10 (13.7.2016)). עניינם של קטינים בא גם הוא בחשבון במסגרת סעיף 70 לחוק. כך, סעיף 70(ג) קובע כי לא יפרסם אדם בלי רשות בית המשפט פרסום בעניינו של קטין כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק הנוער, וזאת בין היתר כאשר מדובר בקטין ש"הוא בן משפחתו של אדם שמייחסים לו עבירה או שחיתות מידות" (סעיף 24(א)(1)(ה) לחוק הנוער). עם זאת נאמר בסוף הסעיף, כי אין באיסור זה כדי למנוע פרסום דמותו של בגיר שמייחסים לו עבירה. עוד יצוין בהקשר זה, כי סעיף 70(ד) מורה שבית המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, אם הוא רואה צורך בכך לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אדם ששמו הוזכר בדיון. בענייננו, עיקר טענת המערערת היא כי קיימת חשיבות ציבורית רבה בעיסוק פתוח בפרשה, כאשר הצגת החומרים המבוקשים הכרחית לטענתה לצורך קיום דיון פתוח ומעמיק בתופעת האלימות נגד נשים וסממניה. ואכן, לא כל עבירה הנעברת במשפחה מצדיקה באופן אוטומטי מתן צו איסור פרסום גורף. עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת כי נדרשת זהירות רבה בהגנה ובשמירה על פרטיותן וצנעתן של הקטינות, שנקלעו שלא בטובתן ושלא מרצונן לסיטואציה משפחתית כה קשה. מקרה זה שונה מאוד ממקרים שבהם ניצבו זכות הציבור לדעת והאינטרסים התומכים בפרסום נגד הפגיעה הצפויה כתוצאה מהפרסום לנאשם (ראו למשל: בש"פ 1262/19 פלוני נ' מדינת ישראל (27.2.2019)). אם היה ספק בדבר הנזק שייגרם כתוצאה מהפרסום, בהתחשב בעמדת משפחת המנוחה עד לעת האחרונה, הרי שמעורבות האפוטרופא שופכת אור חדש על התמונה בכללותה. בנסיבות האמורות, אין מנוס מלבכר את ההגנה על הקטינות על פני העניין הציבורי שבפרסום. אמנם, יש להצר על כך שלא ננקטו דרכי אכיפה של צו איסור הפרסום שניתן ביום 4.12.2019 [אם כי, מתוך רשימת 35 הפרסומים שצורפו לערעור, 3 מהם פורסמו באותו יום ו-3 מהם פורסמו לאחר מכן]. מכל מקום אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להתיר פרסומים נוספים. אכן לעתים עצם פרסום מוקדם של עניין, עשוי להוות גורם בהתרת המשך הפרסום של אותו עניין (בש"פ 2698/08 "משהו הפקות בע"מ" נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (18.5.2009); רע"פ 7276/13 פינטו נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (12.11.2013); בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, 668 (2004); עניין קופר, פסקה 15). אלא שהדבר תלוי בנזק העלול להיגרם מפרסום נוסף ובשאלה האם הפרסום הנוסף עלול להעצים את הנזק שנגרם ממילא כתוצאה מהפרסום הקודם וללא קשר אליו. על פניו, מקרה זה נכנס לגדרם של המקרים בהם הנזק כתוצאה מהפרסום הנוסף מתעצם. בצדק גם נטען בהקשר זה על ידי האפוטרופא כי פרסום מקיף וסדור עלולה לפגוע במידה קשה בהרבה בקטינות (השוו: ע"פ 2476/15 רשות השידור (בפירוק) נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.5.2016)). על כן, אינני רואה לנכון להורות על שינוי נקודת האיזון כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. לא למותר לציין כי נוכח העובדה שגם בעמדת האפוטרופא ניתן משקל רב לכך שמדובר בסיטואציה "טרייה" עבור הקטינות, אשר טרם מודעות למצב לאשורו, הרי שיתכן כי עם חלוף הזמן ועם התקדמות המשפט, ובוודאי לאחר סיומו, יהיה מקום בעתיד לבחון שינוי או צמצום הצו שניתן. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ‏י"ג באדר התש"ף (‏9.3.2020). ש ו פ ט _________________________ 20014210_N05.docx רד מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1