עיריית מודיעין נ. התאחדות הקבלנים בע"מ

החלטה בתיק ע"א 1416/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1416/09 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערת והמשיבה שכנגד: עיריית מודיעין נ ג ד המשיבות והמערערות שכנגד: 1. התאחדות הקבלנים הארצית 2. א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ 3. בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ 4. רמט בע"מ 5. מריו לזניק בע"מ 6. מרלז חברה לבנין ונכסים מישור החוף בע"מ 7. מבנה רב דירות בע"מ 8. אינג' אליהו פבר חברה להנדסה אזרחית בע"מ 9. אלרם חברה לשיכון בע"מ 10. פלסים חברה לפיתוח ובנין בע"מ 11. נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1510/02 שניתן ביום 1.1.2009 על ידי השופטת ד' קרת-מאיר תאריך הישיבה: י' באייר התשע"ב (02.05.12) בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד מ' זוהרי בשם המשיבות (המערערות שכנגד): עו"ד מ' אנגלסמן; עו"ד ש' זנדברג פסק – דין השופט צ' זילברטל: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בת"א 1510/02, שניתן ביום 1.1.2008 ע"י השופטת ד' קרת-מאיר. 2. המשיבות בערעור העיקרי (להלן: "הקבלנים") הן עשר חברות קבלניות שביצעו עבודות פיתוח ובניה בתחום העיר מודיעין, וכן התאחדות הקבלנים הארצית. המערערת בערעור העיקרי היא עיריית מודיעין (להלן: "העירייה"). התובענה שהוגשה לבית משפט קמא נסבה על דרישת הקבלנים להחזר סכומים ששולמו על-ידם לעירייה כאגרת חיבור מים, שלטענתם נגבתה שלא כדין. תחילת ההליכים בין הצדדים בתובענה לסעד הצהרתי שהוגשה על-ידי הקבלנים לבית משפט קמא בשנת 1997 (ה"פ 1548/97). בתובענה זו התבקש סעד הצהרתי שלפיו אין הקבלנים חייבים לשלם לעירייה תשלומים על חשבון אגרת חיבור מים. בית המשפט המחוזי דחה תובענה זו, אך בבית משפט זה התקבל ערעור הקבלנים ונפסק ביום 27.11.2001 כי הקבלנים פטורים מלשלם לעירייה תשלומים על חשבון אגרת חיבור מים באתרים שבהם העירייה לא הניחה את הצנרת (ע"א 3888/99). עתירת העירייה לקיום דיון נוסף על פסק הדין בערעור נדחתה ביום 4.8.2003 (דנ"א 9777/01). 3. כיוון שהעירייה לא השיבה לקבלנים את הסכומים שלטענתם היא גבתה מהם שלא כדין כאגרות חיבור מים, זאת על אף פסק הדין בע"א 3888/99, הוגשה לבית משפט קמא התובענה הכספית בת"א 1510/02. סכום התביעה עמד על 3,155,835 ש"ח. 4. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בעיקרה, למעט תביעתה של המשיבה 10, פלסים חברה לפיתוח ולבנין בע"מ (להלן: "פלסים"). עוד נפסק, כי המשיבה 1 (התאחדות הקבלנים הארצית) לא דרשה כל סעד ולפיכך דין תביעתה להידחות. על פסק דין זה הגישה העירייה ערעור והקבלנים הגישו ערעור שכנגד. 5. בערעורה תקפה העירייה את עצם חיובה להשיב לקבלנים סכומי כסף כלשהם, כמו גם קביעות ספציפיות שונות שבפסק הדין. לטענת העירייה, התובענה בה"פ 1548/97 יצרה מחסום מפני תביעה נוספת, הסכומים הנתבעים לא הוכחו, היה צריך לקבל את עמדתה בנושא "גלגול" התשלומים על שכמם של רוכשי הדירות, כמו גם את עמדתה שלפיה הסכומים "הוטמעו" בתקציבה השוטף, דבר המקים לה הגנה מפני השבתם. העירייה התייחסה בערעורה גם לחיובה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסכום גבוה ובלתי מוצדק (15 אחוזים מהסכום שעליה לשלם על-פי פסק הדין), לאי חיוב פלסים והתאחדות הקבלנים הארצית בהוצאותיה על אף שתביעותיהן נדחו ולכך שבפסק הדין ננקב סכום תביעה שאינו נכון (3,220,632 ש"ח במקום 3,155,835 ש"ח כפי שצוין בכתב התביעה). 6. בערעור שכנגד טענו הקבלנים בשלושה נושאים: א. ראוי להוסיף לסכום התביעה הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות"), ולא על-פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"); ב. על הפרשי ההצמדה והריבית להתווסף מיום הגשת התביעה ולא מיום מתן פסק הדין; ג. דין תביעת פלסים היה להתקבל. 7. במועד הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמה, בהמלצתנו, לפיה ערעוריהם יצומצמו לסוגיות הבאות: האם יש להוסיף על סכום פסק הדין הפרשי ריבית והצמדה לפי הדין הכללי או לפי חוק הרשויות; מאיזה מועד יש להוסיף הפרשים אלה והאם פסיקת הוצאות המשפט היתה ראויה. בנוסף טענה העירייה לעניין הטעות שנפלה בפסק הדין בקביעת סכום התביעה לעומת האמור בכתב התביעה (טענה שהקבלנים לא השיבו לה כלל). נוכח ההסכמות אין עוד צורך לדון ביתר טענות הצדדים. אכן, נראה כי בעניינים אלה לא היה מקום להתערב בממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, וראוי לו לסכסוך שבין הצדדים, שראשיתו לפני כ-15 שנה, להסתיים תוך הכרה בחבותה העקרונית של העירייה להשיב את סכומי אגרות חיבור המים שכבר בשנת 2001 פסק בית משפט זה שהן נגבו שלא כדין. סכום התביעה הנכון 8. כאמור, בכתב התביעה צויין שסכום התביעה הוא 3,155,835 ש"ח. בפסק הדין נאמר, כי הקבלנים תבעו סך 3,220,632 ש"ח (הפרש של 64,797 ש"ח). נראה כי הסכום שננקב בפסק הדין לקוח מהאמור בסעיף 7 לסיכומי התשובה של הקבלנים. שם נאמר, שהסכום הנמוך יותר מבין השניים הנ"ל נכון ליום 14.3.2002 ואילו הסכום הגבוה יותר נכון ליום 29.4.2002. כתב התביעה הוגש ביום 29.4.2002. בכתב התביעה לא נאמר במפורש שסכום התביעה (3,155,835 ש"ח) נכון ליום 14.3.2002 והדבר עולה רק מנספח ג' לתביעה, שהוא טבלת הסכומים הנתבעים על-פי כל אחד מהתובעים. נהפוך הוא, מהאמור בסעיף 24 לכתב התביעה עולה כי הסכום הנ"ל (3,155,833 ש"ח) "נכון ליום הגשת התביעה". כך גם נאמר בסעיף 29 לסיכומי הקבלנים בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, וכיוון שגם האגרה שולמה על-פי הסכום שננקב בכתב התביעה, יש לקבל את עמדת העירייה בנדון ולקבוע שסכום התביעה, ליום הגשתה (24.4.2002), הוא 3,155,835 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את תביעת פלסים (498,827 ש"ח, כאמור בנספח ג' לכתב התביעה). ריבית והפרשי הצמדה על-פי חוק הרשויות או על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה 9. בית משפט קמא כלל לא התייחס לסוגיה זו. בפסק הדין נאמר כי לסכום התביעה של התובעות 9-2 ו-11 (כלומר כל הקבלנים למעט פלסים וההתאחדות), יתווספו "הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל". לא נאמר מהו "הדין" שעל פיו יתווספו ההפרשים. העירייה טוענת, כי במצב זה יש לפנות לדין הכללי, כלומר לחוק פסיקת ריבית והצמדה. עוד נטען על-ידי העירייה, שאין מקום להחיל על המקרה דנן את הוראות סעיף 6 לחוק הרשויות, הקובע ריבית גבוהה יותר, שכן החוק האמור אינו חל על המקרה דנן (אין מדובר ב"תשלום חובה" ששולם ביתר על הסכומים שהקבלנים היו חייבים לעירייה), ובכל מקרה יש לפרשו בצמצום נוכח העובדה שהחוק נחקק לרקע שנות האינפלציה הקשה. עמדת הקבלנים היא, שהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה אינן חלות כאשר נקבע הסדר ספציפי בדין אחר. במקרה דנן קובע חוק הרשויות את שיעור הריבית שתתווסף לסכומים שרשות מקומית מחזירה לאחר שנגבו שלא כדין, ואין כל נימוק שלא ליישמו. הקבלנים מוסיפים, שהדבר נטען במפורש בסעיף 24 לכתב התביעה ובסיפא לכתב התביעה, והוכחש על-ידי העירייה בהכחשה כללית וסתמית (סעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן), מבלי לטעון כל טענה נגדית בסוגיה ולהצביע על ההסדר החל לשיטת העירייה תחת הנטען בתביעה. 10. עמדת הקבלנים מקובלת עלינו. על-פי סעיף 6(א)(2) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, אין לפסוק ריבית על פיו אם נקבע בחיקוק אחר תשלום ריבית כפיצוי על פיגור בתשלום. סכומים שנגבו ביתר על-ידי רשות מקומית, שנדרשו על ידה ושולמו כתשלומי חובה (כמו סכומי אגרות), יושבו בצירוף הריבית והפרשי ההצמדה הקבועים בסעיף 6 לחוק הרשויות. לא ראינו לקבל את טענות העירייה לפיהן הוראות חוק הרשויות אינן חלות, מה גם שטענות אלה כלל לא נטענו בבית משפט קמא. אכן, הקבלנים לא עמדו במפורש בסיכומיהם בבית משפט קמא על טענתם בענין שיעור הריבית לפי חוק הרשויות. בסעיף 29 לסיכומים אכן צוין על-ידי הקבלנים שסכומי התביעה נושאים הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות עד למועד הגשת התביעה, אך בפסקה המסיימת את הסיכומים התבקש בית המשפט המחוזי להוסיף לסכומי התביעה "הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ...". לא נאמר במפורש האם מדובר בהפרשים על-פי חוק הרשויות או על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. עם זאת, נראה כי טענת הקבלנים בענין זה ברורה. הדבר נאמר במפורש בכתב התביעה ואף הוזכר בסעיף 29 לסיכומים. העירייה לא טענה בנדון בפני בית משפט קמא, וגם נוכח הטענות שבפנינו אין כל סיבה מבוררת מדוע שלא לזכות את הקבלנים בריבית שהמחוקק ראה לנכון לקבוע במקרים מכגון-דא. אנו פוסקים שהסכומים שנפסקו לזכות הקבלנים יישאו הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק הרשויות. ממתי יש להוסיף לסכום התביעה הפרשי הצמדה וריבית? 11. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, מבלי לנמק, כי הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו מיום מתן פסק הדין. כזכור, במקרה דנן פסק הדין ניתן כשבע שנים לאחר הגשת התביעה. בסעיף 24 לכתב התביעה טענו הקבלנים, כי את הפרשי ההצמדה והריבית יש להוסיף לסכומי התביעה מיום שהסכומים שולמו לעירייה ועד למועד שיושבו בפועל. כיוון שבכתב התביעה נתבע סכום משוערך ליום הגשת התביעה, ברור שלפי סעיף 24 לכתב התביעה, יש לצרף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. אלא שבסעיף המסכם, סעיף 27 לכתב התביעה, נרשם כי יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית (לפי חוק הרשויות) מיום מתן פסק הדין. נראה שזה המקור לקביעה שבפסק הדין. נוסיף, כי בסעיף 41 לסיכומי הקבלנים נאמר במפורש, שבית המשפט מתבקש לחייב את העירייה להשיב את הסכומים המפורטים בתביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. אין בפי העירייה כל נימוק משכנע מדוע שטענת הקבלנים לא תתקבל. אכן, אין כל סיבה מדוע ישללו מהקבלנים הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד למועד מתן פסק הדין. הדבר התבקש במפורש בסיכומי הקבלנים, וגם בכתב התביעה, ואין "לתפוס" את הקבלנים על הטעות שבסעיף 27 לכתב התביעה, מה גם שהעירייה לא העלתה טענה בעלת משקל בסוגיה. הוצאות משפט 12. העירייה מלינה על סכום ההוצאות הגבוה בו חויבה ועל שהתובעות שתביעתן נדחתה (פלסים והתאחדות הקבלנים הארצית) לא חויבו בהוצאותיה-שלה. אכן, בית משפט קמא לא נימק מדוע לא נפסקו הוצאות לזכות העירייה בקשר עם דחיית תביעת פלסים, תביעה שעמדה על סכום לא מבוטל. העירייה גם מצביעה על כך שהתקיימו רק שלושה מועדי הוכחות קצרים יחסית. יצויין, כי על-פי תחשיב הקבלנים (ובריבית לפי חוק הרשויות) הסכום שעל העירייה לשלם לפי פסק הדין הוא כ- 5.5 מיליון ש"ח, כך ששכר הטרחה שנפסק מגיע לכ- 825,000 ש"ח. הקבלנים טוענים, שאין ערכאת הערעור מתערבת בנושא פסיקת ההוצאות ומציינים את התנהלות העירייה שפעלה בכל דרך אפשרית במטרה להאריך את ההליכים ולדחות את הקץ. לטענת הקבלנים מדובר היה בהתדיינות מורכבת והם נאלצו להתמודד עם שלל בקשות, ערעורים וכו'. 13. לאחר ששקלנו את מכלול הטענות והנסיבות הרלבנטיות לנושא פסיקת ההוצאות בבית משפט קמא, ראינו לנכון להעמיד את סכום שכר הטרחה שעל העירייה לשלם לקבלנים על סך 500,000 ש"ח ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. סיכום 16. על יסוד האמור לעיל אנו מקבלים את הערעורים ומתקנים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמפורט להלן: א. הסכום שעל העירייה לשלם לקבלנים יעמוד על סך של 3,155,835 ש"ח פחות 498,827 ש"ח (תביעת פלסים), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק הרשויות מיום 29.4.2002 (יום הגשת התביעה) ועד לתשלום בפועל. ב. העירייה תישא בהוצאות המערערים בבית המשפט המחוזי, ובנוסף לכך בשכר טרחת עורך דינם בסך 500,000 ש"ח. לסכומי ההוצאות יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום הוצאת כל הוצאה. לסכום שכר הטרחה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1.1.2009. 17. אין צו להוצאות בערעור. ניתן היום, ‏י"ח באייר התשע"ב (‏10.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09014160_L19.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il